וחיי עולם נטע בתוכינו • יש רצוי ויש מצוי..

פעמים רבות אנחנו נפגשים עם דרישות שחסידות תובעת מאיתנו לממש ואנחנו לא רואים כל כך את עצמנו במקום הזה, בצורה מעשית ופרקטית. נראה כאילו שיש את 'עולם הספרים' ואת 'עולם המעשה', ולא קרב זה אל זה.. המחשבה סוחבת אותנו להחליט, שההוראות של הרבי מלך המשיח הם גבוהות ולא רלוונטיות אלינו בצורה הפשוטה שלהם.

כולנו מכירים ויודעים היטב מה תובעים ורוצים מאיתנו. כולנו יודעים שצריך לשמור ולנצל את הזמנים בשקידה והתמדה ולשקוע בעולם תורת הנגלה והחסידות. ברור לנו שצריך להשקיע בהתבוננות ולהתעסק ב'עבודת התפילה' באריכות. פשוטה לנו החשיבות של 'מבצעים', התוועדויות, 'עשה לך רב', 'אתכפיא' וכו'. אז למה לא תמיד אנחנו בעניין? למה לפעמים אנחנו מרגישים שכל זה לא שייך אלי? אולי למשפיעים ר' הלל מפאריטש או ר' שילם קוראטין..

ניתן לומר שנקודת הדברים, טמונה בסיפור הבא. 'פעם נכנס חסיד לרבי הרש"ב ל'יחידות' והתאונן בפניו שקשה לו להתבונן באריכות לפני התפילה. ענה לו הרבי: מה היא התבוננות באריכות? שמתבוננים מה יכולים להיות, מה מוכרחים להיות ומה אכן האדם בפועל. זוהי התבוננות'. [ספר השיחות תש"ב, עמוד 92]. הסבר הדברים הוא, שבאמת אם מסתכלים על החיים ועבודת השם בצורה של 'כאן ועכשיו', הדרישות הללו לא מעשיות. חסיד הוא פיקח. הוא לא מרמה את עצמו. חסיד צריך לדעת איפה הוא אוחז ומה נדרש ממנו כעת.

דבר ראשון לפני הכל, צריך לדעת מה דורשים מאיתנו במקסימום. לחשוב ולהגיע למסקנה, מה אני יכול להיות בפועל ממש. פשוט לחשוב על הכישרונות והיכולות העצומים שהקדוש ברוך הוא חנן אותו, וכיצד אני יכול לממש אותם בהמשך.

המשפיע ר' שלמה חיים ע"ה קסלמן, היה מדגיש תמיד את החשיבות והנחיצות של השלב הזה, בהסבירו שכאשר אדם לא מודע ליכולות שלו, הוא מסתכל על עצמו כמו על 'נכה'. הוא חושב תמיד שהוא שונה. כאשר יתבונן ויכיר שיש לו ודווקא לו כישרונות מיוחדים, זהו בסיס ויסוד לעבוד את ה' בצורה נכונה. שידע שהוא נולד בצורה הכי טובה עבורו ודורשים ממנו הכל, כמו כולם. לכולנו יש יצר טוב ויצר רע. צריך להחדיר בראש שכל דרישות החסידות, ללא יוצא מן הכלל, מעשיות עבורנו לחלוטין. לקלוט שאנחנו לא 'נכים'.

אבל צריך לדעת שאי אפשר בבת אחת להגיע למימוש כל היכולות ו'לחיות משיח' ועקשן להבאת ההתגלות פתאום.. כעת צריך לחשוב ביחד עם המשפיע או החבר, כיצד אני מבצע את הדרישות בצורה פרקטית. לקשר בין ה'רצוי' ל'מצוי'. דברים שאני מסוגל כבר כעת לעשות. את זה אני מוכרח לממש. זה בכוחי.

לדוגמא, אם הרבי שליט"א דורש מכל אחד להתבונן ולהתפלל באריכות שעות על גבי שעות, ויש חסיד שעדיין קשה לו לכוון בפירוש המילות ואפילו להתפלל במניין, ברור שבינתיים 'עבודת התפילה' שנדרשת ממנו היא להתפלל בציבור ולהוסיף קטע אחד לפחות בתפילה שבו הוא יכוון ויהיה מחובר לעניין לגמרי. שיאריך דקה יותר בתפילה. לאט לאט הוא יוסיף עוד דקה של התבוננות ועוד אחת, עד שיגיע גם לדרישת הרבי מלך המשיח בשיחת 'שמיני' תשמ"ח, להתבונן שעה וחצי בחסידות קודם התפילה. ולפחות שלוש שעות אריכות בתפילה עצמה בשבת כדרישת נשיא דורנו..

[כמובן שיש פעמים שצריך להתעלות מהעבודה הרגילה על פי טעם ודעת, ולהתמסר למעלה מהיכולות. לפעמים 'מותר' פתאום להתפלל באריכות שעות.. כמו שפעם אחד המשפיעים התלונן לרבי, על בחורים צעירים שמתפללים באריכות רבה למרות שלא התחילו בזה בהדרכה מסודרת, והרבי ענה שימשיכו בזה בינתיים, על אף שזה לא הסדר הרגיל בבת אחת, מכיוון שהתפילה באריכות איך שתהיה גורמת להפשטה מתענוגי העולם ולהתעלות רוחנית].

עכשיו צריך לבדוק את עצמי, איפה אני בפועל. מה המרחק בין הדרישות שאני יכול כן לממש, למצב שלי בפועל. ובזה אסור לוותר לעצמי. על זה צריך להילחם בכל הכוח. לדעת שזה נוגע לכל החיים שלי.

אם נדרש ממני משהו, אז אני חייב להתמסר לזה לגמרי. זה הפירוש להיות חסיד. להיות פרקטי ואמיתי עם עצמו. ולא לרמות את עצמו שאלו הם הדרישות ותו לו. אלא בינתיים, זה מה שנדרש ממנו. אבל תמיד עליו לשאוף ולהתקדם בדרך למימוש דרישות החסידות לאמיתתם, כמו שהם. לצמצם את הפער בין ה'רצוי' ל'מצוי'. לדעת שהוא חסיד ורבותינו נשיאנו שופכים עליו כוחות בלתי מוגבלים, בכדי שיצליח לממש את כולם. בעזרת השם נעבוד ונתייגע ו'לא נבוש' בהתגלות המושלמת של מלכנו משיחנו ברגע הבא.