התענוג הכי גדול - זה 'עבודת התפילה' • הרב זלמן לנדא במשא מרומם

ארגון 'לחלוחית גאולתית' מגיש התוועדות חסידית מרוממת עם המשפיע הרב שלמה זלמן שיחי' לנדא • איך אפשר להשתנות? מה צריך להתרגל? מה מחזק את ה'אהבת ישראל'? ואיך אפשר להכריז 'יחי אדוננו' באמת? • לקריאה

•••

העניין המרכזי ביותר, עליו נעמדת כל היהדות והחסידות, הוא ללא ספק 'עבודת התפילה'. תורת החסידות מבוססת כולה על העיקרון, שבכדי לקיים תורה ומצוות, מוכרחים להתבונן בגדולת השם ולהגיע לאהבת השם ויראת השם. אפשר ללמוד הרבה תורה. אבל בלי 'אהבה ויראה' - 'לא פרחא לעילא' [=התורה לא עולה למעלה]. הקדוש ברוך הוא רוצה שנתחבר לחכמה שלו ולציווים שלו. שנרגיש ונאהב אותו. שלא נעשה את מה שנצטווינו רק בצורה טכנית ובקבלת עול.

בשביל זה נועדה 'עבודת התפילה'. בתפילה זהו הזמן המתאים ביותר, לפגוש את הקדוש ברוך הוא. להכיר אותו, את מעשיו הנפלאים, את הבריאה שלו. ואז נוצר רגש חיבור פנימי של אהבה אליו. התפילה היא לא זמן של אמירת 'טקסט'.. משמעותה של ה'תפילה' היא חיבור ודביקות לבורא. אדמו"ר הזקן מסביר ב'ליקוטי תורה', שהתפילה נמשלת ל'חוט השדרה', שבלי זה האדם לא יכול לחיות. כך התפילה היא נותנת את כל החיות והתענוג בקיום התורה והמצוות. התפילה היא 'מעמידה' את כל האידישקייט, ולכן היא נעלית יותר מכל התורה והמצוות. בלי תפילה, מתגשמים. נהיים מרוחקים מרגש לדברים אלוקיים.

התפילה בכל יום, היא מעין 'שבת' באמצע היום. עניינה של שבת, הוא הדביקות בקדוש ברוך הוא. עד כדי כך שחכמינו ז"ל אמרו ש'בקושי התירו לדבר דברי תורה בשבת', אלא צריך להקדיש את יום השבת ל'עבודת התפילה', שעניינה הדביקות בבורא. אז כך בכל יום, התפילה מעוררת מחדש את החיות וההתקשרות לאלוקות.

אפשר ללמוד. צריך להשתנות

יכול להיות שיהודי ילמד המון ספרי חסידות, ויתעמק בהם שוב ושוב, אבל זה לא משנה בו כלום. בזמן הלימוד, הוא מרגיש חיות. יש לו 'מקיף'. אבל אחרי הלימוד, הוא חוזר להיות כמו שהוא. הוא אפילו יכול להתגאות מהידע שלו בחסידות. בשביל שלימוד החסידות ישנה את האדם להתנהג כמו חסיד, הוא מוכרח להתעסק ב'עבודה פנימית', שמשמעותה להתפלל באריכות. אחרי שמתבוננים בתפילה בגדולת השם בצורה רצינית, מרגישים התבטלות. חשים שחייבים להשתנות ולהיות יותר טובים. במילים של חסידות זה נקרא 'דעת'. יש כוח מיוחד בזמן התפילה להתחבר ולהרגיש את מה שלומדים כל הזמן. לחבר את זה לחיים שלנו, לשינוי מעשי.

לכן כל אחד ואחד חייב לעצמו את העניין של 'עבודת התפילה'. להשקיע בזה כמה שניתן באריכות בזמן ובכוחות נפש. כל אחד צריך להתקדם בזה לפי דרגתו, אבל כולם צריכים להאריך בתפילה. מי שלא מתפלל באריכות, פשוט מפסיד.. הוא לא יודע מה הכוונה להרגיש תענוג אמיתי באלוקות.. זו הרגשה עילאית שאי אפשר להסביר. צריך פשוט לנסות ולהרגיש.

בתור התחלה צריכים להתכונן לתפילה. כמו שלפני פגישה חשובה, מתכוננים ומתלבשים בצורה נאה וכו', כך קודם התפילה צריך לנקות את ה'לבושים' - המחשבה דיבור והמעשה, שיהיו כמו שמתאים לחסיד. לטבול במקווה, ללמוד חסידות ולהתבונן בחסידות. צריך להדגיש את זה, שלא מספיק ללמוד חסידות. צריך להתבונן ולחשוב חסידות. יכול להיות מישהו שחמישים שנה לומד חסידות, ואף פעם חסידות לא פגשה אותו.. כשמתבוננים בחסידות, פתאום זה חודר לנפש בגלוי. זה משפיע ומשנה.

כדאי להשקיע זמן בתפילה

צריך לקחת עניין בחסידות שלמדו, ולהעביר אותו במחשבה. או במילים של הרבי או בתוכן ובמילים של האדם. בדרך כלל ההדרכה היא 'להוריד' את ה'מאמר' ולחשוב עליו בהסברים ובמילים של האדם. אך זה תלוי בתכונות הנפש של האדם. צריך לחשוב על זה שוב ושוב. כל יום, בלי להתייאש. שזה יחדור בראש. אפשר ורצוי גם באמצע התפילה, בין 'ישתבח' ל'יוצר אור', להתבונן שוב בעניין בחסידות שחשבו קודם התפילה.

אחרי זה צריך כיסוד, ללמוד ולהכיר את פירוש המילות. פשוט לחשוב ולכוון במילים שאנחנו אומרים מול מלך מלכי המלכים. המשפיע הרב משה ע"ה נפרסטק היה מעורר על זה שמוכרחים להתרגל לרכז את המחשבה. בלי ריכוז, אי אפשר לפעול שום דבר. גם בענייני העולם, ובפרט בענייני קדושה. כמו אדם שנמצא בפגישה גורלית, ואז הוא מתרכז כל כולו בעניין שמדובר עליו. הוא לא מפספס אף מילה ורגע. צריך לזכור שמדברים לפני בורא העולם. וכמו שכתוב ב'אותיות הקטנות' לפני 'שמונה עשרה', שהוא 'יודע מחשבות'. לכן צריך להיזהר היטב בתפילה כולה, לחשוב ולהתרכז בתפילה.

כל רגע בתפילה הוא גורלי. צריך להתרגל להתרכז במילים בתפילה. לאט לאט. מתחילים מקטע אחד, עוברים לעוד קטע וכו'. כל אחד צריך להאריך בתפילה. כמו שבגשמיות על דבר חשוב מאוד, משקיעים זמן רב. ככה גם בתפילה, בכדי להתחבר לבורא שהוא תכלית ומטרת חיינו, צריך להשקיע הרבה זמן. 'הרגל נעשה טבע'. גם בדורנו אפשר להגיע למצב של ריכוז למשך זמן ארוך. אפילו אפשר להתרכז חמש שעות בגדולת השם בזמן התפילה.. רק צריך, כמבואר בספר ה'תניא' פרק מ"ב, 'יגיעת נפש' שעניינה 'שלא תכבד עליו העבודה לייגע מחשבתו שעה רצופה'.

צריך להתרגל לשפוך את הנפש בתפילה

אחרי כל ההכנות לתפילה, עם ההתבוננות בחסידות ופירוש מילות התפילה, פעמים רבות שהמתפלל מקבל השראה רוחנית נעלית. הוא מתעלה מעצמו לדרגה רוחנית גבוהה מאוד. הוא מגיע למקום של רגש של אהבה ודביקות, למעלה מטעם ודעת. כמו אהבת בן לפני אביו. מקום נפשי שנעלה לגמרי מכל הסבר והיגיון. הוא מתרומם לעולם טהור וזך. לדרגה הזאת, אין כללים. כל אחד מבטא את הרגשות שלו בצורה שלו. אחד בתנועת מרירות והשני בתנועת שמחה.

אבל אצל כולם זה מורגש עמוק בנפש פנימה. ההרגשה הזו, נותנת לאדם את הכוחות להשתנות בחיי היום יום שלו. כאשר מתקשרים בצורה עמוקה לעניין בחסידות, זה משאיר רושם בל ימחה לעולם ועד, שגורם לאדם להשתנות. כי 'דברים היוצאים מן הלב, נכנסים אל הלב - ופועלים פעולתם'. התפילה מגלה את הקשר האמיתי בין יהודי לקדוש ברוך הוא. התפילה חושפת את העובדה שכל יהודי הוא דבר אחד עם הבורא.

יש כאלו שכאשר הם שומעים אודות 'עבודת התפילה', אוזניהם כמו נאטמות.. המושג של 'תפילה באריכות' אצלם נתפס כעניין ששייך לבעלי מדריגה בלבד. הם מתייאשים מהאפשרות להתעסק ברצינות ב'עבודת התפילה'. האמת היא שזו טעות גדולה. 'עבודת התפילה' היא דבר ששייך לכל אחד באשר הוא! כל יהודי יכול לשפוך את נפשו לפני השם. זה כמו שמישהו יגיד שהקשר בין בן לאביו, זה רק אם הוא בן שמקבל במבחנים ציונים גבוהים.. כל השומע יצחק לו. התפילה זה המקום שהכי שייך לכל אחד. יותר מכל דבר אחר. צריך רק להתרגל לשפוך את הנפש לפני הקדוש ברוך הוא.

איך אפשר להכריז 'יחי' באמת בלי תפילה?

לפעמים מצטייר שאלו שמתפללים באריכות, הם חושבים אודות עצמם במקום לשוב על השני.. הם מתעלים ברוחניות. אבל האמת היא שהתפילה היא השער והבסיס ל'אהבת ישראל'. צריך שיהיה יגיעת נפש ב'אהבת ישראל', ואז יש הצלחה בתפילה. בלי 'עבודת התפילה', אי אפשר להגיע לאהבה אמיתית ליהודי שני. בדרך כלל אדם אוהב את מה שהשני טוב בשבילו. לא באמת אותו בעצמו. אבל על ידי התפילה מתבטלים. מתעלים ומגיעים להרגשה בנפש, בנשמה. במילא אפשר לאהוב את הפנימיות של השני, את הנשמה. ה'בכן' של התפילה, היא עשיית טובה בגשמיות ליהודי שני. אהבת השם מתבטאת באהבת ישראל.

אותו הדבר זה בנוגע למשיח. איך אפשר להכריז 'יחי אדוננו' באמת, בלי תפילה באריכות? איך אפשר לחיות ולהפנים את העובדה שנמצאים על סף הגאולה, בלי 'עבודת התפילה'? זה פשוט לא שייך. מי שחושב שאפשר להיות יהודי שחי משיח ואכפת לו מ'יחי אדוננו' באמת בלי תפילה, כנראה הוא לא מבין מה זה 'משיח'.. זה פשוט לחיות באשליה של 'משיח' שתתפוגג במהלך הזמן.. הכרזת הקודש 'יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד', חייבת להזדעק מפנימיות ועצמיות הנפש! לא בגלל אווירה וחברה. בשביל זה מוכרחים להפנים את החסידות, באמצעות 'עבודת התפילה'. בספר התניא מוסבר, שהתפילה היא יציאת הנפש מגלות פרטית לגאולה פרטית.

אז 'חיים משיח' באמת. אחרי שמתעסקים בקביעות וברצינות ב'עבודת התפילה', ריקוד 'יחי' אחרי התפילה כמו מתפרץ מאליו. האמונה והביטחון בביאת מלכנו משיחנו, זהו ביטוי של התפילה באריכות. כדאי לכל אחד ואחד לנצל את רגעי השיא לפני ההתגלות המושלמת, ולקחת ברצינות את העניין של 'עבודת התפילה'. להשקיע בזה כוחות נפש ככל הניתן. כך נׅחְיֶה גאולה וכך נְחַיֶה את העולם כולו באור של גאולה.