מיוחד: הקונטרס האחרון שהרבי מלך המשיח פירסם

כהכנה לחג השבועות - חג מתן תורתנו, מערכת אתר 'לחלוחית גאולתית' מתכבדת להגיש את הקונטרס מאמרים האחרון עד כה, שזכינו שהרבי מלך המשיח יאשר לפרסמו לציבור. בקונטרס ישנם  2 מאמרי חסידות על מעלת התורה • על החשיבות של המאמרים האחרונים, התבטא הרבי שבהם 'הרבי הבהיר את הכל' והביע את משאלתו ש'הלוואי והיו מדקדקים אנ"ש ובפרט התמימים' בדברי קודשו האחרונים • במילא מובנת ופשוטה הזכות והחובה, ללמוד בעיון ובדקדוק רב מאמרים אלו ובמיוחד כהכנה לחג השבועות. אנו מלאים תקווה וביטחון שנזכה לשמוע השנה 'תורה חדשה' מפיו של הרבי משיח צדקנו • ללימוד המאמרים

•••

בסיעתא דשמייא. ליל א' דחג השבועות [לפנות-בוקר], ה'תשכ"א

[הנחה]

בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה כו' מה לילוד אשה בינינו אמר להם לקבל התורה (שבא לקבל תורה עבור כל ישראל, וכמאמר¹ משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה, ומהם לכל ישראל עד סוף כל הדורות), אמרו לפניו (המלאכים) חמדה גנוזה שגנוזה לך כו' קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם, מה² אנוש כי תזכרנו גו' תנה הודך על השמים. אמר לו הקב"ה למשה החזיר להן תשובה כו', והתשובה שהשיב להם מרע"ה היתה כלום למצרים ירדתם כו' כלום יצה"ר יש ביניכם וכו'³. 

ובמדרש תהלים עה"כ⁴ איתא בשלשה מקומות היו המלאכים מדיינין כנגד הקדוש ברוך הוא, בבריאת האדם, במתן תורה ובמשכן. כשביקש הקדוש ברוך הוא לברוא את האדם אמרו מה אנוש כי תזכרנו, והראה להם הקדוש ברוך הוא שחכמתו גדולה משלכם, כשבא הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל אמרו מה אנוש כי תזכרנו כו' תנה הודך על השמים, וכן טענו גם כשהי' הציווי ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם⁵. 

והיינו, שמאמר הגמרא שטענת המלאכים היתה במתן תורה, מבואר במדרש בפרטיות יותר, שבשלשה מקומות היו המלאכים מדיינין. ובהקדם, דהנה כתיב⁶ עשרה עשרה הכף בשקל הקודש, שעשרה מאמרות הם מכוונים כנגד עשרת הדברות⁷, היינו שעשרת הדברות נותנים קיום בהעשרה מאמרות, שע"י התורה נשלם כוונת ותכלית בריאת העולם, שתכלית בריאת העולם הוא לעשות מהעולם משכן ומקדש לו יתברך, וכוונה זו נשלמת ע"י התורה. וזהו שטענת המלאכים היתה בשלשה מקומות, בעת הבריאה, במשכן (תכלית הכוונה דבריאת העולם⁸), ובמתן תורה (שע"י התורה נשלמת כוונה זו).

והענין הוא, דטענת המלאכים על נתינת התורה לישראל לא היתה על זה שנותנים את התורה לנשמות (ישראל), כי גם המלאכים ידעו שנשמות הם במדריגה נעלית יותר מהמלאכים, אלא טענתם היתה על זה שנותנים את התורה להגוף, כלשון הגמרא, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם. ויתירה מזה, שגם בנוגע להגוף, לא היתה טענתם על זה שנותנים התורה לגוף בכלל (גוף רוחני), אלא על נתינת התורה לגוף האדם שהוא גוף גשמי, כלשון הגמרא (הנ"ל) אתה מבקש ליתנה לבשר ודם.

וביאור הענין⁹, דהנה מצינו ששירת המלאכים נזכרה בנביאים, וכמ"ש בההפטרה דחג השבועות, ואשמע אחרי קול רעש גדול¹⁰, וכתיב קול כנפיהם כקול מים רבים כקול שדי גו'¹¹, והאופנים וחיות הקודש ברעש גדול¹², משא"כ שירת הנשמות לא מצינו בנביאים. והיינו, שיש גם שירת הנשמות, שהרי הנשמות יש להם עליות תמיד, כמ"ש¹³ ילכו מחיל אל חיל, וכמ"ש¹⁴ והי' מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר גו', שהו"ע הילוך ועליית הנשמות שעולים לגן עדן העליון וחוזרים לגן עדן התחתון ועולים עוד הפעם לגן עדן העליון, וידוע שכל עלי' היא ע"י שיר, וכמאמר¹⁵ כל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר, וכיון שעליית הנשמות היא למעלה יותר מעליית המלאכים, הרי מובן שגם שירת הנשמות היא יותר משירת המלאכים, ומ"מ לא נזכר בנביאים שירת הנשמות. 

וטעם הדבר מבואר בלקוטי תורה¹⁶, לפי שהמלאכים הם בעלי נפש וגוף, דהגם שנקראים שכלים נבדלים¹⁷, הרי זה דוקא בערך הגוף שלמטה, אבל מ"מ גם המלאכים יש להם גוף, וכמ"ש¹⁸ עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט, ופירש הרמב"ן¹⁹ שקאי על גוף המלאכים. והיינו, שאי אפשר לפרש שקאי על נפש המלאכים, כי בנפש המלאכים לא שייך ענין אש ורוח כלל, דעם היות שאש ורוח הם ב' יסודות הדקים, ובזה גופא הרי המלאכים הם מדקות היסודות, כדמוכח מפי' הרמב"ן, מ"מ הרי הם יסודות. 

וענין זה לא שייך בנפש המלאכים, שהו"ע המדות אהבה ויראה, מחנה מיכאל בחסד ומחנה גבריאל בגבורה²⁰, ובפרט ע"פ המבואר בתניא²¹ בשם הזהר²² שישנם מלאכים שכליים, שהרי בענין המדות ומכ"ש בענין השכל לא שייך גם ענין יסודות הדקים. ועכצ"ל דמ"ש עושה מלאכיו רוחות גו' קאי על גוף המלאכים. ומכיון שהמלאכים הם בעלי גוף, לכן השירה שלהם נשמעת באזני הנביאים. 

משא"כ שירת הנשמות שאין להם גוף כלל, וענין השירה שלהם הוא ענין ההשגה ואהבה ויראה, הנה זה אי אפשר שהנביא ישמע. וכמו שהוא בענין השמיעה, כן הוא גם בענין הראי', שהמלאכים נתפסים בראי', וכמ"ש²³ וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו, דכיון שהמלאכים יש להם גוף, והיינו שגם במעמדם ומצבם יש להם גוף, לכן אפשר שיתלבשו למטה יותר, עד שיהיו נתפסים בראי' כו'.

ומכל זה מובן שטענת המלאכים על נתינת התורה לישראל לא היתה מצד הנשמה, שהרי הנשמות הם למעלה מהמלאכים, אלא מצד הגוף. והיינו, שגם המלאכים ידעו שמתן תורה צריך להיות לנשמות בגופים דוקא, ומ"מ טענו שתינתן התורה אליהם, דכיון שגם הם בעלי גוף, הרי גם זה יספיק לנתינת התורה, ולא יהי' צורך לתת התורה לגוף בו"ד, שמצד הבשר ורתיחות הדמים אפשר להיות ענין בלתי רצוי כו'. 

ועל זה השיבו להם, כלום למצרים ירדתם כו' יצר הרע יש ביניכם, היינו שלא מספיק המצרים והגבולים של גופות המלאכים, אלא צריך למצרים וגבולים כאלו ששייך בהם יצר הרע, וגם אותו צריך להפוך לטוב, וכמאמר הבעש"ט²⁴ עה"פ²⁵ סור מרע ועשה טוב, שצריך לסור מהרע ולעשות ממנו שיהי' טוב, ולכן ניתנה תורה לגוף בשר ודם דוקא²⁶. 

ועד"ז בנוגע לטענת המלאכים בעת בריאת העולם ובמשכן [כמשנת"ל שג' ענינים אלה שייכים זל"ז, שקיום העשרה מאמרות (שמהם נברא העולם תמיד, כתורת הבעש"ט²⁷ עה"פ²⁸ לעולם הוי' דברך נצב בשמים, שהדבר הוי' צריך להיות תמיד בהנברא להוותו ולהחיותו ולקיימו), נמשך מעשרת הדברות שבתורה, שהתורה היא המשלמת את תכלית כוונת הבריאה שיהי' העולם מקדש ומשכן לו ית'], שטענתם היתה שמספיק גם גוף רוחני של מלאכים. 

ועל זה השיבו להם שצריך לגוף בשר ודם דוקא, כי, כל מה שברא הקב"ה לא בראו אלא לכבודו, שנאמר²⁹ כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו³⁰, וכתיב³¹ אנכי עשיתי ארץ ואדם עלי' בראתי, עשיתי הוא מלשון לעשות לתקן³², היינו שתכלית הבריאה הוא לתקן ולהעלות את כל הבריאה ולעשותה ע"י התורה מקדש ומשכן לו ית', ובשביל זה צריך לגוף בו"ד דוקא, שעי"ז יוכלו להעלות גם את המטה ביותר. וכידוע המשל³³ מהגבהת הבנין שצריך להגבי' אותו מתחתיתו דוקא, משא"כ אם יגביהו מאמצעיתו אזי לא יוגבה תחתיתו.

והנה הכח לתקן ולהעלות גם גוף הגשמי בו"ד אינו בכח המלאכים כי אם בכח הנשמות דוקא. והענין הוא³⁴, דהנה, כללות הבריאה נחלקת לד' סוגים דומם צומח חי מדבר, שבהם נכללים גם המלאכים ונשמות. וד' סוגים אלו הם כנגד ד' אותיות שם הוי'³⁵. 

והגם שלפעמים מבואר³⁶ ההפרש בין מלאכים ונשמות, שמלאכים שרשם משם אלקים, כמ"ש³⁷ הודו לאלקי האלקים, ונשמות שרשם משם הוי', כמ"ש³⁸ כי חלק הוי' עמו, מ"מ, בכללות יותר, גם המלאכים שרשם משם הוי', דהוי' לשון מהוה³⁹, והוא מהוה את כללות כל ההויות. 

ולכן הד' סוגים שבהבריאה נכללים בשם הוי', שיש בו ד' אותיות, שכנגדם הם ד' הסוגים. ה"א אחרונה, בחי' המלכות, הו"ע סוג הדומם. וא"ו, בחי' המדות, הו"ע סוג הצומח, שהרי המדות צומחים מקטנות לגדלות. ה"א ראשונה, בחי' הבינה, הו"ע סוג החי, כמ"ש בחוה⁴⁰ היא היתה אם כל חי, דקאי על ספירת הבינה, ולמעלה יותר קאי גם על בחינת חיצוניות החכמה, שגם חיצוניות החכמה נכללת בסוג החי, כמ"ש⁴¹ והחכמה תחי' (והיינו, שבחכמה יש ב' מדריגות, יו"ד וקוצו של יו"ד, ומשנ"ת שגם חכמה היא בסוג החי, כמ"ש והחכמה תחי', היינו בחינת חיצוניות החכמה). 

וגם המלאכים נקראים בשם צומח וחי, וכמ"ש⁴² אז ירננו כל עצי יער, וכן נקראים בשם בהמות חיות ועופות⁴³, וכמ"ש⁴⁴ פני ארי' גו' ופני שור מהשמאל גו' ופני נשר גו'. ואות יו"ד וקוצו של יו"ד, בחינת פנימיות החכמה, קאי על נפש השכלית, נפש המדברת. והנה, האותיות וא"ו וה"א ראשונה יש להם חיבור זה עם זה, וכמו בצומח וחי שהם בקירוב זה לזה, שהחי יש בו ענין הצמיחה. וכן הוא גם בענין המדות והשכל שהם בקירוב זה לזה. 

משא"כ ה"א אחרונה, בחי' המלכות, אין לה קירוב עם הוא"ו וה"א ראשונה, והתהוותה הוא מהחכמה, פנימיות החכמה, כמאמר⁴⁵ אבא יסד ברתא, אלא שהתהוות זו הוא בדרך ריחוק. וכמו שהתהוות החכמה עצמה היא בדרך ריחוק, וכמ"ש⁴⁶ והחכמה מאין תמצא, כידוע שהתהוות החכמה מלמעלה מהחכמה אינו דומה להתהוות הספירות שלמטה מהחכמה, כמו התהוות בינה מהחכמה, וכן מדות מהבינה, וכן פנימיות המלכות מהמדות, שהתהוותם היא בדרך עילה ועלול, משא"כ התהוות החכמה מלמעלה מהחכמה היא בדרך יש מאין, והיינו שפנימיות החכמה שייכת להאין שממנה היא נמצאת (דמ"ש והחכמה תחי' הוא בבחינת חיצוניות החכמה, ומ"ש והחכמה מאין תמצא הוא בבחינת פנימיות החכמה, מ"ה שבחכמה), וכמ"ש בתניא⁴⁷ שמדריגת החכמה הוא ההרגש שהוא לבדו הוא ואין זולתו, וכמו"כ הוא גם בענין אבא יסד ברתא, שהתהוות המלכות (חיצוניות המלכות, דיבור דמלכות) מפנימיות החכמה היא בדרך ריחוק. 

והענין הוא, דחיצוניות המלכות הוא בחינת האותיות, והתהוות האותיות אינה מהמדות ומהשכל בדרך עילה ועלול, וכידוע הראיות על זה, דאם נאמר שהתהוות האותיות היא מהמדות או מהשכל, הי' צריך ששכל של חסד ושכל של דין יהיו באותיות שונות, ובפועל אנו רואים שבאותם האותיות עצמם מתלבש הן שכל של חסד והן שכל של דין, ורק צירוף האותיות מתחלף אבל האותיות עצמם הם בשניהם בשוה. 

ויתרה מזה, דאיתא בזהר⁴⁸ ובמק"מ שישנם אותיות של חסד ואותיות של דין, וא"כ, בודאי הי' צריך להיות ששכל של חסד יתלבש באותיות של חסד דוקא, וכן להיפך, והרי אנו רואים שאינו כן. ומזה מוכח שהתהוות האותיות אינו מהשכל ומכ"ש שאינו מהמדות, אלא יש להם שורש לעצמם, ומצד עצם שרשם ישנם אותיות של חסד ואותיות של דין, והשורש שלהם הוא בקדמות השכל⁴⁹ (שלמעלה מהשכל), וכידוע בענין אבא יסד ברתא, שהמשכת האותיות (ברתא) מהחכמה (אבא) היא מבחינת קדמות השכל. והתהוות האותיות מקדמות השכל הוא בדרך ריחוק⁵⁰.

ועד"ז הוא גם ההפרש בין צומח וחי למדבר, שבצומח וחי הנה גופם ונפשם הם בערך זה לזה ונתהוו (הגוף והנפש) יחד, וכמ"ש תדשא הארץ גו'⁵¹ תוצא הארץ גו'⁵², וגם בנבראים דעלמא דאתכסיא כתיב ישרצו המים גו'⁵³, שנבראו כולם כמו שהם עתה, וכמרז"ל⁵⁴ בקומתן נבראו ובצביונן נבראו. 

וכן הוא במלאכים שגופם ונפשם נתהוו כאחד. משא"כ בבריאת האדם שנעשה גופו תחילה בפ"ע בלי שום נפש חיונית בתוכו, וכמ"ש⁵⁵ וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה, וכמרז"ל⁵⁶ שעה ראשונה הוצבר עפרו שני' נעשה גולם (כמ"ש⁵⁷ גלמי ראו עיניך), ורק אח"כ ויפח באפיו נשמת חיים. 

דלכאורה הרי זה פחיתות שבמשך זמן הי' גוף האדם גולם, אך באמת, הנה מזה גופא רואים את המעלה שבסוג המדבר, שנשמת האדם שהיא למעלה מנפש המלאכים, מתלבשת דוקא בגוף האדם, שהוא גוף היותר תחתון, וע"ד שהתהוות האותיות הוא מפנימיות החכמה דוקא, דנעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן⁵⁸.

וביאור מעלת נשמת אדם על נשמת המלאכים, הנה נתבאר לעיל דמלאכים שרשם משם אלקים, ונשמות שרשם משם הוי'. ומזה יובן בתוספת ביאור הטעם ששירת המלאכים נשמעת באזני הנביא ולא שירת הנשמות, לפי שהמלאכים שרשם משם אלקים, בחינת הכלים, והכלים הם במדידה והגבלה, משא"כ הנשמות ששרשם משם הוי', בחינת האורות, והאורות אינם במדידה והגבלה, עד שלפעמים מבואר⁵⁹ שהאורות הם פשוטים. וגם לפי המבואר במק"א⁶⁰ שגם הנשמות שרשם מהכלים, הרי ידוע ששורש הנשמות הוא מפנימיות הכלים⁶¹. 

וההפרש בין פנימיות הכלים לחיצוניות הכלים הוא כמו שאנו רואים גם בכלים למטה, שפנימיות הכלי מיוחדת עם המשקה שבתוכה, משא"כ חיצוניות הכלי, הרי דופן הפנימי של הכלי מפסיק בין המשקה לחיצוניות הכלי. וגם כללות ענין חיצוניות הכלי הוא בכדי להביא את המשקה למקום שרוצה, היינו שענינו הוא בשביל הזולת, היינו בשביל הגילוי. 

וזהו בענין הכלים שמחוץ להאדם. וכמו"כ בהכלים שבאדם עצמו שהם האברים, הרי אינו דומה חיצוניות הכלי לפנימיות הכלי, ועד"מ בכלי המוח, שחיצוניות המוח ענינו להשפיע לזולתו, הנה מלבד זה שכללות ענין ההשפעה הוא רק חיצוניות, דתוונא דלבא לא כתבי אינשי⁶², ולא קאי אדעתא דרבי'⁶³, הנה גם החיצוניות עצמו, הרי כאשר השומע לא יהי' בר שכל לא תועיל לו ההשפעה מאומה, וכמאמר אַ קאָפּ קען מען ניט אַרוף שטעלן⁶⁴, ורק כאשר הוא בעל שכל בעצמו אזי יקבל את ההשפעה מרבו. וטעם הדבר הוא, לפי שכללות ענין ההשפעה שמחיצוניות הכלי הוא חיצוניות בלבד, היינו הארה בלבד, ולא באופן שנותן לו את העצם. 

משא"כ בענין השפעת הטיפה שהיא מפנימיות המוח, הרי עי"ז מוליד בדומה לו, לפי שהיא השפעה עצמית. והיינו לפי שפנימיות המוח מיוחד עם פנימיות האור. וטעם הדבר שכן הוא למטה, הרי זה לפי שכן הוא גם למעלה, דחיצוניות הכלים הוא הארה בלבד, ופנימיות הכלים מיוחד עם פנימיות האור, עד עם בחינת עצם האור, שהוא אין סוף. 

ומזה מובן מעלת הנשמות על המלאכים, שהנשמות ששרשם מפנימיות הכלים שמיוחדים עם עצם האור, אין בהם שום הגבלות כלל. דהנה, מלאך מוגבל במקום, כמאמר מלאך בשליש עולם עומד⁶⁵, וכמו"כ הוא מוגבל בזמן, שהרי זמן ומקום שייכים זה לזה⁶⁶. 

משא"כ נשמות אינם מוגבלים לא במקום ולא בזמן, שזהו מה שאומרים⁶⁷ וקדושים בכל יום יהללוך סלה, ואילו לפנ"ז, באמירת קדוש ברוך ימלוך⁶⁸, לא נאמר סלה, והיינו לפי שקדוש ברוך ימלוך קאי על שירת השרפים חיות ואופנים, שהשיר שלהם הוא בהגבלה, שישנו הפסק בהשירה שלהם, משא"כ וקדושים בכל יום יהללוך סלה קאי על שירת הנשמות, שהשירה שלהם היא בכל יום, ויתרה מזה, שהשירה היא סלה, דכל מקום שנאמר נצח סלה ועד אין לו הפסק⁶⁹.

וביאור הענין, הנה נתבאר לעיל שהמלאכים נתהוו בגופם ונפשם כאחד, ומזה מובן שכשם שגופם בערך לנפשם, כמו"כ גם נפשם בערך לגופם. והענין בזה, שגופם של המלאכים הוא בערך לנפשם, ולכן כשהמלאך אומר שירה, שהוא מצד הנפש, אזי נעשה ביטול גם בגופו, וכמ"ש⁷⁰ וצבא השמים לך משתחוים, דקאי על הגלגלים שמסבבים ממזרח למערב, כידוע⁷¹ שזהו ההשתחוואה והביטול שלהם להשכינה, דשכינה במערב⁷², שענין זה הוא מצד השירה שאומרת נפש הגלגלים, והיינו, שאמירת השירה מצד נפשם פועלת שנעשה גם ההשתחוואה בגופם, שמסבבים למערב. 

וזהו⁷³ שמצינו ביהושע תלמידו של משה (כמאמר משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע), שכאשר רצה להעמיד את השמש, אמר שמש בגבעון דום⁷⁴, שלא אמר עמוד, אלא אמר דום, דום מלומר שירה⁷⁵, ועי"ז עמד השמש מלכת. והיינו לפי שהילוך השמש הוא מצד שירת נפש המלאך שפועל גם על גוף המלאך, שמזה נמשך גם הליכת גלגל השמש, וכשפסק נפש המלאך לומר שירה, אזי נפסק במילא הליכת השמש. 

ומכל זה מובן שגוף המלאך הוא בערך לנפשו. וכמו"כ לאידך גיסא, שנפש המלאך הוא בערך לגופו, דכשם שהגוף הוא מוגבל, כך הנפש היא מוגבלת, ולכן יש הגבלה והפסק בשירת המלאכים כנ"ל, דהגם שהשירה היא מצד נפשם, מ"מ יש בזה הגבלה והפסק. משא"כ הנשמות אינם מוגבלים כלל. ונשמת האדם שאינה מוגבלת כלל, נתלבשה בגוף בשר ודם דוקא, לתקנו ולהעלותו ע"י התורה, שבזה נשלם כללות כוונת הבריאה, וכנ"ל במשל הבנין שצריך להגביהו מתחתיתו דוקא, לעשות את העולם משכן לו ית', לפי שנעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן.

וזהו בשעה שעלה משה למרום והמלאכים טענו מה אנוש כי תזכרנו תנה הודך על השמים, אמר הקב"ה למשה רבינו החזר להם תשובה, והיינו שהתשובה היתה צריכה להיות מנשמה בגוף דוקא, שנשמה בגוף הראה להם את המעלה שבגוף גשמי דוקא, ואז הודו המלאכים, שנאמר⁷⁶ ה' אדונינו מה אדיר שמך וגו' ואילו תנה הודך על השמים לא כתיב, וכל אחד ואחד נעשה לו אוהב ומסר לו דבר, שנאמר⁷⁷ עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם, ואחר כך נתנו מתנות לכל ישראל, שזהו שירדו ששים רבוא מלאכי השרת וקשרו להם שני כתרים⁷⁸, שהוא ענין סיוע המלאכים על עבודת האדם, והיינו, דתמורת זה שבתחילה קטרגו, הנה הם עצמם הודו וסייעו לעבודת האדם (והוא ע"ד משנת"ל (ס"ב) בפירוש סור מרע ועשה טוב). 

והודאה זו היתה בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, דשמיעה ענינה הבנה והשגה, שענין זה ישנו גם במלאכים, אמנם ישראל הקדימו נעשה לנשמע, שהראו את מעלת העשי', מעלת דומם דוקא, ואז הודו המלאכים על נתינת התורה לישראל למטה דוקא. ובכלל זה היתה גם הודאתם על עשיית המשכן (שזהו אחד משלשה המקומות שהיו המלאכים מדיינים כנגד הקב"ה), 

דעשיית המשכן הוא תכלית כוונת הבריאה, ועיקר התכלית אינו בהמשכן שהי' במדבר, כי אם במשכן שילה, ובעיקר בבית עולמים, וכמ"ש⁷⁹ כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה, ואילו המשכן הי' עראי, והיינו לפי שהמשכן הי' מעצי שטים עומדים⁸⁰, שהוא דוגמת⁸¹ שרפים עומדים⁸², ובמשכן שילה ניתוסף גם אבנים⁸³, והבית המקדש הי' מאבנים (דומם) דוקא⁸⁴, הנה זה הי' העיקר [ומזה מובן שאם בהמשכן שהאדם למטה עושה העיקר הוא בדומם ולא בצומח, הרי עאכו"כ שהעיקר אינו במלאכים]. 

ועוד זאת, שבכלל הודאתם על עשיית המשכן נכללית גם ההודאה על ביהמ"ק השלישי, שהרי בהמשכן כתיב⁸⁵ וכן תעשו, ואמרו רז"ל⁸⁶ (תעשו) לדורות, שעיקר התכלית בזה הוא ביהמ"ק השלישי שיהי' נעלה יותר גם מבית עולמים שהי' קודם, דהגם שגם הוא הי' באופן של קבע, ולא באופן של עראי כהמשכן, מ"מ, הי' אחריו חורבן וגלות, ורק בביהמ"ק השלישי⁸⁷ שלא יהי' אחריו גלות⁸⁸, יהי' עיקר הענין דדירת קבע, ובאופן של דירה, כמשל דירת מלך בשר ודם שדר בהדירה בכל עצמותו⁸⁹. 

וגם ענין זה הי' כלול בשעת מתן תורה, דכשם שבשעת מתן תורה הי' הדיבור אנכי נשמע מכל ו' הקצוות⁹⁰, כמו"כ לעתיד ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר⁹¹, שבכל רוח מו' הקצוות יראו אלקות. ובהודאת המלאכים על נתינת התורה למטה נכלל גם הודאתם על בנין בית המקדש השלישי, שאז יהי' ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר, ויהי' הוי' אחד ושמו אחד⁹².

הרבי שליט"א בעת עלייתו לתורה

__________________

*) במאמר זה תיקן כ"ק אדמו"ר שליט"א תיקונים אחדים.

1. אבות פרק א' מ"א.

2. תהלים ח, ה.

3. שבת פח, סע"ב ואילך.

4. תהלים שם, ב.

5. תרומה כה, ח.

6. נשא ז, פו.

7. זהר חלק ג' יא, ב ואילך.

8. ראה לקוטי שיחות חלק כ"א עמוד 150. ושם נסמן.

9. בהבא לקמן – ראה לקוטי תורה ברכה צח, א ואילך. דיבור המתחיל כל שמעשיו מרובין תרל"ג (סה"מ תרל"ג ח"ב עמוד רסח ואילך), תרנ"ג (סה"מ תרנ"ג עמוד ריז ואילך). תרנ"ד (סה"מ תרנ"ד עמוד רנג ואילך). וראה גם דיבור המתחיל הנ"ל עטר"ת (ספר המאמרים עטר"ת עמוד שצט ואילך).

10. יחזקאל ג, יב.

11. שם א, כב.

12. ברכת יוצר.

13. תהלים פד, ח. ראה ברכות ומו"ק בסופן. ועוד.

14. ספר ישעיה סו, כג.

15. שבת נא, ב.

16. שבהערה 9.

17. ראה מורה נבוכים ח"ב פ"ג-ו. לקו"ת שלח מה, א. מו, רע"א. אוה"ת מסעי ע' א'שצח ואילך. ספר החקירה להצ"צ יג, א.

18. תהלים קד, ד.

19. בסוף שער הגמול.

20. ראה לקו"ת במדבר יא, ב.

21. פרק לט (נא, ב).

22. ח"ג רכה, א (ברע"מ).

23. וירא יח, ב.

24. כתר שם טוב סימן סט. פט.

25. תהלים לד, טו.

26. ראה גם לקו"ש חי"ח ע' 28 ואילך.

27. תניא שעהיוה"א פ"א.

28. תהלים קיט, פט.

29. ישעי' מג, ז.

30. אבות ספ"ו.

31. ישעי' מה, יב.

32. ראה ב"ר פי"א, ו ובפרש"י שם. ראה סה"מ תרנ"ג שם (ע' רכב). תרנ"ד שם (ע' רנט). וראה גם סה"מ תרצ"ז ע' 214. וש"נ.

33. תו"א בראשית ד, א.

34. תו"א שם ג, ד ואילך.

35. ראה עץ חיים שער מב (שער דרושי אבי"ע) פ"א. תניא פל"ח (נ, ב).

36. ראה תניא אגה"ת פ"ד (צד, א).

37. תהלים קלו, ב.

38. האזינו לב, ט.

39. פרדס שער א (שער עשר ולא תשע) פ"ט. זח"ג רנז, סע"ב (ברע"מ). מו"נ ח"א פס"א. תניא שער היחוד והאמונה רפ"ד.

40. בראשית ג, כ.

41. קהלת ז, יב.

42. תהלים צו, יב. וראה לקו"ת פינחס עט, סע"ב ואילך. וראה גם סה"מ תרצ"ו ע' 96. וש"נ.

43. ראה תניא רפל"ט. תו"א שם ד, ב. מאמרי אדמו"ר האמצעי בראשית ע' קכא. ועוד.

44. יחזקאל א, י.

45. תניא אגה"ק סימן ה. מזהר ח"ג רמח, א. רנו, ב. רנח, א.

46. איוב כח, יב. וראה תניא אגה"ק סי"ז (קכו, א). סה"מ תרל"ה ח"ב ע' שא. שיט. שצא. עטר"ת ס"ע תפד ואילך. תרפ"ט ע' 17. 129.

47. פל"ה בהגהה (מד, ב ואילך). וראה שם פי"ח (כג, סע"ב).

48. ח"א טז, ב.

49. ראה אגה"ק שבהערה 45. תו"א מקץ מב, א ואילך. מג, א. ביאורי הזהר לאדמו"ר האמצעי קיג, ב. ולאדמו"ר הצ"צ ח"א ע' תקנז ואילך. סה"מ תרל"ה ח"ב ע' שמ. וש"נ. סה"מ תרע"ח ע' שמה ואילך.

50. ראה גם סה"מ תרנ"ט ע' ג ואילך.

51. בראשית א, יא.

52. שם, כד.

53. שם, כ.

54. ר"ה יא, א. חולין ס, א.

55. בראשית ב, ז.

56. סנהדרין לח, ב.

57. תהלים קלט, טז.

58. ספר יצירה פ"א מ"ז.

59. ראה אוה"ת פינחס ע' א'קמח ואילך. וראה ספר הערכים – חב"ד ח"ד ערך אורות דספירות – "פשיטותם" ו"ציורם" ס"ג. וש"נ.

60. ראה אוה"ת ויקרא ע' קי.

61. ראה עץ חיים שער כח (שער העיבורים) פ"א. שער מ (שער פנימיות וחיצוניות) דרוש י. פע"ח הקדמה לשער השבת פ"י. לקו"ת פ' ראה כו, סע"ג ואילך. דרושים ליוהכ"פ ע, ג.

62. ראה פרש"י סנהדרין לה, א. הובא בסה"מ תרנ"ז ס"ע מו.

63. ראה ע"ז ה, ב.

64. סהמ"צ להצ"צ ג, א. סה"מ תרנ"ג ע' ריט. תרנ"ט ע' ג. המשך תרס"ו ע' קעג. ובכ"מ.

65. ראה חולין צא, ב. ב"ר פס"ח, יב.

66. לקו"ת ברכה שם.

67. בתפלת העמידה.

68. בנוסח הקדושה.

69. עירובין נד, א.

70. נחמי' ט, ו.

71. ראה תניא פמ"ב בהגהה (סא, א).

72. ב"ב כה, א. סנהדרין צא, ב.

73. ראה סידור (עם דא"ח) קמב, א ואילך. סהמ"צ להצ"צ ק, א ואילך. אוה"ת במדבר ע' קט ואילך. נ"ך ח"ב ע' תשלח ואילך.

74. יהושע י, ב.

75. פרש"י עה"פ.

76. תהלים ח, י.

77. שם סח, יט.

78. שבת פח, א.

79. ראה יב, ט. זבחים קיט, א. שהש"ר פ"א, טז (ג). וראה תו"א ר"פ ויגש.

80. תרומה כו, טו.

81. ראה שמו"ר פל"ג, ד. שם פל"ה, ו. לקו"ת נשא כ, ג. ברכה שם. סה"מ תרל"ה ח"ב ע' שסב.

82. ישעי' ו, ב.

83. זבחים קיב, ב. רמב"ם הל' בית הבחירה פ"א ה"ב.

84. ראה תו"א ויגש שם. לקו"ת ברכה שם. וראה גם לקו"ש ח"ו ע' 17. ובכ"מ.

85. תרומה כה, ט.

86. שבועות טו, א. פרש"י עה"פ.

87. ראה זהר ח"ג רכא, א. ועוד.

88. ראה מכילתא בשלח טו, א. תוד"ה ה"ג ונאמר – פסחים קטז, ב.

89. ראה מאמרי אדה"ז תקס"ה ח"א ע' תפט. אוה"ת שה"ש ח"ב ע' תרעט ואילך. סה"מ תרל"ה ח"ב ריש ע' שנג. המשך תרס"ו ס"ע ג.

90. ראה תנחומא שמות כה. שמו"ר פ"ה, ט. תקו"ז תכ"ב (סד, ב). תניא פל"ו (מו, סע"א).

91. ישעי' מ, ה.

92. ספר זכריה יד, ט.

__________________

הרבי מלך המשיח מנשק את ספר התורה

•••

בסייעתא דשמייא. יום ב' דחג השבועות, ה'תשכ"א^*

[הנחה]

ואהי' אצלו אמון ואהי' שעשועים יום יום משחקת לפניו בכל עת גו' ושעשועי את בני אדם¹. הנה מ"ש ואהי' אצלו קאי גם על שעשועים, היינו ואהי' אצלו שעשועים. והיינו, דהגם שנאמר ושעשועי את בני אדם, מ"מ היא שעשועים גם אצלו, כמבואר בקונטרס אחרון² בענין דוד זמירות קרית להו³ שאמר זמירות היו לי חוקיך⁴, שכל העולמות תלויים בדקדוק קל של תורה, ונענש על זה, לפי שאין זה עיקר ענין התורה שבה תלוי כל חיות העולמות, כי אם עיקר ענין התורה הוא שהיא שמחת לב ושעשוע המלך הקב"ה שמשתעשע בה, וזש"ה ואהי' אצלו שעשועים, אצלו דוקא, משחקת לפניו, לפניו דוקא, בפנימיות אין סוף. 

אלא שיש בזה כמה מדריגות, ואהי' אצלו אמון, שעשועים, משחקת לפניו וגו', עד ושעשועי את בני אדם, כמבואר במק"א⁵. וענין זה שהתורה היא ושעשועי את בני אדם הוא באין ערוך לבחינת שעשועים עצמיים דתורה, שזהו עיקר התורה. ויש לומר בדרך אפשר, שזהו ג"כ מה שאמר הבעש"ט⁶, דכשם שכללות התורה כלולה בעשרת הדברות (כמבואר באזהרות הרס"ג⁷), כמו"כ כלולה כללות התורה בתיבת אנכי⁸, דלכאורה, הרי אנכי הוא אנכי מי שאנכי דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ, כמ"ש בזהר⁹, והתורה נמשכה למטה עד לשעשועי את בני אדם, ומהו"ע שכל התורה כלולה באנכי. 

וי"ל הביאור בזה, כי כל התורה היא שעשועים עצמיים של הקב"ה, ואהי' אצלו שעשועים, אנכי. וזהו שאנכי הוא ראשי תיבות אנא נפשי כתבית יהבית¹⁰, דאנכי מי שאנכי נתן עצמו בכל התורה כולה¹¹. וע"פ הידוע¹² שההכנה למתן תורה הו"ע יציאת מצרים וספירת העומר, הרי מובן, שבחי' ואהי' אצלו שעשועים שבתורה, ישנו גם ביציאת מצרים ובספירת העומר. וזהו שכל ג' ענינים אלו נקראים בשם שבת¹³, וכמ"ש¹⁴ וספרתם לכם ממחרת השבת, שלא נאמר ממחרת הפסח, כי אם ממחרת השבת, היינו שפסח שהו"ע יציאת מצרים נקרא בשם שבת¹⁵. 

וכן כתיב¹⁶ שבע שבתות תמימות תהיינה, שלא נאמר שבעה שבועות, וכמ"ש¹⁷ שבעה שבועות תספר לך, כי אם שבע שבתות דוקא, לפי שספירת העומר הוא ג"כ בחינת שבת. וכן כתיב¹⁴ עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום, שלא נאמר עד ממחרת השבוע השביעית, כי אם ממחרת השבת השביעית, שקאי על חג השבועות, זמן מתן תורה, שנקרא בשם שבת, והכל מודים דבשבת ניתנה תורה¹⁸. והיינו לפי שבכל ג' ענינים אלו ישנו המשכת בחינת ואהי' אצלו שעשועים, ולכן נקראים כולם בשם שבת, כמו שיתבאר להלן.

והענין בזה, דהנה, כללות הגילוי שהי' בשעת מתן תורה, אינו מבחינת אור שבגדר גילוי, כי אם מבחינת עצם האור שהוא למעלה מגדר גילוי לגמרי, העלם בעצם, ועד להעצמות, אנכי מי שאנכי, דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ. ואין זה סותר למשנת"ל שהגילוי דמתן תורה בא אחרי ההכנה דיציאת מצרים וספירת העומר, כי, נוסף על זה שגם בבחי' שלמעלה מהשתלשלות, וגם בבחינת עצם האור שלמעלה מגדר גילוי, יש סדר והדרגה, וכמבואר במק"א¹⁹ הדוגמא על זה מענין הניסים, שעם היותם למעלה מסדר ההשתלשלות, מ"מ יש בהם סדר והדרגה, הנה עוד זאת, בכדי שבחי' שעשועים העצמיים יומשכו למטה עד לבחינת ושעשועי את בני אדם, הוצרך להיות בזה סדר והדרגה.

וזהו מ"ש²⁰ קול דודי גו' מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות. קול דודי קאי על בחינת קלא דלא אשתמע, דהנה כתיב²¹ הקל קול, קל חסר ו' וקול מלא ו', שב' בחינות אלו הם קלא דאשתמע וקלא דלא אשתמע²². קלא דאשתמע הוא הקול הנמשך מהשכל, או מהמדות, או מהשכל כמו שמתגלה ע"י המדות. וקול זה הוא קלא דפסיק, דמאחר שענינו הוא גילוי השכל והמדות שהם מדודים ומוגבלים, לכן כשמסתיימים הדברים שנמשכים ומתגלים על ידו, נפסק במילא גם הקול. 

משא"כ קלא דלא אשתמע הוא קול שלמעלה מהשכל, שענינו בעבודת האדם הוא צעקת הלב שלמעלה מטעם ודעת, ולמעלה הוא ענין המשכת בחינת עצם האור שמצד עצמו הוא למעלה מגדר גילוי. וקול זה הוא קלא דלא פסיק, לפי שאין שייך בו הגבלה והפסק כלל. וזהו שבהקול דמתן תורה כתיב²³ קול גדול ולא יסף²⁴, כי הגילוי דמ"ת הוא המשכת העצם שלמעלה מגדר גילוי, קלא דלא פסיק. ועוד זאת, שכיון שהקול עצמו הוא קלא דלא פסיק שאין שייך בו הפסק ושינוי, לכן גם הענינים שנמשכו על ידו, דהיינו התורה שניתנה בקול זה, אין שייך בה שינוי ח"ו, שזהו שהתורה לא תהי' מוחלפת לעולם²⁵. 

והנה, אף שקול זה הוא המשכה שלמעלה מגדר השתלשלות ולמעלה מגדר גילוי, מ"מ כתיב מדלג גו' מקפץ, שהדילוג וקפיצה הוא ברגלים, לפי שכל המשכה הוא ע"י בחינת רגל, בחינה התחתונה. והיינו, שכלל זה שכל המשכה היא ע"י בחינת רגל, אינו רק בההמשכות שבסדר השתלשלות, דפנימיות שבעליון נעשה מקיף לתחתון, ונה"י שבעליון נעשים מוחין לתחתון, אלא כן הוא גם בהמשכות שלמעלה מהשתלשלות. 

וכמו ההמשכה שמבחינת עתיק, שהיא רק מאות תי"ו, וכן גם ההמשכה מהאור שקודם הצמצום, שהיא רק מבחינת מלכות שבמלכות, וכן גם בביאת המשיח כתיב²⁶ ועמדו רגליו. ובהמשכה זו עצמה ישנם ב' בחינות, מדלג ומקפץ, כדאיתא במשנה²⁷ מדלג ברגלו אחת ומקפץ בב' רגלים. 

וההפרש ביניהם, שכאשר מדלג ברגלו אחת, הרי לבד זאת שהגוף נשאר במקומו וכל ההמשכה היא רק בבחינת רגל לבד, הנה גם בבחינת רגל עצמו הרי רגלו אחת על הארץ, ומה שנמשך הוא רק רגל אחת בלבד, משא"כ כשמקפץ בב' רגליים, הנה אף שההמשכה היא ע"י הרגלים, מ"מ, הרי ע"י רגליו נעתק כל גופו, היינו שנמשך בכל עצמותו.

וביאור החילוק בין שני הענינים דמדלג ומקפץ (אף ששניהם הם המשכה מלמעלה מהשתלשלות) יובן ע"פ הידוע שגם במקיף שלמעלה מהשתלשלות ישנם ב' בחינות, מקיף הקרוב ומקיף הרחוק. מקיף הקרוב היינו שיש לו שייכות אל הפנימי, דהגם שהוא מקיף, מ"מ יש לו שייכות אל הפנימי, ויתירה מזו, שבהעלם כולל המקיף את הפנימי, ואח"כ כשנמשך ממנו הפנימי, הרי המקיף שומר עליו. משא"כ מקיף הרחוק אינו שייך אל הפנימי כלל. 

וביאור ענינם בנפש האדם, הנה אמרו רז"ל²⁸ חמשה שמות נקראו לה נפש רוח נשמה חי' יחידה, נפש רוח נשמה הם פנימיים, וחי' יחידה הם מקיפים, אלא שיחידה הוא מקיף הרחוק, וחי' הוא מקיף הקרוב, והיינו, שהמקיף דחי' נרגש בהכחות פנימיים. וכמ"ש גבי דניאל וראיתי אני לבדי את המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם²⁹, ומקשה בגמרא³⁰, וכי מאחר דלא חזו מ"ט איבעיתו, ומשני, אע"ג דאינהו לא חזו מזלייהו חזו, והיינו, שאצל דניאל הי' זה בבחינת פנימיות, בבחינת ראי', כמ"ש וראיתי, אבל האנשים אשר עמי לא ראו את המראה, אבל מ"מ הורגש בהם המקיף, שלכן חרדה גדולה נפלה עליהם. ולכן נקרא המקיף בשם מזל, מלשון נוזל, לפי שממנו נוזל ונוטף להכחות פנימיים. והנה, הפעולה שהיתה מהרגש המקיף הוא ענין החרדה, דחרדה מסלקת את הדמים³¹, שהוא ענין הכיווץ וההעלם, והיינו, שמצד גילוי המקיף נעשה כיווץ והעלם בכל הכחות. 

והענין הוא, דגם בכחות פנימיים אנו רואים שכאשר מתגלה כח עליון, אזי כח התחתון הוא בהעלם. וכמו בהכחות חכמה ובינה, הנה חכמה הוא ענין ראיית המהות, וכאשר ישנו ראיית המהות, אזי אין שייך ענין ההבנה והשגה כלל, ורק כאשר נתעלם בחינת הראי' ונשאר רק הנחה שכלית [והיינו, שלהיותה בבחינת החכמה, אין זה באופן של הבנה, כי אם באופן של הנחה, ומ"מ הרי זו הנחה שכלית, ששייכת כבר לשכל], אזי אפשר שתהי' הבנה שכלית. ונמצא, שגילוי כח הבינה הוא דוקא אחרי התעלמות החכמה, אבל בגילוי החכמה, הבינה היא בהעלם. וכן הוא גם בענין המוחין ומדות, שגילוי המדות הוא דוקא אחרי שמתעלמים המוחין במיצר הגרון. 

ואם בכחות פנימיים כן הוא, שכאשר מתגלה כח עליון, אזי כח התחתון הוא בהעלם, הרי מכ"ש שכן הוא בגילוי המקיף, שאז כל הכחות פנימיים הם בכיווץ והעלם. וכמו בכח הרצון, שכאשר הרצון הוא בגילוי, אזי אי אפשר שיהי' גילוי הכחות פנימיים, כמו גילוי השכל. ויתירה מזה, גם כאשר הרצון שייך לשכל, והיינו שרוצה להתחכם, מ"מ, כאשר הרצון מאיר בתוקף, אי אפשר שיהי' אז גילוי השכל. וזהו שהפעולה שנעשית מזה שמזלייהו חזו הו"ע חרדה גדולה נפלה עליהם, כי, מזל הוא מקיף דחי', וע"י גילוי המקיף מתעלמים כל כחות הפנימיים, ולכן נפלה עליהם חרדה, דענין החרדה שמסלקת את הדמים הוא התעלמות כל הכחות, דכיון שהחיות מלובש בדם³², הרי ע"י סילוק הדם מתעלם כל החיות. ובפרטיות יותר, הנה ההעלם שנעשה ע"י סילוק הדם הוא בכל ג' הבחינות נפש רוח ונשמה המתלבשים בגוף. 

והענין הוא, דבגוף האדם ישנם ג' אברים כלליים, כמאמר³³ תלת שליטין אינון מוחא לבא וכבדא, שבהם מתלבשים ג' הבחינות נר"ן, נשמה במוח, רוח בלב, ונפש בכבד³⁴. והנה, התלבשות הנפש היא בהדם שבהכבד, ופשיטא שע"י סילוק הדמים מתעלמים כל הכחות השייכים לבחינת נפש. 

וגם רוח שבלב, הנה הרוח שבחלל הימני³⁵ קשור עם הרוח שבחלל השמאלי המלא דם³⁵. וגם נשמה שבמוח, הרי אנו רואים שבשעת התענית שאז הוא מיעוט הדמים, אזי אינו יכול להבין ולהשכיל כדבעי. וכל זה הוא בבחי' מקיף הקרוב, שנרגש בכחות הפנימיים, משא"כ מקיף הרחוק, מקיף דיחידה, הוא בריחוק מהכחות הפנימיים ואינו נרגש בהם.

והנה חילוק הנ"ל בין שני המקיפים (מקיף הקרוב ומקיף הרחוק) הוא בנוגע לכחות הפנימיים (מקבל). והחילוק דשני המקיפים מצד המשפיע הוא, שמקיף הקרוב הוא מקיף הישר, ומקיף הרחוק הוא מקיף החוזר. והענין בזה, דמקיף הישר ענינו הוא גילוי, שנמשך ביושר להתגלות. והיינו, שעם היותו בחינת מקיף, מ"מ ענינו הוא גילוי. וכשם שענינו של הכח פנימי הוא שיתגלה בפנימיות, כמו"כ ענינו של המקיף הוא שיתגלה בבחינת מקיף, אבל ענינו הוא גילוי. משא"כ מקיף החוזר, אין ענינו ענין הגילוי כלל, אלא אדרבה, שחוזר ועולה בעצמותו כו'. 

וענין ב' בחינות אלו למעלה בענין הספירות, הנה החכמה היא ראשית הכחות פנימיים, והכתר היא בחינת מקיף, אלא שבכתר גופא ישנו עתיק ואריך, שהם ב' בחינות מקיף הנ"ל. אריך הוא בחינת מקיף הקרוב, מקיף דאור ישר, שזהו שנקרא בשם אריך, היינו ששייך לבחינת ז"א, אלא שז"א הוא בבחינת קטנות, ואריך הוא באריכות, משא"כ בחינת עתיק הוא שנעתק ונבדל. 

וכמו"כ ישנם ב' בחינות אלו גם בהאור שקודם הצמצום, והוא בחינת עצם האור והתפשטות האור. דהתפשטות האור, עם היותו קודם הצמצום, מ"מ, זה עצמו שנקרא בשם התפשטות האור, מורה שענינו הוא ענין הגילוי, וע"י הצמצום יהי' ממנו גילויים בסדר השתלשלות. משא"כ האור שהבדילו לעצמו, ומכש"כ עצם האור, הרי זה למעלה מגדר גילוי כלל, והו"ע המקיף דאור חוזר, שחוזר ומתעלם בעצמותו.

והנה המקיף דאור ישר, עם היותו בגדר גילוי, מ"מ אינו דומה אופן הגילוי שלו לאופן הגילוי דאור פנימי. כי, הגילוי דאור פנימי הוא במיעוט ובהתלבשות ובהעלם, והיינו, שמה שנמשך ומתגלה מאור פנימי לכח התחתון ממנו, הוא רק בחינה האחרונה שבהכח עליון כנ"ל, שהוא ענין המיעוט, וגם אופן התגלותו הוא שמתלבש בכח התחתון ממנו ומתעלם בו. משא"כ הגילוי דאור מקיף הוא באופן שנמשך בריבוי אור, ואינו בא בהתלבשות והעלם. 

ויובן זה³⁶ ממה שמצינו שלפעמים איתא³⁷ או"א יונקים ממזלא, שאבא יונק ממזל ונוצר, ואימא יונק ממזל ונקה, ולפעמים איתא³⁸ שאבא ואימא מלבישים לזרועות דאריך. ולכאורה, היניקה דאבא ואימא ממזלא היא בחינה תחתונה יותר מזה שמלבישים לזרועות דאריך, שהרי היניקה מהמזלות שהם בחי' שערות היא המשכת הארה בלבד, וע"י הפסק הגולגולת, משא"כ מה שאבא ואימא מלבישים זרועות דאריך, הרי ענין התלבשות הוא שמלבישים את עצם המהות כו'. ומ"מ, לאידך גיסא, ענין ההתלבשות הוא באופן שהאור מתלבש ומתעלם, משא"כ ענין היניקה ממזלא, עם היות שזהו יניקת הארה בלבד, מ"מ הרי זה ריבוי אור, ואינו מתלבש ומתעלם כלל. 

ולכן בכדי שיהי' יחוד אבא ואימא, הרי זה דוקא ע"י יניקתם מהמזל. דההמשכה שנמשכת לאו"א מזרועות דאריך (ע"י שאו"א מלבישים אותם), היא באופן שעי"ז נעשה ההתחלקות דחו"ב, שמבחינת חסד דאריך נמשך החכמה, ומבחינת גבורה דאריך נמשך הבינה, והם בהתחלקות זה מזה, משא"כ ההמשכה שנמשכת לאו"א ע"י שיונקים ממזלא, היא באופן שהם בהתאחדות ובהתכללות. 

והיינו שלא זו בלבד שלא נעשה בהם התחלקות ע"י ההמשכה מהמזל, אלא שמצד יניקתם ממזלא דאריך נעשה יחוד והתכללות גם בהתחלקות שהיתה בהם מקודם. ועד שמצד יניקתם ממזלא דאריך, נעשה ענין ההולדה להוליד בדומה לו. וטעם הדבר הוא, לפי שזרועות דאריך, אף שהם באריך שלמעלה מהשתלשלות, מ"מ באריך גופא הוא בחינת סדר ההשתלשלות, היינו אור פנימי, ולכן אופן התגלותם הוא בהתלבשות והעלם. 

משא"כ כשההמשכה היא מאריך עצמו (שבאריך גופא הוא מקיף שלמעלה מהשתלשלות), הנה הגם שההמשכה היא באופן של יניקה, הארה לבד (מזלות ושערות), מ"מ, אין זה באופן דהתלבשות והעלם. אלא שמ"מ גם אריך עצמו, הוא מקיף הקרוב, מקיף הישר, ולכן התגלותו היא באופן של יניקת הארה לבד, משא"כ עתיק הוא מקיף הרחוק, מקיף דאור חוזר שאינו בגדר גילוי כלל, וכאשר נמשך אזי הוא נמשך בכל עצמותו.

וזהו החילוק שבין מדלג ומקפץ, שההמשכה דמדלג היא רק רגל אחת (ואינו נמשך כמו שהוא בעצמותו) – דוגמת[i] או"א יונקים ממזלא, וההמשכה דמקפץ בשתי רגליו²⁷ שעי"ז נעתק כל גופו היא ההמשכה ממקיף הרחוק, שכאשר נמשך אזי נמשך בכל עצמותו[ii]. וזהו שמדלג על ההרים קאי על יציאת מצרים (כמארז"ל³⁹ עה"פ מדלג על ההרים דלג על הקץ), ומקפץ על הגבעות קאי על מתן תורה, כי הגילוי דיצי"מ הוא הגילוי דבחינת מקיף הישר, והגילוי דמ"ת הוא הגילוי דמקיף החוזר, ועד להגילוי דאנכי מי שאנכי, עצמות.

וביאור הענין, הנה נת"ל שג' הענינים דיציאת מצרים ספירת העומר ומתן תורה, נקראים בשם שבת, ובענין השבת ישנם ב' בחינות, שביתה ומנוחה שאחרי העבודה ויגיעה, ומנוחה בעצם. ענין המנוחה שאחרי העבודה ויגיעה הוא כמ"ש ששת ימים תעבוד גו' ויום השביעי גו'⁴⁰, שש שנים תזרע גו' ובשנה השביעית גו'⁴¹, דלכאורה אינו מובן מהו ענין הציווי על העבודה בששת ימים ובששת השנים. וידוע פירוש הפנימי בזה, שקאי על עבודת הבירורים, שענין הבירורים הוא ענין נעלה ביותר, שבשביל זה הי' כדאי כל ענין ירידת הנשמה למטה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא⁴², ובשביל זה הי' כדאי כל ענין נתינת התורה. אמנם, בשעת הבירור צריכה להיות הירידה למטה בל"ט מלאכות עובדין דחול, ואח"כ צריכה להיות העלי' למעלה, שהו"ע השביתה ומנוחה דשבת שאחרי העבודה, שמצד זה הוא גילוי התענוג. 

ועד"מ באדם למטה, שבעת עשיית המלאכה יורד כח העשי' שלו ומתלבש בהמלאכה, ואח"כ כאשר נח מעשיית המלאכה, אזי כח העשי' שלו עולה ונכלל בנפשו, ומזה הוא מתמלא תענוג. ועד"ז יובן למעלה, דהגם שלא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו⁴³, מ"מ כתיב⁴⁴ בדבר הוי' שמים נעשו, ודיבורו של הקב"ה חשיב מעשה⁴⁵, ולכן צריך להיות ענין השביתה ומנוחה, שהוא ענין העלי' למעלה, ומזה הוא המשכת התענוג. ובאמת צריך להיות ענין השביתה והעלי' לא רק בכח המעשה בלבד, אלא גם בכחות הנעלים יותר. 

ועד"מ באדם כשעושה איזה מלאכה, הרי בשעת מעשה יש ירידה לא רק בכח המעשה שלו בלבד, אלא גם בשאר הכחות, שהרי עשיית המלאכה היא מפני שהוא נמצא בתנועה של קירוב לכללות הענין, שזהו ענין המדות, וגם כח השכל צריך להיות מלובש בשעת מעשה בכדי שהעשי' תהי' באופן המתאים. והגם שהשכל שבזה הוא שכל השייך למעשה בלבד, מ"מ, בשעת מעשה הרי כל שכלו טרוד בזה. וגם בהכרח שיש לו רצון בהמלאכה, וגם תענוג, שמצד זה הוא עושה המלאכה. ונמצא, שבשעת עשיית המלאכה הרי כל כחות נפשו הם בירידה, ואח"כ בשעת השביתה והמנוחה, עולים כל כוחותיו. והדוגמא מזה יובן למעלה, שענין השביתה דשבת הוא לא רק בכח הפועל שבנפעל שמצד שם אלקים, אלא גם בשם הוי', כמ"ש⁴⁰ שבת להוי'. 

והיינו, דעם היות שההתהוות בפועל היא משם אלקים, מ"מ, אמיתית ההתהוות היא משם הוי', כדכתיב בדבר הוי' שמים נעשו⁴⁴, כי הוא צוה ונבראו⁴⁶, והוי' לשון מהוה⁴⁷. ולכן צריך להיות ענין השביתה גם בשם הוי', בכל הד' אותיות דשם הוי', כי ההתהוות היא מכל ד' האותיות, היינו, לא רק מבחינת ה' אחרונה ספירת המלכות, כמ"ש⁴⁸ בהבראם, בה' (אחרונה דשם הוי') בראם⁴⁹, אלא גם מבחינת הוא"ו שהוא ענין המדות, וכמ"ש⁵⁰ ששת ימים עשה גו', בששת לא כתיב, אלא ששת כו'⁵¹. 

וכן יש ענין ההתהוות מבחי' המוחין חכמה (יו"ד) ובינה (ה"א), כמ"ש בזהר⁵² ע"פ ויאמר אלקים אבא אמר לאימא, ואמרו רז"ל⁵³ כולם⁵⁴ בחכמה עשית בבינה, ועד שעיקר ההתהוות הוא מהיו"ד, שמורה על תמידות הפעולה, כמ"ש⁵⁵ ככה יעשה איוב כל הימים, והוא ענין המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית⁵⁶. ולכן השביתה היא בכל ד' האותיות דשם הוי'. וענין השביתה בכל ד' האותיות דשם הוי' הוא לא רק בהתלבשותן בבי"ע, אלא גם בבחינת האצילות, שהרי כתיב כולם בחכמה עשית, שגם האצילות הוא כמו העשי'. ולפי מ"ש בעץ חיים⁵⁷ שחכמה דא"ק מתלבש בחכמה דאצילות כו', השביתה היא גם בבחינת החכמה דא"ק. 

ובאמת, הנה בבחינות הנעלות יותר, גדול ביותר התענוג מהשביתה. והיינו, דעם היות שבבחינות הנעלות אין הירידה למטה כ"כ כמו הירידה בכח המעשה, מ"מ, בכח נעלה יותר גם ירידה קטנה היא ירידה גדולה ביותר, הרבה יותר מירידת כח הפועל בנפעל, ולכן התענוג מהשביתה הוא תענוג גדול ביותר.

אמנם כל זה הוא ענין השביתה והמנוחה שאחרי היגיעה. ובחינת המנוחה בעצם הוא ע"ד מ"ש⁵⁸ גבי שלמה הוא יהי' איש מנוחה, שאין הכוונה שיהיו לו מלחמות ואח"כ יהי' לו מנוחה מהמלחמות, כי אם שיהי' אצלו מצב של מנוחה בעצם. והתענוג שישנו בענין המנוחה בעצם הוא תענוג נעלה יותר מהתענוג שבמנוחה לאחרי היגיעה, והוא בחינת תענוג הבלתי מורגש. והנה, אמרו רז"ל⁵⁹ שבכל שבת ישנם ב' שבתות, מעלי שבתא ויומא דשבתא, מעלי דשבתא הוא ענין העלי' מלמטה למעלה, ויומא דשבתא הוא ענין ההמשכה מלמעלה למטה. 

ובפרטיות ישנו בכל אחד מהם ב' הענינים, ובכל אחד מהם – מנוחה שאחרי היגיעה ומנוחה בעצם, שהרי ידוע⁶⁰ ההפרש בין התפלות דשבת להסעודות דשבת, שהתפלות הוא ענין העלי' מלמטה למעלה וגם – עונג הפשוט, והסעודות הוא ענין ההמשכה מלמעלה למטה וגם עונג המורגש, והרי הן במעלי דשבתא והן ביומא דשבתא, ישנם ב' הענינים סעודה ותפלה. ועיקר ענין הגילוי דמנוחה בעצם יהי' לעתיד ביום שכולו שבת ומנוחה⁶¹. ומעין זה מאיר במיוחד עכשיו בסעודה השלישית דשבת, רעוא דכל רעוין⁶², בחינת תענוג הבלתי מורגש, ולכן כתיב⁶³ היום לא. 

וזהו שאומרים במנחה דשבת כי מאתך היא מנוחתם, מנוחה שלימה שאתה רוצה בה, ופירוש מאתך מנוחה שלימה הוא ענין מנוחה בעצם. והנה, שורש ב' בחינות אלו במנוחה, הוא בבחינת מקיף הישר ומקיף החוזר. דמקיף הישר שהוא אור שבגדר גילוי, שייך בו ענין הצמצום והעלם, שהוא דוגמת העמל ויגיעה, ולכן מצד אור זה הוא המנוחה שאחרי היגיעה. ומקיף דאור חוזר שהוא למעלה מגדר גילוי, אין שייך בו ענין הצמצום והעלם כלל, ולכן, מצד אור זה הוא המשכת מנוחה בעצם, תענוג הבלתי מורגש.

ועפ"ז יובן ההפרש בין יציאת מצרים למתן תורה, שיציאת מצרים הוא בחינת מדלג, ומתן תורה הוא בחינת מקפץ. דהנה, ביציאת מצרים, הגם שהיו אז גילויים שלמעלה מסדר ההשתלשלות, וכמ"ש⁶⁴ ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך ולא שרף ולא שליח ולא אחר⁶⁵, מ"מ, כל גילויים אלו היו (בעיקר) בכדי לדחות ולבטל את הרע, וכמש"נ⁶⁶ וידעו (לשון שבירה) מצרים, ודחיית וביטול הרע לגמרי הי' בשעת מכת בכורות, שאז הי' צריך להיות ועברתי גו' אני ולא כו'. והגילוי שהי' לבנ"י הוא מפני שהוצרך להיות הגנה לישראל ממכות מצרים, ושמתי פדות גו'⁶⁷, וביחוד במכת בכורות, שאף שנגוף למצרים יהי' רפוא לישראל⁶⁸. 

והענין בזה, דלכאורה אינו מובן למה הוצרך לגילוי נעלה כזה, והרי גם בסדר השתלשלות אמרו הושיט הקב"ה אצבעו הקטנה ביניהם ושרפם⁶⁹, דכאשר הי' גילוי אור יותר מן הקצוב להם, הגם שהי' הגילוי דאצבעו הקטנה (מלכות), מ"מ נתבטלו, ולמה הוצרך להיות הגילוי דועברתי, דבענין הספירות הוא המשכת הכתר, עד לבחינת כתר היותר עליון, ולמה לא הספיק גילוי דסדר השתלשלות. 

אך הענין, שכל סדר השתלשלות הוא במדידה והגבלה, ושורש המדידה הוא מבחינת קו המדה שמודד את מדידת הספירות ומדידת העולמות. והטעם הוא, לפי שבהקו עצמו יש בו מעלה ומטה, דכיון שבראשו הוא דבוק ובסופו אינו דבוק⁷⁰, לכן יש בו מעלה ומטה, ומצד זה נעשה מעלה ומטה גם בספירות ובעולמות⁷⁰, שהעולמות הקרובים יותר לראשיתו הם בבחינת מעלה. וכללות ההתהוות (גם התהוות העולמות והספירות שהם בבחינת מעלה) מהקו הוא מפני שבראשו הוא דבוק ובסופו אינו דבוק, היינו, שהדביקות שבראשו אינה מאירה בסופו, שעי"ז יש מקום להשתלשלות, משא"כ אם הדביקות שבראשו היתה מאירה גם בסופו, לא הי' אפשר להיות ממנו ההתהוות. 

ויובן זה ממה שנת"ל (ס"ג) בענין חכמה ובינה, שמבחי' החכמה עצמה שהיא ראיית המהות אי אפשר להיות התהוות הבינה, ורק כאשר בחינת הראי' היא בהעלם ונשאר רק בחינת הנחה, אזי נעשית הנחה שכלית, וממנה נעשית הבנה שכלית, בחי' הבינה, אבל כאשר יאיר בחינת ראיית המהות שהיא ראשית החכמה, לא יהי' אפשר להיות התהוות הבינה. ועד"ז בהקו, שצריך להיות באופן שבסופו לא יהי' דבוק, היינו, שהדביקות שבראשו לא יהי' נרגש בסופו. ומזה מובן שמצד הקו אי אפשר לשנות את מציאות העולמות, דמאחר שהקו עצמו הוא במדידה והגבלה, שראשיתו דבוק וסופו אינו דבוק, הרי מצד זה מוכרח להיות המעלה ומטה דעולמות. 

ויתירה מזה, גם בחינת האור שקודם הצמצום שבו הוא דביקות הקו, הנה גם מצד אור זה ישנו כבר המדידה שרק ראשית הקו יהי' דבוק בו, ולכן גם מצד אור זה ישנו שורש ומקור לעולמות. ולכן במכת בכורות שהוצרך אז להיות דחיית וביטול הקליפות לגמרי[iii], הי' צריך להיות הגילוי דאוא"ס שלמעלה משורש ומקור הקו[iv]. 

אמנם, אחרי כל זה, הרי הגילוי שהי' ביציאת מצרים הוא בשביל לדחות את הקליפות, והרי זה ענין המנוחה שאחרי העבודה ויגיעה, דבשרשו הוא בבחינת מקיף הישר כנ"ל. משא"כ הגילוי דמתן תורה הוא מבחינת מקיף החוזר, עצם האור שלמעלה מגדר גילוי. והגם שענין התורה הוא להבדיל בין הטמא ובין הטהור⁷¹, אין הכוונה בזה דחיית הרע, כי אם בירור הניצוצות והעלאתם לקדושה. ועוד, דלא זהו הכוונה פנימית דתורה, כי אם תוס' אור בפנימיות ישראל (ועל ידם בסדר ההשתלשלות).

והנה ההכנה למתן תורה הוא ענין ספירת העומר. דהנה, ספירת העומר הוא ענין הבירורים, ועז"נ וספרתם לכם ממחרת השבת, דמחרת השבת הוא למעלה מבחינת שבת, והיינו, ששבת (שנאמר כאן) הוא בחינת מנוחה שאחרי היגיעה, ומחרת השבת הוא בחינת מנוחה בעצם, שהוא בחינת עצם התענוג. ומבחינה זו נמשך הנתינת כח על עבודת הבירורים. וע"ד משנת"ל בענין עשיית מלאכה, שעשיית המלאכה היא מצד התענוג שיש לו בהדבר, שמשום זה הוא יורד בכח העשי' שלו ובשאר כחותיו לעשות המלאכה. 

ועד"ז יובן למעלה, שהכח על הירידה בעבודת הבירורים הוא מבחינת מחרת השבת, עצם התענוג. וזהו וספרתם לכם ממחרת השבת גו', שמבחינת מחרת השבת נמשך הנתינת כח על עבודת הבירורים דספירת העומר, דפירוש וספרתם הוא כפירוש כ"ק אדמו"ר הזקן⁷² מלשון ספירות ובהירות, שצריך לברר את כל המדות ולעשותם שיהיו ספירות ובהירות. 

ועי"ז נמשך אח"כ בחג השבועות בחינת מקיף החוזר, שעז"נ עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום, שהוא גילוי בחינת תענוג הבלתי מורגש. דעיקר גילוי זה יהי' לעתיד ביום שכולו שבת ומנוחה, ומעין זה מאיר גם בסעודה שלישית דשבת כנ"ל. וגם ביומא דשבתא ובמעלי שבתא מאיר מעין בחינה זו, שלכן אומרים אז מזמור שיר ליום השבת⁷³, יום שכולו שבת ומנוחה⁷⁴.

ויש לומר, דזה שיציאת מצרים היתה הכנה למתן תורה, דהכנה צריכה להיות מעין זה שמכינים, הוא מפני שגם ביציאת מצרים הי' (בהעלם) גם בחינת מנוחה בעצם, עצם האור[v]. וזהו מ"ש⁷⁵ בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, כי גם ביציאת מצרים הי' הענין שהאיר במתן תורה, אלא שביציאת מצרים הי' זה בהעלם, ובמתן תורה נמשך בגילוי. 

וזהו וספרתם לכם ממחרת השבת, דזה שגם יציאת מצרים נקרא מחרת השבת, הוא לפי שביציאת מצרים הי' גם עצם האור, בחינת מנוחה בעצם, אלא שמה שנמשך אז בגילוי הי' בשביל מכת בכורות, מנוחה שאחרי המלחמה, אבל בהעלם הי' בזה גם בחינת מנוחה בעצם. 

ולהוסיף, דכיון שמהענין דמחרת השבת שביציאת מצרים נמשך הנתינת כח על ספירת העומר, וספרתם לכם ממחרת השבת, לכן, יש דוגמת ענין זה גם בספירת העומר. דהנה, בספירת העומר נאמר שבע שבתות תמימות תהיינה, שבכל ספירה צריכה להיות תמימות, שלכן אם החסיר לספור פעם אחת אזי חסר בכל ימי הספירה⁷⁶, לפי שכל אחת צריכה להיות בתמימות, ויתירה מזה, שכל אחת צריכה להיות בשלימות [דאמיתית ענין התמימות הוא (לא רק שאין בו חסרון, אלא) גם ענין השלימות, כתורת הבעש"ט⁷⁷ עה"פ⁷⁸ תורת ה' תמימה – "והיא שלימה", כמשנת"ל⁷⁹. 

ועפ"ז יש לומר, דזה שבכל ספירה צריכה להיות תמימות, הוא (לא רק שלא יהי' חסרון, אלא) שיהי' בה גם שלימות], וענין התמימות ושלימות הוא מנוחה בעצם. ועי"ז נמשך להיות אח"כ מחרת השבת השביעית, גילוי תענוג העצמי, בשעת מתן תורה.

וזהו ואהי' אצלו אמון גו' שעשועים, שבמתן תורה הי' המשכת שעשועים העצמיים, דזהו אנכי הוי' אלקיך, אנכי מי שאנכי, דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ, היינו, שבמ"ת הי' המשכת העצמות. אלא שבתחילה הוצרך להיות יציאת מצרים וספירת העומר, ואחרי הכנה זו הי' הגילוי דמתן תורה, תענוג הבלתי מורגש, בחינת מנוחה בעצם. וכמו"כ יהי' גם בגאולה העתידה, דמשיח הוא איש שלום, בחינת מנוחה בעצם. 

אך בהזמן דלעתיד גופא יהיו כמה מדריגות⁸⁰, כמאמר רז"ל⁸¹ אריסטון (סעודה) עתיד הקב"ה לעשות לעבדיו הצדיקים, שהוא דוגמת מנוחה שלאחרי מלחמה, תענוג המורגש, ואח"כ יהי' יום שכולו שבת ומנוחה, תענוג הבלתי מורגש. ואז תושלם כוונת הבריאה ותכלית הכוונה דמתן תורה, שיהי' ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר גו'⁸², שיהי' הוי' אחד ושמו אחד⁸³, כמו שאני נכתב אני נקרא⁸⁴.

הרבי נשיא דורנו מברך בעלייתו לקריאה בספר התורה

__________________

*) במאמר זה תיקן כ"ק אדמו"ר שליט"א תיקונים אחדים.

1. משלי ח, ל-לא.

2. תניא קס, סע"א ואילך. וראה גם סהמ"צ להצ"צ מצות משא הארון בכתף פ"א-ב (דרמ"צ מ, ב – מא, ב).

3. סוטה לה, סע"א.

4. תהלים קיט, נד.

5. ראה מאמרי אדה"ז תקס"ה ח"א ע' תקז ואילך. אוה"ת שה"ש ח"ב ע' תשז ואילך. סה"מ תרס"ה ע' עג. המשך תער"ב ח"א ע' שעד. ד"ה אלפיים שנה דיום ב' דחג השבועות תשי"א (תורת מנחם – סה"מ תשי"א ע' צא ואילך). ד"ה ואהי' אצלו אמון דיום ב' דחג השבועות תשמ"ג. ועוד.

6. הובא בספר בן פורת יוסף (להרה"ק ר' יעקב יוסף מפולנאה) כג, ד. וראה לקו"ש חכ"ה ע' 382. וש"נ.

7. הובא בפרש"י משפטים כד, יב.

8. יתרו כ, ב.

9. ראה זח"ג יא, א. רנז, ב. לקו"ת פינחס פ, סע"ב.

10. שבת קה, א (לגירסת הע"י).

11. ראה לקו"ת שלח מח, סע"ד. אוה"ת יתרו ע' תתקא. דגל מחנה אפרים פ' תשא (ד"ה והמכתב).

12. ראה לקו"ת אמור ד"ה וספרתם לכם (לה, ב). ובכ"מ.

13. בכל הבא לקמן – ראה ד"ה וספרתם דיום ב' דחגה"ש תרע"ח (סה"מ תרע"ח ע' שיט ואילך). 

כמה ענינים שבסה"מ תרע"ח שם, מיוסדים כנראה, על ד"ה ועשית חג שבועות במאמרי אדה"ז על פרשיות התורה ח"ב ע' תתטז-יז. ועם הגהות וכו' – סה"מ תרל"ה ח"ב ע' שטו-טז.

14. אמור כג, טו.

15. ראה מנחות סה, ב ואילך. תו"כ אמור עה"פ.

16. ראה טז, ט.

17. אמור שם, טז.

18. שבת פו, ב.

19. ד"ה ועתה אם נא מצאתי תרע"ח (סה"מ תרע"ח ע' רכב).

20. שה"ש ב, ח.

21. תולדות כז, כב.

22. ראה זח"א נ, ב. לב, א. קנא, סע"א. קעא, א. לקו"ת שה"ש טו, ריש ע"ב. אוה"ת וישלח רסג, ב ואילך. ועוד.

23. ואתחנן ה, יט.

24. ראה אגרות-קודש כ"ק אדמו"ר שליט"א ח"י ע' רי. לקו"ש ח"ד ע' 1095.

25. רמב"ם הל' יסוה"ת רפ"ט. ובכ"מ.

26. זכרי' יד, ד.

27. אהלות פ"ח מ"ה. הובא בלקו"ת שה"ש טו, סע"ב.

28. ב"ר פי"ד, ט. – בכמה מקומות (ודפוסים) הוא בשינוי סדר. אבל כ"ה כבפנים (נרנח"י) בע"ח שער מב (שער דרושי אבי"ע) בתחילתו. שער הגלגולים בתחילתו. ובכ"מ.

29. דניאל י, ז.

30. מגילה ג, א. וש"נ.

31. נדה ט, א.

32. וכמ"ש (ראה יב, כג) כי הדם הוא הנפש. – מקומות שבהערה 13.

33. זהר ח"ב קנג, א.

34. ראה ראב"ע משפטים כג, כה. ע"ח שער כ (שער המוחין) פ"ה. שער מט (שער קליפת נוגה) פ"א. וראה גם מאמרי אדהאמ"צ דברים ח"ג ע' תתקיז.

35. ראה תניא פ"ט. וראה סה"מ תרל"ה שם (ע' שטו הערה 30).

36. ראה גם לקו"ת אמור לט, א.

37. ע"ח שער יד (שער או"א) ספ"ח כלל ג. שער טו (שער הזווגים) ספ"ב. שער כט (שער הנסירה) ספ"ג. ועוד. וראה זח"ג רצב, א.

38. פע"ח שער חג המצות פ"ז. ע"ח שער כט (שער הנסירה) רפ"ו.

39. ראה שהש"ר פ"ב, ח (א). וראה לקו"ת שה"ש יד, ריש ע"ג.

40. יתרו כ, ט-י.

41. בהר כה, ג-ד.

42. לשון חז"ל – חגיגה ה, ב.

43. ב"ר פ"ג, ב. פי"ב, י.

44. תהלים לג, ו.

45. ראה ב"ר פמ"ד, כב.

46. תהלים קמח, ה.

47. ראה זהר ח"ג רנז, סע"ב. פרדס שער א (שער עשר ולא תשע) פ"ט. תניא שעהיוה"א פ"ד.

48.  בראשית ב, ד.

49. מנחות כט, ב. פרש"י עה"פ.

50. תשא לא, טז.

51. זהר ח"א רמז, א. ח"ג רח, ב. ועוד. סה"מ תש"ח ס"ע 272.

52. כ"ה בכ"מ (ראה מאמרי אדה"ז תקס"ח ח"א ע' שנ. תקס"ט ע' לד. מאמרי אדמו"ר האמצעי בראשית ע' ד. ויקרא ח"ב ע' תרכה). וראה זח"א כב, א.

53. זח"ג מג, א.

54. תהלים קד, כד.

55. איוב א, ה. וראה שעהיוה"א שם.

56. בברכות ק"ש.

57. שער ג (שער סדר אצילות) פ"א.

58. דברי הימים-א כב, ט.

59. שבת קיח, ב. נתבאר בלקו"ת בהר ד"ה את שבתותי (מא, א ואילך).

60. אמרי בינה שער הק"ש פ"ה (יז, סע"ד).

61. תמיד בסופה.

62. זח"ב פח, סע"ב.

63. בשלח טז, כה.

64. בא יב, יב.

65. הגש"פ פיסקא ויוציאנו.

66. וארא ז, ה. בשלח יד, ד. שם, יח. וראה לקו"ת שמע"צ פח, סע"ג.

67. וארא ח, יט.

68. ראה ישעי' יט, כב. זח"ב לו, א.

69. סנהדרין לח, ב.

70. עץ חיים שער א (דרוש עיגולים ויושר) ענף ב. ובכ"מ.

71. שמיני יא, מז.

72. לקו"ת אמור רד"ה וספרתם לכם (לה, ב).

73. תהלים מזמור צב. סה"מ תרע"ח שם (ס"ע שכו. שם ע' שכז).

74. ראה סה"מ תרע"ח שם (ע' שכז).

75. שמות ג, יב.

76. ראה שו"ע אדה"ז או"ח סתפ"ט סכ"ג.

77. מאור עינים בסופו. ספר ישמח לב להרה"ק ר' נחום מטשערנאָביל.

78. תהלים יט, ח.

79. בהשיחות שלפני המאמר.

80. ראה המשך תרס"ו ע' צז.

81. ויק"ר פי"ג, ג.

82. ישעי' מ, ה. וראה ד"ה ונגלה תרח"ץ (סה"מ תרח"ץ ע' ריא ואילך).

83. זכרי' יד, ט.

84. פסחים נ, א. 

__________________

[i]) אבל לא ממש. כי גם ההמשכה דמדלג הוא ריבוי אור (ולא באופן דיניקה), ויתירה מזה – שרגל הוא אבר (ולא מזלות ושערות).

[ii]) ואף שגם הגילוי דמקפץ הוא ע"י בחינת רגל, מ"מ, מכיון שע"י שמקפץ בשתי רגליו נעתק בכל גופו, מובן שכל העצם נמצא בזה, אלא שהוא בא בציור דרגל. וע"ד מה שנתבאר בהשיחות (שלפני המאמר) בענין העצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו, דפירוש מקצתו הוא מצד ההתגלות למטה שמצד הגילוי הוא בגדר ציור והתחלקות, דזהו"ע מקצתו, אבל יש בזה כל העצם. וע"ד נשמה שהיא אלקות שנעשה נשמה.

 
[iii]) בעת התוקף שלהם – כן נראה לומר – אף שלא נתפרש בהמאמר – מפני גודל החידוש שבזה. 

[iv]) וזה שלביטול המלאכים הי' מספיק הגילוי דאצבעו הקטנה, אור פנימי – הנה במק"א מבואר שהגילוי דאצבעו הקטנה הי' מבחינתרוממות המלכות, היינו סוכ"ע (וי"ל ששייך גם לענין השתלשלות הכתרים זמ"ז), אבל כאן נראית הכוונה, דזה שביצי"מ הי' צריך להיות הגילוי דסובב – הוא, מפני שמצד קו המדה אין שייך בארץ מצרים, מלאה גילולים, גילוי כלל. 
או ע"ד הפירוש בולא מלאך, כי מלאך הי' נבלע ונשתקע שם (הובא בלקו"ת צו טז, א). 
גם אפ"ל מפני שהיו בתוקף עדיין, דלא נתמלאה סאתן [ובזה יובן החילוק ממחנה סנחריב]. 

[v]) וכלשון חז"ל (הגש"פ) ויוציאנו כו' ובעצמו. 

---

להדפסת המאמר [מעומד ומעוצב]:

קונטרס חג השבועות תשנ"ג