וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם • מאמר גדוש על 'עבודת התפילה'

'וקרבתנו מלכנו לעבודתך': אתר 'לחלוחית גאולתית' גאה להציג לקהל הגולשים, חיבור בלעדי ומתמצת את אחד מיסודותיה ונקודת הכובד של חסידות חב"ד - 'עבודת התפילה'. נוסף לדברי ההסבר הברורים והמסודרים על דרכי וטעמי עבודה זו, צורפו כאן מאות [!] ציטוטים ומקורות [החל מהתורה שבכתב וכן הלאה עדי תורת חסידות חב"ד], באסופה ראשונית פורצת דרך וחלוצית בנושא החשוב. כפשוט שיש להתייעץ עם משפיעי חב"ד עובדי השם וזקני החסידים, על הצורה המעשית של הדברים • למאות כתבות וסרטונים שמסבירים ומדריכים על 'עבודת התפילה' - הקליקו כאן • לכתבה המלאה

•••

 ☚ בלעדי: הוידאו המלא של הפאנל ההיסטורי 'תבוא לפניך תפילתי' עם גדולי וזקני משפיעי חב"ד 

מומלץ באופן כללי לעיין במקורות המרכזיים על הנושא מכל רבותינו נשיאנו [קונטרסי 'התפילה'[1] ו'העבודה' לרבי הרש"ב, קונטרס 'עיון תפילה' לאדמו"ר האמצעי ועוד רבות]. לא נעשה כאן ניסיון לסכם את כל היריעה שרחבה היא וחזון למועד. כפשוט שכלל המקורות והציטוטים שמובאים במסגרת זו, הינם כטיפה מן הים משלל הביטויים וההדרכות של תורת חסידות חב"ד, בה עבודת התפילה לוקחת את מרכז ויסוד החסידות. כן יש לשים את הלב לעובדה, אשר מצוטטים כאן שיחות ומאמרים רבים שהינם בלתי מוגהות • שימו לב גולשים יקרים. מפאת ריבוי בחומר על הנושא, המאמר מתעדכן מזמן לזמן • 'ותפילתם באהבה תקבל ברצון'..

•••

 ☚ יסודי ומקיף: קונטרס 'עיון תפילה' מתורת הרבי האמצעי ללימוד וקריאה 

קיימת מצוות עשה בתורה שבכתב[2] 'לאהבה את השם אלוקיכם ולעבדו בכל לבבכם'[3]. דרשו חכמים[4] 'איזוהי עבודה שבלב – זו תפילה', זאת אומרת שהתורה מצווה עלינו להתפלל לבורא בלבביות וברגש.

הרמב"ם פוסק שלפי התורה, יש להתפלל בכל יום. התפילה אינה מוגבלת בזמן מסויים ביום או בטקסט כלשהו. התפילה היא העת של כל יהודי להתחנן ולבקש מהבורא את צרכיו [הגשמיים והרוחניים] ולאחר מכן, להודות ולשבח את הבורא על הטובות שגומל עמנו[5]. במילים פשוטות, המצווה היא 'אנטי' רשמיות וטקסיות. התפילה חייבת לפרוץ מרגש חם, היישר מהלב לבורא העולם.

במהלך הדורות, תיקנו חכמים את שלושת זמני התפילה, כהשלמה לעבודת הקרבת הקרבנות בבית המקדש, כאשר הם נסמכים על הפסוק 'ונשלמה פרים שפתינו'[6] – שניתן להשלים את חוסר הפרים\הקרבנות, על ידי שפתינו\אמירת התפילה. בעקבות כך, תקנו חכמים גם נוסח אחיד לתפילה.

יש להדגיש שלמרות שתפילה במסגרת של קריאת טקסט וזמן מוגדר, איננה מצווה מהתורה, אלא זוהי מצווה של חכמים\'מדרבנן' – אולם כאשר תפילה זו נאמרת מתוך רגש הלב [בדוגמת התפרצות הרגשות שתוארה קודם בגדר המצווה מהתורה], מקיימים גם בה את מצוות התפילה מהתורה[7]. עולם החסידות בכללו וחסידות חב"ד בפרטות, לקחה את עבודת התפילה לעומקה הפנימי ובמילא למרכזה של עבודת השם[8]. מלבד הרובד החיצוני יותר של התפילה [בקשת צרכי האדם ונתינת תודה לבורא], גילתה החסידות את רובדה המהותי יותר של עבודת התפילה.

החסידות מסבירה את פירוש המילה 'תפילה', עם דוגמא לשונית מהנאמר 'התופל כלי חרס'[9]. פירוש המילה היא, החיבור של הכלים יחדיו. כך לומדת החסידות, אשר זמן התפילה הוא המוכשר ביותר להתחברות ודביקות היהודי בבורא. לחשוב על גדלותו האדירה של הבורא ובמילא על שפלותו של האדם[10]. לאט ובהדרגה, האדם נהיה פחות אנוכי ויותר עם 'ביטול' וענווה [אפילו בענייני קדושה[11]]. החסידות אף מעמיקה את המשמעות של 'בקשת צרכיו', לתחינה של היהודי על החיסרון בגילוי הבורא ושכינתו ובקשה שיתגלה כבוד השם.

 ☚ אלפים השתתפו בכנס היסטורי עם גדולי המשפיעים על 'עבודת התפילה' • גלרייה ענקית 

התפילה גם נקראת 'סולם שמוצב ארצה וראשו מגיע השמימה'[12]. דרך התפילה ניתן 'לטפס' ולהתעלות מהמקומות הכי נחותים ונמוכים לדרגות הגבוהות ביותר. זה מודגש גם בלשון 'אריכות' התפילה, ש'אורך' זה מלמטה עד למעלה[13]. זמן התפילה אף מוגדר כשעת המלחמה בין הטוב לרע[14].

עיקר עבודת התפילה, זה לתקן את מידות האדם לטובות יותר ואלוקיות יותר[15]. זאת ניתן לעשות דרך 'התבוננות' ומחשבה מרוכזת[16], להסביר היטב לנפש השכלית[17] את הטוב שבאלוקות ולתת לנפש הבהמית לחוש עד כמה נעים[18] וכיף לעבוד את הבורא[19]. לחשוב כיצד 'לשכנע' את הצד היצרי, שאלוקות זה הכי טוב שיש. 'קרבת אלוקים לי טוב'[20]. זמן התפילה הוא זמן סגולי ביותר להצלחה בזה[21]. אז יש כוחות רוחניים מהבורא לזה. זה הזמן בו היהודי משתפך לפני הבורא, כבן אצל אביו[22]. בזמן התפילה המתפלל מגיע עד לעצמות הבורא[23].

זוהי הסיבה אשר בעקבותיה החסידות מחזיקה מעבודת התפילה, כיסוד ושורש כל עבודת השם[24] [כולל לימוד התורה[25] וקיום המצוות[26]. לא כטעות העולם שהעבודה והאריכות בתפילה, הם כמו 'הידור' מצווה[27]]. כעיקר עבודת האדם[28]. דרכה ניתן להתחבר עם הבורא[29]. מאחר שמטרת ירידת הנשמה לעולם הזה, היא בכדי לברר ולתקן את הגוף והנפש הבהמית. שגם הם ינוהלו לפי דרישות הנפש האלוקית. הזמן בו זה קורה, זה רק בשעת התפילה[30]!

'כעבדא קמיה מריה'. הרבי מלך המשיח מתפלל ומתייחד עם קונו [תמונה נדירה ובלעדית לאתר 'לחלוחית גאולתית']

התפילה היא מביאה לידי פועל את לימוד התורה לשינוי פנימי של טבע מידות האדם. בעצם, דווקא דרך התפילה ניתן לממש את מטרת בריאת העולם וירידת נשמתו לעולם[31] – 'דירה בתחתונים'. החסידות מייחסת את כל הירידות והנפילות בעבודת השם, מהחיסרון בהשקעה בעבודת התפילה[32]. כמובן שכן הוא גם להיפך, אשר כל ההתקדמויות וההצלחות הרוחניות, נובעות מעבודת התפילה.

לכן גם 'חסידים הראשונים' בזמן התנאים והאמוראים וכך במשך כל הדורות[33], היו משקיעים ומייגעים בעבודת התפילה בכל יום במשך שעות ארוכות[34]. מאחר שהתפילה היא בעצם היסוד לעבודת השם, בלימוד התורה ובקיום המצוות. 

רעיונה הבסיסי והכללי של חסידות חב"ד, מרומז בראשי התיבות של שמה, 'חכמה בינה דעת'. ה'חכמה' היא נקודת רעיון שכלי, שעודנה מעורפלת ולא ברורה לגמרי בשכל. במילא ברור שלא ניתן להסבירה לאדם אחר. ה'בינה' מכוונת על התרחבות נקודת החכמה להבנה מקסימלית ומושלמת של ההשכלה והתרכזות מעמיקה בכל פרטי ההשכלה[35]. אחר שלב זה, ניתן בקלות ובבהירות לבאר היטב את ההשכלה לאחר. ה'דעת' היא החיבור בין השכל לרגש. 'לחיות' ולהרגיש את ההשכלה. לא רק להסביר [בצורה טובה אמנם, אך] כמו רובוט. להסביר עם כל הלב והחיבור לדברים.

 ☚ המהפיכה האדירה נחשפת: 3 ספרים, 1000 עמודים, 100 רבנים • סדרת הספרים הפופלארית 'עבודת התפילה בדור השביעי' 

[בעקבות כך מדגישה החסידות את החשיבות, אשר כל ידיעה והשגה תבוא בעבודה בפועל[36]. במיוחד מחשיבה החסידות את לימוד המאמרים שעניינם העיקרי הוא עבודת האדם[37]]. רק כאשר מגיעים ה'חכמה' וה'בינה' ל'דעת' ובמילא למעשה בפועל, אזי ניתן לדעת שזוהי השכלה אמיתית[38] [לכן הורו רבותינו נשיאנו לשמוע הסברים בתורת החסידות רק מחסיד שעוסק בעבודת התפילה באריכות, מאחר שרק הוא מבין את החסידות לאמיתתה[39]].

כעת ניתן להבין את הרעיון של זה בפרקטיקה היום יומית. בכדי לחוש את מציאות הבורא, יש דבר ראשון ללמוד עליו בכללות, על עצם קיומו ובריאתו את כל העולמות [חכמה]. לאחר מכן להעמיק בזה עוד ועוד, מכל כיוון אפשרי, אלו עולמות ברא וכמה מלאכים ונבראים יצר, עם כל הפרטים ופרטי פרטים וכן הלאה [בינה][40]. 2 מהלכים אלו מתבצעים על ידי לימוד חסידות חב"ד, שרק היא מבארת ומסבירה לשכל האנושי של האדם, את כל הפרטים בזה.

לבסוף מגיעים לשלב הסופי, של החיבור של רגשות האדם להבנה בקיומו של הבורא ובהווייתו את הבריאה בכל רגע מחדש [דעת][41]. זה מתבצע וקורה בעיקר בשעת התפילה ומשפיע על כל המשך היום. זה ממש הכרחי לעבודת השם פנימית[42]. כך מגיעים לאהבת השם ויראת השם[43].

כעת מובנת העובדה שחסידות חב"ד מדגישה כל כך את עניין עבודת התפילה, עד כדי כך שזוהי מטרתה של החסידות כולה! מאחר שכל תורת החסידות ואלפי מאמרי ושיחות רבותינו נשיאנו, הינם בשביל שיפנימו ויחושו זאת בתפילה וכך יתקנו את טבע המידות[44].

במילא מתחברים הדברים מיד, לביטויים החריפים שהשמיעו נשיאי חב"ד, על אלו שלמדו רק את תורת חב"ד ולא התעסקו בעבודת התפילה באריכות, עד כדי כך שאסרו לשמוע ביאורים בחסידות מאחד שלא מתפלל באריכות. זה פשוט לשכוח על מטרת כל לימוד החסידות!

אילוסטרציה. חסידי חב"ד בדביקות בעת תפילתם באריכות.

החסידות מדגישה דווקא את האריכות בזמן התפילה[45], מאחר שרגש אמיתי שמגיע אחרי התפעלות שכלית של הבנה בגדלות הבורא, יכול לבוא רק לאחר התבוננות ומחשבה מעמיקה שדורשת זמן רב. אחרת, זה התפעלות חיצונית שתחלוף בסיום התפילה וכמובן שלא תשנה את המידות[46].

מוכרחים את שלושת השלבים של 'חכמה בינה ודעת', בכדי להגיע לאהבת ויראת השם[47]. ככל שמאריכים בתפילה יותר, הרגש יגדל אף הוא[48]. כאשר מתפללים באריכות, לא שמים לב לזמן שחולף[49]. שקועים כמה שניתן בהתבוננות בגדולת הבורא[50]. יש להתייגע בתפילה ולהשקיע בה את כל הכוחות. כמה שניתן[51].

החסידות מחנכת על החשיבות העצומה של ההכנה לתפילה[52]. החל מטבילה במקווה לתוספת קדושה[53], הקפדה מיוחדת על המחשבות והדיבורים, אכילת 'מזונות' לעזרה לריכוז המחשבה [רק לאחר קריאת שמע קטנה[54]][55] וכלה בלימוד חסידות[56] [וכן לימוד פרק תניא[57]], התבוננות בו קודם התפילה[58] ונתינת צדקה[59]. אחד המקורות לזה, היא העובדה ש'חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים – כדי שיכוונו את ליבם למקום'[60].

חשוב מאוד לכוון ולחשוב את הכוונה הכללית בכלל ההכנות לתפילה, שהם בכדי לבטל את ישות האדם ואת דביקותו בבורא. בזמן התפילה יש להשתדל שהסידור יהיה פתוח במקום בו מתפלל, לעזרה בריכוז כאשר ישנם מחשבות שאינם מתאימות [גם כאשר עוצם את עיניו][61].

שער הכניסה לתפילה, היא מצוות 'אהבת ישראל', מאחר שכאשר יהודי שומר חלילה טינה ליהודי אחר, חסר כביכול באחדות הבורא, שהרי כל ישראל הם חלק אחד מהבורא. אך כאשר מבטל היהודי את ישותו באמת, אזי יכול להתאחד עם השני ובמילא גם הבורא[62].

 ☚ רבני חב"ד בקול קורא היסטורי: כולנו מוכרחים להתחזק בתפילה באריכות בכדי להביא לגאולה 

גם אם נראה שההכנות לתפילה ואריכות ההתבוננות בתפילה 'יפגעו' בזמן התפילה וקריאת שמע ובתפילה במניין ודומיהם, מדריכה החסידות שזה לא נכון. מאחר שעל ידי תפילה בכוונה ובלבביות, מקיימים מצוות עשה מהתורה ממש. לעומת 'זמן תפילה' ודומיו, אשר ללא האריכות בתפילה [אשר מביאה לכוונה ורגש אמיתי בתפילה], מקיימים 'רק' מצווה של חכמים. במילא יוצא, שחסידות דווקא 'מחמירה' בתפילה ולא מקלה חלילה[63].

אם כי יש לסייג זאת, שיש להקפיד ככל הניתן לשלב בין מצוות התפילה מהתורה למצווה של חכמים. לדוגמה, יש להתבונן בגדלות השם בכל אחת משלושת התפילות בכל יום[64] ובאריכות מה[65] [על אף שהמצווה מהתורה היא רק פעם אחת ביום] וכן יש להקפיד שהרגש והכוונה תהיה דווקא מהמילים שחכמים תיקנו [למרות שמהתורה אין טקסט קבוע][66].

בנוסף, יש להשתדל 'לסדר' את האריכות בתפילה, יחד עם אפשרות לשמוע את כל הקדישים שתפילה ודומיהם[67] [אך במקרה שזה סותר, ישנה עדיפות לאריכות בתפילה משמיעת חזרת השליח ציבור ודומיו[68]]. גם כאשר מאריכים בתפילה, יש להתחיל עם הציבור ולהאריך בתפילה עד 'ברוך שאמר', כאשר הציבור כבר מסיים תפילתו ואזי ימשיך תפילתו באריכות [וודאי שאין להתחיל את התפילה לאחר זמן חצות היום[69]], בכך זה נחשב 'מעין' תפילה בציבור[70]. נהיר ופשוט שמי שלעת עתה אינו מאריך בתפילה חלילה, מוכרח להתפלל בציבור עם כל תקנות חכמים[71]. כן יש לדאוג לכך שבשעת התפילה בציבור לא ידברו כלל[72].

אמנם עיקר האריכות בתפילה היא דווקא בשבת, שאז הזמן מרווח יותר וקדוש יותר. בחסידות מוסבר שיש הבדל כללי בין עבודת התפילה בימות החול לשבת קודש. בכללות ההבדל הוא, שבימות השבוע העבודה בעיקר היא להילחם עם הנפש הבהמית על ידי שכנוע והסבר בטוב הבורא. במילא התפילה היא יותר במרירות וגעגועים לבורא. לעומת זאת, עיקר העבודה בשבת, זה בדוגמת התחושה שאחרי הניצחון. זהו זמן 'להתענג על השם'. אז ההרגשה העיקרית היא השמחה והתחושה של דביקות והתכללות בבורא[73].

כמובן שבשבת זה רק 'מעין' הניצחון הסופי שיקרה בגאולה השלימה. בתקופה זו, שצמודה לגאולה, יש להתמקד בעבודת התפילה [גם בימות החול], בעיקר בשמחה והדביקות בבורא[74], מתוך הרגשה שהאדם העובד והבורא הם אחד ממש[75]. [יש להדגיש, שכמובן ופשוט שגם כעת יש להתעסק בעבודת המרירות[76] והיא הדרך להגיע לשמחה אמיתית, אך ההתמקדות העיקרית היא בשמחה[77]].

חסיד חב"ד מתפלל באריכות. איורים במאמר: ר' זלמן ע"ה קליינמן

חלק ניכר בעבודת התפילה, היא הנגינה החסידית בעת התפילה[78]. בעיקרו של דבר, הניגון צריך להתפרץ ממילא, מלא וגדוש בלבת רגש רותחת אהבה לבורא[79]. אך ניתן גם להתחיל לנגן ניגון חב"די והניגון ייצר את הכוונה והריכוז בתפילה[80].

הנגינה בתפילה היא ממש מרכזית בתפילה ועל ידי הניגון ניתן להתעלות לדרגות גבוהות. עיקרו של ניגון\שיר, הוא התעלות מדרגת האדם לאיחוד והתכללות עם הבורא העליון ואכן, ישנם ניגונים רבים שמבטאים את רגש ההתכללות בבורא. בזמננו, הקרוב ביותר לגאולה שאז תהיה התכללות מוחלטת בין הנבראים לבורא, יש להוסיף יותר בנגינה [ואף בקול רם] בעת התפילה בכלל ובמיוחד בניגונים של דביקות ושמחה בבורא[81].

מנהג החסידים לבכות בדמעות התמרמרות ועונג בשעת התפילה וכל המרבה בדמעות בתפילה, הוא בעל מדריגה רוחנית גבוהה יותר. אך בכדי לוודא את אמיתיות הדמעות, יש להתכונן קודם התפילה באמירת תהילים[*81].

אחד מהדברים החשובים ביותר בעבודת התפילה החב"דית, הוא ההשפעה של התפילה על משך ההנהגה בכל היום. שגם כאשר הוא שקוע כל כולו באלוקות ['ליבו למעלה'], עליו לחשוב כיצד 'להוריד' את הכוחות האדירים להמשך עבודת השם בכל היום ['עיניו למטה']. כך בהדרגה הוא משנה את מידותיו לטובות יותר ורואה את הטוב האלוקי שבכל דבר[82]. לכן גם האריכות בתפילה משפיעה גם בפרנסה[83] והבריאות[84] הגשמית, מאחר התפילה החסידית אינה פרישה והתבדלות מהעולם, אלא הפיכתו לדירה לבורא.

 ☚ כולנו שייכים: סיפורים מרתקים על 'עבודת התפילה' עם הרבי 

לפי המוסבר עד כה מובן באופן ברור, מדוע החסידות דורשת את עבודת התפילה באריכות, מכל אחד באשר הוא. הרי בזה מקיימים את כמה מצוות עשה מהתורה[85], בהם מחויב כל אחד[86]! אין 'הנחות' ו'תירוצים'[87] בזה לאף אחד[88]. נוסף להסבר הפנימי, שרק כך ניתן להשלים את מטרת ירידת הנשמה, לברר ולתקן את הגוף והנפש הבהמית.

כעת גם מתברר הטעם לתופעה, שעיקר התנגדות היצר הרע היא דווקא על עבודת התפילה[89]. הוא פשוט מעודכן שעל ידי התפילה, ניתן 'לשכנע' גם אותו לעבוד את השם ובמילא זוהי 'גאולה' פרטית לאדם שמתפלל ועל ידו תבוא גם ה'גאולה' לכלל העולם. אז יהיה 'מלאה הארץ דעה [שימו לב, 'דעת'] את השם כמים לים מכסים'. במילא גם עבודת התפילה באריכות של שעות ארוכות[90] הכרחית גם בתקופה זו ויותר מאי פעם[91]. יש לעורר ולחזק בזמן זה במיוחד את עבודת התפילה[92] [גם אם בעקבות האריכות יפרוש ממשפחתו בסעודת שבת וכדומה[93]].

שפיכת הלב של החסיד לפני קונו.

כעת זה זמן השיא לגאולה שלימה, שתבוא על ידי היציאה מגלות פנימי בעבודת השם[94]. גם רק על ידי עבודת התפילה, ניתן 'לחיות' כבר בזמן הגלות מעין הגאולה, על ידי השלבים של 'חכמה בינה' [בדוגמת ההסבר קודם על לימוד החסידות בכלל, כך בפרטיות יותר זה בלימוד בנושא הגאולה] ו'דעת' [החיבור של הלימוד ברגש, בזמן התפילה][95].

חשוב להדגיש דבר עיקרי. כמו בכל דרך עבודה אמיתית, אין 'קיצורי דרך'. חייבים להתייגע ולעבוד. כל אחד [גם בעלי עסקים[96]], כל יום ובכל תפילה[97]. יש לעסוק בעבודה זו בהדרכה של משפיעים[98] ובעיקר מזקני אנ"ש[99], שלהם יש ניסיון בזה והדרכה מהמשפיעים הקודמים[100].

לא מתחילים להרגיש בבת אחת. זה יכול לקחת שנים. אצל כל אחד זה משתנה לפי טבעו. אך צריך לדעת שגם כאשר לא מרגישים כלום, מקיימים את ציווי השם. אדמו"ר הזקן אמר: התורה מצווה 'וידעת היום'. זאת אומרת, שללמוד על הבורא ולהתבונן בזה בתפילה [באופן של 'דעת'-'וידעת'], צריכים כבר מהיום להתעסק בזה. אך 'והשבות אל לבבך', זאת אומרת להרגיש, לא מצווים 'היום'. ההרגשה תבוא עם הזמן.

 ☚ התכתבות נדירה: הרבי מדריך את המשפיע הנודע 'איך להתפלל' • בלעדי 

גם אסור חלילה להתייאש, אם לא רואים שינוי מהותי לאחר התפילה[101]. זה לא משפיע במחי יד. זה עבודה. צריך לדעת שזה לא 'דמיונות'[102] או טיפוס על דרגה גבוהה מידי [ואין לחשוש לגאווה מהאריכות בתפילה, בפרט בדורנו]. זה ציווי על כל יהודי, בכל מצב שהוא נמצא.

התפילה באריכות מוסיפה ביראת שמיים ובהיבדלות מהבלי העולם[103]. מזמן לזמן, העבודה נהיית יותר נכונה ויותר פנימית. אבל תמיד יש להתפלל באריכות! לא משנה באיזה מצב נמצאים. ההתבוננות בתפילה מוכרחת לפעול שינוי[104]. לא תמיד זה נראה מיד[105].

אפילו אם ישנם כאלו שבינתיים לא למדו חסידות בצורה טובה ומובנת היטב [חכמה ובינה], גם עליהם להתפלל באריכות[106]. נוסף לזה, אם אינו מצליח להבנתו להתפלל באריכות, יעשה את עצמו 'כאילו' הוא מתפלל באריכות[107]. זה משפיע על סביבתו שחושבים שמתפלל באריכות ולבסוף גם ישפיע עליו. יחד עם זאת, עליהם להשתדל ללמוד ולהבין חסידות ועל ידי כך יגיעו לאמיתית מטרת עבודת התפילה.

__________________

[1] 'והנני לעורר אתכם שתלמדו את קונטרס התפילה שיצא מכבר [וזה כלל גדול בכל מקום, אשר הלימוד יהיה על מנת לעשות 'והלומד על מנת שלא לעשות נוח לו כו'. וכל עניין שלומד צריך לידע נאמנה, אשר העניין יכול להיות שייך אליו ובו הדבר תלוי ומחוייב להשתדל להגיע לזה, כאשר נתבאר לעיל מפרק ט"ז עד פרק כ' בעניין 'אהבה ויראה'. וכן הוא בכל עניין שלומד, צריך לחפש היטב מה שיוכל ליקח לו לעצמו מהעניין הזה בעבודה. ולא יטעה את עצמו הן לא בשפלות של שקר והן לא בהגבהה יתירה לילך לעילא מן דרגיה כו'. והיא הוראה כללית, אשר לימוד בכל מקום, הכוונה באופן כזה. ובשופטני לא עסקינן]. 

ומי שימצא את עצמו ראוי להשתדל בכוונה, באחד משני האופנים המבוארים שם [פרק ט' ופרק י'], חלילה לו לפטור את עצמו מזה כי בנפשו הוא, ובלעדי זאת גם התורה שלו אינו שווה כלום ואדרבה כו'. וכמו שנתבאר לעיל בפרק י"א וי"ב. ואל תשעו בדברי שקר לאמר מי אני ואיך אוכל כו', כי האלוקים עשה את האדם ישר וחננו בחכמה ודעת, וביכולתו להגיע למעלת ומדריגת העבודה כדבעי. ורק צריך יגיעה והשתדלות. ומי שלא למד עדיין ואי אפשר שיתפלל בכוונה, על כל פנים יכוון בפירוש המילות ויתפלל, כמו שמבואר בקונטרס הנזכר לעיל באופן העבודה לצעירים [שם פרק י"ד]. גם יש בקונטרס הנזכר לעיל כמה עצות, איך להגיע לעבודה אמיתית. ויהיה חוק קבוע ללמוד קונטרס הנזכר לעיל פעם אחת בב' או בג' חודשים. וטוב שתלמדו אותו כולם בזמן אחד, וידברו זה עם זה ויחזקו זה את זה, וכבר נתבאר מעניין מעלת דיבוק חברים בדיבור המתחיל החלצו'. 

קונטרס 'עץ החיים', פרק ל"ג עמוד 60.

[2] לדעת הרמב"ם ודומה לזה פוסק אדמו"ר הזקן [וראה ביאור הרבי מלך המשיח בשיחת חול המועד סוכות תש"כ, בדעת אדמו"ר הזקן]. לעומת דעת הרמב"ן, שסובר שתפילה היא מצוה מדברי חכמים. ראה באריכות בהערה 35.

[3] ספר דברים, פרק י"א פסוק י"ג.

[4] מסכת תענית, דף ב' עמוד א'.

[5] ספר משנה תורה, הלכות תפילה, פרק א' הלכה א'. ושם: 'שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא, ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה, ואחר כך נותן שבח והודיה להשם על הטובה שהשפיע לו כל אחד לפי כוחו'.

[6] ספר הושע, פרק י"ד פסוק ג'.

[7] 'אמנם, כדי לבוא למעמד ומצב שהתפילה תהיה מתוך הרגש גודל החיסרון וזעקה להקב"ה כו' – צריכה להיות ההקדמה דאמירת כל פרטי העניינים ד'מה טובו', 'הודו', פסוקי דזמרה וברכות קריאת-שמע [ומבלי לדלג, למרות ההיתרים שבזה שמצינו בדברי האחרונים ושלפניהם] וכפי שתורת החסידות מבארת ומורה את הדרך להתבוננות בעניינים אלו – החל מההתבוננות ד'הודו להשם קראו בשמו', 'הודיעו בעמים [שאפילו בכל העמים יודעים] עלילותיו', ואחר-כך מגיע לפסוקי דזמרה, ומתבונן בהעניין ד'וירם קרן לעמו' – 'לעמו' דייקא, כיוון שבכל הבריאה 'נשגב שמו לבדו הודו על ארץ ושמים', היינו, שאפילו 'שמו' נשגב לבדו, ורק 'הודו', זיו והארה בלבד, על ארץ ושמים, וכיוון שכן, נמצא, שהוא במצב של עני מדוכא שאין לו מאומה לחלוטין...

ואחר-כך מגיע לברכות קריאת-שמע, ששם מדובר אודות השרפים וחיות ואופני הקודש, שעומדים בתנועה של אמירת קדוש וברוך כו', ומתבונן בשורש נפשו הבהמית שנלקחה מהמלאכים הנ"ל, ואילו אצלו העניין דעבודת המלאכים הוא בהעדר לגמרי, כיוון שנמצא במעמד ומצב ששייך רק לענייני עולם-הזה. ואז, בכה יבכה במר נפשו... מצד גודל התאווה והצימאון להיותו 'בארץ ציה ועיף בלי מים', ובתנועה כזו מתפלל לבורא העולם ומבקש ממנו שירווה וישביע את צמאונו ורעבונו, כיוון שאינו יכול לסבול יותר.. ועניין זה שייך לכל אחד ואחד מישראל, אפילו לפשוט שבפשוטים, וגם בזמן הגלות, שהרי אנשי כנסת הגדולה תיקנו את נוסח התפילה באופן השווה לכל, שעל-ידי ההתבוננות בכל חלקי התפילה, מ'מה טובו' עד שמונה עשרה, כפי שנתבארה בתורת החסידות, יוכל לבוא למעמד ומצב שירגיש את החיסרון שלו בכל העניינים, ואז, כאשר מתפלל להקב"ה, מקיים מצוות עשה מן התורה ג' פעמים ביום; ובה בשעה, יהודי שאינו לומד תורת החסידות, 'אַ עולם'שער' – יכול לחיות שבעים שנה מבלי לטעום טעמה של תפילה אמיתית'.

שיחת הרבי מלך המשיח, פרשת 'וישב' תשי"ז.

 ☚ מזכירו האישי של הרבי: לרבי נוגע שכולם יתפללו באריכות! • וידאו בלעדי 

[8] 'בסדר העבודה של תורת חב"ד, תופסת התפילה [עבודה שבלב] את אחד המקומות הגדולים והחשובים ביותר. בליובאוויטש היו כאלו שהיו קוראים להם 'בעלי עבודה', שהיו מתפללים שעות מרובות גם בימי החול של כל השנה, וביחוד בחודש אלול שאז היה זה באופן אחר לגמרי. כשהיו נכנסים לחדר השני של ה'מניין', היו נפעמים מהמחזה הבלתי רגיל שנתגלה.. כל אחד שקוע בשרעפיו ושרוי בדביקות, אינו שומע ואינו רואה את הנעשה סביבו.. זה שר בניגון חב"די 'ברוך גוזר ומקיים', השני אומר 'חנון ורחום', השלישי אומר 'וכולם משבחים ומפארים', ואחר מצוי בעיצומה של תפילת 'אהבת עולם' ואומר מילים ספורות.. כאשר פירוש המילות מזדקר מכל מילה, בכל כך הרבה עסיסיות של השגה.. בהתקשרות כזאת וקול תחנונים כזה – שמרגישים שבכל מילה מתעלה המתפלל מעלה מעלה..! הוא מתקרב יותר ויותר אל הנקודה והנה הנה הוא משיג את מטרתו'. 

ליקוטי דיבורים עמוד 155.

[9] 'מבואר בליקוטי תורה איך שצריך להיות התחלת היום, אף קודם התפילה, ש'ג' דברים הם להסיר כל המונעים בתפילה, א' מקווה... מה מקווה מטהר... שלדברי הכול התפילה מקובלת יותר עם הטבילה... הב' צדקה כמו ר' אלעזר יהיב פרוטה כו'... והג' הוא עסק ולימוד דברי מוסר ובפרט דברי מוסר הנמצאים בזוהר'. ובכל אחד מג' דברים הנ"ל, הקשורים עם ג' הקווים דתורה, עבודה וגמילות-חסדים – מודגשת היציאה מהמדידות וההגבלות דמציאות עצמו: גמילות-חסדים – 'יהיב פרוטה לעני והדר מצלי': אף-על-פי שישנה המדידה וההגבלה ד'שלך קודם', מכל-מקום אין להתחשב בכך, ולכן אף-על-פי שהוא בעצמו לא אכל עדיין מאומה, אפילו לא לחם צר ומים לחץ, שהרי אסור לאכול קודם התפילה, עליו ליתן פרוטה לעני [שבהם יוכל לקנות דבר מאכל], ואחר-כך יתפלל, ורק אז יאכל בעצמו. עבודה [תפילה] – לאחרי הקדמת טבילה במקווה: לא מבעי טבילת עזרא, שזהו דבר המוכרח, אלא טבילה בכלל שמביאה לידי [תוספת] טהרה.

והשייכות דטבילה לתפילה – כי 'טבילה' אותיות 'הביטל', וזוהי ההכנה להביטול דתפילה, שזהו עניין ההתבוננות 'לפני מי אתה עומד', שמצד עצמו הרי הוא 'טיפה סרוחה', ועומד הוא לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה – שעל-ידי זה מתבטל ממציאותו לגמרי, ויוצא מהגבלות מציאותו. וזהו גם תוכן שני הפירושים בלשון תפילה: (א) כלשון המשנה 'התופל כלי חרס', לשון התחברות, (ב) מלשון 'הטופל' [בטי"ת], לשון טפל ובטל – דהא בהא תליא: על-ידי התפילה יוצא האדם מהגבלות מציאותו ונעשה טפל ובטל בעצמו, ועל-ידי זה מתחבר עם הקב"ה. תורה – 'עסק ולימוד דברי מוסר... ובפרט הנמצאים בזוהר': לא מספיק לימוד גליא דתורה, אלא צריך להיות גם לימוד פנימיות התורה. וכמו שנתבאר [לעיל בהמאמר] בעניין חטא מקושש עצים, שהפריד בין עץ הדעת ועץ החיים, ועניינו בתורה הוא הפירוד בין גליא דתורה ופנימיות התורה. ובפרט קודם התפילה שזהו זמן מסוגל ללימוד פנימיות התורה. ולהעיר, שאף שבליקוטי-תורה איתא שצריך להיות 'עסק ולימוד דברי מוסר... ובפרט הנמצאים בזוהר', הרי כבר אמרו רבותינו נשיאינו וזקני החסידים, שכל העניינים שבספרי מוסר [כמו ראשית-חכמה] וספר הזוהר הנצרכים לעבודת האדם, הכניסו הרביים בתורת החסידות, ובמילא על-ידי לימוד החסידות ישנם כל העניינים, על-דרך 'בכלל מאתיים מנה'. והרי כללות החילוק בין גליא דתורה לפנימיות התורה הוא שגליא דתורה היא בבחינת גבול, ופנימיות התורה היא בבחינת בלי גבול'. 

שיחת הרבי מלך המשיח פרשת 'שלח' תשי"ג.

[10] עד כדי כך שהרבי מלך המשיח כותב, באגרת כ"ח תשרי תשי"ד: 'וכן בעבודת התפילה, אף שהיא עבודה שבלב, הנה קודם התפילה צריך לחשוב מרוממות הא-ל יתעלה ובשפלות האדם כו'. ובשעת התפילה יחשוב כאילו שכינה כנגדו כו'. ובלא כוונה זו – אינה תפילה'.

[11] 'כאשר יהודי עוסק בהפצת התורה והיהדות, עוסק ב'מבצעים' והוא מצליח בכך [על פי התורה, הוא רואה פירות בעבודתו וכו'], וכתוצאה מכך הוא נעשה 'יש מי שמצליח' ואין כל צורך שהוא יביט במראה ויראה שהוא 'יש מי שמצליח'.. אלא הוא חש בעצמו שהוא 'יש מי שמצליח'.. אומרים לו שעליו להתחיל להתפלל באריכות! זאת אומרת, צריך שיהיה אצלו לב נשבר ועד שהוא יהיה 'אויס מציאות'.. אבל אין הכוונה שהוא יישאר במצב של לב נשבר, אלא הכוונה שמכך יהיה 'זבחי אלוקים' – שתבוא מזה מעלת התשובה, באופן של כפליים לתושייה, שזהו ענינה של 'לאתבא צדיקיא בתיובתא' – תפילה באריכות'. 

משיחת הרבי מלך המשיח, י"ב תמוז תשל"ז.

[12] ראה גם 'היום יום' ה' כסלו.

[13] 'וזהו דיוק הלשון תפילה באריכות דווקא. לא בעניין של רוחב [רוחב פירושו שנמצאים באותו הגובה, רק מתפשטים לרוחב]. מה שאין כן עניינו של אורך, משמעותו הוא המשכה למטה יותר.. וכדי להגיע למטה מטה ביותר, ההמשכה צריכה להיות ממקום שהוא גבוה גבוה ביותר. וזהו עניין האריכות – המשכה מלמעלה למטה'. 

משיחת הרבי מלך המשיח, י"ב תמוז תשל"ז.

[14] 'שעת צלותא – שעת קרבא' [=זמן התפילה הוא זמן הקרב]. זוהר חלק א', דף רמ עמוד ב'. חלק ג' דף רמג עמוד א, הובא גם בליקוטי תורה תחילת הדרושים לפרשת כי תצא.

[15] 'בעבודת התפילה הרי הוא מכשיר את עצמו ומטהר מחשבתו ומזכך מידותיו כו'. הנה לבד זה, הנה בתפילה הוא המדידה פרטית. במה שמגיע אליו בפרט, כפי שיודע כל אחד ואחד בעצמו מידותיו מחשבותיו, איזה מהם ראויים לעקרם לגמרי. כי כל אחד יודע בעצמו מה שהוא, אשר לפעמים מוצאים בעצמם עניינים שאינם לפי ערך מהותו כלל, בעניין הקנאה והשקר והדומה, או שמטרידות אותו מחשבות והרהורים כאלו שלא היו ראויים כלל אליו. וכמו כן בהמידות שדורשים תיקון וזיכוך, הנה בעבודת דתפילה הוא המדידה באופן הנהגתו כל היום בלימודו והנהגתו'.

מאמר הרבי הריי"צ, דיבור המתחיל 'ראשית גויים' תר"פ.

 ☚ חשיפה בלעדית: כך הגיב הרבי לטענה נגד אריכות התפילה • פרסום ראשון 

[16] 'אופן ההתבוננות לפני התפילה, ובפרט כדי שיוכל להאריך בתפילה כנ"ל: כיוון שבזה העניין, ההתבוננות [ולא לימוד וקנין ידיעות חדשות], נכון יותר להתבונן בעניין שלמדו איזה פעמים ויודע אותו. וההתבוננות תהיה או בהעמקה יותר או בחזרה על הידיעה, ולהרחיבה בהנוגע להפועל יוצא מזה או מידות וכו'. ובזה יש שינוי בטבעי בני אדם: כאלו שההתבוננות נקלטת אצלם יותר כשחוזרים על העניין באותיות הרב, ויש שאדרבה כשחוזרים על התוכן ולא על האותיות.. קישור המחשבה לעניין, משך שעה חשובה: כבכל ענייני תורה וקדושה, גם על זה נאמר 'מעט מעט אגרשנו', זאת אומרת שמלכתחילה מרגילים לקשר את המחשבה שעה קלה, ולאט לאט מגדילים. ולהקל הנ"ל, על ידי שהספר או הסידור פתוחים לפניו באותם הדברים והעניין בו מחשב'. 

אגרת הרבי מלך המשיח, מה' כסלו תשכ"א.

וביחידות הרבי מלך המשיח בי"ג שבט תשכ"א, לשאלת אחד התמימים במה להתבונן בתפילה: 'תלוי במה תהיה לך חיות יותר. אם במאמר שלמדת קודם התפילה, אזי תתבונן בו. אם תהיה לך חיות יותר בפירוש המילות. אזי תתבונן בהם. העיקר, שהדבר יעשה בהתלהבות [ב'לעבעדיקייט']'. לשאלת הבחור, אם הכוונה דווקא למאמר שלמד באותו יום לפני התפילה, הרבי השיב על-כך: 'לאו דווקא הוא'.

וביחידות הרבי מלך המשיח לר' יהושע העשיל צייטלין, ['חסידים ואנשי אמת' עמוד 121]: '1. מכיוון שאתה רגיל להתפלל לא עם המניין, עליך להשתדל להקפיד בעניית אמן-יהא-שמיה-רבא. 2. ביום-טוב, נכון יותר להשתדל [להתפלל] עם המניין. יכול אתה להתחיל לפני המניין כך שתוכל להמשיך עם המניין; כי אצל חסידים אומרים שיש לומר את 'הלל' במניין. 3. מסתמא לפני התפילה אתה לומד מאמר או קונטרס. [שכן] עם מה יוכל יהודי להתפלל? 4. ביום חופשי [=שבו פנויים מעבודה] בוודאי דבר נכון להאריך בתפילה'.

[17] 'ובמקום אחר מבואר דבתפילה הוא בירור נפש השכלית והוא השכל דנפש הבהמית'. המשך יום טוב של ראש השנה תרס"ו, מאמר דיבור המתחיל 'וילך איש מבית לוי'.

[18] ''אשרינו מה טוב חלקנו' בניגון חסידי. 'ומה נעים גורלנו' עם עבודת התפילה החסידית. 'ומה יפה ירושתנו' במידות טובות ואהבת ישראל'. אגרות קודש אדמו"ר הריי"צ, כרך ג' עמוד קלו.

[19] 'התפילה באה בהקדמת ההתבוננות בגדלות הא-ל ושפלות האדם. ובגוף התפילה עצמה, הרי עיקר ההתבוננות היא בסידור שבחיו של מקום ורק אחר כך יבקש צרכיו, שגם בזה צריכה להיות התבוננות פרטית דווקא. וכמו שמבואר בארוכה בקונטרס העבודה, שאם יתבונן רק באופן כללי, אף שיפעול על הנשמה ונפש האלוקית – אבל לא תהיה מזה פעולה על הנפש הבהמית. ותכלית ירידת הנשמה למטה הרי אינה בשביל עצמה כנזכר לעיל [כי הנשמה אינה צריכה תיקון], וירדה לתקן את הגוף ונפש הטבעית שלו. ונמצא שעל ידי התבוננות באופן כללי, אינו משלים עיקר העבודה ד'ועבדתם את ה' אלוקיכם', שהוא עניין התפילה כמו שכתב הרמב"ם'.. 

ספר המאמרים תש"ל עמוד 126.

[20] זוהי רק תחילת הדרך בעבודת התפילה. בהמשך, יש להגיע להכרה שאלוקות זה טוב בפני עצמו, ללא קשר לאדם העובד.

[21] 'אך עת וזמן החיזוק ואימוץ הזרועות, היא שעת תפילת השחר. שהיא שעת רחמים ועת רצון העליון למעלה'. אגרת הקודש לאדמו"ר הזקן, אגרת א'.

[22] 'בלימוד – התמסרות האדם היא לדבר שחפץ להבין ומבין. בתפילה – ההתמסרות היא אל למעלה מהשכל וההבנה. בלימוד התורה מרגיש אדם כתלמיד בפני רבו. בתפילה כבן אצל אביו'. 'היום יום' כ"ו תמוז.

[23] 'משיחת אאמו"ר [הרש"ב]: חסידות תובעת 'ורחץ את בשרו במים ולבשם'. כלומר: השכלת החסידות בהכרח שתרחוץ הבשר, ותשטוף את ה'את בשרו' - את הטפל לבשרו, כל ההרגלים שהבשר מרגיל - ואז אפשר ללבוש בגדי קודש. מחשבת ודבור חסידות והנהגתם של חסידים בהתבוננות קודם התפלה – 'בגדי קודש הם': אלו בגדים שניתנו מן הקודש, אך את ה'ורחץ במים את בשרו' - יש לעשות באופן עצמאי. לבושי הנפש ניתנים מלמעלה, אך רחיצת הטפל שנוצר מהבשריות, ולהפוך את הבשר לבשר קודש - זהו רק בכח עצמו, וזאת תובעת החסידות, ועל - כך מסר רבנו הגדול [אדמו"ר הזקן] את נפשו: הוא פתח את צינור מסירות הנפש על עבודת השם בתפילה. להיות קשורים לעצמות אין סוף, חסידות מציבה חסיד פנים אל פנים עם עצמות אין סוף'. 

ספר 'היום יום' כ"ו ניסן.

 ☚ הוידאו המלא: פאנל 'שמעה תפילתי' עם חשובי רבני חב"ד • חג השבועות תשפ"ג 

[24] 'חסידות היא השכלה והבנה, שבעיקרה גילה וייסד רבינו הזקן, בשביל עבודת התפילה וחינוך החסידים! ואחריו הוד כ"ק אדמו"ר האמצעי ואחריו הוד כ"ק אאזמו"ר הרב הקדוש 'צמח צדק', שתיקנו את סדר עבודת חב"ד – שחסידים בלי הבדל מעמד ומצב בידיעה והשכלה, יהיו בעלי 'עבודה'. בוודאי שצריכים ללמוד חסידות ולהתעמק בהבנת החסידות. אך עיקר ושורש הכל הוא עבודת התפילה.. תפילה לבבית בלב נשבר ואמירת תהילים, העולה למעלה מעלה ומעוררת רחמי שמים, בישועה בגשמיות ורוחניות. עבודת הלב תפסה תמיד את המקום הגדול ביותר אצל חסידים. עבודת המוח היא הכנה בלבד לעבודת הלב [שכן 'מוח שליט על הלב בתולדתו'], אך העבודה העיקרית היא עבודת הלב. כך היה הסדר הפנימי אצל חסידים שהתוועדו. וההתוועדות החסידית השתקפה בעבודת התפילה ובתיקון המידות'. 

ליקוטי דיבורים לאדמו"ר הריי"צ, עמוד 677.

וכן בשיחת הרבי מלך המשיח, ליל חמישי דחנוכה תשי"ז: 'על כל אחד לעשות כפי יכולתו ואת כל מה שמוטל עליו, כדי ללמוד בהתמדה ושקידה נגלה דתורה ופנימיות התורה, לקיים מצוות בהידור, ויסוד עיקר ושורש הדברים – הוא עבודת התפילה'.

וראה גם מכתב הרבי מלך המשיח, מכ"ט אייר תשכ"ב: 'וידועה הוראת רבותינו נשיאנו אשר בנוגע לתלמיד ישיבה, אשר ענינו הוא ענייני לימוד התורה [וכשהמדובר הוא בישיבה חסידותית מיסודם והנהלתם של רבותינו נשיאנו, הרי פשוט שהמכוון הוא גם ללימוד תורת החסידות], קיום המצוות בהידור, ובנקודתן – עבודת התפילה'.

וכן בקונטרס 'תורת החסידות' עמוד 8: 'להיות כי עבודת התפילה היא יסוד מוסד לכל התורה והמצוות. על כן הנה ראשית קירוב האדם לעבודת השם יתברך, הוא עבודת התפילה'.

[25] 'מאוד הנני נהנה מהידיעות שאני מקבל, בדבר הבחורים שיחיו, ולומדים בשקידה נגלה ודא"ח [בטח מתפללים גם כן כדבעי, לעת מן העיתים על כל פנים, כי 'כל האומר אין לי אלא תורה' וכו' כידוע]. והשם יתברך יעזור להם'. ספר המאמרים תרנ"ט, עמוד רלג.

[26] 'שתוכנה הפנימי של קיום המצוות בהידור – הוא עבודת התפילה. ואלו שבאו לכאן, צריכים להוסיף בלימוד התורה. ומכיוון שצריכים להוסיף בלימוד, הנה בהכרח שצריך להוסיף בעבודת התפילה, שזה נותן כח בלימוד התורה. עבודת התפילה הוא לא דבר נוסף, אלא בהכרח ללימוד התורה'. שיחת הרבי מלך המשיח, פרשת 'וילך' תשכ"ב.

[27] 'הרבה טועים בעניין 'עבודה שבלב' וחושבים שהוא כעין הידור מצווה.. טעות בני-האדם היא גדולה מאוד. אהבת עצמו והיוקר בעיני עצמו, הם המעוורים את עיניו ומכסים על האמת. בשני וחמישי, בשבת, כשהוא מגיע לבית הכנסת, הוא מדבר עם כולם, ורק לאחר שהציבור כבר סיים להתפלל, מתחיל הוא לחשוב על 'עבודה' ותפילה באריכות. ולבסוף אינו מתפלל אלא מריץ את המילים ויוצא. טעם הדבר הוא פשוט: חסרה אצלו כל ההקדמה וההכנה לתפילה. ראשית כול, ההקדמה הפשוטה של 'אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש', שהוא הכנעה ושפלות.. הכנעה ושפלות עצמם צריכים הכנה.. זאת אומרת קצת התבוננות, לכל הפחות במילים הבודדות, מי הוא המתפלל ולפני מי הוא מתפלל, שגם התבוננות זו בכוחה לפעול קצת חיות בתפילה. אך כאשר קודם התפילה מפטפטים, ותוך כדי דיבור מנסים לשמוע אמן, אמן יהא שמיה רבא, ברכו של קריאת התורה – הרי זה ההיפך לגמרי מעניין התפילה. ממילא כאשר נעמד להתפלל – אין התפילה בוקעת כראוי, אך בלבו חושב שזוהי עבודה ושזה חסיד'. 

ספר השיחות תרצ"א, עמוד 151.

[28] 'עיקר העבודה והיגיעה היא עבודת התפילה. שלכן נקראת בשם 'עבודה' סתם, כי עניין העבודה הוא שינוי הטבע והרגילות וזה נעשה בעיקר על ידי עבודת התפילה'. ספר המאמרים מלוקט, חלק ד' עמוד שיד.

[29] 'עבודה שבלב מהווה, לדעת אבי [הרש"ב], הרפואה הגדולה ביותר לכל מיני מחלות של מומי בני אדם. אבי רואה בעבודת התפילה את הדרך הרחבה והטובה ביותר להגיע לבית אלוקים.. דבר זה עצמו ש'עבודה' היא עיקר החסידות, צריכים להבין על ידי השכלה. חסידות היא שכל אלוקי.. ה'למעלה מן השכל' בתוך ה'שכל'.. ברם, כדי שהמוח הגשמי יוכל לתפוס ולהשיג שכל אלוקי – הרי זה אפשרי רק על ידי עבודה שבלב בתפילה. שכן, התפילה היא הזמן והמקום של 'ויקחו לי – אותי אתם לוקחים'. עצמות אין סוף ברוך הוא אומר לעובד השם בתפילה: 'אותי אתה לוקח'.. בהבנה של השכלה בלבד, אף העמוקה ביותר, בלי דמעות ובלי זיעה של מצווה – אי אפשר להיות עובד השם בתפילה.. מלמעלה אומרים לו: 'רצונך להיות 'משכיל' – היה 'משכיל', אך אור אלוקי לא נותנים לו.. תפילה, עבודה שבלב, זקוקה להכנה והקדמה.. צריכים להתרחץ בזיעה ובדמעות.. אז יכולים להרגיש את האור האלוקי שבשכל האלוקי שבחסידות'. 

ליקוטי דיבורים לאדמו"ר הריי"צ, עמוד 168, 172-173.

[30] 'ענין ירידת הנשמה היא בשביל העבודה האלוקית, לברר ולזכך את המידות טבעיים, אשר לכל זה יכול כל אחד ואחד לבוא רק על ידי העבודה בתפילה'. הקדמה לקונטרס התפילה של אדמו"ר הרש"ב.

[31] 'עליו להתייגע עם ששת מידותיו, להבין ולזכור שתכלית בריאתו, אינה אלא להכיר את גדולת השם באמצעות התפילה'. כתר שם טוב, סימן עג.

[32] 'ראשית הירידה רחמנא ליצלן הוא ההעדר העבודה בתפילה. הכל נהיה קר ויבש. גם ה'מצוות אנשים מלומדה' נהפך לנטל. ממהרים, מאבדים הטעם בתורה והאוויר מתגשם. ומובן הדבר שאינו שייך כלל לפעול על הזולת'. ספר 'היום יום' כ"ג אייר.

'עיקר הגרם בנזקין, הוא העדר עבודת התפילה בסדר מסודר.. והרוצה לעבוד את השם בדרכי העבודה בעבודה שבלב, על פי סדר המסודר מאת הוד כבוד קדושת אבותינו רבותינו הקדושים, לגרש את הרע הגלוי והטמון, וגם להכיר את 'מי שאמר והיה העולם' על ידי עבודת התפילה כפי האמת, ילמוד קונטרס העבודה וקונטרס התפילה ויעמוד על אמיתת הדברים'. אגרות קודש אדמו"ר הריי"צ, חלק ט' עמוד ל"א.

 ☚ 'עבודת התפילה' נדרשת בדורנו יותר מבעבר • הרב מענדל וועכטער 

[33] 'המנהג היה בכל ישראל מימי עולם, להיות בכל עיר ועיר ב' בתים גדולים לתפילה, בית הכנסת ובית המדרש. בית הכנסת להמון עם הטרודים בעסקיהם כל היום ורובם אין יודעי ספר כלל, ובית המדרש ליודעי ספר להתפלל שם בכוונת הלב באריכות, איש כפי יכול שכלו וליבו. והנה בספרים שכתבו חכמינו שלפני מאתיים שנה מהיום מפורש שם, איך שאז היו מאריכים בתפילת השחר בכל יום ויום, ערך ב' שעות ויותר מחמת אריכות כוונה שבלב'. אגרות קודש אדמו"ר הזקן, חלק ב' בתחילתו. משוכתב מכתב יד קודשו של אדמו"ר הזקן.

[34] 'חסידים הראשונים היו מוסרים את עצמם בכל יום 9 שעות [!] על התפילה. כמו שהגמרא בברכות דף ל"ב עמוד ב' אומרת, 'חסידים הראשונים היו שוהים שעה ומתפללים שעה אחת וחוזרים ושוהים שעה אחת'. בסך הכל בשלושת התפילות, שחרית מנחה ערבית, הם התעסקו 9 שעות במעת לעת'. ספר המאמרים קונטרסים, חלק א' עמוד קח.

וראה שיחת הרבי מלך המשיח, אחרון של פסח תשל"ה: 'אדמו"ר הזקן כותב בשולחן ערוך: 'וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומכוונים בתפילתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות רוח השכליות, עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה וכו''. הלכה זו מביא אדמו"ר הזקן בשני מקומות בשולחן ערוך, בהלכות תלמוד תורה [פרק ד' הלכה ה'] ובהלכות תפילה [ראש סימן צ"ח]. דמזה מובן שזה שייך לכל אחד ואחד'.

[35] 'ומעתה כל איש ישים אל לבו, במעט זמן שיפנה מעסקיו לא יקטן בנפשו [באמרו מצד שפלותו והכרתו בפחיתות ערכו ורוב טרדתו כו'], 'מי אנכי שאבוא למעלות ומדרגות ההתבוננות העמוקות מכלי מוחו ולבו? ולמה אלך בגדולות ונפלאות ממני?' כו'. ידע נאמנה שמתחייב בנפשו ממש! וכמעט קשה פריקות עול מצוה זו כעובר על מצוות עשה דתפיליו וציצית וכהאי גוונא [כי קרקפתא דלא מנח תפילין נקרא פושע ישראל בגופן וזה נקרא פושע בנשמתו כו']..! כי ציווי זה ד'וידעת' ו'שמע ישראל' כו' הרי כל חיי נפשו האלקית באור תורה ומצוות ועבודה שבלב - תלויין בזה. וכל איש כפי ערכו [גם אם אינו רק יודע ספר], צריך לייגע עצמו בכל יכולתו ביחוד אלקות ד'סובב' ו'ממלא' הוי' ואלקים. וזה כל האדם בכל ימי חייו, להיות אור אחדות ה' ממש נקבע במוחו ולבבו. וכל אשר פורק עול בזה ומטעה עצמו בדמיונות שווא ומדוחים כמו בשפלות של שקר הנזכרת לעיל, אין זה רק עצת היצר להדיחו ולהרחיקו מאור פני אלקים.. שלא יראה אור ה' במוחו ולבבו וזהו סיבה ושרש לכל דינין קשין הנמשכין על כל איש לפי דרכו'. 

הקדמת אדמו"ר האמצעי לספר 'אמרי בינה'.

[36] 'כתיב 'דע את אלוקי אביך ועבדהו בלבב שלם', כי כל עניין ידיעה והשגה, אפילו בעניינים היותר עמוקים, צריך לבוא ב'עבודה'. היינו פעולת דבר בבירור וזיכוך המידות והתקשרות פנימית, הנקרא בלשון החסידות 'עבודה''. 'היום יום' ו' טבת.

[37] 'בנוגע לשאלתו מה כוונתי בלימוד דא"ח, אם הוא בענין של עבודה המעורר את הלב, הנה ידוע בכמה מקומות בשיחות כ"ק רבותינו הקדושים, שעיקר הלימוד ובפרט לימוד דא"ח הוא ענין העבודה'. אגרות קודש לרבי מלך המשיח, כרך ו' עמוד שנה.

וכן באגרות קודש לרבי מלך המשיח, כרך י' עמוד פב: 'בוודאי הנך יודע מה שמובא הרבה בשיחות כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, שההשכלה הגדולה ביותר בחסידות צריכה להביא 'בכן' בפועל ממש במחשבה דיבור ומעשה. מכיוון שלא תמיד קל להוציא 'בכן' ממאמרי השכלה של חסידות ובפרט בדורנו זה, לכו מוכרח ללמוד מאמרי חסידות של עבודה, ששם רואים את ה'בכן' ללא השתדלות יתירה'.

וראה גם באגרות קודש לרבי הריי"צ, כרך י"ב עמוד רנ"ה: 'במענה על כתבו בשאלתו איזה מאמרי דא"ח ילמוד. הנה ילמוד דרושי עבודה והסבר במאמרים בודדים. לא את ההמשכים'. ועוד.

 ☚ בלעדי לאתר 'לחלוחית גאולתית': הרב עקיבא ווגנר ע"ה במשא מאלף ונדיר על 'עבודת התפילה' בזמננו 

[38] 'הדבר בפועל, הבא על ידי רגש הלב מהבנת ההשכלה, הנה הוא מאמת את אמיתתה של ההשכלה ההיא'. קונטרס 'תורת החסידות' עמוד 8.

וראה בספר השיחות ת"ש, עמוד 151: 'כיצד מגיעים ל'תבנה ותכונן', שתהיה הבנה בעניין אלוקי ושיהיה לכך בסיס יסודי, שיבוא בעבודה בפועל ממש, הרי זה על ידי 'עיר סיחון', על ידי עבודה שבלב שהיא עבודת התפילה'.

וכן בליקוטי דיבורים [מתורגם] חלק ה' עמוד 1071: ''משכיל' אמיתי מן ההכרח שיהיה 'עובד'. שכן הרי 'אין חכם כבעל הניסיון'. הניסיון בפועל מאמת אמיתת עניין החכמה. הרי מי שהוא חכם נפלא ו'משכיל' אמיתי הוא 'עובד'. ומי שהוא 'עובד' הוא 'משכיל'. וכפי שאנו רואים במוחש שאלה שעסקו ב'עבודה', הגיעו למעלות נפלאות הרבה יותר מאשר אלה שעסקו בהשגה בלבד'.

וכן בליקוטי דיבורים [מתורגם] חלק ה' עמוד 1078: 'הוא אומר על עצמו שהנו משכיל, לומד חסידות ואוהב אימרת חסידות, רק שלפועל ממש אין זה נוגע. קורה שהוא מתפלל באריכות. אך גם תפילה זו היא בלי תכלית של 'עבודה''.

[39] 'אבא [הרש"ב] הוציא במיוחד 2 קונטרסים, שבהם הוא מודיע ברורות, שאלו שלומדים חסידות ואינם עוסקים בעבודת התפילה באריכות ובמידות טובות – הלימוד שלהם מבוזבז.. והוא מזהיר שאין לשמוע [חסידות] מאחד כזה.. הוא מחלל את כבוד רבותינו נשיאנו ואת כבוד החסידות'. אגרות קודש הרבי הריי"צ, חלק י' עמוד ש"צ.

'באותו מאמר ביאר כבוד קדושת רבינו הזקן באריכות, שאת התורה בכלל ואת תורת החסידות בפרט, ישמעו רק ממי שהוא 'עובד'. ממי שמתייגע על תיקון המידות. ושייזהרו משקרן חסידי, ממי שאומר דברי חסידות ואינו עושה.. חסידות צריך לשמוע רק מבעל עבודה. ממי שמאריך בתפילתו. ממי ששקוע בביקור מחשבותיו דיבוריו ומעשיו, אם הם כפי שהחסידות רוצה שיהיה. ל'עובד' כזה צריכים לשמוע ולהאזין. ולגפף ולחבב כל מילה שלו'. ספר השיחות תש"ז עמוד 114.

[40] 'מובן שעל ידי התבוננות בעניינים פרטיים, יכולים להסבירה גם להנפש הבהמית. ואדרבה, זהו עיקר עבודת התפילה ועבודת האדם בכלל, שיהיה בכל לבבך בשני יצריך, והתורה ומצוות צריכים להיות כפי שהם שייכים לעניינים שבארץ, כי לא בשמיים היא'. אגרות קודש הרבי מלך המשיח, כרך י"ט עמוד קצד.

וכן באגרות קודש אדמו"ר הריי"צ, כרך י' עמוד שעט: 'עיקר גדול בלימוד החסידות הוא, להתבונן בעניין שלומדים פעם, שתיים ושלוש, ולהתעכב בו זמן מסויים. לדוגמה, כאשר לומד את העניין של השגחה פרטית, שהיא על כל פרט ופרט, והיא עצמה חיות הנברא, ומבינו היטב – יש להתבונן בו בהעמקת הדעת, ולהתעכב במתיקות המושכל. אז נקלט העניין היטב במוח ובלב, וזה גורם לשינוי הטבע וההרגל, ונותן טעם וחיות פנימי בעסק התורה והמצווה'.

 ☚ חשיפה היסטורית נדירה: הרבי הריי"צ מתוועד בחריפות על ההכרח להתפלל באריכות 

[41] 'וזהו מה שנצטווינו 'וידעת היום כו' כי הוי' הוא האלוקים', ודוד צווה לשלמה בנו 'דע את אלוקי אביך ועבדהו', שיהיה בבחינת 'דעת', שהוא הכרה והרגשה, שכאילו רואה על כל פנים. וזהו מדריגת התפילה שהיא בחינת ה'דעת' וההכרה כו'. וזהו דכתיב 'דע את אלוקי אביך ועבדהו בלב שלם', עניין עבודה שבלב זו תפילה. וזהו בחינת ה'דעת'. ולכן אמר 'דע כו' ועבדהו''. ליקוטי תורה תורת שמואל, תרל"ט חלק ב'.

וכן בליקוטי תורה תורת שמואל, תרל"ז חלק א': 'וזהו 'דע כו' ועבדהו בלב', ונודע מאמר רבותינו זיכרונם לברכה ש'עבודה שבלב זו תפילה', שכללותה היא בחינת ההתבוננות. וכל אריכות פסוקי דזימרה וברכת קריאת שמע הוא הכל, איך שעל ידי זה יבוא להתפעל לבוא לבחינת הביטול דיחודא עילאה ויחודא תתאה. כל חד לפום שיעורה דילי'ה. וזהו הנקרא בחינת 'דעת' בחינת התקשרות'.

[42] 'על התלמידים לעסוק בתפקידם, לשבת וללמוד. וכן לעסוק בעבודת התפילה, דב'תומכי תמימים' זהו דבר הכרחי. עד שאי אפשר בלאו הכי'. משיחת הרבי מלך המשיח, פרשת 'מקץ' תשמ"א.

וכן ביחידות הרבי מלך המשיח למשפיע ר' שלמה חיים קסלמן 'בחור שאינו מתפלל באריכות, לפחות לעת מן העיתים – הוא כלל אינו ב'תומכי תמימים''.

דוגמא נוספת ביחידות הרבי לר' מאיר צבי גרוזמן: ''תומכי תמימים' ללא עבודה פנימית – אינה יכולה להתקיים. כמו שנתבאר בקונטרסים [של כ"ק אדמו"ר הרש"ב]. ובאמת ניתן להתעסק ב'עבודת התפילה' מבלי שהדבר יפריע לסדרי הנגלה. כגון: בשבת קודש וערב שבת קודש, ביום וערב יום טוב, בין הזמנים, יומי דפגרא, שני וחמישי וכן בכל פעם שהתלמיד מרגיש צורך 'לצאת מעצמו''. ועוד.

[43] 'הוספה בהתמדה ושקידה בלימוד התורה, נגלה וחסידות, הוספה ביראת השם ובאהבת השם.. ובכדי שתבוא האהבה והיראה בפועל ועד למעשה בפועל – הרי זוהי עבודת התפילה. וכמבואר בארוכה [והאופנים בזה לכל אחד ואחד] בקונטרס התפילה, בקונטרס העבודה ובכמה מקומות'. אגרות קודש הרבי מלך המשיח, כרך כ"ג עמוד עט.

[44] 'מי שעוסק ב'השכלה' של חסידות בלבד ואינו עוסק ב'עבודת התפילה' [לפי ערך ואופן ידיעתו בהשכלה של חסידות] – הנו עשיר הפורט את עשירותו למטבעות מזוייפים'. ספר השיחות ת"ש, עמוד 165.

הרבי הרש"ב התבטא [ליקוטי דיבורים חלק א' [מתורגם] עמוד 14]: 'יקר לי קצב מנעוויל [עיירה של חסידים 'עובדים' שהתפללו באריכות] יותר מאשר 'משכיל' מקרמנצ'וג' [יש להדגיש שגם 'המשכיל' המדובר כאן, אין הכוונה שכלל לא עסק בעבודת התפילה באריכות (מאחר שזה נשלל לחלוטין בחסידות חב"ד), אלא שעיקר עבודתו הייתה בהשכלה].

והרבי הריי"צ התבטא [בשם אביו, ספר השיחות תש"ג עמוד 81]: 'עובד הולך על הרגליים ומשכיל הולך על הראש'.

וכן בליקוטי דיבורים [מתורגם] חלק א' עמוד 79: 'עבודה אמיתית היא רק כשהעבודה היא בכוונה ושימת לב.. אבל בלי כוונה ובלי שימת לב שהיא 'עבודה זרה', הרי אפילו ה'אדמה', כלומר אדם שהוא משכיל בחסידות, בקי בהרבה עניינים, ואף אם מדברים בחסידות ומשמיעים ביאורים והסברים חסידיים, בכל זאת 'לא תתן יבולה', אין פרי. הרי זה רוממות וגסות הרוח ואילו עבודה בפועל אין'.

וכן בליקוטי דיבורים חלק א' [מתורגם] עמוד 172: 'ברצונך להיות 'משכיל', היה 'משכיל'. אבל אור אלוקי לא נותנים לו.. למעלה אומרים למשכילים: בהשכלה אתם רוצים להרגיש אור אלוקי? צאו מכאן!.. מי התיר לכם לקחת שכל אלוקי ולדרוך עליו בשכל האנושי המגושם שלכם?? החידושים שאתם מחדשים בהשכלה, עושים אתכם ל'מועדים' [מ' שרוקה]. אתם נוגחים אחד את השני כדי להראות את ההשכלות שלכם. וזאת 'שנאה נפשי''.

וראה בליקוטי שיחות חלק ב' עמוד 400: 'כשאדם מעריך את עצמו, מגיע הוא אז להשכלה ולהבנה ש[עיקר ה]עבודה אינו עניין של טעם ודעת, אלא קבלת עול. להיות עובד השם'.

[45] 'צריכה להיות האריכות בזמן דווקא. ישנם כאלו הסבורים שביכולתם לפעול זאת במיעוט זמן – 'טוב מעט בכוונה'.. אבל למעשה אינו כן. כי אם חסר בזמן, חסר גם בכוונה. אלא צריכים התבוננות הדורשת אריכות בזמן דווקא. והראיה, שאדמו"ר הזקן כותב באגרת הקודש שיאריכו בתפילה 'ערך שעה ומחצה לפחות' ואם היו יכולים לפעול זאת במיעוט זמן, אזי אדמו"ר הזקן לא היה דורש ועוד בתוקף כל כך שיהיה אריכות בזמן דווקא'. ליקוטי שיחות, חלק ה' עמוד 289.

וכן במאמרי אדמו"ר הזקן הקצרים עמוד תד: 'ולכן היו שוהים בפסוקי דזימרא חצי שעה [גירסא אחרת: לפחות שעה] ומי שמוחו מגושם יותר, צריך יותר ויותר להתבונן בו זמן רב'.

וראה ב'תורת שלום' עמוד 13: 'אדמו"ר הזקן היה מתפלל כל יום שעתיים. חצי שעה לפני 'ברוך שאמר', שעה מ'ברוך שאמר' עד אחרי שמונה עשרה, וחצי שעה שיורי התפילה' [אולי ניתן להעמיד לפי זה את הגירסא בציטוט הקודם של 'חצי שעה'].

[46] קונטרס ההתפעלות של אדמו"ר האמצעי.

[47] 'במענה על שאלתו במכתבו דכ"ג מנחם אב, על דבר אופני לימוד הדינים ואופני לימוד השו"ב [=שוחט ובודק] וחילוק השעות בזה. הנה עליו להתייעץ עם זקני אנ"ש הנמצאים על אתר, ויודעים תנאי המקום וכישרונות. אבל מתאים להמובא בהפוסקים ובשולחן ערוך לרבינו הזקן ושו"ת הצמח צדק, אשר שו"ב צריך להיות ירא שמים ביותר וביותר, עליו להוסיף בלימוד חסידות חב"ד, המביאה ליראת השם - יראה תתאה ויראה עילאה שבחכמה שבנפש וכמבואר בתניא בכמה מקומות - והקדמה לזה והכלי לקבלת הנזכר לעיל, על ידי עבודת התפילה כדבעי, וכשירצה באמת יצליח'. אגרות קודש הרבי מלך המשיח, חלק ט' עמוד רסט.

 ☚ צפו: התוועדות סוחפת עם הרב חיים שלום דייטש על 'עבודת התפילה' 

[48] 'עצה להתבוננות או להתרגש מפירוש המילות.. מובן שכשמוסיפים על הזמן - גם ההרגש נתגדל. ועוד עניין, כשאין אפשרי להוסיף על הזמן, כשמחלקים ההתבוננות לאיזה פעמים. וכידוע סיפור כ"ק מורי-וחמי אדמו"ר, על אופן עבודת סוג חסידים אחד – שבכל יום היו מתבוננים בחלק מסויים של התפילה, התבוננות עמוקה, וליום שלאחריו ממשיכים בעוד חלק'.. אגרות קודש הרבי מלך המשיח, חלק י"ט עמוד קצ"ד.

[49] 'יש לבאר הסיפור אודות המענה של אדמו"ר מהר"ש לאחד מבעלי המוסר, על שאלתו מדוע החסידים מאריכים בתפלתם, שמצינו במדרש שיש תפלה שעושה הכל, ויש תפלה שעושה מחצה, ולכן מאריכים החסידים בתפלה, כדי שגם המחצה יהיה כולו. ולכאורה הרי זו המצאה יפה, בבחינת לשון נופל על לשון – אבל מהו תוכן הדברים? והעניין בזה: החילוק בין תפלה קצרה לתפלה ארוכה הוא – שתפלה ארוכה פירושה ללא הגבלות, והיינו, שאינו מביט על השעון, בגשמיות, וגם לא ברוחניות, ואילו תפלה קצרה היינו שהיא במדידה והגבלה. והחילוק ביניהם: יש חצי העליון וחצי התחתון. וכאשר התפלה היא בהגבלה – מגיעים על ידה רק לחצי התחתון ["תפלה עושה מחצה"]; ואילו כאשר התפלה היא למעלה מהגבלות – אזי בחצי התחתון יש גם החצי העליון'. 

שיחת הרבי מלך המשיח, פרשיות 'נצבים וילך' ה'תשכ"ז.

[50] 'יחשוב קודם התפילה שמוכן למות באותה התפילה מחמת הכוונה'. צוואת הריב"ש, אות מ"ב.

[51] 'ידוע הסיפור אודות בעל הגאולה [שסיפר כבוד קדושת מורי וחמי], שבשעת התפילה לא היה נא וזע מאומה. ויחד עם זה, מרוב עוצם תפילתו, נטפה זיעה מקצה השטריימל שלו.. ומכאן לומדים עד כמה שיש להתעסק בעבודת התפילה, שעבודתו תהיה ביגיעה רבה כל כך, עד שמגופו הגשמי תנטוף זיעה'. שיחת הרבי מלך המשיח, י' כסלו תשמ"ח.

[52] 'עניין התפילה הוא מצד המטה, היינו שהתחתון על ידי עבודתו פועל בירור ועליית הניצוצות. וכיוון שהוא מצד המטה, הרי מובן שהדבר תלוי לפי אופן עבודת והכנת התחתון, שכאשר תהיה הכנה יתירה בעבודתו, אז יפעול יותר בתפילתו. ועד שגם התפילה יותר עליונה וכמו תפילתו של חוני המעגל שהיתה תפילה היותר נעלית, הרי היא תלויה לפי אופן הכנת התחתון'. מאמר דיבור המתחיל 'נר חנוכה' תש"כ.

וכן בשיחת הרבי מלך המשיח, יום שני של חג השבועות תשט"ז: 'ומכאן מענה לאלו המתאוננים, שאף שלומד ומתפלל, ומתפלל בדביקות, מכל מקום אין זה 'תופס' אותו ['עס נעמט אים ניט'] – שזהו מפני שחסר אצלו ענין ההכנה. והטעם לזה – כי התורה ענינה הוא עולם האצילות ואי אפשר לדלג בבת-אחת ('געבן באַלד אַ שפּרונג') מענייני אכילה ושתיה ושאר עניינים גשמיים – לענייני עולם האצילות. יש אמנם לפעמים ענין של הוראת שעה, ועל דרך זה בעניין התשובה שמועילה 'בשעתא חדא וברגעא חדא', אבל הסדר הרגיל כפי שנקבע במתן-תורה הוא – שהכל צריך להיות בסדר והדרגה, ולכן צריכה העבודה להיות באופן ד'מעט מעט אגרשנו': תחילה צריך להתפשט מגשמיותו על ידי ההכנה שקודם התפלה – טבילה במקווה טהרה, נתינת צדקה ולימוד פנימיות התורה'.

דוגמא נוספת לכך בשיחת נשיא הדור, בפרשת בא תשכ"ה: 

'לדאבוננו ישנם הרבה המתאוננים על טמטום הלב, שהם אינם נקשרים ['עס קלעפט ניט'] לשום עניין רוחני. אין לו חיות בעבודתו, אינו מרגיש חיות בתפלה וכו', ועד שיש אצלו גם טמטום המוח, והיינו שנוסף לכך שלאחרי שסוגר את הספר הרי זה כלא היה, הנה גם הלימוד עצמו הוא באופן ששום דבר לא נקלט אצלו. וכאשר עושה חשבון בנפשו – טוען הוא – אינו מוצא סיבה לכך, ואינו יודע מדוע מגיע לו להיות במעמד ומצב כזה בוודאי לא עבר היום על דבר איסור חס ושלום, ונזהר לא רק מגסות הרע, אלא גם מדקות הרע, ואינו מוצא בעצמו איזה חסרון מיוחד, ואדרבה: ישאלו אצל חבירו – טוען הוא – אם יש בו איזה חסרון... ואף על פי כן, הנה גם בהתחלת היום עוד לפני שמתחיל לעסוק בעניני העולם, כך שאין לו עניינים של העלמות והסתרים כו', אלא הכל פתוח כו', גם אז נמצא הוא במעמד ומצב ששום דבר לא נקלט אצלו כו'.

ולאידך, אכילתו ושתייתו היא מתוך עריבות ['מיט אַ געשמאַק'] ובדרך ממילא 'עסן עסט זיך, טרינקען טרינקט זיך'], 'תה' או 'דזשוס' עם עוגיה ובאופן ש'מקפיד' על השיעור הראוי... כדי שיוכל לברך לא רק ברכה ראשונה, אלא גם ברכה אחרונה, ועל דרך זה בנוגע לשינה ששנתו היא בדרך ממילא ['שלאָפן שלאָפט זיך'] גם בשבת אצל השולחן... וכמו כן כשמדובר אודות ההתעסקות בעניני העולם, מסחר וכו', אזי מתחכם למצוא כל מיני תחבולות וערמומיות והכל יודעים שערמומיותו היא הגדולה ביותר. ואילו כאשר מתיישב ופותח את הספר, ללמוד את השיעורים שלו בגמרא, חומש עם פירוש רש"י, תניא וכיוצא בזה – לא נקלט במוחו שום דבר! וכל זה – לא רק בשעה שמדובר אודות ענין שנוגע לעבודה בפועל, שאז יש ליצר הרע סיבה להפריע לו, אלא גם כאשר מדובר אודות הלימוד כשלעצמו, מצד מצות תלמוד תורה, הנה גם אז נמצא במעמד ומצב שלא נקלט אצלו מאומה! וכיון שאין זה באשמתו – טוען הוא – אלא הקדוש ברוך הוא הוא ש'הכביד את לבו', הרי אינו יכול להתווכח ('אַיינקערן זיך') עם הקדוש ברוך הוא!...

ובכן, טענה זו היא שקר וכזב, ובלשון הכתוב: 'אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו', כי, לאמיתתו של דבר הרי זה באשמתו – שהנהגתו לפני זה לא היתה כדבעי, ובגלל זה נענש בטמטום הלב ועד לטמטום המוח. ולדוגמא: בבוא יום השבת קודש ויש ברצונו [לא לדבר דברים בטלים חס ושלום, אלא] ללמוד חסידות ולהתפלל באריכות, ואף על פי כן מרגיש שלבו אטום כו' – צריך לידע, שישנו כלל 'מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת', וכיון שכן, היה צריך להתכונן לכך בערב שבת, וההתחלה של 'ערב שבת' היא מיד לאחרי הבדלה של יום השבת קודש שלפני זה. ובנוגע לפועל, הרי ידע איניש בנפשי'ה כיצד היתה אצלו אמירת 'קריאת שמע על המטה' אתמול, וכיצד היתה אצלו תפלת מנחה, ההתבוננות בתפלה וכו'. ואם כן מהו הפלא שלאחרי כן אין לו חיות והרגש בתפלה?! – הרי זה על דרך המבואר בתניא פרק טו"ב ש'אי אפשר לרשעים להתחיל לעבוד את ה' בלי שיעשו תשובה על העבר תחלה, לשבר הקליפות שהם מסך מבדיל ומחיצה של ברזל כו''.

 ☚ הרב שלמה זרחי בוידאו מעורר: כל אחד צריך להתפלל באריכות - אפילו בחורים צעירים 

וכן באגרת קודש של הרבי מלך המשיח מי"ז טבת תשט"ו: 

'מה שמבקש עצה בהנוגע לעניין התפילה, שאינו מרגיש ענינה במחשבה דיבור ומעשה ואינה משפיעה עליו. הנה אין פלא בדבר לאחרי פסק המשנה 'אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש', ופירש רש"י הכנעה ושפלות. שלשון המשנה בזה הוא ציווי וגם הודעה, שאי אפשר שתהיה התפילה כדבעי, אם אין הקדמת עניין ההכנעה. ועניין ההכנעה אי אפשר שיבוא מצד עצמו, כיוון שהאדם הוא מציאות. ונוסף לזה הרי יצרו הרע אקדמיה לטעניתיה. אבל 'בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין', שהתורה מגלה תרופה גם לעניין הישות והמציאות שממנה הגאווה. והוא על ידי לימוד שיכול להביא להכנעה, וביחד עם זה גם לעבודה [זו תפילה] מתוך שמחה. 

וכמאמר רבותינו זיכרונם לברכה 'אין עומדים להתפלל אלא מתוך שמחה'. והוא לימוד חסידות, דא"ח, המביא לאהבתו [שמעוררת שמחה] ויראתו [שמעוררת הכנעה ושיפלות]. ומובן מעצמו שלא נצרך לעורר על זה שתפילה צריך להיות בכוונה. ואם יתנהג הנ"ל אליבא דנפשיה ובפרט קודם התפילה בבוקר, יועיל זה להתפילה. ומכיוון שהתחלת הבקשות בהתפילה היא בקשת 'חכמה בינה דעת', ברכה ראשונה מברכות אמצעיות שהן בקשת צרכיו, הרי בוודאי שגם לאחר התפילה ובמשך היום, יהיה לו שיעור קבוע בלימוד תורת החסידות. וכמאמר רבינו הזקן שעיקר הקביעות הוא קביעות בנפש, וקבוע אינו בטל. מובן שהנ"ל הוא הן בהנוגע לעצמו והן בנוגע לאותם שיכול להשפיע עליהם, כי הרי 'מי שיש בידו למחות' וכו'. אלא שאחריותו גדולה יותר, מכיוון שמגזע חב"ד הוא וניתנו לו כוחות מיוחדים לפעול בכל הנ"ל. והשם יתברך יצליחו'.

[53] 'במה שכותב אודות הטבילה במקווה, ומצטט שמי שהוא אמר שהליכת פלוני בן פלוני למקווה אינה מעלה, שהיא בגדר מלומדה. הנה הוא היפך הדין. ויש לומר שאף טועה בדבר משנה כפשוטה [עיין חגיגה י"ב עמוד ב' שם. חולין ל"א, א. שולחן ערוך יורה דעה סוף סימן קצח]. אף שבוודאי מעלה גדולה כשמכוונים, וכהלשון בסידור 'דרוש כוונת המקווה': ולא די במעשה הטבילה עצמה, בלתי כוונה ביטול רוחני עיין שם.. במה שכתב אודות שייכות טבילה במקווה [לפני] להתפילה, יעויין בסידור שם. ויש להסבירה גם על פי נגלה, על פי דברי הרשב"א [הובא במגן אברהם ריש סימן ד'], אשר האדם בקומו בבוקר הוא ככהן המתכונן לעבודה, והרי אין נכנסים לעבודה אלא בטבילה תחילה. וגם זה דבר משנה הוא [יומא ל, א]. אף שלא קבעו זה חובה, כמו שלא קבעו גדולה מזו – טבילת עזרא – מפני שאין כח בציבור לעמוד בה. וכלשון הרמב"ם פרק ב' מהלכות תפילה. ועיין גם כן ליקוטי תורה לרבינו הזקן, פרשת תבוא סוף עמוד א' בדף מג'. 

מכתב הרבי מלך המשיח מח"י אלול תשט"ו. ועיין גם בדרושי המקווה לאדמו"ר האמצעי.

[54] 'אכילת מזונות שלפני התפילה – רק אחרי אמירת קריאת שמע קטנה'. אגרות קודש הרבי מלך המשיח, חלק י"ד עמוד יט. ולהעיר שהרבי הריי"צ מוסיף שניתן לאכול רק לאחר אמירת קריאת שמע קטנה עם תפילין.

[55] 'עדיפה אכילה כהכנה לתפילה, מאשר תפילה כהכנה לאכילה.. ויש לעשות זאת בשמחה'. 'היום יום' י' שבט.

[56] 'המורם מכל האמור לעיל, שגם על-פי נגלה, על-פי שולחן ערוך וקיצור שולחן ערוך, מובן ההכרח בלימוד תורת החסידות – כיוון שפועלת במצוות שמקיימים מידי יום ביומו כמה פעמים [מצוות קריאת-שמע פעמיים בכל יום, ומצוות תפילה ג' פעמים ביום], לצאת מהסוג וגדר של מצוה דרבנן ונעשים מצוה מן התורה לכל הדעות'. שיחת הרבי מלך המשיח, פרשת 'וישב' תשי"ז.

[57] 'מנהג טוב של חסידים [בדורות שלפני זה, וגם בדורנו], ללמוד פרק תניא בכל יום [קודם תפלת הבוקר]. וכדאי לפרסם ולחזק מנהג זה, שבקיומו מקיימים מצוות עשה מהתורה, לימוד תורה שבעל פה, לפלא שמנהג זה אינו מפורסם, אף שגם בדורנו היו חסידים שנהגו כן, כפי שראיתי בעצמי אצל חסידים בדורנו'. שיחת הרבי מלך המשיח, פרשת 'אחרי' תשמ"ט וכן פרשת 'שמות' תש"נ.

[58] 'המחשבה בדא"ח בטלית ותפילין [קודם התפילה] פועל הרבה בתפילה שאחר-כך.. ולזאת הכרח גדול ללמוד דא"ח ועיקר 'תניא' קודם התפילה ולחשוב בטלית ותפילין, ולהתפלל אחר-כך בעניין זה. והעיקר שתהיה התפילה בשמחה בקול ניגון של שמחה המעורר את הכוונה, בכל ענין וענין כפי הכוונה המבוארת בהענין'. אגרות קודש אדמו"ר הרש"ב, חלק א' עמוד כד.

וכן בקונטרס התפילה, פרק י"א: 'אחר שלובשים הטלית ותפילין טוב לחשוב קודם התפילה איזה ענין בדא"ח כחצי שעה או יותר.. ולפעמים טוב לעשות כזה גם קודם ברכת 'יוצר''.

וכן בשיחת הרבי מלך המשיח, פרשת 'שמיני' תשמ"ח: 

'הרי אין צורך להראות עם האצבע למי מתכוונים ['מראה באצבעו ואומר זה'] כי רחמנות על יהודי... אבל 'ידע איניש בנפשיה'. ושיחליט שאליו מכוונים הדברים, ויעשה חשבון צדק לעצמו אליבא דאמת: מתי היתה הפעם האחרונה שהיתה לו התבוננות קודם התפילה? הוא אינו מחוייב לעשות זאת ברבים [כי הוא מתבייש], אלא לעצמו בלבדו. אזי שיתיישב לפני 'ראי', ו'מראה באצבעו ואומר זה' [על עצמו] וישאל את עצמו: מתי היתה הפעם האחרונה שהתבוננת קודם התפילה, וכמבואר בקונטרס העבודה, ובעשרות מאמרים של נשיא דורנו בעניין עבודת התפילה שניתוספו מאז!

נוסף להדין המובא בשולחן ערוך אדמו״ר הזקן [שענינו הוא לסדר את כל הענינים באופן ד'שולחן ערוך לפניהם' כו׳], הלכה למעשה, ש'המתפלל צריך שישהה במקום שמתפלל שעה אחת קודם תפילתו כדי שיכוין לבו למקום . . ושעה אחת אחר תפילתו . . וחסידים הראשונים היו שוהין שעה ממש משעות בינוניות שהן כ״ד במעת-לעת'. שזהו הענין דהתפשטות הגשמיות [כפי שמבאר שם אדמו״ר הזקן] שיתבונן – מתי הפעם האחרונה שהתפלל לאחר התבוננות לשעה על כל פנים, שעה של שישים דקות, או על כל פנים חצי שעה וכיוצא בזה?! וכבר לא מדברים אודות תפילה בימי החול, אלא אפילו ביום השבת: מתי היתה השבת האחרונה שהתפלל בהקדמת ההתבוננות לפני התפילה?!'.

 ☚ בושה מפני המשיח: רק מי שמתפלל באריכות - יעמוד בשורה הראשונה 

[59] 'בכלל בכדי שהתפילה תהיה מקובלת יותר, נכון להפריש איזה פרוטה לצדקה לפני התפילה בכל יום חול. וישתדל שתהיה התפילה בטהרת הגוף על ידי טבילה במקווה לעת הצורך, ולהתפלל במקום שהציבור מתפללים, ששם האוויר מזוכך יותר'. אגרת הרבי מלך המשיח מכ"ט ניסן תשי"ז. וראה 'היום יום' ב' כסלו.

[60] מסכת ברכות, פרק ה' משנה א'. וראה ב'אור התורה' על ספר במדבר, חלק ג' עמוד א'כו: 'גם ההכנה יובן, כי התפילה נקראת בקשה, ואין שייך בקשה אלא אם כן חסר כו'. וצריך על זה הכנה להתבונן גודל החיסרון בריחוקו מהאלוקות ונקרא 'ליבו דואג בקרבו'. ואז יהיה הכוונה והבקשה באמת.. ולכן 'חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שיכוונו את ליבם למקום כו''.

[61] 'במענה על מכתבו מכ"ט מנחם אב, בו כותב על עניין המחשבות זרות שמבלבלים מזמן לזמן וביותר בזמן התפילה. והנה עליו להתפלל מתוך הסידור, וגם במקום שצריך להתבונן צריך הסידור להיות פתוח לפניו. כשירגיש שמתחילות מחשבות לשוטט, יביט בסידור. וידוע מאמר רבותינו זיכרונם לברכה 'אותיות מאירות'. וצריך שיהיו לו איזה עניינים מתורת החסידות חקוקים בזיכרונו בתיבותיהם. ומהם הדרוש 'והדרת פני זקן' בליקוטי תורה סוף פרשת קדושים. וכן ייתן קודם התפילה בבוקר, בימות החול, איזה פרוטות לצדקה מזמן לזמן. ויצווה לבדוק התפילין שלו. והשם יתברך יצליחו בעבודה ובלימוד תורת הנגלה ותורת החסידות. ואל ילך בגדולות ונפלאות. וידוע הפירוש 'עובד אלוקים' שזהו עבודה ויגיעה קשה. וכמבואר בתניא ובמאמרי דא"ח'. מכתב הרבי מלך המשיח מו' אלול תשי"ג.

וכן ביחידות הרבי מלך המשיח בי"ג שבט תש"כ, לבחור שביקש עצה למחשבות זרות: 'בנוגע למה שכתבת: א) תראה לחשוב על זה מה שפחות. ב) עליך לחזור בעל-פה ריש פרק מ"א בתניא עד מעבר לדף, תיבת המלך, אשר מדבר אודות העניין שהשם ניצב עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי. טוב יותר יהיה אם תשנן את האותיות ['מיט די ווערטער'] ומזמן לזמן תוכל לחזור על כך בדיבור, או לכל-הפחות במחשבה.. ג) והעיקר, אודות מחשבות אלו, בטלות או אסורות, תחשוב מה שפחות; וכשנופלת מחשבה כזו, תסיח דעת ממנה אך אל תנסה להילחם בה; תחשוב על עניין בתורה וכיוצא-בזה, או אפילו להבדיל על מזג האויר או על.. פוליטיקה, העיקר לא על המחשבות האלה. תיטול בידך 'ליקוטי דיבורים' או איזה קונטרס או ספר, ויהיה ראשך עסוק בקונטרס או בספר, וממילא יתבטלו המחשבות. תראה שאינו קשה כל כך כמו שאתה מדמה'..

[62] 'רבינו הזקן כותב בסידורו: נכון לומר קודם התפילה 'הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך'. זאת אומרת אשר מצוות אהבת ישראל היא שער הכניסה, אשר דרך בו יכול האדם לבוא לפני השם אלוקים להתפלל. בזכותה תקובל תפילת המתפלל'. 'היום יום' ב' תמוז. וראה את אריכות הביאור בזה, בספר ה'תניא' פרק ל"ב ובקונטרס 'החלצו' תרנ"ט.

[63] 'וגם האומרים תפלה מדרבנן לא ראו מאורות מימיהם[!]. כי אף שנוסח התפלה ומנינה ג' פעמים ביום הוא מדרבנן, עיקר ענינה ומהותה הוא יסוד כל התורה לדעת את ה' להכיר גדלו ותפארתו בדעה שלמה ומיושבת בבינת הלב, שיתבונן בזה כל כך עד שתתעורר נפש המשכלת לאהבה את שם ה' ולדבקה בו ובתורתו ולחפוץ מאד במצותיו. אשר כל ענין זה נעשה לנו בזמן הזה על ידי אמירת פסוקי דזימרה וברכות קריאת שמע לפניה ולאחריה בפה מלא ובקול המעורר כוונת הלב, וכולי האי ואולי. מה שאין כן ר' שמעון בר יוחאי וחבריו, היה די להם בקריאת שמע לבד לכל ענין זה, שהיה נקנה להם בהשקפה ראשונה בשפלות הלב הנאמן בבריתו אתם. אבל בזמן הזה, כל הקרוב אל ה', וטעם טעם בתפלה פעם אחת, יבין וישכיל כי בלעדה לא ירים איש את ידו ואת רגלו לעבוד ה' באמת כי אם מצוות אנשים מלומדה'. 

אגרות קודש אדמו"ר הזקן, חלק א' עמוד לג.

'במה שכתב אודות התנהגות של אחדים, שאינם מדקדקים כל כך בקריאת שמע וברכותיה בזמנה. אבל קוראים קריאת שמע קטנה בזמנה. כבר ידוע פסק המשנה, אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש. ונפסק באורח חיים סימן צ"ח סעיף ב', שהכוונה בזה להתבוננות המתאימה. ונפסק גם כן ברמב"ם הלכות תפילה פרק טו-טז, שתפילה בלא כוונה בטלה היא לגמרי. וכבר מבואר במקום אחר בכוונות אלו. שלכן אין סתירה ממה שכתב הרמב"ם שם פרק י' הלכה א' ואין כאן מקומו. ועל פי זה מובן שהכוונה האמורה, עיקרית עוד יותר מאשר הדיוק בזמן, כיוון שבלעדה התפילה בטלה לגמרי. ועיין שולחן ערוך סימן פ''. 

אגרות קודש הרבי מלך המשיח, כרך י"ג עמוד רלה.

וראה שולחן ערוך סימן ק"ו סעיף ב': 'ועיקר מצוות תפילה היא מן התורה שנאמר 'ולעבדו בכל לבבכם', איזו עבודה שבלב זו תפילה, אלא שאין לה נוסח ידוע מן התורה.. ובכל עת שירצה.. אבל יש אומרים שעיקר מצוות תפילה היא מדברי סופרים'.

וראה 'דרך מצוותיך' תחילת 'שורש מצוות התפילה', דף קטו עמוד א': 'בשורש מצוות התפילה יש מחלוקת בין הפוסקים, אם הוא מצוות עשה מדאורייתא או מדרבנן.. רוב מוני המצוות העלו דהתפילה בכל יום והנוסח התפילה הוא מצווה מדרבנן, אך מדאורייתא הוא המצווה שיתפלל האדם ויבקש בעת מן העיתים, אשר יצטרך לדבר מן הדברים.. וזהו משרשי האמונה'.

וראה גם ספר ה'תניא', דף קסב עמוד א': 'והיא חובה של תורה ממש למביני מדע.. שזאת היא מצוות האהבה שבפסוק 'ואהבת''. וראה עוד בזה בליקוטי שיחות חלק י"ד עמוד 223.

[64] 'במה שכתב איך אפשר לחזק התפילה. כבר נפסק הדין בשולחן ערוך אורח חיים סימן צ"ח סעיף ב' וברמ"א, שקודם כל תפילה, זאת אומרת ג' פעמים ביום, צריכה להיות התבוננות בגדולת הא-ל וגם שפלות האדם [אף שמובן שמהות ההתבוננות אינה שווה לפני תפילת הבוקר שהיא בתחילת היום וארוכה, מה שאין כן בתפילת מנחה ומעריב, שהרי מטעם זה פסוקי דזימרה ניתקנו באריכות בבוקר וכו']. כן גם להתפלל מתוך הסידור, ואם סדרי הישיבה אין מרשים להתבוננות בפירוש המילות בכל יום ויום, הנה מהנכון וטוב שעל כל פנים בעניין אחד או בפסוק אחד יתבונן בכל יום, וכמובן בפסוקים שונים בימים שונים, בכדי שבמשך זמן הנה תהיה ההתבוננות בכל פרקים וחלקי התפילה. ועוד ציוונו רבותינו זיכרונם לברכה להפריש לצדקה לפני התפילה, וכמו שכתוב 'אני בצדק – אזי – אחזה פניך'.

על פי המבואר בכמה ספרים, הזהירות בטבילת עזרא שייכת ביותר ומשפיעה ביותר על אופן התפילה ומדריגתה, ועד כדי כך שאף שמשורת הדין ביטלו לטבילותא דעזרא, דעת רב האי גאון [אחרון לגאונים וראשון במעלה] זהו רק בהנוגע לתורה, לדברי תורה, ולא לתפילה [עיין ר"י לרי"ף פרק ג' דברכות ומסיים שם, שאף שאין הין מוכרח לפי ההלכה, אבל לדברי הכל התפילה מקובלת יותר עם הטבילה, וכבר האריכו בהאמור בספרי קבלה וחסידות וגם מוסר'. 

אגרת הרבי מלך המשיח, כ"א טבת תשי"ט.

וראה גם באגרות קודש חלק י"א עמוד רל: 'עניין ההתבוננות בדא"ח צריך להיות לפני כל תפילה במשך היום'.

וראה שיחת הרבי מלך המשיח, פרשת במדבר תשל"ח: 'אף על פי שאצל החסידים הזקנים, לא ראינו את עניין אריכות התפילה בתפילת המנחה, הרי הסיבה לכך הוא, כיוון שהם האריכו כל כך בתפילת שחרית, עד שלא נותר להם זמן להאריך גם בתפילת המנחה. אבל מי שכבר השלים תפילת שחרית ומוסף [ונותר לו עוד זמן], יכולים הם להאריך גם בתפילת המנחה'.

 ☚ קמפיין 'עבודת התפילה': מודעות מרהיבות עם מאות ציטוטים מעוררים 

[65] 'דמנהג חסידים הראשונים, שהיו מחלקים התפילה לכמה חלקים. זאת אומרת, שבכל פעם ופעם היו כמובן מתפללים כל התפילה, אלא שההתבוננות בעניינים ובכוונת פירוש המילות או ההסבר בהם, היו מחלקים לכמה ימים, באופן שבמשך כשבוע ושבועיים היו גומרים פירוש המילות פעם אחת ואחר כן חוזר חלילה. ולכן גם הוא יעשה באופן הנזכר לעיל, ובמצבו הנה יסדר אשר בימות החול יהיה זמן תפילתו בבוקר, לערך שתי שעות מתחילתה ועד סופה'.. אגרות קודש הרבי מלך המשיח, כרך י"ח עמוד קכו.

ובדוגמא נוספת: 'נבהלתי לשאלתו כיוון שעד עתה הורגל להתפלל בשבת קודש, במתינות ובאריכות מעט, אם ימשיך גם עתה או חס ושלום כו'.. ופשוט שאין זה בגדר שאלה, לאחרי המבואר באריכות גדולה עניין התפילה [שרק טורח הציבור מוציא מכלל זה וכמאמר רז"ל ברבי עקיבא שכשהיה מתפלל בציבור כו' מה שאין כן כו' (ברכות לא, א)]. ואין לי פירוש בשאלתו, כי אם שבוודאי באה כדי שתהיה לי הזדמנות לעוררו – אשר לא רק בשבת קודש יעשה כנזכר-לעיל, אלא מזמן לזמן גם בימות החול! כיוון שגם ביום חול צריך לומר 'יום אחד בשבת' כו'.. וביחוד שיש אומרים שזהו בכלל עשרת הדיברות [יעויין רמב"ן שמות כח, ח; שמשם מוכח גם כן שהכוונה גם ליום השבת קודש]. ובפרט שההשגחה העליונה עשתה אותו למשפיע על אחרים. וכדין טופח על מנת להטפיח, הרי כדי שהאחרים יתפללו באריכות, על כל פנים בשבת, צריכה להיות הוספה בזה במשפיע ופשוט'. אגרות קודש הרבי מלך המשיח, חלק י"ב עמוד קנ"ח.

[66] 'במענה למכתבו מח' אייר, בו כותב אודות ענין התפילה בשפתיים סגורות, שכנראה כוונתו לתפילה במחשבה בלבד בלי דיבור ועקימת שפתים. ולפלא השאלה והספק בזה, שהרי מבואר בש"ס ופוסקים אשר תפילה צריכה להיות בדיבור. ואפילו תפילה בלחש הרי עניינה על דרך 'שפתיה נעות וקולה לא יישמע [לאחרים]'. אף שצריכה להיות גם כוונה, וכמאמר רבותינו זיכרונם לברכה 'תפילה בלי כוונה כגוף בלי נשמה', ובלשון רבינו הזקן בעל השולחן ערוך [פוסק בנגלה דתורה] והתניא [פוסק בנסתר דתורה] – 'פסק ההלכה הערוכה בתלמוד ופוסקים דהרהור לאו כדבור דמי, ואם קרא קריאת שמע במחשבתו ובלבו לבד בכל כח כוונתו לא יצא ידי חובתו וצריך לחזור ולקרות, וכן בברכת המזון דאורייתא ובשאר ברכות דרבנן ובתפלה, ואם הוציא בשפתיו ולא כיוון יצא ידי חובתו בדיעבד ואין צריך לחזור לבד מפסוק ראשון של קריאת שמע וברכה ראשונה של תפלת שמונה עשרה' [תניא ריש פרק ל"ח]'. אגרות קודש הרבי מלך המשיח, כרך כ"ז עמוד קנב.

[67] 'הוד כבוד קדושת אבותינו רבותינו הקדושים זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, פסקו להלכה לאלו ששאלו בעניין תפילה בציבור, דאיך יקיימו שניהם – לעסוק בעבודה שבלב באריכות התפילה, ולהתפלל בציבור? ענו להם כי פירוש 'תפילה בציבור' – 'בשעה שהציבור מתפללים'. וסידרו להם, כי ישמעו כל התפילה קדישים, ברכו, קדושה, קריאת התורה, והקדישים דתפילת הציבור. ואחר-כך להתפלל במתינות, איש איש כפי השגת יד שכלו בהעבודה שבלב'. אגרות קודש אדמו"ר הריי"צ, חלק ג' עמוד קמב.

וכן באגרות קודש הרבי מלך המשיח, חלק ד' עמוד תעח: 'במענה על מכתבו... בו מבאר סדר היומי שלו ומסיים בשאלה, כי מפני רגילותו להתפלל לאט לאט, הנה חסר אצלו עניין התפילה בציבור, ולפעמים גם זמן התפילה. ידוע בזה הנהגת החסידים, ולפעמים תכופות – היה זה על פי הוראת נשיאינו רבותינו הקדושים, אשר בעניין תפילה בציבור נהגו בשמיעת ברכו, קדושה [וקריאת התורה] בהמניין. ואחר-כך התפללו במתינות ולפעמים גם באריכות. והרי ידוע גם-כן הפירוש המובא בקובץ 'התמים' בשם האוורוטשער [=הרב הקדוש ר' יוסף יצחק מאוורוטש] בן האדמו"ר הצמח-צדק, שתפילה בציבור עניינה שמקבץ ומאחד את כל הכוחות, עשר כוחות נפשו, בעניין התפילה'.

[68] 'ובשאלתו שעל ידי שהורגל להאריך בתפילתו, אינו שומע 'קדושה' מהשליח ציבור. ושואל אם ינהג במנהגו זה או יקצר בתפילתו בכדי לשמוע קדושה. הנה מובן על פי היסוד אשר הכוונה היא העיקר בתפילה, עד שישנה כוונה כללית כזו שבלעדה התפילה בטילה [ראה רמב"ם הלכות תפילה פרק ד'. שולחן ערוך לאדמו"ר הזקן סימן צ"ח סוף סעיף ב'. קונטרס אחרון בתניא (קנד, ב). חידושי ר"ח הלוי להרמב"ם שם] – שאין לקצר בהתבוננות בתפילה ובהאריכות בה, אפילו בשביל לשמוע 'קדושה'. והוא גם מובן מפסק ה'צמח צדק' בשו"ת שלו, נדפסה בשער המילואים סימן י"א, עיין שם ובספרים שמזכיר'. מכתב הרבי מלך המשיח מי"ט סיוון תשט"ו.

וראה מכתב הרבי מלך המשיח מג' תמוז תשט"ז: 'תפילה בכוונה חשובה יותר מתפילה בזמנה'.

 ☚ משא מאלף של ראש ישיבת חב"ד המרכזית על 'עבודת התפילה' • מגזין 'לחלוחית חסידית' לקריאה והורדה 

[69] 'אין להתחיל תפילתו אחר חצות, אפילו כשלומד הרבה חסידות לפני כן'. ממכתב הרבי מלך המשיח, כ"ב אלול תשי"ב.

וכן באגרות קודש הרבי מלך המשיח, כרך ו' עמוד שנד, במענה לאחד שהתחיל תפילתו אחר חצות: 'מסיים במכתבו אשר מפני כמה סיבות, מתחיל להתפלל בשבת קרוב לשעה ב'. ולא טובה שמועה זו בעיני כלל. כי אין לעשות קביעות מהנהגות כמו אלו. ומובן החילוק בין אם מתחיל בשעה מוקדמת ומסיים בשעה מאוחרת, או שמתחיל מלכתחילה בשעה ב'. ויתייעץ עם זקני אנ"ש במקומו, אשר יתנו לו הוראות בזה איך לתקן שלא יוצרך לקצר בההכנה הנחוצה לעבודת התפילה וענייני התפילה עצמה, ובכל אופן לא יתחיל תפילתו אחר חצות'.

וכן באגרות קודש הרבי מלך המשיח, כרך ט' עמוד קמב: 'נראה ממכתבו שסדר קבוע אצלו, להתחיל התפילה בשבת קודש בבוקר – בחצות היום! ולא נראה לי כלל סדר כזה [אף שבוודאי אומר קריאת שמע לפני זה, וכן שמע ברכו וכו']. ושאני אם מתחיל במוקדם ומאריכים בתפילה. ומה טוב להתחיל עם הציבור לערך. ומ'ברוך שאמר' ואילך, לאחר גמר תפילת הציבור'.

וכן באגרות קודש הרבי מלך המשיח, חלק ה' עמוד שיב: 'במה ששואל חוות דעתי, כיוון שהוא הבעל קורא במילא גורם לו להתחיל 'ברוך שאמר' אחר חצות. הנה לדעתי לא נכון הדבר. כי אף שיש ליישב הדבר על פי דין בקושי על כל פנים, כיוון שקורא קריאת שמע קטנה וכו'. אבל במחנו בטח יש להתחשב עם העניין דמה יאמרו הבריות. וכמובן שאין זה דומה אם מתחילים מבעוד מועד, ומתפללים כל העת, אלא שבדרך ממילא מגיעים ל'ברוך שאמר' כחצות. דאז על כל פנים, עסקו בעניין התפילה וההכנה לזה מקודם. מה שאין כן בנידון דידן, שהוא הקורא בתורה, שאין לזה שייכות לתפילה והכנתה'.

[70] 'נוהגים בכגון דא, להתחיל התפילה עם הציבור, ואחרי-כן להתפלל כפי יכולתו, זאת אומרת בכוונה כפי יכולתו. ובאם מתארך תפילתו יותר מן הציבור, הרי העיקר בתפילה היא השימת לב והכוונה. ובהתחלתו ביחד עם הציבור, הרי גם בזה מעין תפילה עם הציבור, אף שכמובן רק 'מעין''. אגרות קודש הרבי מלך המשיח, כרך י"ח עמוד פא.

[71] 'העניין של תפלה בציבור, נהיה מאוד זנוח בזמן האחרון וצריך לחזק את זה מאוד. ב'אגרת הקודש' בתניא, כותב אדמו"ר הזקן "להאריך בתפילת השחר ערך שעה ומחצה" [בימות החול], אך מצד 'נשתנו העיתים' סבור אני שדי בשליש פחות – והתפילה בציבור צריכה לארוך כשעה לפחות. והדברים אמורים במי שאינו מתפלל באריכות ההתבוננות, שכן מי שמתפלל באריכות – מובן שאין לו הגדרים האלו וכו'. אמנם למי שאינו מתפלל באריכות, אין לו שום היתר לפטור את עצמו מתפילה בציבור [(כאן דיבר הרבי מלך המשיח בצער) ואמר, שיש חושבים שעניין התפילה בציבור מיועד עבור ילדים קטנים וכיו"ב, ואינו אמת וכו'].. יחידות הרבי למשפיע ר' ניסן נמנוב, חודש תמוז תשל"ג.

[72] 'קבלתי מכתב תלונה מאחד המתפללים בבית-הכנסת שלו.. אשר אף על פי שמן הסתם יש בה גוזמא, אף על פי כן כיוון שבענייני כבוד בית הכנסת נוגע איך הציבור מגיב על תופעות ולא כל כך כוונת אלה שהנהגתם עוררה התגובה, הרי אפילו אם חלק מהציבור הגיב כך מחובתי להעיר בזה, והמדובר הוא שבבית הכנסת יש מתפללים המדברים בשעת התפילה ובשעת קריאת התורה וכיוצא בזה.

כאמור, מניח אני שיש בזה הגזמה, אבל לעז היוצא בציבור ובעניין הנוגע לציבור גם כן מספיק, ומחובתו של כל אחד ואחד לעשות כל התלוי בו שלא יהיה מקום לתגובה ותלונה כנזכר לעיל. דרך אגב בוודאי יודע שדווקא בנוגע לדיבור ושיחה בבית הכנסת בשעת התפילה וקריאת התורה הרבו לקרוא תגר בכל הדורות על ידי מודעות כרוזים ואזהרות וכו'. ועיין גם כן אגרת הקודש לאדמו"ר הזקן סימן כ"ד, וגם קול קורא שנדפס בסידור אדמו"ר האמצעי בדפוס קה"ת, ובטח יש אצלו או שיוכל לקבל אצל אנ"ש שיחיו. וכאמור רצוני לפרש שהמדובר הוא כסיום אגרת הקודש הנזכרת לעיל ב'שוכח או שנזרקו מפיו כמה תיבות בלא מתכוון''. מכתב הרבי מלך המשיח, כ"ג אייר תשל"ט.

 ☚ ה'חוזר' של הרבי במשא מעורר: הא"ב של חב"ד - זה להאריך בתפילה • צפו 

[73] ומעין זה יש לחוש בכללות בדורנו זה. ראה מאמר דיבור המתחיל 'מרגלה בפומי'ה דרבא' תשמ"ו, אך כמבואר בפנים, שאין זה בסתירה להמשך עבודת המרירות [כמצוין בהערות הבאות].

[74] שיחת הרבי מלך המשיח, פרשת 'בשלח' תשנ"ב.

[75] שיחת הרבי מלך המשיח, פרשת 'ויקהל' תשנ"ב.

[76] ראה שיחות הרבי מלך המשיח פרשת 'בשלח' תשנ"ב. מאמר דיבור המתחיל 'ואשה אחת' קונטרס תשנ"ב. ועוד.

[77] 'ומה שמבקש עצה בהנוגע לעניין התפילה.. שאינו מרגיש ענינה במחשבה דיבור ומעשה ואינה משפיעה עליו. והוא על ידי לימוד שיכול להביא להכנעה. וביחד עם זה גם לעבודה [זו תפילה] מתוך שמחה. וכמאמר רבותינו זיכרונם לברכה ש'אין עומדים להתפלל אלא מתוך שמחה''. אגרות קודש הרבי מלך המשיח, חלק י' עמוד רל"ד.

[78] 'נגינה בכלל ובתפילה בפרט, היא מדרכי החסידים.. חב"דניק מנגן בתפילה'. ספר השיחות תש"ב עמוד 134.

[79] 'ישנם תלמידים שלומדים חסידות ורוצים להבין חסידות, הרי אני אומר לכם, רוצים אתם להבין חסידות – התפללו. תפלה אין משמעה לנגן, תפלה אין משמעה לבכות. בתפלה אכן צריכים לנגן ניגון, בתפלה אכן צריכים לבכות. פעם אמרו: קול מעורר הכוונה, הרי הפירוש הוא שכוונה מעוררת את הקול, כפי הכוונה בתפלה כך הוא הקול, כך מתנגן הניגון. אין הכוונה להתפלל במשך שעות, אלא להתפלל, שהתפלה תהיה תפלה. בדרך כלל צריכים לשמור על זמני הלימוד בנגלה וחסידות, שלא תהיה סתירה לסדר הישיבה. ולא מתכוונים לכל יום, כי אם מזמן לזמן, ובעיקר בשבת שאז הזמן של תפלה. תמיד הרי יש להתפלל בפירוש המלות את כל התפלות – ואשריו של מי שמתפלל מתוך הסידור – אלא מדברים אנו כאן מעבודת התפלה'. ספר השיחות תש"ה, עמוד קה.

'ההבדל בין ניגון של תפילה לניגון חסידי הוא, שניגון של תפילה בא מתוך הכוונה. ואילו ניגון חסידי יוצר את הכוונה, התעוררות בלב'. ספר השיחות תש"ד [מתורגם] עמוד יז.

[80] 'מי שאינו מתפעל על ידי ההתבוננות עצמה, כי אם על ידי סיוע מהניגון, שהנגינה מעוררת את האהבה. וזהו עניין 'השיר שהיו הלויים אומרים' כו', שעל ידי הנגינה נתעורר ההתפעלות על ידי ההתבוננות. זהו עניין 'ונערים ממשתה נגינתם', שהנערים הם למטה במדרגה.. לכן לא יתפעלו מההתבוננות לבד, כי אם צריך לנגינה לעורר הכוונה'. אור התורה ספר בראשית, כרך ג' דף תקפח עמוד ב'.

וראה באגרות קודש אדמו"ר הזקן, עמוד קד: 'ניגון בתפילה, נהפך לאיש אחר. על ידי גילוי פנימיות כו''.

[81]' 'הוראה נוספת וגם כן עיקרית בעניין השירה, בנוגע ל'עבודת התפילה' [שנקראת גם בלשון רינה (שירה)], באופן של שירה [כידוע שרבינו הזקן היה מתפלל בקול ושירה]. שנוסף על השירה הקשורה עם העליה מלמטה למעלה – צריכה להיות עכשיו [לאחרי גמר כל העליות], השירה שמצד הדביקות וההתכללות בהעליון, כהכנה ל'שיר חדש' דלעתיד לבוא'. שיחת הרבי מלך המשיח, פרשת 'בשלח' תשנ"ב.

מעניין לציין את השיחה הבלתי מוגהת מאותה שבת: 'עניין השיר בעבודת האדם הוא בשעת התפילה, שאז הוא מתעלה ממעמדו ומצבו. כמו שכתב אדמו"ר הזקן באגרת הקודש, שבשעת התפילה נעשית ה'גאולה פרטית' דכל אחד ואחד. וזהו הלימוד למעשה, שהתפילה צריכה להיות באופן של 'שירה'. היינו בקול ומתוך שירה ושמחה.. וכאן המקום לעורר אודות 'מנהג פרוע' ['א ווילדער מנהג'], שלמרות היותו 'מנהג' שהונהג כבר וסדר קבוע – הרי הוא פרוע: ישנם כאלה, שבשעה שיהודי ניגש להתפלל לפני התיבה, הנה לא זו בלבד שהם עצמם מתפללים בלחש דווקא ועד שבקושי יכולים הם לשמוע את תפילת עצמם.. אלא עוד זאת, שבאם ישנו יהודי מסויים הרוצה להתפלל בקול [באופן של שירה] – הם מתחילים מיד לעשות 'שא שא'.. כדי להכריחו להתנהג גם כן כמוהם! ובכן עליהם לדעת, שאפילו באם 'מנהג' זה יש לו יסוד – אין זה ממנהגי חב"ד..!!! וכפי שמצינו שאדמו"ר הזקן היה מתפלל דווקא בקול ומתוך שירה. ועד שאחד הניגונים הידועים לאדמו"ר הזקן, הוא על סמך שכך שמעו ממנו בשעת התפילה. ועל דרך זה ברבותינו נשיאנו שלאחריו ממלאי מקומו. ומזה יש ללמוד כאמור, שהתפילה צריכה להיות דווקא מתוך שירה ושמחה בקול רם'.

וראה גם אגרות קודש אדמו"ר ה'צמח צדק' עמוד שכד [אגרת ד']: 'ששמעתי מפה קדוש של כבוד אדוני אבי זקני מורי ורבי זיכרונו לברכה בפייענא, שאמר בזה הלשון, אשר כך היה הרב המגיד אומר על פסוק 'כמראה אבן ספיר ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם כו', שכפי המידה שאדם מראה מלמטה - מראין לו מלמעלה. ולכן מנע אותי מלשורר ניגון שיש בו מרה שחורה. כי התפללתי המעריב שקודם מיתתו בניגון שיש בו מראה שחורה, והמתין לי עד שסיימתי את התפילה ואמר לי זאת'.

 ☚ דווקא בעלי עסק: ה'מאמר' המיוחד של דור השביעי על 'עבודת התפילה' שעורר סערה 

[*81] 'הדעה אשר כל היגיעה בעבודה שבלב היא לבכות, שהדמעות ישפכו ויזרמו, הרי זה חידושה של עבודת החסידות לבכות בתפילה, וכל המרבה לבכות הוא בעל מדריגה גבוהה ולכן צריכים להרבות בזה. וכדי שאכן יבכו בתפילה בהתמרמרות ענוגה, זקוקים להכנה אמיתי. וההכנה האמיתית היא לומר תהילים לפני התפילהף פעם או פעמיים, ואז להתפלל בבכיות. הנה בכללות סדר העבודה כזו, להרבות בדמע. ובכדי להיות בטוח אשר הדמעות יבואו מעומקא דליבא, צריכים להרבות באמירת תהילים. הנה בוודאי לא רק צריכים, אלא גם מוכרחים. אבל גם זה צריך להיות בהגבלה'. ליקוטי דיבורים חלק ג' [מתורגם ללשון הקודש] עמוד 699.

[82] 'עבודת התפילה היא בתוך הלב ועם הלב. זאת אומרת שכאשר מתפללים כראוי, הרי לאחר התפילה ישנו רושם מהתפילה בכל ההנהגות שבמשך היום. זאת, כאשר מתפללים עם הלב, שאז כל היום שלאחר מכן הוא יום שונה ואחר: בכל דבר ובכל אדם הוא רואה את הצד הטוב, והוא עסוק בכל ליבו שהוא עצמו יוטב בכל מידותיו והנהגותיו'. ספר השיחות תרצ"א, עמוד 151.

[83] 'כשהבעל מתאחר במסחרו או במשרד בו מוצא מקור מחייתו ופרנסתו, אין אדם מתרעם על זה. ואדרבה שמחים שיש מקור פרנסה והבעל עובד באמונה במילא תהיה גם פרנסתו 'בטוחה'.. אף שאין כל הנזכר לעיל שייך אלא לממוצעים – היינו הבעל של המשרד או להעניין של המשרה, שהם הצינורות על ידם הקדוש-ברוך-הוא הזן ומפרנס לכל, נותן לאיש פלוני פרנסתו ופרנסת בני ביתו. אם כן הרי כמה פעמים ככה, צריכה להיות השמחה כשהבעל עובד באמונה בהנוגע להבעל בית העיקרי והיחידי. אשר פרנסתו של אדם מבקש הוא אודותה בעת התפילה, שהיא בקשת צרכיו של אדם. והצינורות והכלים שבהם הקדוש-ברוך-הוא משפיע הפרנסה, הן ענייני תורה ומצוות. וכמו שאינה מתרעמת על זה שנמצא בעלה במשרתו או בלימודו משך כמה שעות בימות החול, על אחת כמה וכמה שאין להתרעם על זה שביום השבת [אשר כלשון הזוהר 'מיניה מתברכין כל יומין'] מאריך בתפילתו והתבודדותו עם השם יתברך.. שכמובא בספרים, תפילת השבת היא כוללת תפילות כל ימות החול, שעניין ברכותיהם האמצעיות הם לא רק 'חונן לאדם דעת', אלא גם 'שמע קולנו' וכו''. 

אגרות קודש הרבי מלך המשיח, כרך י' עמוד נח.

'חסידים בכלל ותמימים בפרט, צריכים להתחיל להתפלל באריכות. אם חסידים היו יודעים, איך ההורים שלהם והצדיקים בגן עדן, מחכים על תפילתם, הרי כולם היו מתפללים באריכות. בטוחני שכשיעסקו בעבודת התפילה, הקדוש ברוך הוא ימלא את כל הבקשות. 'תכין לבם תקשיב'. אני רוצה להגיד עניין פנימי. אני מובטח ואני מבטיח, שכל אלו שיקחו על עצמם בלי נדר לעסוק בעבודת התפילה, יהיה להם הצלחה מופלגה בכל ענייניהם, בגשמיות וברוחניות. הם יראו במוחש. יהיה להם הצלחה בלתי מוגבלת'. 

שיחת הרבי הריי"צ, י"ג תמוז תש"ט.

[84] 'וכידוע פתגם נשיאנו הקדושים, אשר התורה נתנה רשות לרופא לרפאות, אבער ניט חס ושלום מאכן שווער אויפן הארצן [=אבל לא להכביד על הלב]. ובמילא צריך למלאות הוראותיהם ולדעת שאין הם אלא 'כגרזן ביד החוצב', הרופא כל בשר ומפליא לעשות, אשר הוא ישלח דברו וירפאהו במוקדם. והצינור והכלים לזה בכלל, ובפרט לאברך בן ישיבת 'תומכי תמימים', הם ההוספה בשיעורים בתורה, תורת חיים, ומצוותיה. ובהיסוד לזה – עבודת התפילה'. אגרות קודש הרבי מלך המשיח, חלק ט' מכתב ב'תתקכב.

[85] מלבד מצוות עבודת התפילה ['ולעבדו בכל לבבכם'], קיימת גם מצווה להתפלל בכל יום ['ועבדתם את השם אלוקיכם', ראה קודם בהלכות תפילה של הרמב"ם] ובנוסף, רק על ידי התפילה ניתן להגיע למצוות אהבת השם ויראת השם, מצוות התשובה [ראה 'היום יום ג' תשרי, שכל אופני התשובה 'באים מן הכח אל הפועל על ידי עבודת התפילה']. ועוד.

[86] 'להתפלל תפילה חסידית יכולים כולם, לא רק רבים אלא כולם'. ספר השיחות תש"ב עמוד 133.

וכן בליקוטי שיחות חלק י"ד עמוד 224: 'בימי אדמו"ר הזקן היה חסיד אחד, איש פשוט ביותר, עד שספק אם ידע פירוש המלות שבמקומות הקשים שבתפילה, ומכל מקום התפלל באריכות גם בימי החול, שחרית מנחה וערבית.. בתפילתו היה ניכר אשר איננה מן השפה ולחוץ, אלא הוא 'התפלל', ו'התפלל' 'עד מיצוי הנפש'. והחסידים התפלאו על זה. כששאלוהו, ענה: אני יודע רק מה ששמעתי מהרבי [כוונתו לאדמו"ר הזקן], 'זכור ושמור בדיבור אחד – בכל דיבור צריך לזכור ולשמור את ה'אחד''.. ובפתגם הזה התפלל ארבעים שנה ברציפות! ואמר כ"ק מורי-וחמי: 'ווארט אצל חסידים אינו הולך לריק'. יש טוענים אשר מצד מעמדם ומצבם אינם שייכים לעבודת התפילה.. הרי סיפור זה הוא מופת חותך, אשר גם הפשוטים בידיעה והשגה, הנה כאשר יתבוננו אשר בכל נברא ונברא (ש'בדבר השם שמים נעשו') ישנו ה'אחד', הנה בהתבוננות זו עצמה יכולים להתפלל ארבעים שנה רצופות'.

וכן במאמר דיבור המתחיל 'מים רבים' תשכ"ה: 'תפילה באריכות זה נוגע ושייך לכל אחד ואם רוצה שיתווכח עם אדמו"ר הזקן'. ועוד.

 ☚ צריך לחנך כבר מילדות להתפלל באריכות: צפו במשא מאלף של המשפיע הרב יוסף יצחק אופן 

[87] 'ישנם הסבורים שמכיוון שלא כתבו עשרות מכתבים ולא 'הרעישו' בהתוועדויות אודות עבודת התפילה [כפי שעושים כן בנוגע ל'מבצעים'], הרי זו ראיה שאין צורך להתעסק בעבודת התפילה.. הרי ישנם עשרות מכתבים וכמה התוועדויות מכ"ק מורי-וחמי אדמו"ר, בהם הוא 'מרעיש' אודות עניין התפילה! ועל דרך זה אצל אדמו"ר [הרש"ב] נשמתו-עדן. אם כן, איזה תירוץ יש שלא לעסוק בעבודת התפילה?! ואין כאן המקום לשלול ענייני שטות וטיפשות כאלו, ובפרט שנמצאים במקום קדוש ובמכל שכן וקל וחומר מזה שאודות עניינים כאלו – הנה אפילו ברשות הרבים אין לדבר עליהם'. משיחת הרבי מלך המשיח, פרשת 'כי תשא' תש"מ.

[88] 'מה שכותב שרואה הננו שאינו שייך כלל לעבודה שבלב.. הנה פשיטא שמופרכת הנחה זו, כי כל אחד ואחד מבני ישראל שייך לזה. מאחר שתורתנו הקדושה תובעת את זה מכל אחד ואחד ו'אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו'. אלא שגם על זה חל פסק רבותינו זיכרונם לברכה, 'לא יגעת ומצאת אל תאמין'. ואדרבה, על זה חל יותר מלימוד התורה'... אגרות קודש הרבי מלך המשיח, חלק ט' עמוד קע"ה.

וכן בליקוטי שיחות חלק ה' עמוד 289: 'אם ישנם יושבי אוהל שאינם מאריכים בתפילה, הרי ממה שכתב אדמו"ר הזקן ב'תורה אור' [דיבור המתחיל 'מים רבים'], בשלילת 'טענת הבעלי עסקים שאין יכולים להתפלל כל כך כמו היושבי אוהל' – מובן שלגבי יושבי אוהל אין שום נתינת מקום לטעות ולומר שאינם צריכים להאריך בתפילה! וזה שישנם הסבורים שמכיוון שהוא מתנהג כך [שאינו מאריך בתפילה] משך זמן ולא מוחים על זה, הרי זו ראיה שמסכימים להתנהגותו.. הרי ה'גילוי דעת' אודות זה היה כבר מזמן: אדמו"ר הזקן כבר הבהיר ב'תורה אור' שאין שום נתינת מקום לטעות בזה'.

ובסגנון אחר במאמר דיבור המתחיל 'מים רבים' תשכ"ה: 'ואכן צריכה להיות אריכות בזמן. ואלו שחושבים שיכולים לפעול זאת במיעוט זמן, טוב מעט בכוונה – אין האמת כן, אלא כאשר ממעטים בזמן, אזי חסר גם בכוונה, ובאמת יש צורך בהתבוננות הדורשת אריכות זמן. והראיה, מדברי רבינו הזקן באגרת הקודש שיש להאריך בתפלה 'ערך שעה ומחצה לפחות', ואם היו יכולים לפעול זאת במיעוט זמן, לא היה רבינו הזקן דורש – ובפרט בתוקף כזה – דוקא אריכות זמן. ועוד זאת בנוגע ליושבי אוהלים, שאם הם אינם מאריכים בתפלה, הרי זה פועל גם על אחרים שלמדים מהם, ובקל וחומר: אם היושב אוהל שיש לו פנאי, מתפלל במשך זמן מסויים, הרי מי שאין לו פנאי, יכולה להיות תפלתו במשך זמן קצר מזה'.

[89] אגרות קודש הרבי מלך המשיח, חלק ט' עמוד קעה: 'והנה כבר ידועה הוראת כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, שעל העובד השם יתברך כדבעי לא לטעות במהות עצמו, הן לימין והן לשמאל היינו שלא להשפיל את עצמו יותר מכפי המדה ופשיטא שלא להגביה עצמו יותר מכפי המדה. ובמילא מה שכותב שרואה הננו שאינו שייך כלל לעבודה שבלב הנה פשיטא שמופרכה הנחה זו בתכלית. כי כל אחד ואחד מבני ישראל שייך לזה מאחר שתורתנו הקושה תובעת את זה מכל אחד ואחד ואין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, אלא שגם על זה חל פסק רבותינו זיכרונם לברכה 'לא יגעת ומצאת אל תאמין'. ואדרבה על זה חל יותר מעל לימוד התורה וכמובן ממה שכתוב בקונטרס עץ החיים אשר בימינו אלה עיקר התנגדות ה'לעומת זה' הוא על ענין התפלה, ויותר מאשר על ענין התורה וכמבואר שם. נהניתי ממה שכתב שמשפיע הוא על חביריו ובכלל על אלו שנפגש אתם לקרבם לעבודה בפועל וליראת שמים וגדול זכות ענין זה להשפיע לו תוספת ברכה והצלחה בהמצטרך בגשמיות וברוחניות'.

[90] לשאלה, האם עניין 'עבודת התפילה' התבטל בדורנו.. הגיב הרבי בתנועת ביטול בידו ואמר: 'אדרבה! באמצע השבוע שלושת רבעי שעה ובשבתות שלוש שעות'. יחידות הרבי לר' ניסן נמנוב, ספר ר' ניסן עמוד 484.

[91] 'ברור הדבר שעליו להתייגע גם בעבודת התפילה, וכדרישת רבותינו נשיאנו – תפילה באריכות וכו' [דלא כדעת הטועים שעבודת התפילה הוא עניין של 'למפרע' - שהיה שייך בדורות הקודמים ולא בזמנינו עתה]'. ליקוטי שיחות חלק י"ד עמוד 322.

וכן: 'כאן המקום להעיר, שישנם כאלו הסבורים שהואיל ומתעסקים בלהט בעניין ה'מבצעים' ואין 'מרעישים' [מ'שטורעמט ניט'] כדבעי בנוגע ללימוד הנגלה והחסידות ועבודת התפילה.. אם כן, טוענים הם, נשתנו העיתים. ובכן, הרי זה שקר מוחלט מעיקרו !מכיוון שהישיבה שייסד כבוד קדושת אדמו"ר [מוהרש"ב] נשמתו עדן, והקונטרסים שהוא כתב - הם שייכים גם עכשיו, מכיוון ש'דברי צדיקים קיימים לעד''. שיחת הרבי מלך המשיח, פרשת וירא תשל"ז.

[92] 'בנוגע לתוכן ההתוועדויות שלו – יישר חיליה שמדבר על דבר עבודת התפילה ולימוד דא"ח. ותימה גם על הקא סלקא דעתך שעתה אין צריך לזה, חס ושלום'. אגרות קודש הרבי מלך המשיח, חלק ט' עמוד קמ"ז.

[93] 'במענה על שאלתו, אם להתפלל בשבת קודש בציבור ולבוא עם כל בני ביתו שיחיו ביחד הביתה או להאריך בתפילה. הנה לפלא על הספק בזה! וכבר מילתו אמורה במכתב כ"ק אדמו"ר [מוהרש"ב] נשמתו עדן [נדפס בהוספה שלישית לקונטרס עץ החיים סעיף ד']. ואם בימי אור ובחוץ לארץ כך – על אחת כמה וכמה בחושך כפול ומכופל, דורנו זה ובפלטרין של מלך'. אגרות קודש הרבי מלך המשיח, כרך י' עמוד שנז.

[94] שיחת הרבי מלך המשיח, כ"ח ניסן תשנ"א.

[95] שיחת הרבי מלך המשיח, פרשת 'בלק' תשנ"א.

 ☚ הרב משה הלל במשא מרומם: כל החסידות והחיות בענייני משיח מתחילים ונגמרים בתפילה 

[96] 'וזהו טעות הבעלי עסקים שבדעתם שאין יכולים להתפלל כל כך כמו ה'יושבי אוהלים'. כי אדרבה, נהפוך הוא, שהם יכולים להתפלל יותר, כי יתרון האור הוא מתוך החושך דוקא כו'. וזהו גם מה שכתוב באגרת הקודש שבשבתות וימים טובים שגם בעלי עסקים יש להם פנאי, הנה עליהם מוטל ענין עבודת התפלה ביתר שאת ויתר עז'. מאמר דיבור המתחיל 'מים רבים' תשכ"ה.

וראה ליקוטי שיחות, חלק א' עמוד 169: 'צריך להיות 'ופרצת' בעבודת התפילה. ביושבי אוהל צריכה להיות התבוננות ארוכה לפני התפילה, בשעת התפילה וגם לאחר התפילה. בבעלי עסק שההתבוננות בתפילה לדידם היא מוגבלת, צריכה גם ההגבלה להיות מוגבלת. שהתפילה לא תהיה מהירה וקצרה כל כך עד שאין ניתן לתקוע בה מחט.. כשם שבגשמיות ישנה הרי לעיתים, אפשרות ברגע אחד להרוויח יותר מאשר בשעות רבות בהזדמנות אחרת, כך גם להבדיל בתפילה: גם כשאין לו זמן רב, הרי באותו הזמן העומד לרשותו, עליו לעסוק בעבודת התפילה. והשם יתברך יתן לו הצלחה שבזמן קצר זה ישיג תועלת'.

וראה אור התורה ספר דברים, חלק ד' עמוד א'תתקכה: 'וזהו עבודת האדם בתפילה לשרוף דאגת הפרנסה'.

[97] 'ומובן שבכדי שתוכל להיות עבודת התפלה בשבתות וימים טובים, בהכרח שתהיה עבודה זו גם בימי החול, שהרי דוקא מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. וכמו בנוגע לאכילה דשבת כפשוטה, כך גם בנוגע לתפלה דשבת, שהרי תפלות דשבת וסעודות דשבת שייכים זה לזה, כמבואר בחסידות שתפילות דשבת הם בדוגמת ברכות על הסעודות. ומזה מובן, שגם בימי החול צריכה להיות עבודת התפלה (גם אצל בעלי עסקים). אלא שבימי החול, כיון שאין להם פנאי, אזי העבודה אינה באריכות בזמן כל כך, והעיקר היא הכוונה, טוב מעט בכוונה [ויש לומר אשר קצת אריכות (גם בזמן) צריכה להיות גם בימי החול, ורק לא ירדו לפני התיבה, כיון שאינם יכולים להאריך כל כך עד שיוציאו גם אחרים ידי חובתם, דכיון שישנם כאלו שיש להם פנאי להאריך יותר, כמו מלמדים או סמוכים על שולחן אביהם, הרי מוטב שהם יהיו העוברים לפני התיבה]'. מאמר דיבור המתחיל 'מים רבים' תשכ"ה.

וכן ב'קונטרס התפילה': 'ואל יאמר האדם, איך יבוא לכלל עבודה זו?! הנה זהו כאשר לא ניסה עדיין לגשת לעבודה אמיתית זו, נדמה אליו אשר הדבר רחוק ונפלא ממנו.. [וזו] תחבולת היצר שאינו רוצה בעבודה כזו.. וזורק בו טיפה מרה משפלות של שקר, לאמר: איך תבוא לעבודה גדולה שאינה מערכך כלל?! ולמה תתייגע על דבר נעלה מאתך?! אבל באמת לא נפלאת היא ולא רחוקה היא כלל, אדרבה, קרוב הדבר לכל מי שיש לו מוח ולב.. [ובפרט אשר בחסדו חסד עליון, הנה הוא יתברך נדרש לכל הדורשים אותו באמת]. בודאי צריכים לזה יגיעה רבה, אבל לא נפלאת היא ממנו כלל וכלל.. ועל-ידי יגיעה, בנקל לו לבוא לזה.. והיינו שיעשה לו עת וזמן להתבודד ולהעמיק דעתו היטב באיזה ענין בדא"ח.. ובריבוי ההרגל במשך הזמן יבוא לו בנקל בשעת התפילה להאריך ולהעמיק בהתבוננות.. שיאיר האור במוחו ולבו.. ולפעול ישועות בנפשו.. וכל מה שיאריך בתפילה אפילו רגע יותר – הרי זה כקונה חיים לנפשו על כל היום! ואתם אהוביי אחיי ורעיי, שימו לבבכם היטב אל כל הדברים הנ"ל ותחוסו על נפשכם ללמוד לדעת את ה' בלימוד הטוב בעיון.. לימוד על מנת לעשות דוקא.. בעבודה אמיתית שבמוח ולב בתפילה, לפעול ישועות בנפשם.. ולהוסיף אור וחיות בקיום התורה והמצוות, והיה לבבנו שלם ואמת עם השם אלקינו בכל פרט ופרט. והשם יתברך יהיה בעזרינו ויאיר עינינו באור אמיתית תורתו ועבודתו יתברך, אמן כן יהי רצון'.

[98] 'במה שכתב שישנה טענה שהשפיע על איזה מהתלמידים, שנעשו חסידים קודם זמנם וכו'.. ושואל לבאר לו העניין. והנה בכגון דא, כיוון שכבר השפיע אליהם אין כל כך נפקא מינה איך היה צריך להיות הסדר מקודם. וצריך לנצל ההתעוררות שלהם על כל פנים בעניינים שלהם שייכים, שיהיה בתוספת חיות וכיוצא בזה. ובזה גם כן מילוי רצונם שרוצים להאריך בתפילת יום השבת. אלא שצריך להורותם וגם להשגיח שימלאו ההוראה, שתהיה המחשבה בעניינים המתאימים ולא מחשבה משוטטת לכאן ולכאן. ואף שאין אדם יודע מחשבתו של חבריו, אפשרית ההשגחה גם בזה, על ידי השאלה מקודם [בערב שבת או בשבת לפני התפילה] במה יחשוב וכו', או ההוראה מקודם [שיתאים לפרשת השבוע או לפירוש המילות] שמהנכון שיחשוב בעניין פלוני'. 

אגרות קודש הרבי מלך המשיח, כרך י"ד עמוד שיט.

וכן באגרת הרבי מלך המשיח, מה' כסלו תשכ"א: 'האמור לעיל הרי גם לאחרי הפירוט, אינם אלא הוראות כלליות. ובפרט ובפרטי פרטיות, יציע עניניו לפני המשפיע דא"ח שלו שייעצהו, מתאים להמסורת דמשפיעי דא"ח דתומכי תמימים מדור דור'.

[99] 'במה שכתב בעניין ההתבוננות לפני התפילה וכו'.. הנה קשה לבאר העניינים בכתב וישתדל להתדבר עם זקני אנ"ש משפיעי דא"ח, אשר בארץ הקודש תיבנה ותיכונן והם ייעצוהו'. אגרות קודש הרבי מלך המשיח, כרך י"א עמוד שעח.

 ☚ לא מומלץ לפספס: הרבי הרש"ב בהתוועדות מאלפת על 'עבודת התפילה' ומטרת החסידות 

[100] אחד התייעץ עם הרבי מלך המשיח ביחידות בענייני 'עבודה' ושלחו הרבי שיתייעץ עם הרב ישראל פרידמן, בהסבירו 'הרי הוא 'מושפע' של ר' שלמה חיים [קסלמן] ובמילא ניתן להתדבר עמו'. ספר ר' שלמה חיים קסלמן עמוד 132.

[101] 'במענה על מכתבו.. בו שואל אם להמשיך בדרכו שמתפלל לפעמים באריכות ובהתבוננות בעניין מתורת החסידות, אבל לפי הנראה לו, לא פועל על המידות ובמילא שאלתו אם להמשיך בזה. והשאלה תמוה! כי מה כשנוהג על הדרך הנזכר לעיל ובכל זאת עדיין לא פעל על המידות, הרי אפשר לשער מה שיהיה כשיעזוב דרכו זה.. כי הרי מעשים בכל יום. ומובן גם בשכל הפשוט אשר אריכות התפילה והתבוננות בעניין מתורת חיים – מסייעים להטבת המידות! וסוף סוף גם לאתהפכא ולא רק לאתכפיא. וצריך היה לבדוק את התפילין שלו וכן לתת בכל יום חול קודם התפילה איזה פרוטות לצדקה ולאחר התפילה השיעור תהילים [כפי שנחלק לימי החודש], אשר בטח אז יראה גם כן בעיני בשר פעולת עבודתו זו הנזכרת לעיל על המידות'.. 

אגרות קודש הרבי מלך המשיח, חלק ט' עמוד רצ"ה.

[102] וגם אם זה נדמה כדמיונות, אז מבטיח אדמו"ר הזקן שבסוף זה יהיה אמיתי: 'כאשר אדמו"ר הזקן התחיל לפרסם את תורת החסידות ברוסיה וליטא, באו לפניו להתאונן על החסידים. תוכן טענתם, שהם מעמידים פנים ועושים עצמם כאילו הם שייכים להתבוננות.. לאהבת השם וליראת השם.. ללימוד החסידות ועבודת החסידות, בה בשעה שאינם שייכים לכך ['זיי האלטן גארניט דערביי']. רבינו הזקן שמע את דברי ה'מסירה' והשיב: ככה, ככה ['אזוי, אזוי']?! אם כן יקויים בהם פסק המשנה 'כל מי שאינו לא חיגר ולא סומא ועושה עצמו כאחד מהם – אינו מת מן הזקנה עד שיהיה כאחד מהם'. כיוון שעושים את עצמם חסידים ועושים את עצמם שיש להם אהבת השם ויראת השם, התבוננות ואריכות בתפילה וכל פרטי העניינים שדורשת תורת החסידות – מובטח להם שלא ימותו מן הזקנה עד שיהיו כן'. 

שיחת הרבי מלך המשיח, י"ב תמוז תשי"א.

[103] 'במה שכתב במכתב בעניין הנהגת התלמידים שיחיו, שאין דעתו נוחה כל כך מהאריכות שלהם בתפילה וכו', כיוון שאין זה מתאים להנהגתם בשאר העניינים וחושש הוא ליוהרא וכו', הנה אולי צודק הוא בטענותיו, אבל ידוע הוא מהמוחש הנראה לכל המעיין בטיב הנוער בדורנו זה, אשר בשבילם ביחוד הוא תקופת משבר ולכן צריך להיזהר ביותר מכל עניין, שיוכל להחליש את כח ההתנגדות שלהם להרוחות הנושבות בתבל. 

ואם גם יש עניינים כאלו אשר מצד מצבם עתה, הרי עוד לא באה העת והזמן בשבילם להתעסק בכמו אלה, הנה כיוון שעל כל פנים זהו עניין המוסיף עוד פרט אחד, לעמוד בתוקף נגד הרוחות המנשבות ברשות הרבים, אחריות הוא להסיר לבטל או להחליש את העניין. ואם לדעתו יש סתירה בין האריכות בתפילה והנהגתם בשאר העניינים, הרי צריך להשתדל בניחותא אבל בתוקף, שייטיבו דרכיהם בשאר העניינים. אבל לא לבטל עניין האריכות בתפילה וכו', כיוון שסוף סוף הרי זה מוסיף יראת שמים און אפגעטראגענקייט פון וועלטישע תענוגים [=והתרוממות מתענוגי העולם]. ולו גם יהא בדרך מקיף'. 

מכתב הרבי מלך המשיח, כ"ז ניסן תשי"ב.

[104] 'הבאת ההתבוננות לפעול במידות טובות וכו': נוסף על שברובא דרובא, יש 'בכן' במידה טובה מסויימת מכל התבוננות – הנה העניין השווה בכולם: כיוון שההתבוננות היא בעניין דתורת ה', אזי יש תמיד 'בכן' מזה בהנוגע לגדלות ה'. וכן בההגדלה וההפלאה. זאת אומרת, בנקודה השניה דשפלות האדם [עיין שולחן ערוך אורח חיים ריש סימן צ"ח]. וכנזכר לעיל זהו עניין השווה בכל, יש למצוא בכל התבוננות גם 'בכן' במידה פרטית'. אגרות קודש נשיא דורנו, כרך כ' עמוד נב.

[105] 'מה שכתב אשר ההתבוננות שלו לא שווה כלום.. הנה מובן הדבר שאין זה מתאים כלל וכלל ואין לומר כן! כי הרי מתבונן בעניינים דתורת אלוקים חיים, שנמסרו לנו על ידי נשיאנו הקדושים שדבריהם חיים וקיימים לעד. וסוף כל סוף פועלים פעולתם, אם בגלגול זה או בגלגול אחר [כמבואר בהראשי דברים לפני התלמידים (דחנוכה), שבגלגול אחר, אפשר להיות בחיים חיותו כשמתהפך מן הקצה אל הקצה]. ובמילא חס ושלום לבטל עניינים כאלו ב'לא כלום', רק מפני שאין ניכר פעולתם בגלוי. ומובן גם כן, שאין בזה סתירה להמבואר בכמה מקומות בפחיתות ערך המתבונן, כיוון שהעילוי שבהתבוננות אין זה מכוחו ועוצם ידו [וכמבואר בקונטרס 'ומעין' ובכמה מקומות]'. אגרות קודש הרבי מלך המשיח, כרך ו' עמוד שנד.

[106] ישנם הסבורים שבכדי להתפלל באריכות, מוכרח להיות להם ריבוי מאמרים דווקא, ולהבין אותם היטב על ידי לימוד בעיון וכו'.. אבל מי שמכמה סיבות, הנה לימוד החסידות שלו הו באופן ד'למיגרס' [הבנה טובה אין לו והרבה חסידות הוא גם לא למד] – אזי אינו שייך לעבודת התפילה.. ועל זה היא ההוראה, שאפילו מי שלומד תורה שבכתב לבד, זאת אומרת שלימוד החסידות שלו הוא באופן ד'למיגרס', עד לאופן של אמירת אותיות בלבד – פשוט שהוא שייך לעבודת התפילה כמו אלו שלומדים בעיון ובהעמקה! ואין שום מקום לטעות בזה'. ליקוטי שיחות, חלק ה' עמוד 291.

 ☚ עדות מופלאה של ר' שלמה חיים קסלמן על תפילתו של הרב יוסף יצחק אופן 

[107] 'ועד כדי כך שפעם היו אומרים, שכדאי אפילו לישון חצי שעה תחת הטלית, כדי שהרואה יחשוב שהוא מתבונן בעניין עמוק, ובגלל זה יעשה גם הוא כן. כלומר: גם כאשר חסר אצלו – יש להשתדל שתהיה הפעולה על הזולת [אף שלכתחילה הרי צריך להיות – כהסגנון הידוע "יהי רצון שיפעול בי ובהשומעים"]'. מאמר דיבור המתחיל 'מים רבים' תשכ"ה.

וכן ביחידות הרבי מלך המשיח לרב חיים שאול דייטש: 'תתפלל בכדי שהשני יחשוב שאתה מתפלל.. אם תתפלל ב'עבודה' תהיה שייך אלי''.

וראה הביאור בחשיבות החיצוניות בכלל, במאמר דיבור המתחיל 'לא יכנף' תשכ"א: 'שכאשר השוטה מדבר דברי חכמה, הנה גם אם לעת עתה הרי הוא שוטה, ואפילו שוטה גדול, הנה על ידי זה שמדבר דברי חכמה, הרי זה פועל שסוף כל סוף יהיה חכם גדול. וכמו כן באיש אכזרי, שעל ידי שעושה מעשי חסד, הנה סוף כל סוף תשתנה גם פנימיותו ומהותו כו'. וכל זה הוא מצד המעלה הנפלאה שבעניין הלבושים, שבכוחם לשנות גם את הפנימיות והמהות כו'. 

וזהו גם תוכן הסיפור אודות דברי רבינו הזקן, במענה לטענה על דרך הנהגת החסידים שמאריכים בתפלה ומהדרים במצוות כו', שעושים זאת בחיצוניות בלבד, אף שאינם אוחזים בכך [זיי האַלטן ניט דערביי] – שיקויים בהם פסק המשנה העושה עצמו כו' אינו מת מן הזקנה עד שיהיה כאחד מהם. וענין זה הוא על דרך האמור לעיל במעלת הלבושים דמחשבה דיבור ומעשה, שהלבושים עצמם משנים גם את המהות'. ועוד.