התוועדות נדירה עם הרב עקיבא ווגנר: חיות ב'משיח' נובעת מתפילה

אתר 'לחלוחית גאולתית' גאה להגיש התוועדות חסידית מאלפת עם הגה"ח הרב עקיבא שיחי' ווגנר - ראש ישיבת 'תומכי תמימים ליובאוויטש' טורנטו, קנדה. בהתוועדות סולל הרב ווגנר בצורה ברורה וישרה, את הדרך המעשית ליישום אחד מיסודותיה של החסידות - 'עבודת התפילה'. איך מתחילים להתעסק ב'עבודת התפילה'? עד כמה היא נחוצה ל'שליחות'? ולמה כל כך נחוץ לעשות על כך שטורעם ו'קאך' דווקא בתקופה שלנו? • על כך ועוד בהתוועדות שלפניכם. לחיים ולברכה! • לקריאה

ההתוועדות לרפואה שלימה ומהירה של הרב עקיבא גרשון בן רחל בתיה.

•••

הנקודה של חסידות, היא שנהפוך את המחשבה וההנחה שלנו. ובשביל זה מוכרח להביא את מה שלומדים בחסידות לידי פועל, ב'עבודת התפלה'. מי שלומד חסידות בלבד, בלי עבודה חס ושלום, יש לו 'השכלה' טובה ורעיונות טובים שמונחים לו בשכלו. אך זה לא יהיה שייך אליו, זה לא ישנה את החיים שלו. יתכן שזה ישנה את השכל שלו, שיבין באופן אחר, כמו שגם מי שלומד נגלה, יכול להיות גאון ולמדן בלימוד התורה, אבל לאו דווקא שזה ישנה את המציאות שלו, את הטבע שלו והחיים שלו.

בכדי שהחסידות שאנחנו לומדים תהפוך אותנו לחסידים, מוכרחת להיות פעולה והשתדלות מיוחדת, שהחסידות שאנחנו לומדים תהפוך לחלק מהחיים שלנו, וזה שייך אך ורק על ידי 'עבודת התפילה'. זאת אומרת, בכדי שהחסידות תהיה דבר ששייך אלי באופן אישי, דבר שישנה את הרגש ואת היחס ואת המבט שלי לעולם ולאלוקות, זה אפשרי רק על ידי שנכניס את החסידות לידי עבודה בפועל בתפילה ונחיה את זה ב'עבודת תפילה'. בלי זה, הרי ה'אני' וה'חסידות' הם שני דברים נפרדים. יש 'ווארט' של חסידים בנוגע למה שכתוב 'והמשכיל יבין', שההמשך של זה הוא 'והעובד ירגיש'. בכדי להביא את ההשכלה של חחסידות לידי הרגש פנימי, הרי זה רק על ידי 'עבודה'.

כשרק לומדים, זה נשאר בראש ולא שייך אלינו. זה ממנו והלאה. רק כשחושבים על זה באופן אישי ופנימי, זה משפיע על האדם. בשעת התפילה חושבים על העניין של החסידות באופן אישי ופנימי, איך שהחסידות שייכת אלי, לחיים שלי. וזה שייך רק בתפילה. בתפילה האדם מקשר את עצמו לקדוש ברוך הוא.

ב'ליקוטי תורה' מוסבר על מה שחז"ל אומרים 'תפילות אבות תקנום', שכל אחד מהאבות רומז למידה מסויימת. אברהם לחסד, יצחק לגבורה ויעקב לתפארת (רחמים). וכל התפילה מתחלקת לשלוש. לעורר אהבה או יראה לאלוקות, או רחמים על נשמתו שהתרחקה מאלוקות. חסידות נותנת את האפשרות שאלוקות תהיה נוגעת לנו, באחד משלושת האופנים האמורים, אבל בין החסידות לרגש הלב שלנו צריך להיות גשר ומעבר שיחבר ביניהם. והגשר הוא רק 'עבודת התפילה'.

מה גורם לחיבור הרגשי והאישי לחסידות?

ולמה זה ככה? מדוע דווקא על ידי התפילה מתחברים לאלוקות בצורה אמיתית? זה מוסבר בכללות בפרק ג' בספר ה'תניא' ובהמשך בפירוט יותר במאמרי רבותינו נשיאנו. הנקודה שמוסברת שם, שבשכל אפשר להבין הרבה דברים, אבל זה לא משנה אותי. יש את המוחין ('חכמה' ו'בינה'), אבל זה לא משפיע על המידות. בשביל שהשכל ישפיע וישנה את הרגשות, זקוקים ל'דעת' והרגשה. התבוננות מעמיקה שכובשת ו'מחנכת' גם את הרגשות. הזמן והעת בהם ניתן לייצר 'דעת' והרגשה באלוקות, זה בעת התפילה, שאז זה 'שעת גדלות המוחין' וזמן מסוגל להתחבר רגשית להשכלה.

שמעתי פעם בעת התוועדות, מאחד ה'שלוחים' שיחיו, שסיפר בצורה אקראית, שהוא היה מעשן. יום אחד קרובת משפחה שלו שעישנה, קיבלה את ה'מחלה ההיא'. מאז כמובן שהוא הפסיק לעשן. והוא אמר, שגם קודם לזה הוא הבין בשכל שזה מסוכן לעשן, אבל זה נשאר בראש. כשקרה מה שקרה (ל"ע ול"ע) לקרובתו, וראה זאת במו עיניו, הוא הרגיש את הסכנה ומיד זה פעל עליו להפסיק. אז השכל הפך את ההבנה בזה מעניין שאינו נוגע אליו, לעניין שמשנה את החיים שלו. הנקודה שבזה, שכאשר העניין נהיה 'שלו', זה נוגע ופועל עליו. אבל אם זה 'רחוק' ממנו, זה לא רלוונטי ומשמעותי עבורו.

בטבע שלנו, אלוקות זה דבר שרחוק מאיתנו. המציאות שלנו הוא גשמי. אצלנו 'עולמות' ומציאות גשמיות הוא בפשיטות, ואלוקות בהתחדשות. זהו טבע של נברא. לכן גם אם נבין בצורה טובה מושגים של 'אחדות השם', זה לא נוגע לנו, לחיים שלנו הגשמיים. זה נשאר 'רחוק' ורוחני. כמו שאדמו"ר הזקן אומר, שיכול להיות 'חכמה' ו'בינה', אבל זה לא משנה כלום. זה לא יוליד 'אהבה ויראה'. מה מוליד את המידות? 'דעת', התקשרות. זה כל כך מקושר אלי ונוגע לי, שאני 'מקשר דעתו בחוזק ובהתמדה בגדולת אין סוף ברוך הוא'. זה אכפת לי. איך מתקשרים עם העניין שלומדים? זה יכול להיות רק על ידי 'עבודת התפילה'. בתפילה חושבים על זה באופן שזה נוגע אלי, בצורה אישית.

חסידות משנה את ה'קרבת אלוקית טוב', ל'קרבת אלוקים לי טוב'. את 'גדלות השם' ב'ממלא כל עלמין' ו'סובב כל עלמין', איך שזה מובן בשכל, לחיבור והרגשה אישית בזה. מאחר שכל התפילה אני מדבר איך כל ההתהוות נוגעת אלי. רק אז יש אפשריות שהחסידות תהפוך ותשנה אותנו לחסידים. בלי 'עבודת התפילה', אז אין כלום.

מהי התכלית של החסידות?

המטרה העיקרית והתכלית של לימוד החסידות – זה 'עבודת התפילה'. כמו שהרבי הרש"ב דיבר על כך בחריפות רבה בשיחותיו, עד כדי כך שהתבטא שמי שלומד חסידות כ'השכלה' גרידא ללא 'עבודת התפילה', הוא מקבל 'שנעל אין נאז' [=מכה באף] מאדמו"ר הזקן, ו'קרוב לומר שהוא מעמיד צלם בהיכל'.. כך הרבי הרש"ב הסביר והגדיר את החשיבות של 'עבודה'. שבלי תפילה באריכות, חסרה כל המטרה והתוצאה של חסידות. המבוקש של חסידות מתבצע באמצעות 'עבודת התפילה'. וזה מבואר בריבוי מקומות ובאין ספור שיחות והתוועדויות של הרבי מלך המשיח.

אז איך מתחילים להתעסק ב'עבודת התפילה'? כהנחת יסוד, יש לדעת שזה תפקיד המשפיעים. להסביר ולהדריך לכל אחד איך מתפללים באריכות ומה נדרש ממנו. אבל ננסה להסביר בכללות. הדבר הראשון הוא, בכדי שיהיה אפשרות להתפלל כדבעי, צריך ללמוד עניין בחסידות בצורה טובה. (אמנם דובר קודם בגנות ה'השכלה' ובמעלת ה'עבודה', אבל כמובן שהם 'תרין ריעים דלא מתפרשין', ואי אפשר לזה בלא זה).

זאת אומרת, לא צריך להיות 'משכיל'. לא צריך להיות בעל 'ראש טוב' וכישרונות. אבל כל אחד צריך שיהיה לו עניין בחסידות שהוא מבין היטב לפום שיעורא דילי'ה. כל אחד יכול להבין עניין בצורה טובה לפי הכישרונות והיכולת שלו. וצריך ללמוד זאת 'אליבא דנפשי'ה'. מספרים על אחד שהלך למשפיע שלו ושאל מה זה 'אצילות'. המשפיע הסביר לו את העניין של 'אצלו וסמוך' וכו'. אך הבחור לא הבין. הוא הסביר לו שוב ושוב, אך ללא הועיל. משראה שמסביר ללא הצלחה, אמר לתלמיד: 'תלמד עוד ועוד. בסוף אתה תבין'.. את הסיפור הזה היו מספרים בכדי לבאר את ההיפך הגמור מ'אליבא דנפשי'ה'.

מי שלומד כך חסידות, זה חיסרון גדול. הוא קורא אולי הרבה מילים, אך הוא מסתפק בקריאה. אבל האמת היא, שצריכים להבין חסידות. צריך לשאול את עצמו ולבחון את עצמו, מה הוא 'הוציא' מהמאמר ומה זה לימד אותו. אפשר לומר כך, ש'אבן הבוחן' של מי שמבין חסידות טוב 'אליבא דנפשי'ה' (הכוונה פה להבין חסידות טוב, כל אחד לפי ערכו. בלי פלפולים וכישרונות יוצאי דופן. אלא פשוט בכלים שלו), זה מי שיכול להסביר את החסידות שהוא לומד ליהודי ב'מבצעים'. גם ליהודי שחסר לו רקע במושגי היסוד הבסיסים ביהדות, אפשר להסביר חסידות.

אם הוא היה מסביר לו סוגיה ב'נגלה', ייתכן שבאמת יקשה להסביר זאת לאדם שחסר לו מושגים רקע. אבל בחסידות זה לא ככה. כל מה שמוסבר בחסידות, זה הסברים בשכל. אם אתה לא יכול להסביר את החסידות ליהודי 'חופשי' לגמרי, הרי זה בגלל שאתה 'מסתתר' מאחורי המילים של החסידות, וחסרה ההבנה בחסידות. כמו שמתבטאים שבעצם נסתר זה 'נגלה' ונגלה זה 'נסתר'.. וההסבר בזה הוא, שסוגיה ב'נגלה' היא לא רק סברה שכלית, אלא ישנו רקע 'נסתר' של מערכת כללים והגדרות. מה שאין כן בתורת החסידות, הכל מובן בשכל 'נגלה', עם סברות שכליות. כל סוגיה בחסידות, אפילו העמוקה ביותר, ניתנת להסברה ולהבנה לכל אחד ואחד. אבל בכדי להבין טוב חסידות, צריך להתעסק ב'עבודה'. כמו שהרבי הריי"צ אומר, ש'עובד' מבין את ה'השכלה' יותר טוב מה'משכיל'..

כשהייתי בחור, התוועד איתנו אחד ה'שלוחים' בקליפורניה, שהיה 'משכיל' גדול בחסידות עם חוש הסברה מיוחד. הוא הסביר לנו כיצד חלה אצלו המהפכה הגדולה בהבנת החסידות. הוא סיפר שהמשפיע שלו היה ר' ישראל ע"ה ג'ייקובסון, והוא היה מוסר שיעורים בחסידות באנגלית. אצלו זה היה 'חידוש במעשה בראשית'.. אצלו היה מונח בפשטות, שחסידות זה באידיש. וכשהוא ראה שאפשר לומר שיעורים בחסידות באנגלית, זה הביא אותו להבנה שחסידות זה לא 'אותיות'. חסידות זה 'שכל'. ואם אפשר להסביר אותו באידיש, אפשר להסביר אותו גם באנגלית.. ולכן אפשר להסביר חסידות לכל אדם בר שכל, אפילו ה'חופשי' ביותר, מאחר שזה שכל. ואם אתה לא יכול הסביר לו, זו הוכחה שאתה לא לומד חסידות 'אליבא דנפשי'ה'. אתה לומד בשביל 'חסידישקייט', אתה מסתתר אחרי הלשונות וכו'.

איך החסידות תשנה אותי?

אז זה דבר ראשון, פשוט להבין עניין אחד בחסידות בצורה טובה. אז יש לנו את ה'כלים' עם מה לעבוד. השלב הבא הוא, שצריך להתרגל לחשוב חסידות. לפני התפילה לחשוב על החסידות באופן אישי: 'מה למדתי', 'מה זה משנה לי', 'מה הנפקא מינה מה'מאמר' בחיים שלי'? אתה לומד משהו על הקדוש ברוך הוא. כל 'מאמר' צריך ללמוד איזה רעיון ומבט חדש להסתכל על העולם. איזו שהיא גישה ותובנה מחודשת באמונה בהשם. באופן טבעי, כשחושבים על זה באופן אישי, המחשבה בזה מחברת אותנו למושג האלוקי, ההתבוננות מקשרת אותי לעולם אחר - עולם של אלוקות.

בחסידות אנו לומדים תמיד שתפילה היא מלשון 'הטופל כלי חרס', שפירושו 'התקשרות'. התפילה היא מקשרת את החיים שלנו לאלוקות. ובכדי להתקשר לאלוקות, צריך לחשוב על האלוקות. כמה שאני חושב ומתבונן יותר בחסידות, זה נעשה יותר אישי ויותר קרוב אלי. הקשר לזה נעשה אמיתי ופנימי יותר. שהרי כידוע, המחשבה היא הלבוש הפנימי ביותר של הנפש. על ידי ההתבוננות, החסידות היא לא מופשטת, היא נהיית מוחשית. וכשאלוקות נהיית מוחשית, אז התפילה היא אחרת לגמרי. אני פשוט מתפלל לקדוש ברוך הוא. זאת אומרת, שכל מילה בתפילה היא התקשרות באלוקות! מי שאין לו את הכלים האלו של חסידות, פשוט זה לא תפילה.. זה עוד נוסח מילים שאומרים..

אז היסוד וה'בייסיק', זה להתבונן בחסידות קודם התפילה. אז כל פירוש המילות בתפילה מקבל משמעות אחרת. אמיתית ומוחשית יותר. כמו שחסידים שאלו פעם מדוע יש לחשוב חסידות לפני התפילה, הרי אפשר להתעורר מאמירת 'לחיים' הגונה קודם התפילה. ותירצו, שאם באמצע התפילה תרד ההתעוררות, אז לא יהיה אפשר לשתות שוב 'לחיים' באמצע התפילה, אבל לחשוב חסידות שוב באמצע התפילה, זה אפשרי ואף רצוי.. במילים אחרות, כשצריך באמצע התפילה, אפשר לחשוב שוב חסידות. אבל ההתחלה של התפילה היא, שיש מציאות אמיתית של הקדוש ברוך הוא, שיש באמת למי לדבר ולהתפלל.

כמו שהרבי הריי"צ אומר, שבלי חסידות היו כאלו שתיארו את הקדוש ברוך הוא כמו 'בופלו' [מין חיה] אדיר ועוצמתי.. מה ההסבר בזה? בעולם שלנו, מה שאפשר להרגיש ולהריח, זוהי מציאות אמיתית. 'עולמות בפשיטות'. אם מדברים על הבורא, זה יהיה בורא שמוגדר לפי המציאות שלנו, הגשמית והמוגבלת. אני יכול להגיד הרבה 'אותיות' של 'השכלה' מופשטת על השם, אבל בעצם זה מצטייר אצלנו כמו עוד 'בופלו'.. רק על ידי חסידות, שאנחנו 'מכריחים' את השכל לחשוב ולהתבונן בחסידות, זה מוציא את השכל מההגשמה שלו. כמה שמתבוננים יותר, מגיעים להכרה מחוזקת יותר במציאות הבורא. אז מגיעים למסקנה פנימית, שבאמת יש אלוקים. ואז אפשר לגשת להתפלל אליו, אז התפילה מקשרת אותנו לאלוקות. סוף כל סוף ההתבוננות בחסידות עושה אותנו לחסידים.

איך מצליחים ב'שליחות'?

כשחושבים מה היה ה'קאך' העיקרי בדור של הרבי הרש"ב, דומה שזה החסידות בשופי שהתגלתה אז. בתקופת האור של המשך תרס"ו, תער"ב וכו'. בתקופת הרבי הריי"צ נראה שהדגש היה במיוחד, העניין של המסירות נפש על הפצת היהדות והמעיינות. אולי אפשר לומר שהחידוש המרכזי אצל הרבי מלך המשיח, זה העניין של ה'שליחות'. היו הרבה חסידים שהפריעו להם מאוד השינויים הגדולים בין כל דור לדור, והתקשו מאוד לקבל זאת. כאילו נראה במבט שטחי, שזו חסידות 'אחרת'.. אך אם נתעמק קצת, נראה שבאמת זה בדיוק אותו עניין. איך אפשר להיות מסירות נפש עצומה כזו כמו בזמן הרבי הריי"צ? חסיד ידע שהוא הולך ללמד קבוצת ילדים, שאתמול 'תפסו' את המלמד הקודם, וכבר יש לו 'ממלא מקום' אם 'יתפסו' גם אותו בקרוב.. זו מסירות נפש בלי שום חשבונות, ללא היגיון כלל. כמו שהרבי שליט"א דיבר על כך בבכיות עצומות, שזה יותר מהמסירות נפש של 'חנניה מישאל ועזריה', כמו שאמרו חז"ל 'אלמלא נגדוהו' וכו'.

מאיפה זה הגיע? כזו מסירות נפש יכולה להגיע רק על ידי לימוד החסידות והפנמתה בתפילה באריכות! זה תוצאה ישירה מחסידות. ה'אפלייג' [=ההנחה] ד'אין עוד מלבדו' מלימוד החסידות, בא לידי ביטוי בתנועת המסירות נפש למעלה מכל חשבונות. ואיך נעשית החסידות ליסוד בחיים בפועל, הרי זה על ידי 'עבודת התפילה'. אחרת זה פשוט לא יכול להיות! רק על יד כך ש'מתפללים' עם החסידות, האדם נעשה 'חסיד', ואלוקות נהיה דבר אמיתי ומציאות העולם לא כל כך אמיתי, ולכן גם אם מצד העולם לא שייך מסירות נפש בצורה כזאת, אצל חסיד זה שייך.

ואותו דבר בדיוק, זה בנוגע ל'שליחות' בדור שלנו. מי מצליח ב'שליחות'? זה מי שמתעסק ב'עבודה'. כמו הפתגם של חסידים על מאמר רז"ל 'עז פנים לגיהנום', שמי שיש לו עבודה פנימית חזקה ('עז פנים'), אפשר שילך להשפיע למקומות נמוכים ביותר ('גיהנום'). מי שעוסק בעבודת החסידות, אז לא נוגע כל הניסיונות וההפרעות של העולם.

כל גדולי ישראל לא ראו אפשריות של ההנהגה כזו אצל שומעי דבריהם. לדוגמא, האדמו"ר מגור התפלא על זה ב'יחידות' עם הרבי מלך המשיח, ואמר שמילא לשלוח 'כולל' שלם זה אפשרי, אבל אברך אחד? איך הוא יסתדר עם ה'פרומקייט' וה'חסידישקייט' שלו? ואפילו אחרי שהרבי מסביר לו, הוא אמר שהוא מוכן גם יחידים, אבל רק לשנתיים. אבל לנסוע לשליחות בחור נידח לכל החיים, זה היפך כל היגיון! זה מסירות נפש לכל דבר. וזה יכול להיות באמת, בצורה שהחסיד יישאר חסיד לגמרי ורק יעלה ברוחניות ב'שליחות', רק על ידי 'עבודת החסידות! בלי עבודת החסידות, זה פשוט לא שייך. לאט לאט מתקררים חס ושלום ומושפעים מענייני והנחות העולם.

פעם הגיע בחור לבית כנסת בתחילת 'מנהטן' (באיסט סייד), ורב בית הכנסת היה חסיד באבוב. הרב פנה לבחור וסיפר לו איך נהיה לרב בבית הכנסת הזה. היה גר בשכונת 'וויליאמסבורג', שמובדלת ממנהטן על ידי גשר 'וויליאמסבורג'. באחד הימים פנה אליו האדמו"ר מבאבוב, וביקש ממנו לעזוב את ביתו ולעבור לצד השני של הגשר, להיות רב בבית הכנסת הזה ב'מנהטן'. החסיד לא רצה בשום אופן לעזוב את הסביבה החסידית, וללכת לשכונה כזו. האדמו"ר ניסה לשכנע אותו שוב ושוב, אך ללא הועיל. משראה האדמו"ר מבאבוב שלא הצליח בזה, התאכז מאוד ופלט לו: 'הליובאוויטשער רבי עושה קנייעטש בשטערן [=קמט במצח] ואברך נוסע לקצה השני של העולם, ואני לא יכול לפעול עליך לעבור לקצה השני של הגשר'.. אחרי כזה משפט, הוא לא יכול לעמוד מנגד והוא פנה להיות רב..

בעיניים של העולם, באמת זה לא שייך לנסוע ל'שליחות'. אבל אם חיים את העובדה, שהעולם זה לא האמת ואלוקות זוהי האמת, אז אפשר להתמסר ל'שליחות' בצורה רצינית, בכל מקום ובכל מצב, מתוך שמחה וחיות. אז ניתן לחיות עד ביאת המשיח, במקום שכל מה שיהיה שם, זה רק מה שאני יעשה שם. חינוך הילדים, בית הכנסת, מקווה וכו'. זה למעלה מגדר אנושי.

בשנים הראשונות הרבי מלך המשיח דיבר על היהודים ברוסיה והמסירות נפש שלהם, בצורה הנפלאה ביותר. כל החסידים הסתכלו עליהם כאל דבר עצום ונעלה. עד שהגיע מאמר 'ואתה תצווה' (שיצא בתשנ"ב), ואז הרבי אמר שהמסירות נפש שלהם אינה הנעלית ביותר, שהרי כשהגיעו לארצות החופש, לא ניכר כל כך המסירות נפש וכו'. ותכלית המסירות נפש מצד עצם הנפש, הוא ה'כתית' במצב של הרחבה בגשמיות ורוחניות וכו', כמבואר שם בארוכה. כלומר: אנחנו בדור שלנו, שיש לנו את כל תאוות העולם ואין קשיים גשמיים, ומוותרים על הכל בשביל להביא את המשיח, זה מסירות נפש אמיתית. בדיוק כמו ה'שלוחים'. מאיפה זה בא? רק מ'עבודת התפילה'! כי אז אלוקות זה דבר אמיתי.

מסופר שבעיירה מסויימת במדינה ההיא, שהחדרים וכו' נסגרו על ידי השלטונות, הגיע לשם ר' חיים שאול ע"ה ברוק והקים שם חדר מחדש במסירות נפש, ולקח את כל העול על עצמו, והוא לימד אותם תורה. אחרי תקופה הגיעו ההורים בטענה, שהוא מלמד אותם מידי הרבה זמן 'תניא' וצריך ללמוד יותר גמרא. ענה להם ר' שאול, שבאמת הם צודקים, אך במצב כזה, בעת הרדיפות וכו', שיש צורך במסירות נפש, יש ללמוד תורה בצורה כזו שתעורר את עצם הנשמה, והוא יודע ללמוד באופן זה (בעיקר) 'תניא'. אך אם הם מכירים מישהו שיכול ללמד גמרא באופן זה, שיביאו בשמחה.

ענו לו ההורים שהם מוכנים להביא, אך מהיכן ישלמו לו, הרי אף אחד לא יעשה כן בחנם. ר' שאול אמר להם שהוא מוכן להמשיך לשאת על שכמו את העול הכלכלי, ובלבד שהם ישיגו מלמד שילמוד עם הילדים גמרא. ואז אמרו ההורים שקשה למצוא 'מלמד' שיהיה מוכן ללמד בסכנת נפשות כזו. אמר להם ר' שאול: הכסף, אני צריך להמציא. המסירות נפש, אני צריך להמציא. ואתם רוצים לומר הדיעות מה ללמוד??!.. הנקודה היא שלימוד שנותן כוח לעמוד בכל הקשיים, זה רק חסידות ו'עבודת התפילה'.

איך מתחילים להתבונן בחסידות?

יש סיפור שמובא באחד המדורים בספר 'התמים' מאחד מזקני החסידים, ושם מובא איך התמימים והחסידים התרגלו להתרכז בהתבוננות בחסידות. בהתחלה הם ריכזו את המחשבה לדקה, שתי דקות. אחרי זה העלו זאת לחמש, עשר דקות וכן הלאה בהדרגה, עד כדי כך, סיפר החסיד על עצמו, שפעם הוא התחיל להתבונן לפני תפילת 'מעריב' בתחילת הלילה, ולהפתעתו הרבה כשהוא התעורר משרעפיו, הרגיש שעוד מעט מגיע 'עלות השחר'.. התבלבל החסיד מאוד וקפץ מהר להתפלל 'מעריב', אך הוא איחר את הזמן ובסיומו כבר ראה זריחת השמש.. ומסופר שם, שכל חייו הוא עשה תשובה והתחרט על ה'מעריב' שהוא פספס, בגלל ההתבוננות בחסידות.. אלו היו ה'עבירות' שלו..

המסר של הסיפור בנוגע לאופן ההתרגלות להתבונן בחסידות, הוא נוגע ושייך גם היום לכל אחד ואחד. זה בדוק שזה כך. צריכים להתחיל להתרכז ולחשוב בהדרגתיות. תתחיל לחשוב אפילו שתי שניות, חמש שניות. אין אחד שלא שייך לזה. למדת 'מאמר'? תחשוב עליו לפני התפילה. אפילו כמה שניות. כמו הסיפור שמספר הרבי מלך המשיח, על בית כנסת אחד של 'ייקים', שאדמו"ר הריי"צ הגיע לשם, ועורר אותם על החשיבות של ההתבוננות בתפילה. אחרי תקופה, הרבי הריי"צ חזר לשם, ואחד ה'ייקים' סיפר לו, שהוא לומד חסידות ומתבונן בזה קודם התפילה, כפי שהרבי הדריך ותבע מהם, עד כדי כך שה'אחד' של 'שמע ישראל' לוקח לו כמעט דקה שלימה..

הרבי הוציא מזה כמה עניינים, אבל אם נחשוב על כך, באמת זה עניין עצום! אם נחשוב על זה, דקה זה זמן ארוך מאוד. מתי לאחרונה חשבנו 'אחד' קרוב לדקה? רק דקה אחת! אבל זה דורש מאמץ ועבודה. זה הישג נפלא וצריך להתרגל לזה. כל אחד צריך לעשות חשבון לעצמו, לכמה זמן הוא שייך להתרכז ולהתחיל מזה. לאט לאט, חסידים עובדים על זה שנים רבות. בפרט בחורים צעירים, יש להם את כל החיים לעבוד על זה..

חשוב לי להבהיר נקודה שהרבה טועים. כמובן שצריך ללמוד הרבה חסידות ובשופי, אבל מוכרח שלכל אחד יהיה עניין אחד בחסידות, שהוא יהיה 'העניין שלו'. נקודה בחסידות שהוא חוזר עליה שוב ושוב, כמו שכתוב 'מאה פעמים, מאה פעמים ואחד'. עם זה צריך להתבונן. עם העניין הזה אפשר להתבונן. וגם בזה אפשר להתחיל להתבונן אפילו משנייה. אבל פשוט מוכרח שלכל אחד יהיה מונח לגמרי עניין אחד בחסידות, בנוסף ללימודים הרגילים. עדיף משהו שהוא נמשך עליו, ש'ליבו חפץ'. ואפשר אחרי תקופה להחליף גם למשהו חדש. אבל זה ממש נחוץ 'לחיות' עם עניין בחסידות. לשטוף את הראש והלב עם נקודה מחסידות. שזה יהיה 'העסק' שלך.

יש איזה שוחט חסידי מאוד, שהתוועד בטורנטו עם קבוצת יהודים, לא חסידים גדולים.. הוא תבע מהם בכל ההתוועדות, שלכל אחד יהיה 'מאמר' שאותו הוא לומד וחוזר עליו, ואיתו הוא 'חי'. בנוסף לכל שאר הלימודים. וגם אצלו ראו שיש לו 'מאמר' אחד שאיתו 'חי' כבר שנים ארוכות. כמו שחסידים נהגו לומר על דבר המשנה 'במאמר אחד יכול להיבראות', שעל ידי 'מאמר אחד', שלומדים ומתבוננים ב'מאמר' אחד, נבראים מחדש. כל אחד צריך שיהיה לו את ה'מאמר אחד'. יש לו דבר שבזה הראש שלו מונח, הלב שלו מונח בזה, הנשמה מונחת בזה. בזה הוא 'חי'. הוא נכנס ל'מאמר'. ואז שייך להתבונן בזה באופן אישי, בצורה שתשנה אותו.

צריך להתפלל באריכות בזמן?

יש כאלו שמצטטים מרבותינו נשיאנו, ש'עבודת התפילה' לא הכוונה דווקא לאריכות בזמן, אלא בעיקר לכוונה בתפילה. אז דבר ראשון, צריך לדעת שהרבי מלך המשיח דיבר על כך בצורה מפורשת (בכמה מקומות ובמיוחד בהתוועדות דשבת פרשת 'נח' תשכ"ה כידוע, וגם הוגה), שכדי שתהיה כוונה בתפילה, נחוצה דווקא אריכות בזמן, ולא מספיק 'טוב מעט בכוונה'. הרבי דורש בפירוש מכל אחד להתפלל באריכות הזמן, ו'אין אחר דברי המלך כלום'.

עניין נוסף, הנקודה של 'עבודת התפילה' זה לשנות את המבט ואת ההשקפה. נכנסים לעולם אחר. אם אנחנו קרובים לאותו עולם, זה בהחלט יכול להיות נסיעה קצרה, אבל הרי אנחנו לא קרובים לעולם הזה. אז פשוט בצורה טכנית, אי אפשר להגיע לתוצאות של 'עבודת התפילה' בתוך זמן קצר. אצלנו ה'עולמות בפשיטות ואלוקות בהתחדשות'. גשמיות תופס אצלנו מקום. והמטרה היא שאלוקות תהיה יותר בפשיטות, יותר בחיים שלנו.

בשביל להתעלות ולהתרומם לעולם של אלוקות, זה פשוט לוקח זמן ומאמץ. השינוי הזה לא שייך שיחול בזמן קצר, כי זה פשוט רחוק מאיתנו. אם יש מישהו אדם רוחני מאוד, לא יודע אם יש כזה אחד בדורנו, אז בסברה היה הגיוני שזה לא מוכרח לקחת לו זמן ארוך. אלא מאי? שיש את השיחה של הרבי, שזה מוכרח לקחת אריכות הזמן. (ואולי אפשר לומר על פי 'ליקוטי תורה' פרשת 'חוקת', שאולי בדורות קודמים זה אכן יכול היה לקחת בפחות זמן, אבל בדורנו מצד טבעי האנשים זה מוכרח לקחת אריכות בזמן. במילים אחרות, דווקא בדורנו יש להאריך בתפילה בדגש יותר מדורות עברו).

אבל אנשים כערכי ואנשים שאני מכיר, הם קצת רחוקים מזה. כמו הסיפור עם ה'מגיד ממעזריטש' וחבירו, שה'מגיד' הסביר את סיבת האריכות בתפילתו, מאחר שזה נסיעה ארוכה ומייגעת להתעלות בתפילה. אז מה אנחנו יכולים להגיד בזה? כשלא נותנים מספיק זמן לתפילה באריכות, פשוט לא ניתן להגיע לתוצאות של 'עבודת התפילה'.

למה עושים 'קאך' מהעניין של 'עבודת התפילה'?

יש כאלו ששואלים למה עושים 'קאך' מהעניין של 'עבודת התפילה' בתקופה שלנו, שלכאורה העיקר זה העניין של 'משיח'. בשביל להבין זאת, יש להקדים ולהסביר מה זה 'משיח'? חסידות מסבירה ש'משיח' זה 'ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר'. זה משיח. מקובל אצל חסידים שיש שלושה סוגי 'משיח'. ה'משיח' של המתנגדים, זה שיהיה הרבה כסף ומעדנים כעפר. ה'משיח' של חסידי פולין, זה גילויים גדולים ומקיפים עצומים של אלוקות. אבל 'משיח' החב"די, זה גילוי 'עצמות ומהות' באופן פנימי.

במילים אחרות, בכדי 'לחיות משיח' עכשיו - מוכרחים להתעסק ב'עבודת התפילה'. אז מחדירים אלוקות בצורה פנימית. זה 'משיח'. אם לומדים על משיח ומדברים על משיח, אבל לא מתפללים באריכות – זה 'משיח' של מתנגדים או של חסידי פולין. זה לא 'משיח'. ה'משיח' החב"די, זה להפנים ולהתבונן בענייני משיח, 'להתפלל' עם המאמרים והשיחות על משיח. כך אפשר 'לחיות' משיח באמת.

ישנם כאלו שיש להם 'קאך' במשיח. מהו ה'קאך'? הם לומדים את שיחות ה'דבר מלכות' מהשנים תנש"א-תשנ"ב, והם חוזרים על ביטויים 'שמיימים' ומזה הם מתעוררים.. עושים שיעור של לימוד רק של ביטויים מיוחדים על 'משיח' ומזה יש להם התעוררות. אבל זה לא נקרא שיש חיות ב'משיח'. זה 'מקיף'. כמו חסידי פולין. אם זה היה 'משיח', אז לא היה צריך את כל השיחה..

האמת היא שהרבי שליט"א אמר שיחות עמוקות על העניין של 'משיח'. את שיחות ה'דבר מלכות' מהשנים תנש"א-תשנ"ב, מוכרחים ללמוד בצורה רצינית 'אליבא דנפשי'ה', להתבונן בהם ו'להתפלל' איתם! להחדיר בפנימיות את כל העמקות העצומה שהרבי מלך המשיח מביא לנו. בכדי להבין טוב את השיחות של נ"א-נ"ב, צריך ללמוד אותם היטב. יש הרבה רקע מוקדם בחסידות שצריך לדעת, כדי להבין אותם כיאות. אבל בוודאי שמי שלמד אותם בצורה טובה, כדאי מאוד שיתבונן בשיחות של ה'דבר מלכות' קודם התפילה. זה ישנה לו את החיים לגמרי. כל המבט שלו על העולם ישתנה. בשיחות ובמאמרים הרבי נתן לנו את ה'משיח', אנחנו צריכים רק 'לפקוח את העיניים' ולהתבונן בזה בתפילה. בזה זה נקרא חסיד ש'חי' משיח. חסיד הוא אחד כזה שמתבונן בחסידות ומתפלל באריכות.

מיהו החסיד ש'חי משיח'?

יכול להיות שיהודי ירצה משיח, בשביל שתהיה לו רווחה בגשמיות. זה נפלא. אבל לא זה ה'משיח' שהרבי מלך המשיח דורש שנדרוש. במאמר של 'ואתה תצווה', הרבי דורש שנרצה שיהיה את גילוי 'עצמות ומהות' בגאולה! שכשנבקש בתפילה שלוש פעמים ביום 'ותחזינה עינינו', נתכוון לגילוי ה'עצמות', באופן שאינו נוגע שום דבר רוחני או גשמי כל זמן שחסר גילוי ה'עצמות'! וכפי שהרבי מסביר שם - זהו כוונתו של כל יהודי בפירוש המילות שלו, באמירתו 'ותחזינה עינינו' וכו' שלוש פעמים ביום או יותר! שיהודי יהיה נשבר ונדכא ו'אינגאנצן צוטרייסלט' [=מזועזע לחלוטין], מזה שאין גילוי אלוקות בעולם כולו.

אז יכולים להגיד ש'קאך' במשיח זה לדבר על משיח.. אבל הרבי מלך המשיח בעצמו מגדיר לנו ב'מאמר', מה זה 'משיח'. שכשיש רק מ"ט שערי בינה, אז הוא שבור ו'חולה' (בגימטריא מ"ט) מזה. הוא רוצה ודורש באמת את שער הנו"ן, את גילוי ה'עצמות'. למישהו חסר גילוי אלוקות? מישהו מזועזע מכך שאין גילוי 'עצמות'? בלי חסידות ו'עבודת התפילה', זה לא שייך. פשוט לא שייך! יכול להיות שיש מישהו שמרמה את עצמו, חולם חלומות.. או שהוא רוצה משיח בגלל הצרות שלו או שהוא מבין שהגלות זה לא טוב, כמו ה'משיח' של המתנגדים.

אבל לא זה 'משיח' שהרבי דורש. בשביל שנרצה משיח כמו שהרבי דורש, שיהיה נוגע לנו גילוי אלוקות, שיזעזע אותנו שחסר בגילוי ה'עצמות' - פשוט מוכרחים להתעסק ב'עבודת התפילה'. כמה שיותר. לטפטף לנו למוח וללב את האמת האלוקית. אין שום דרך אחרת. לדרוש את גילוי 'עצמות ומהות' זה שייך, רק אצל מי שאלוקות זה משהו אמיתי ומוחשי אצלו. המציאות הזו, שאלוקות זה משהו מוחשי ואמיתי, זה לא בנמצא בלי 'עבודת התפילה'. זה 'לחיות משיח'.

בשביל שיהיה 'קאך' במשיח, 'קאך' בהתקשרות לרבי, 'קאך' בהכרזת 'יחי אדוננו', ובעצם 'קאך' בכל דבר אלוקי – זה רק על ידי 'עבודת התפילה'. הכל נהיה יותר אמיתי על ידי התפילה. אז אפשר להרגיש ולהתחבר לזה בצורה אישית ופנימית. מי שמתפלל באריכות, יש לו משיח אחר, יהדות אחרת, רבי אחר. הכל אמיתי ומוחשי. בשביל להיכנס לעגלה של הרבי שליט"א, מוכרח להיות 'עבודת התפילה'.

••

תפילה ללא גבולות..

סיפר המשפיע ר' מענדל ע"ה פוטרפס: כאשר החל ר' יחזקאל ('חאטשה') הי"ד פייגין להתפלל באריכות, עלו לו מחשבות מבלבלות, שאולי תפילתו באריכות היא רק מן השפה ולחוץ. עקב כך, החליט ר' חאטשע לעשות את כל ההכנות מוקדם בבוקר. והוא אף החל להתפלל קודם המניין וסיים עם המניין. אך כאן חש ר' חאטשע, כי הנהגה כזו אינה נובעת מצד הקדושה, והחליט: גם השבת אגיע מאוחר לבית. לא אתן לנפש הבהמית ליהנות מכך שלא התפללתי באריכות. בשבת הבאה, כבר לא היה דיון בעניין. היה ברור לו לחלוטין מה עליו לעשות. הוא החל אמנם את ההכנות השכם, אבל התפילה נמשכה ללא הגבלות עד השעות המאוחרות..

הצלחה בלתי מוגבלת

'חסידים בכלל ותמימים בפרט, צריכים להתחיל להתפלל באריכות. אם חסידים היו יודעים, איך ההורים שלהם והצדיקים בגן עדן, מחכים על תפילתם, הרי כולם היו מתפללים באריכות. אני מובטח שכשיעסקו ב'עבודת התפילה', הקדוש ברוך הוא ימלא את כל הבקשות.. אני רוצה להגיד עניין פנימי. אני מובטח ואני מבטיח, שכל אלו שייקחו על עצמם בלי נדר לעסוק ב'עבודת התפילה', יהיה להם הצלחה מופלגה בכל ענייניהם, בגשמיות וברוחניות. הם יראו במוחש. יהיה להם הצלחה בלתי מוגבלת'.

ספר השיחות תש"ט עמוד 333-334