שְׂאוּ מִנְחָה וּבוֹאוּ לְפָנָיו.. • טור על משמעת עצמית

במה אנו נחשבים בני אדם? מתי אנו מתנהגים כמו חיית בר אכזרית? כמה זה קריטי עבורי לחיים בריאים ומאושרים? מה זה קשור לאחד מיסודותיה של דרך חסידות חב"ד? • על כך ועוד במאמר המרתק שלפניכם. שווה כל מילה. אל תפספסו • לקריאה

•••

לא אחת בחיינו ניתן לצפות בהתנהגות מזוויעה של בני אדם, המזכירה קרב אכזרי של חיות בר. לפעמים אף גרוע מכך. הלב מזדעק מול הפראיות ה'אנושית' והמוח מנסה לנסות להבין. מה קורה פה בדיוק? הלזה יקרה 'אדם'?? במה הוא נבחר ונעלה יותר, אם הוא מגיע לדיוטות תחתונות כאלו?

לזאת מגיעה חסידות חב"ד ונותנת מענה מדהים. באמת גם לבחיר הנבראים יש חיה קטנה בלב. היא נקראת 'נפש בהמית' [מלשון בהמה]. אך לעומתה זכה האדם לקבל את ה'נפש האלוקית'. עמה הוא יכול לשלוט גם בחברתה ה'בהמית'. בעצם, בדיוק עבור זה ירדה נשמתו לעולם זה. לגלות את רצון הבורא גם בדבר כה נחות, שדומה ממש לבהמה.

ה'בהמה' שבתוך כל אחד, נכנעת בקלות ליצר. אם רצונה מתאווה לדבר, היא תדבר. לאכול, היא תאכל וכן הלאה. כאן באה החסידות ואומרת: 'סטאפ'. עצור. אינך בהמה. יש לך שכל. שלוט על עצמך. התואר 'אדם' ניתן למי שהוא שיודע לשלוט על עצמו. הוא אינו צריך אפטרופוס, כמו ילד צעיר שמוחו אינו בשל די צרכו ובמילא ינהג עם מידותיו בלבד וללא מחשבה.

משמעת עצמית. בזה נמדד האדם. כאן מתבטא הכל. מפה הכל מתחיל. לא ניתן לעבוד את השם ללא אימון בזה. חייבים להשתדל כמה שניתן ולהתרגל לשלוט על הגוף. בהכל. לפחות שבכל יום יהיה כמה דברים פרקטיים, בהם המוח שולט על הלב. ולא רק מעשים, גם דיבורים שליליים ואפילו סתם מיותרים.

מהדברים הקשים יותר, זה להנהיג את המחשבות וההרהורים ש'טסים' כל הזמן במוח. כאשר מחליטים לא לדבר למשל, אז פשוט לא מדברים. אבל לא לחשוב זה פשוט לא ניתן. לכן מציע הרבי מלך המשיח, שתמיד תהיה הכן איזו השכלה והבנה בתורה, אותה ניתן לחשוב בכל עת ו'לאלץ' את המוח לחשוב טוב. במידה מסויימת, במחשבה מתבטאת בעיקר השליטה העצמית. שם זה ללא פניות וחברה.

להרגיל את עצמנו למלכות עצמאית של השכל על המידות והיצרים [כמובן מכוונן לפי האמונה השלימה בבורא העולם]. בספר ה'תניא' מסביר האדמו"ר הזקן [פרק כ"ז], שעל ידי אכיפת כל הרהור\עשייה\דיבור לא חיובי, גורמים לגילוי הבורא בצורה אדירה. הרבה יותר מאשר עבודתו של האדם שאין לו כלל יצרים ותאוות. ממש אפילו אם זו רק פעם אחת!

ביטוי זה מופיע בלשון הזוהר הקדוש [פרשת תרומה דף קכח]: 'כד אתכפיא סטרא אחרא לתתא – אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא לעילא על כולא יתיר משבחא אחרא' [=כאשר כופים את היצר בעולמנו – מתעלה הבורא יותר מכל דבר אחר]. במילים אחרות, זה הכיף הכי גדול של הבורא! מזה הוא מתענג יותר מהכל.. זה תחילת הדרך להרגיש את הבורא באמת. להפנים את רצונו בחיינו. כל אחד חייב את זה לעצמו.

בקונטרס 'תורת החסידות' מתואר יהודי שלומד ומתפלל, ואפילו מתנהג בדרכי החסידות בהתבוננות בגדלות הבורא וחש את אהבתו ויראתו אליו – למרות כל זאת, כל עוד ה'לבושים' [=שהם המחשבות, הדיבורים והמעשים] שלו מלוכלכים ואינו נלחם עם יצרו וכופה אותו, 'הוא לגמרי מבחוץ' לעניין עבודת השם..! מבהיל ומעורר..

חייבים להתרומם. זה הזמן. להתעלות מהבהמיות ולהתחיל להיות 'בני אדם'.. לאחר תקופה שמתרגלים לא לעשות כל מה שבא לראש, פשוט חיים וחשים באטמוספרה אחרת לחלוטין. עולם נעים ומאושר. לא כל מה שמורגלים לעשות, יש להמשיך. לא כל מאכל טעים וערב לחך מוכרחים לטעום.

קבלת עול ורצון הבורא, מעמידים את האדם המבצע בקרן אורה. יש לו מנוחת הנפש. נפשו מפסיקה להסתבך בהבלי העולם. הוא והבורא. אז גם ניתן להבטיח שמתענגים מתפילה לבבית, עקב רצון הבורא ולא בכדי לספק תחושה נעימה.. יש להדגיש, שזוהי תחילת העבודה. אך פשוט שמוכרח ליהנות מדברים אלוקיים. אחרת כל עבודת השם הינה חיצונית וניתנת לשינוי לפי מזג האוויר.. רק כאשר העבודה היא בהבנה ובהרגשה, זה נשאר לנצח ובאמתיות.

בטוח שעל ידי הכפייה של היצר, נזכה לביטולו כליל בגאולה השלימה, עליה נאמר ש'ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ'. חסידים אמרו שעל ידי כל כפייה של תאווה בגלות – יתעלו בחמישים אלף דרגות ['יובלות'] ומעלות בקדושה..