מדברים אליך: הרב אייזיק לנדא במשא מאלף על 'עבודת התפילה'

אנו מגישים משא מאלף של הגאון החסיד הרב חיים יצחק אייזיק לנדא שליט"א - אב בית דין ורב העיר בני ברק, בנושא 'עבודת התפילה' בזמננו והדוגמא המיוחדת שקיבל מסבו הגדול הרב יעקב לנדא ע"ה • מהי ההכנה המתאימה לתפילה? למה חשוב לשמוע או לראות חסיד ש'מתפלל'? כיצד לימוד החסידות יכול לגרום לשינוי? מהו הצורך 'לחשוב חסידות'? יש צורך לדעת את מהות שלבי התפילה? ואיך התפילה גורמת להתקשרות לרבי פנימית? • מתוך דברים שנשא בכנס שנערך על ידי ארגון 'לחלוחית גאולתית' • לקריאה

•••

 ☚ צרור פתגמים מרתקים שסיפר 'רב הארמון' הרב יעקב לנדא 

כשניגשים לדון בעניין 'עבודת התפילה', חשוב מאוד ככל היותר לנסות לקרב את הדברים לאדם. לפעמים עניין אריכות התפילה יכולה להצטייר כדבר נעלה ומרוחק, ששייך לאנשים נדירים יחידי סגולה. לכן כדאי לתת דוגמא מחסידים שמתעסקים ב'עבודת התפילה' במשך שעות ארוכות, ומהם ניתן ללמוד ולקרב את הדברים והדרישות של תורת החסידות ורבותינו נשיאנו בעניין אריכות התפילה.

אחת הדמויות שממש היוותה דוגמא חשובה ודומיננטית בעניין זה, היה ללא ספק סבי הרב יעקב לנדא ע"ה. הוא היה חסיד שהיה ניתן  ממש לראות איך הוא 'חי' את לימוד החסידות בכלל ובפרט כיצד 'עבודת התפילה' נגעה לו בנפש, וצריך לדעת שזה שייך לכל אחד ואחד. אפרט בזה כמה אפיזודות ודוגמאות.

בצעירותי התחלתי ללמוד חסידות אצל הסבא, וזכורני היטב כיצד הוא לימד את מאמר החסידות 'אני לדודי'.  היו פעמים שהוא קרא כמה שורות בודדות מתוך ה'מאמר', ומרוב התרגשות הוא פרץ בבכי תמרורים, שלא נתן לו אפשרות להמשיך ללמד את ה'מאמר' במשך כמה דקות אחרות.. ולאחר הפסקה קצרה, היה מתחיל לקרוא עוד כמה שורות מתורת החסידות, ושוב התפרץ בבכי..

למה הוא בכה? מה היה כתוב ב'מאמר' שגרם לו לבכות כל כך? לא היו שם דברים שלא כתובים במקומות נוספים בחסידות.. רק שסבי התייחס לכל מילה שכתובה בחסידות, כעניין שמדובר עליו. שעליו ליישם אותו. אז כשמדובר על כך שהאדם צריך להשתנות ולגלות את הנשמה שלו שנאבדה בחיי היום-יום, זה גורם להתרגשות גדולה שמתבטאת בבכי.

ההכנה המתאימה

כך גם עלינו, כהקדמה לעבודת התפילה, קודם כל לגשת ללימוד החסידות שמהווה הכנה לתפילה, לא בדרך של לימוד שכלי בלבד. אלא לדעת שכל מה שנלמד בתורת החסידות מדבר לאדם ונוגע לכל מציאותו, שזו הכוונה בלשון 'ללמוד חסידות אדעתיה דנפשיה'.

לפעמים ייתכן מצב שהאדם מתיישב ללמוד חסידות לפני התפילה, וכתוב לדוגמא 'ויתבונן האדם', והוא חושב לעצמו: 'יש איזה 'אדם' שצריך לחשוב', ושוכח שמתכוונים אליו, שהוא יחשוב ויתבונן בהעמקת הדעת בעניינים שמבוארים בחסידות.. או כפי שלפעמים מובא בחסידות המושג 'אדם' בנוגע לקדוש ברוך הוא, שהוא 'אדם העליון שעל הכיסא', אז החסיד צריך לקלוט שמתכוונים גם כפשוטו ל'אדם' הגשמי שיושב כעת על ה'כיסא' הפיזי..

כשניגשים ללימוד החסידות, יש להיכנס ללימוד מתוך גישה ותודעה נפשית: מדברים אלי. הרבי מדבר ב'מאמר' באופן אישי ופרטי עבורי. ואם הרבי דורש להתבונן ולחשוב עניינים בחסידות לפני התפילה - הוא מתכוון אכן אלי. וכפי שאדמו"ר הזקן כותב בתחילת פרק מ"א בספר ה'תניא', שהקדוש ברוך הוא 'מייחד מלכותו על עמו  ישראל בכלל ועליו בפרט', שה' מולך  על האדם שקורא זאת כעת. שלא יחשוב שמתכוונים למישהו אחר.

אם אדם יחשוב כמה רגעים על המשמעות של הדברים בחסידות שהוא לומד ומדוברים אליו, הוא יחוש את המשמעות והתוכן האישי שבזה, ובהחלט הוא יוכל מרוב התרגשות להתפרץ בבכי.. הוא כמו 'שומע' את אדמו"ר הזקן דורש ממנו להפסיק להיות שאנן ולהשתנות. הוא תופס את הרחמנות שיש על הנשמה שלו, שאבודה בהבלי העולם הזה.

יש לי נשמה אלוקית!

אני זוכר שבאחת ההזדמנויות, סבי הרב יעקב לנדא התבטא, שלפעמים האדם לא חושב על העובדה שהוא 'מטלטל' בקרבו ובגופו נשמה אלוקית, שהיא חלק אלו-ה ממעל ממש'. כשהאדם יתבונן ויקלוט שלכל מקום שהוא הולך, הוא לוקח יחד איתו 'נשמה', בוודאי שהכל יראה אחרת.

באמצע שסבי הסביר את הדברים הללו, הוא נשמתו נעתקה והוא פרץ בבכי של התרגשות.. לא מדובר בבכי על כך שהוא צריך לעשות 'תשובה'.  אלא הוא פשוט הפנים את המשמעות שמבוארת בחסידות, שיש לכל אחד נשמה שהיא חלק מהבורא, וזה גרם לו עצמו התרגשות פנימית גדולה: יש בי נשמה אלוקית!

זו הייתה דוגמא אישית כיצד כל חסיד צריך לגשת ללימוד החסידות. השומעים חשו שהוא מדבר ומתכוון באמת למה שאמר. הוא לא למד חסידות בשביל 'השכלה' גרידא חלילה, אלא כדי 'לחיות' עם החסידות. זו צורת הגישה הנכונה ללימוד החסידות בכלל, ובמיוחד כהכנה לעבודת התפילה. מאחר שכל הרעיון של התפילה במשנת החסידות, זה להוריד ולהנכיח את מה שמוסבר לחסידות לעבודת השם האישית של היהודי. 

לכן כל כך חשוב כיצד ניגשים ללימוד החסידות. כי כאשר לומדים חסידות כמו 'עוד' סוגיה שכלית, אפילו היא חשובה מאוד, זה לא יגרום לאדם להשתנות. השינוי של האדם מתחיל מכך שהוא לכל הפחות מודע שהדברים מכוונים אליו.

הפנמה היא במחשבה

כמובן שהלימוד בצורה כזו, זה תחילת הדרך לתפילה. אך זה לא מספיק, וצריך לאחר מכן לעצור ולהקדיש כמה דקות לחשוב על הדברים והמשמעויות שלהם עבור הלומד. אפשר לסכם את התוכן שנלמד במחשבה, ולהבין במה זה נוגע לאדם.

לפעמים לא שמים לב לחשיבות הגדולה שקיימת בכוח המחשבה. נדמה לפעמים שהעיקר זה הלימוד וההבנה, ומזה נובע השינוי בעבודה בחיים. לפעמים באמת ניתן לראות שכאשר הלימוד הוא בחיות ובגישה המדוברת קודם (שמתכוונים לאדם בעצמו), אז גם הלימוד יכול גרום לשינוי מסויים. אך זה בדרך כלל יהיה לא כל כך חזק, וגם זה ישאר רק לזמן מסויים.

כי בסופו של דבר הלימוד זה מחוץ לאדם. יכול להיות מצב שמישהו ידבר ויסביר רבות על עניין מסויים, והוא לא יחוש את הסתירה בכך שהוא אינו מתנהג לפי הסבריו. הכוח הכי פנימי וכנה של האדם, זהו כוח המחשבה. בשעה שהוא יושב וחושב לעצמו, הוא מפנים. הוא מתחבר לדברים שחושב. בדיבור הוא יכול לדבר ויהיה מצב של 'אחד בפה ואחד בלב'. הוא מדבר לפעמים בתת מודע בכדי לרצות את השני וכדומה.

אבל כאשר יושב יהודי וחושב על מה שלמד בחסידות, ומנסה להחדיר את הדברים בשפה ובמילים 'שלו', אז לאט לאט ובהדרגה זה מטפטף וחודר אליו בצורה פנימית, שמשנה אותו לאורך זמן. אפילו אם יהיו אלו רגעים בודדים של מחשבה לאחר הלימוד, זה משנה המון. זה חשוב מאוד להתרגל לעצור ולחשוב את הנלמד והמשמעות שבזה, במיוחד לאחר לימוד החסידות שמגיע כהכנה לתפילה.

'הריני מקבל'

בספר 'היום יום' (ב' תמוז), מובא שהעובדה שתיקנו לומר קודם התפילה 'הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך', היא מאחר שמצוות 'אהבת ישראל' היא השער שדרכה התפילה מתקבלת. זאת אומרת שכל המהות של המנהג, הוא לכוון ולהרגיש שהאדם אינו מציאות נפרדת, אלא הוא חלק מכלל ישראל, וזה מתבטא בנוסח זה. אבל רק לומר את הנוסח, בלי לחשוב ולהתכוון על המשמעות? לומר 'הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך' - ולא באמת לקבל על עצמו? סתם להגיד?..

הכוונה בכך שהמנהג הוא 'לומר', היא שהאדם יאמר לעצמו, ויחשוב: האם באמת אני מקבל עלי את 'ואהבת לרעך כמוך'? על כמה יהודים עלי לפעול שאוהב אותם באמת, ולתקן דברים שההתנהגות בהם לא תאמה כפי שצריך את הציווי של 'ואהבת לרעך כמוך'? כשאדם ניגש לתפילה הוא צריך לפעול בעצמו רגש של 'אהבת ישראל' בפועל. לא רק בדיבורים.

מיהו המתפלל?

לאחר ההכנות הנדרשות, ניתן לגשת לתפילה עצמה. בעת התפילה האדם צריך להיות מודע למשמעות של האירוע שקורה כעת. הוא נפגש עם מלך מלכי המלכים. בתחילת הפגישה הוא יתאר את גדולתו של הבורא בבריאת העולם הזה והעולמות העליונים, ובהמשך אף הוא יוכל לבקש מה' את אשר ירצה. אם האדם יחשוב על כך ברצינות, אפילו לרגע קט, ברור שהוא לא יוכל לקרוא את הנוסח במהירות וללא כוונה, ובוודאי שלא ידבר שיחת חולין חלילה.. הרי הוא מדבר לפני ה'!

אם חושבים על המשמעות של מה שקורה בעת התפילה, וודאי שהאדם יתפלל במתינות ויחשוב את פירוש המילים שאומר לפני ה'. וכמובן שאחרי ההכנות האמורות, הוא גם יתרגל לא רק לחשוב על פירוש המילים של התפילה כמו תרגום של 'מילון'.. אלא שהוא זה שמתפלל ומתאר זאת בתפילה. הוא לא יחשוב את הפירוש של עוד פרק בתנ"ך, אלא יתחנן על הבקשות שלו ויתאר את המציאות אותה הוא מכיר. וזה היסוד הכי חשוב בתפילה. לדעת שהאדם הוא המתפלל, והוא זה שפונה לה'.

לתרגם ל'בהמה'

אחד החסידים בדורות הקודמים, היה רגיל באמצע התפילה לתרגם את המילים שבנוסח התפילה לשפת האידיש, בה היה רגיל לדבר. אמנם ייתכן שיש בזה שאלה של 'הפסק בתפילה' (ולכן למעשה הרבי מורה לא לעשות כן בפועל), אבל הרעיון שבזה נכון. האדם צריך לתרגם לשפה שלו במחשבה את מה שאומר בתפילה, במילים שהנפש הבהמית שלו מבינה.שזה חלק גדול מהעניין של ההתבוננות בתפילה.

ישנם בתפילה כמה דרגות. המינימום הוא לחשוב את הפירוש הבסיסי והפשוט של מילות התפילה. לחשוב לא רק את המילים, אלא את התוכן שמונח במילים. יש אפשרות גבוהה יותר, לחשוב את הפירוש של המילים בעמקות יותר על פי מה שמבואר בחסידות, ובזה יש גם דרגות נוספות באופי וסגנון ההעמקה בהתבוננות על פי ה'מאמר' שהאדם 'חי' איתו וכו'. כדאי שכל אחד יתייעץ עם המשפיע או חבר, שיתאים לדרגה שלו. אבל הגישה הכללית שבכל הדרגות בתפילה, היא פשוט לחשוב ולהפנים שהוא זה שמדבר ומתפלל את התפילה לפני ה'. 

הסדר בתפילה

 בתורת החסידות מוסבר את המשמעות שיש בסדר ומהלך התפילה. דבר ראשון צריכה להיות הודאה וביטול, 'הודו להשם'. כי היסוד של הכל, זה להבין שהאדם הוא מוגבל ולא הכל הוא יכול להבין. יש דברים שלמעלה מכלי השגתו והבנתו.

לאחר מכן ניגשים ל'פסוקי דזימרה', בהם ישנה הרחבה גדולה של תוכן שעל האדם לחשוב ולהתבונן בגדולת השם בבריאת העולם (וזאת כפתיחה והכנה לפתית הלב באהבה ויראה לה' ב'קריאת שמע'). ב'פסוק דזימרה' יש להתבונן איך שהקדוש ברוך הוא מחיה את כל הבריאה, וכיצד כל המציאות כולה בטלה לגמרי לאלוקות, עם פירוט הנבראים ב'דומם צומח חי ומדבר'.

לאחר שהאדם חשב על התוכן של מה שאומר ב'פסוקי דזימרה' ומתבונן כיצד 'בדבר השם שמים נעשו', שכל המציאות זה רק החיות האלוקית ואין שום דבר חוץ ממנו, אז אפשר להגיע  לברכות 'קריאת שמע' וקצת להתרגש ולחוש במקצת אהבת השם.. לאו דווקא שכל פעם האדם מגיע לדרגות גבוהות באהבה השם, אבל כשניגשים בסדר מסודר בתפילה, זה בדרגתיות פועל יותר ויותר.

בברכות 'קריאת שמע' מספרים על עבודת המלאכים בעולמות העליונים בביטול מוחלט לבורא, ואז הנשמה מתרגשת מאחר שזה מזכיר לה את שורשה, שהיא עמדה ב'עולם התוהו' והייתה אז בביטול גדול לאלוקות, כמו המלאכים והשרפים וכו'.

וכך האדם ממשיך ומתעורר ב'קריאת שמע' ומוסר נפשו לאלוקות, ומגיע בביטול ל'שמונה עשרה', שאז נפגש פנים בפנים עם 'עצמות אין סוף'. צריך להבין, זו המטרה שחכמינו זכרונם לברכה תיקנו את כל הנוסח בתפילה, בשביל שהאדם יוכל אכן לחוות ולהנכיח את הבורא ב'עבודה שבלב'. זוהי 'עבודת התפילה'.

הדרך? להתבונן

אחד מהחידושים העיקריים של אדמו"ר הזקן בתורת חסידות חב"ד, זה עניין ההתבוננות. לכן אם אדם לא מצליח להתפלל כראוי, הדרך להגיע לתפילה לבבית חסידית - זה פשוט להתבונן. לעצור ולחשוב על מה שלומדים, ועל המילים שאומרים בתפילה, ולדעת שמדברים ומתכוונים לאדם שלומד ומתפלל. 

אתן אולי עוד דוגמא לעניין. כשמגיע 'ראש השנה' ויום הכיפורים, אז כולם יודעים שזהו הזמן לעשות תשובה ולהמליך את השם. הילדים יודעים שכל העבודות הרוחניות של 'תשובה' והמלכת ה', נוגעים בעיקר להורים שלהם, להם זה פחות נוגע.

אבל כאשר גדלים ומגיעים לגיל 'בר מצווה', שאז מתחייבים במצוות, חשוב מאוד להבהיר לבחורים הצעירים, שידעו שכעת האבא כבר לא מתפלל עבורו. להמשיך את מלכותו של הקדוש ברוך הוא 'עליו בפרט', זה מדובר עליו! כשמדברים שצריך לעשות 'תשובה' - מתכוונים אליו. הוא כבר לא ילד. אחרי 'בר מצווה', אף אחד לא יעשה את הדברים במקומו. על אחת כמה וכמה בחור שכבר נמצא ולומד בישיבת 'תומכי תמימים' - בוודאי שעליו להפנים שאליו מתכוונים.

כשהרבי דורש להתבונן בחסידות ולהתפלל באריכות, הרבי מדבר אליו בצורה אישית. הרבי מתכוון לבחור הספציפי הזה. לא לחסיד הגדול ולא למשפיע המפורסם.. מאמרי החסידות  נאמרו עבור הבחור הצעיר שיושב ולומד חסידות, ואליו התכוונו בדרישות מה צריך לעשות - וממילא עליו אכן לעשות זאת. בך הדבר תלוי. זו עבודה פרטית שלו, זו יגיעה אישית שלו.

חיים ברמה אחרת

אין מי שיסדר לו את הדברים ויעשה במקומו. אין קיצורי דרך, דורשים 'עבודה' מכל אחד. וכמובן שהרעיון הזה שייך בכל גיל וזמן. וכאשר הוא אכן מתייגע ונכנס ברצינות לעניין של 'עבודת התפילה' ברצינות, החיים הרוחניים שלו הם ברמה אחרת לגמרי.. הוא 'חי' רבי, הוא 'חי' אלוקות, הוא 'חי' בחיים רוחניים אמיתיים. הוא מתרומם לעולם זך וטהור!

כמובן שמי שמשקיע בעבודת התפילה בקביעות, ההתקשרות שלו לרבי היא הרבה יותר חזקה ופנימית. הוא נדבק בקדוש ברוך הוא ומקושר במהותו לרבי ולאלוקות. וכמובן הוא גורם לרבי נחת רוח עצום וממלא את רצונו הקדוש. בעזרת השם על ידי ההתעסקות באריכות התפילה, יתקבלו הבקשות ובעיקרם התפילה העיקרית - גאולה אמיתית ושלימה ו'רצוננו לראות את מלכנו' בראשנו, בקרוב ממש.