פולמוס סוער: האם מותר לדבר בשפה העברית? הרבי הרש"ב במכתב נחרץ

'כמכניס צלם בהיכל': עורך אתר 'לחלוחית גאולתית' מגיש מכתב סוער ומרתק של הרבי הרש"ב, על החומרה הגדולה בשימוש בשפת לשון הקודש כשפה יומיומית לעניינים של חול, ונגד השפה העברית שהנוצרה כחלק מהרעיון הציוני שניסה להחליף את הקדושה הטהורה ללאומיות נכזבת • 'איך יעלה על הדעת שהלשון הזה שיסודתו בהררי קודש הקודשים יהיה ללשון עם, לדבר בו כל דבר הנמאס וגם דיבורים האסורים שזה ממש כמכניס צלם בהיכל רחמנא ליצלן.. אך מחוללי הרעיון הציוני, שלקחו להם שיטה אחרת לגמרי. והחליפו כל התורה ברעיון הלאומי שהן לאומים ככל העמים והלשונות.. ומשום זה החזיקו גם כן בהלשון.. ואינם שמים לב כלל לערך קדושתו.. ועל כן היראים וחרדים לדבר השם רואים בזה חילול הקודש באופן מבהיל, וחושבים זאת לדבר איסור גמור'.. • האגרת נכתבה ככל הנראה בשנת תרע"ו, ברוסטוב על נהר דאן. נדפסה בספר 'אגרות קודש' של הרבי הרש"ב חלק ב' אגרת ת'נט, והוגהה על פי כתב ידו הקדושה • למכתב המלא

•••

 ☚ חריף: אפשר לשתות כוס קפה בזמן לימוד החסידות? 

עורך אתר 'לחלוחית גאולתית' מגיש מכתב סוער ומרתק של הרבי הרש"ב, על החומרה הגדולה בשימוש בשפת לשון הקודש כשפה יומיומית לעניינים של חול, ונגד השפה העברית שהנוצרה כחלק מהרעיון הציוני שניסה להחליף את הקדושה הטהורה ללאומיות נכזבת.

למכתב המלא:

ב"ה

רבים שואלים ומהם גם כמתמיהים, מפני מה החרדים מנגדים אל הדיבור בלשון הקודש. ואל לימוד לשון הקודש בחדרים בתור שפה, ואדרבא היה להם לשמוח ולהודות להשם על הטוב אשר 'אכשיר דרא', וידברו כולם שפה אחת שפת לשון הקודש. ועל כן אני בא לבאר שהטוב הזה אשר מדמים - לא הוא הטוב האמיתי.

לשון הקודש הוא לשון תורה לא לשון עם. במלות אחרות, לשון הקודש הוא לשון עצמיי לא לשון הסכמיי. לשון הקודש מובדל מכל הלשונות, כל הלשונות שבני אדם מדברים בהם העם קדם אל הלשון, אבל לשון הקודש הוא קדם לכל נברא.

זה לשון הרמב"ן פרשת 'כי תשא' בפסוק 'מחצית השקל בשקל הקודש'; 'הטעם אצלי במה שרבותינו קורין לשון התורה לשון הקודש והוא מפני שדברי התורה והנבואות וכל דברי קדושה כולם בלשון ההוא נאמרו, והנה הוא הלשון שהקדוש ברוך הוא יתעלה שמו מדבר בו עם נביאיו ועם עדתו, אנכי ולא יהיה לך ושאר דברות התורה והנבואה, ובו נקרא בשמותיו הקדושים כו', ובו ברא עולמו וקרא שמות שמים וארץ וכל אשר בם, ומלאכיו וכל צבאיו לכלם בשם יקרא מיכאל וגבריאל בלשון ההוא, ובו קרא שמות לקדושים אשר בארץ אברהם יצחק ושלמה וזולתם. 

והרב אמר במורה נבוכים (חלק ג' פרק ח'); 'אל תחשוב שנקרא לשוננו לשון הקודש לגאותינו או לטעותינו, אבל הוא כי זה הלשון קדוש לא ימצאו בו שמות' כו'. והנה אין צורך לטעם הזה (היינו לטעם שאומר הרמב"ם) כי הדבר ברור שהלשון קודש הקדשים כמו שפרשתי', עד כאן לשונו (ורש"י בפרשת 'תבוא' כ"ח ל' פירש כפירוש הרמב"ם. ופירוש רש"י מלכים ב' י"ח כ"ז ישעי' ל"ו י"ב מתאים אל כוונת הרמב"ם. ועיין בפירוש רש"י בגמרא מגילה דף כ"ה עמוד ב').

וה'בחיי' בפרשת 'בראשית' בפסוק 'כי שם בלל השם' כתב וזה לשונו; 'חלקנו צורנו ויסודנו שהוא יסוד לשון הקודש, הוא אלוקי ישראל' עד כאן לשונו. והרמ"ק ז"ל בפרדס שער הכנויים בפרק א' כתב וזה לשונו; 'ואין ספק כי לא נקרא העין עין כו' בלשוננו הקודש על דרך מקרה והזדמן או על דרך הסכמה כשאר הלשונות, וראיה לזה היות לשוננו זה נקרא לשון הקודש, ירצה ודאי היותו המצאה אלוקית ולא כשאר הלשונות, ואין ספק שהוא הלשון שהמציא הקדוש ברוך הוא כשהמציא עולמו אז וודאי קדם אל העולם. 

והענין הוא כי כאשר ברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון ברא גוף קדוש כו', ובהיות אדם הראשון גוף קדוש מסר לו הקדוש ברוך הוא גנזי חכמה כו', ונתן אז עליו לשון הקודש לשון משובח אותיות קדושות קבועות בפיו, וכאשר חטא כו', וכאשר זרח אור אברהם (בדור הפלגה כדפירש בשער השערים פרק ג') חלק הקדוש ברוך הוא ע' אומות לע' שרים ע' לשון, ובחר בנו והיה הדיבור לנו בחלקנו שהוא גורלנו גורל קדוש ולשון קדוש הסכמה אלוקית' כו', עד כאן לשונו. 

ובסנהדרין דף ל"ח עמוד ב' אדם הראשון בלשון ארמי ספר כו'. ולפי דעת ה'פרדס' צריך לומר שזה היה אחר החטא. ועיין מה שכתב המהרש"א בחידושי אגדות בבא בתרא דף ע"ה עמוד ב' על המאמר עתידים צדיקים שיקראו על שמו של הקדוש ברוך הוא. ולפי דעתו יש לומר שהיה קודם החטא (עיין מה שכתוב במדרש רבה בראשית פרק כ"ד על פסוק 'גלמי ראו עיניך'), ואמר בלשון ארמי כדי שלא יבינו המלאכים. ומי אשר חננו ה' בידיעה פנימיות, יעיין בפרדס שער האותיות פאו"ב, ובשל"ה בהקדמתו תולדות אדם בחלק בית נאמן י"ג עמוד א', ויראה טוב מעלת לשון הקודש שיסודתו בהררי קודש הקודשים.

ועל כן לשון הקודש הוא מוקדש לתורה ולדברים שבקדושה, ואין להשתמש בו דברי חול. וכמו שכתב הרמב"ם בפירושו למסכת אבות פרק א' במשנה 'ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה', שהדיבור נחלק לחמשה חלקים. א] מצוה, והוא הדבור וכל המצות התלוים בדבור. ב] נאסר, כשקר ולשון הרע ורכילות ונבלות הפה וכדומה. ג] נמאס, והוא דברים בטלים שאין בהם שום תועלת. ד] נאהב, והוא הדבור בשכליים ומעלת המדות ושבחי הבורא. ה] מותר, והוא הדבור בצרכיו. ואומר שם בענין השיר כאשר תוכנו הוא מחלק הדבור הנמאס, היינו דברים בטלים, ויהיה אחד עברי ואחד ערבי או לעז, יהיה שמיעת העברי והדבור בו יותר נמאס אצל התורה למעלת הלשון שאינו צריך שישתמשו בו אלא במעלות, כל שכן יצטרף אליו שישימו בו פסוק מן התורה או משיר השירים, שאז יצא מחלק הנמאס לחלק הנאסר ומוזהר ממנו, שהתורה אסרה לעשות דברי הנבואה מיני זמר בפחיתות ובדברים מגונים, עד כאן דבריו.

ובט"ז אורח חיים סימן תק"ס ס[ק"ה] פסוקים או תיבות הקדושות כו', דמה שאמרו בגמרא דסנהדרין דף ק"א א', פסוק הוא לאו דוקא, דגם תיבה אסור. והיה נראה לומר דדוקא איזה תיבות שיש בהם ענין אף על פי שאינו פסוק שלם, אבל משמעות הט"ז אפילו על תיבות נפרדות מאחר שהן לשון תורה (רצונו לומר, שמדייק לומר דוקא בלשון הנאמר בתורה או בנביאים וכתובים).

וגדולה מזו אמרו בירושלמי שבת פרק א' הלכה ב', דאמר רשב"י אילו הוינא קאים על טורא דסיני בשעתא דאיתיהבית אורייתא לישראל הוינא מתבע קומי רחמנא דאיברי להדין בר נשא תרין פומין חד דיהוי לעי באורייתא וחד דיתעבד בה כל צורכיו (הובא בפירוש רבינו יונה על משנה דאבות הנ"ל בשם רשב"ל - ואפשר זה ט"ס וצ"ל רשב"י - וב'ראשית חכמה' שער הקדושה פרק י"א בשם ר' לוי בזה הלשון, כי בפה שהיא ראויה לדבר דברי תורה ושבח והודאה, אין ראוי שידבר בה בדברי העולם הזה, כל שכן אם יהיה דבר הפגום עד כאו לשונו). הרי שהחפץ האמיתי הוא שהפה שמדבר בו תורה לא ידבר בו עניני צרכיו, כל שכן הלשון והדבור עצמו, וכל שכן הלשון שהוא קודש הקודשים מצד עצמו, שלא ידברו בו בצרכיו.

והנה הירושלמי והרמב"ם לא דיברו בדיבור האסור. אמנם נחזי אנן במה הוא רוב דיבורי בני אדם, הלא רוב הדיבור הוא הדברים בטלים, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות דעות פרק ב' הלכה ב' וזה לשונו, וזו היא שיחת רוב כל אדם עד כאן לשונו. ועל זה כתב בפירוש המשנה הנ"ל שזה יותר נמאס אצל התורה למעלת הלשון כו'. 

ולהירושלמי הנ"ל שגם עניני צרכיו (שזה חלק המותר) לא ידבר באותו הפה והלשון (והכוונה בירושלמי שם גם על התפלה מפני שהיא שאילת צרכיו, כמו שפירשו הקרבן העדה ופני משה, וזהו דרשב"י כדעתו כו' יעו"ש). וכל שכן וקל וחומר דבור האסור, כמו שקר ולשון הרע ורכילות ונבלות הפה, הרי זה איסור גמור להכניס אלה בהלשון שהוא קודש בעצם. וכבר נתבאר שאם מצרף אל השיר (שאין בו בעצמו דבר האסור) פסוק או תיבות מלשון התורה הרי זה יוצא מחלק הנמאס אל חלק האיסור, כל שכן וקל וחומר כשמדבר דבור האסור בלשון הזה, שהוא איסור גמור וחילל הקודש.

ואחר כל זה האם אפשר למסור הלשון הזה, שידברו בו המון עם אנשים ונשים וטף, אפילו לדבר בו בצרכיהם, ומכל שכן שרוב דבור בני אדם הוא דברים בטלים. ומי האיש אשר ינצל מדבור האסור כשקר ולשון הרע וכדומה, ובפרט בדורותינו אלה המון עם והנערים מה המה מדברים, הלא רק לבשת הוא להזכיר מה שמדברים עתה בעולם, וכל שיחה קלה וכבידה שבין איש לאשתו ובין איש לרעהו והנערים כנערותם ידברו הכל בלשון הקדש. התבוננו נא, אותו הלשון שבו דבר הקדוש ברוך הוא אנכי ה' אלקיך, ידברו בו בני אדם כל דבר הנמאס והנאסר.

ומה שכתוב בירושלמי שבת פרק א' סוף הלכה ג' ובשקלים סוף פרק ג', כל מי שקבוע בארץ ישראל ומדבר לשון הקדש ואוכל פירותיו בטהרה וקורא קריאת שמע בבקר ובערב יהיה מבושר שבן עולם הבא הוא, פירשו המפרשים דארץ ישראל הוא טהרת המקום, אוכל פירותיו בטהרה טהרת הגוף, מדבר בלשון הקודש טהרת הנפש, וקריאת שמע הוא עיקר טהרת הנשמה (ובפירוש תקלין חדתין כתב שזה נגד נר"נ שבנשמה, ולשון הקודש פנימיות קדושה יש בו), והאיש אשר אלה לו אשרו וטוב חלקו ולא ימוט לעולם.

והנה העולם מדמים שבימים הקדמונים בימי חכמי התלמוד היו הכל מדברים בלשון הקודש, וטעות הוא. רק בזמן בית ראשון היו מדברים בלשון הקודש כדמשמע במלכים ב' סי' י"ח כ"ו, כי אז היו כל עם ה' קדושים, אבל בזמן בית שני המון עם לא היו מדברים בלשון הקודש, וכמו שכתב רבינו נ"ע בהלכות 'תלמוד תורה' פרק א' בקונטרס אחרון אות ב' וזה לשונו, דכל ימי בית שני היו עמי הארץ מספרים ארמית כמו שכתבו בתוספות יום טוב פרק ב' דאבות משנה ו' כו' (וידוע דעם הארץ אינם הבורים כמו שהעולם חושבים, אלא הוא העוסק בישובה של הארץ, וכמו שכתב הרע"ב [רבינו עובדיה מברטנורא] באבות פרק ה' משנה י' וזה לשונו, וזהו לשון עם הארץ בכל מקום, שרוצה בתיקונה של הארץ, אבל אין בו חכמה להבדיל בתיקונין הראוין עכ"ל. והוא כפירוש הרמב"ם שם פרק ב' משנה ה', עם הארץ הוא שאין לו מעלות שכליות, אבל יהיו לו קצת מעלת המדות. ורש"י פירש שהוא המתעסק במשא ומתן), ורק תלמידי חכמים לבד היו מספרים בלשון הקודש ומלמדים לבניהם כו' עד כאן לשונו.

והיה כן בארץ ישראל ובבל שרק התלמידי חכמים שעסקו בתורה תמיד, והן התנאים והאמוראים גם אחר חורבן הבית שכל ענינם היה רק בעסק התורה, היה דבורם בלשון הקודש, אבל המון העם שעסקו בעניני העולם לא היו מדברים בלשון הקודש. וראיה לזה מדאיתא בגמרא בסוף סוטה ובבבא קמא דף פרק ג' עמוד א' אמר רבי בארץ ישראל לשון סורסי למה או לשון הקודש או לשון יונית, ואמר ר' יוסי בבבל לשון ארמי למה או לשון הקודש או לשון פרסי. 

מפני מה תפסו ב' לשונות בכל אחת בארץ ישראל ובבבל, והוא מפני שהמון עם לא היו מדברים בלשון הקודש. והיה הן בארץ ישראל והן בבבל עוד לשון שהיו מדברים בו המון עם. והיינו דבארץ ישראל דברו בלשון סורסי ובבבל בלשון ארמי (ובתוספות שם בבבא קמא שהוא לשון אחד רק שמשתנה קצת כעין לשון לעז כו'). ובאבות דרבי נתן סוף פרק י"ב אף הוא אומר בלשון בבלי ד' דברים כו', ובפירוש בנין יהושע לפי שהדברים הללו צורך גדול לבני אדם היה אומר בלשון שהכל מכירים בו כשעלו מבבל עד כאן.

והנה בסנהדרין דף כ"א סוף עמוד ב', בתחלה ניתנה תורה לישראל (בחידושי אגדות דמהרש"א דקאי על משנה תורה) בכתב עברי ולשון הקודש, חזרה וניתנה להם בימי עזרא בכתב אשורית ולשון ארמי, בררו להן ישראל כתב אשורית ולשון הקודש כו'. ובדף כ"ב רע"א שנאמר וכתב הנשתוון כו', וכתי' ולא כהלין כתבא למיקרא כו', ופירש רש"י כתב הנשתוון כתב שנשתנה כו' כתב דארמי ולשון ארמי, ואומר לא כהלין כתבא כו' לא היו יכולים לקרות כו', והיו שם יהודים הרבה, שמע מינה נשתנה להם אותו כתב באותו היום.

ובפירוש רבינו חננאל שם ואין הלכה כמר עוקבא ולא כרבי יוסי, אלא קיימא לן כך שכתב זה ניתן למשה בסיני כו'. והיינו כרבי שם דבתחלה בכתב זה ניתנה תורה לישראל, וכרשב"א דכתב זה לא נשתנה כל עיקר. ומהרש"א בחידושי אגדות שם דתלי השינוי בכתב שנשתנה על ידי המלאך כו', אבל הלשון לא נשתנה מעולם ועדיין הוא בלשון הקודש שניתנה בו התורה, ומה שכתוב שניתנה בימי עזרא בלשון ארמית היינו נמי ממה שהמלאך כתב בלשון ארמית מנא מנא תקל ופרסין, אבל ישראל לא רצו באותו הלשון שבחר המלאך ובררו להם בלשון שידעו בו ושניתנה בו התורה מתחלה שהוא לשון הקודש עד כאן לשונו (ומה שהמלאך כתב בלשון ארמי, לכאורה סותר מה שאמרו רז"ל שבת דף י"ב עמוד ב' שאין מלאכי השרת נזקקין ללשון זה ואין מכירין בו. ומכל זה הוא שהתורה עצמה לא נשתנה הכתב והלשון מעולם, ולשון ארמית נתחדש להם בימי עזרא כמו שפירש רש"י, וכל ימי בית שני ובזמן התנאים והאמוראים החכמים היו מדברים בלשון הקודש, והמון עם היו מדברים בלשון ארמי בבבל, ובלשון סורסי בארץ ישראל, דחד לשון הוא כנ"ל).

וכל זה היה בזמן בית שני ובזמן חכמי התלמוד, אבל אחר הזמן הזה, גם בין החכמים לא היה מצוי שידברו בלשון הקודש, והנראה מפני שהעולם בכלל ירד במעלתו ומדריגתו, על כן עזבו את הלשון הזה לבלי להשתמש בו בדבורם, ומשום זה גדולי הראשונים כתבו ספריהם בלשונות אחרים, כמו הרמב"ם שכתב ספריו (לבד ספר הי"ד) בלשון ערבי, מפני שלא הבינו כל כך בלשון הקודש כמ"ש החריזי בהקדמת העתקת פירוש המשנה, וכן כתבו יתר המעתיקים ספריו (וכמדומה שכן כתב הרמב"ם באגרת תימן שלו, שלא יבינו העם בקוצר ובדיוק לשון הקודש, ואני בגולה על נהר דאן ואין לי ספרים די צורך לעיין בהם). וחובת הלבבות בהקדמתו כתב שחיבר אותו בלשון ערבי מפני שהיא קרובה להבין לרוב אנשי דורנו.

ואם בדורות הקדמונים בזמן חכמי התלמוד לא ניתן לשון הקודש לכל העם לדבר בו, רק להחכמים העוסקים בתורה לבד, ואחר זה גם החכמים לא השתמשו בזה הלשון לדבר בו גם בביאור והבנת התורה, אנחנו מה נאמר בדור הזה שרוב הדבורים המה דברי הבאי, איך יעלה על הדעת שהלשון הזה שיסודתו בהררי קודש הקודשים יהיה ללשון עם, לדבר בו כל דבר הנמאס וגם דיבורים האסורים שזה ממש כמכניס צלם בהיכל ר"ל.

והא דאיתא בגמרא שבת ד' מ' ע"ב לענין מרחץ ובית הכסא דברים של חול מותר לאומרן בלשון הקודש, פשוט הוא שהכוונה בדברים של חול על חלק המותר, שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה דאבות הנ"ל. ובמ"א סי' פ"ה סק"ב בשם ס"ח שמדת חסידות הוא שלא לדבר גם דברי חול בלשון הקודש במרחץ ובית הכסא. וכ"כ רבינו נ"ע בשו"ע סי' הנ"ל. וכל שכן דברים האסורים לדבר אף בל' חול שהדבור בו בלשון הקודש הוא איסור כפול ומכופל.

וזהו טעם ודעת גדולי הרבנים והחרדים על דבר ה', שמנגדים אל הלמוד עברית בעברית, כי אל הלמוד הזה בהכרח ללמד הנער את לשון הקודש שיהי' אצלו שפה המדוברת, למען יבין מה הוא לומד ויהי' אפשר להבינו בלשון הזה. ואיך אפשר למסור את הלשון הזה לנער המנוער מן הדעת, לדבר בו דברי נערותו ושטותו (ועוד יש דברים ויתבאר לקמן).

ומה שכתוב ב'ספרי' פרשת 'עקב', כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מדבר עמו בלשון הקודש ומלמדו תורה. נראה מרבינו נ"ע בשולחנו הטהור בהלכות תלמוד תורה בתחלתו שזה היה בין החכמים בזמן חכמי התלמוד, וכמו שכתוב בקונטרס אחרון שהובא לעיל, דרק תלמידי חכמים לבדם היו מספרים בלשון הקודש ומלמדים לבניהם, שהכוונה היא על מה שכתוב בספרי הנ"ל. וכן מובן מהראיה שמביא שם מגמרא דגיטין, וכותב דחומשים שלהם כו', דהכל קאי על זמן התלמוד ולתלמידי חכמים דוקא. 

ועל זה אומר בפנים שם בימיהם שהיו מספרים הרוב בלשון הקודש, וגם התינוק משמתחיל לדבר הי' אביו מספר עמו בלשון הקודש כו', כי לא היו הנקודות והטעמים כתובים בימיהם כו', שהכל הולך לכוונה אחת כמו שכתוב בקונטרס אחרון. אבל בדורות שאחר זה אין האב מספר בלשון הקודש, ואין עליו חיוב ללמד בנו לשון הקודש שיוכל לדבר בו, רק כדי הצורך לקרות בספר. ולכן הרמב"ם ו'טור שולחן ערוך' לא הביאו את ה'ספרי' הנ"ל לדינא, וכמו שכתב הרמב"ם הלכות תלמוד תורה פר' א' הלכה ו' משיתחיל לדבר מלמדו תורה צוה לנו משה ושמע ישראל, ואחר כך מלמדו מעט מעט פסוקים פסוקים, וכן הוא ב'טור שולחן ערוך', ולא הזכירו ללמדו לשון הקודש. ובתוספתא חגיגה פרק א' הלכה ג' איתא מלמדו שמע ותורה ולשון הקודש, וכתב בחסדי דוד לה"ר דוד פארדו ז"ל, ונראה דעל זה סמך הרמב"ם שהוסיף (על מה שכתוב בגמרא סוכה משנה ב' עמוד א') מלמדו מעט פסוקים פסוקים.

אמנם כן הוא הדבר, הכל מודים שהלשון המקודש, אין להשתמש בו בדברי חול, וכל שכן בדברים הגרועים, וכל אשר לו מוח בקדקדו לא יאמר אחרת. אבל אותן שהמציאו לעשות לשון הקודש לשפה המדוברת והמחזיקים בשיטה זו, מוציאין אותו מן הקדש אל החול, ועל כן שינו את שמו וקורין אותו שפת עבר, למען הוציאו מקדושתו. בשם עברי נקראים ישראל קודם מתן תורה, כמו שכתוב בפרשת שמות, וארא, בא, כמה פעמים אלקי העברים, אבל לאחר מתן תורה אינו נמצא בתורה שיקראו בשם עברים. רק עבד ישראל נקרא עבד עברי (שמות כ"א ב' דברים ט"ו י"ב). 

וכתב ה'בחיי' בפרשת משפטים וזה לשונו, ולפי דעתי מפני זה לא אמר כי תקנה עבד ישראל כו', בעבור כי ישראל הוא השם הנכבד שנתקיים בנו אחר מתן תורה, והנה זה בא כנגד מה ששמע במתן תורה (שהרי נמכר בגניבתו) ואיננו ראוי שיקרא בשם ישראל, וקראו הכתוב בשם עברי הוא שם היחס (היינו היותו מגזע ישראל), הוא השם שהיה להם לישראל בהיותם במצרים באין תורה שנקרא אלוקי העברים עד כאן לשונו. וב'אור החיים' כתב וזה לשונו, וטעם שקראו עברי כי חש הכתוב ליחס שם עבדות על ישראל לזה כינה אותו בשם זה כו', עוד ירמוז שלא בא לידי מדה זו עד שעבר על התורה ומצות כו' עד כאן לשונו. 

וכן כתב הכלי יקר וזה לשונו, ומה שכתוב לשון עברי, ולא נאמר אחיך או ישראל כו', לפי שכל זרע אברהם היו מעבר הנהר ושם עובדי עבודה זרה היו אבותינו (כמאמר ההגדה מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו) ואחר שנכנסו בצל כנפי השכינה נקראו בשם ישראל. וזה החוטא שנמכר בגניבתו יקרא בשם עברי, כי אחז בדרכי אבותיו של אברהם. ולשון עברי נופל גם כן על עובר עבירה, ואף על פי שחטא ועבר עבירה מכל מקום אחיך הוא (כאמרם ז"ל אף על פי שחטא ישראל הוא), לכך נאמר אחיך העברי כו', אבל מוכר עצמו שלא חטא, נאמר בו כי ימוך אחיך סתם, ולא נאמר העברי עד כאן לשונו.

והנה הסיבה האמיתית לזה הוא, מפני שהוציאו כלל עם ישראל מקדושתו האמיתית, ישראל קדושים הם. ואם כי קדושתם היא גם קדושת עצמן, וכמו שכתב רש"י על פסוק 'כי עם קדוש אתה' קדושת עצמך מאבותיך, והוא מ'ספרי', עיקר קדושתן הוא על ידי התורה והמצות וכמו שכתוב 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש', שעל ידי שיקבלו את התורה יהיו גוי קדוש וכמו שכתב ה'בחיי' וקראם גוי קדוש בקבלת התורה עד כאן דבריו. 

וכתיב 'ואנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו', וכדומה כמה פסוקים בתורה שקדושתם היא קדושת המצות. וה'בחיי' פרשת שמיני על פסוק 'והתקדשתם' הביא מ'ספרי' והתקדשתם זו קדושת מצוה. והרמב"ם במורה נבוכים חלק ג' פרק מ"ז כתב וזה לשונו, אמנם אמרו יתעלה והתקדשתם והייתם קדושים אינם בענין טומאה וטהרה כלל, לשון 'ספרא' זו קדושת מצות, וכן מה שכתוב 'קדושים תהיו' אמרו זו קדושת מצות, ומפני זה קרא העברה על המצות גם כן טומאה כו' עד כאן לשונו.

ובילקוט פרשת שלח הביא מספרי, והייתם קדושים לאלקיכם זו קדושת כל המצות כו', רבי אומר זו קדושת ציצית כו', כשהוא אומר קדושים תהיו הרי קדושת כל המצות אמור כו'. ובראשית חכמה שער הקדושה פרק א' הביא ממדרש תנחומא והייתם קדושים לאלקיכם בזמן שאתם עושים את המצות אתם מקודשים כו' פירשתם מהמצות נעשיתם מחוללים, ושם הביא ממכילתא על פסוק ואנשי קדש תהיון לי כשהמקום מחדש מצוה על ישראל הוא מוסיף להם קדושה, ובנוסח הברכה אנו אומרים אשר קדשנו במצותיו. 

וגם מה שנתקדשו בקדושת עצמן הוא שיקבלו קדושת התורה והמצות וכדאיתא במדרש תנחומא על פסוק קדושים תהיו, הואיל ונתקדשתם לשמי עד שלא בראתי העולם היו קדושים כשם שאני קדוש שנאמר כי קדוש אני כו', אמר הקדוש ברוך הוא למשה קדש לי את העם שנאמר לך אל העם וקדשתם היום ומחר, קידשם בא הקדוש ברוך הוא ואמר להם ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, למה כי קדוש אני ה' אף אתם תהיו קדושים, כשם שהקדשתי אתכם לשמי שנאמר דבר אל כל עדת בני ישראל כו' קדושים תהיו, אמר להם הקדוש ברוך הוא זכיתם אתם נקראים עדת קדושים כו'.

וקדושה זו היא המאחדת את כל עם ישראל, ובזה הם עם אחד, כי בהתורה היו לעם, ולכן נקראים עם ה', עם הקדש, כמו שכתוב בכמה כתובים רבו מלספר. והוא להיות קדושת התורה היא העם שלהם על כן נקראים עם ה', וכמו שכתוב במדרש תנחומא הנ"ל זכיתם אתם נקראים עדת קדושים, ובילקוט בשם המכילתא על פסוק ואנשי קדש תהיון לי רבי ישמעאל אומר כשאתם קדושים אתם לי, וכתיב היום הזה נהיית לעם, ואמרו רז"ל ברכות דף ס"ג ע"ב וכי אותו היום ניתנה תורה לישראל אלא כו', הרי דבנתינת התורה נהיו לעם. וביבמות דף מ"ז ע"ב מפקדינן שש מאות וי"ג מצות עמך עמי, וזה רמז גדול שהעם הוא עם תורה ומצות. ובמדרש רבה נשא פרק י"ב וכיון שקבלו את התורה ונעשו לו אומה שלימה כו'.

אך מחוללי הרעיון הציוני, שלקחו להם שיטה אחרת לגמרי. והחליפו כל התורה ברעיון הלאומי ויאמרו זה 'עמך' ישראל, שהן לאומים ככל העמים והלשונות, כאשר הארכתי בזה במקום אחר. ומשום זה החזיקו בתוקף בלקיחת הארץ הקדושה, לא לשם קדושת וטהרת המקום, כי אם בשביל הלאומיות שהיא קשורה בכברת ארץ, כי אין לאומיות בלא מדינה (ולא אאריך בזה כי לא על זה באתי עתה), ומשום זה החזיקו גם כן בהלשון, כי אין אומה נכבדת בלא לשון, וכמאמר רז"ל עבודה זרה דף י' עמוד א' בזוי אתה מאוד שאין להם לא כתב ולא לשון, ואינם שמים לב כלל לערך קדושתו, ומשימים אותו לשפה מדוברת לכל העם כלו, ולכל דבר המדובר, שאין הלשון בעצם סובלו כלל כאשר נתבאר. 

וכל לימוד הלשון עתה הוא רק לשם שפה בלבד, כאשר המציאו אופן הלימוד במעטדיות שנאבד בזה כל רגש הקודש בהאותיות ותיבות ובכל הלשון בכלל, ריק הוא מכל, רק שפה פשוטה ככל השפות. ובספרי הלימוד בהם שורש פרה ראש ולענה, המארס את הנער בהנחה וקליטה טבעית, ולוקח ממנו כל רגש אלקי בהבריאה וכהאי גוונא. וגם אין לו רגש קודש אלוקי בתורה ובמפרשי הנביאים, והכל רק שפה אחת ודברים אחדים.

ועל כן היראים וחרדים לדבר ה' רואים בזה חילול הקדש באופן מבהיל, וחושבים זאת לדבר איסור גמור כאשר נתבאר. ועוד מאוד ידאב ליבם על הרעיון הטמון בזה שהוא התורה והיהדות, ובמסתרים ובגלוי תבכה נפשם על השחתת נפש הילדים בהלימוד הזה, והשם יתברך יתן בלב אחינו להכיר את האמת ולילך בדרך האמת.