התוועדות של המשפיע ר' שלמה חיים • לרגל ה'יארצייט'

לרגל מלאות חמישים שנה לפטירתו של המשפיע הדגול ר' שלמה חיים ע"ה קסלמן, בי"ט אייר תשל"א, מערכת 'לחלוחית גאולתית' מגישה טעימה מהתוועדות מעוררת של המשפיע משבת פרשת 'שלח' תשכ"ו • 'עבודת התפילה מרוממת את החסיד. עד שהוא באין ערוך לגבי מי שאינו עוסק בזה. הוא משתנה להיות אדם בעל מהות מזוככת ועדינה. מי שמתפלל באריכות – מתעלה' • להתוועדות המלאה

**

תכליתו של הלימוד, הוא המעשה. בנוגע ללימוד הנגלה, משמעות הדברים היא שהלימוד צריך להיות על מנת לקיים ולעשות, ולא רק כדי להיות למדן גדול. ובנוגע ללימוד החסידות, המשמעות של ה'מעשה בפועל' היא ההתבוננות במה שלומדים ו'עבודת התפילה' שלאחר ההתבוננות. פעם היו אומרים על כל דבר שלמדו 'מען דארף זיין אזוי' [=צריכים להיות כך]. והיום ישנם שאומרים 'מען דארף דאס קענען' [=צריכים לדעת זאת]. אבל האמת היא שצריכים לעשות ולהיות ממש כך. ולשם כך חייבים לעסוק ב'עבודת התפילה'.

מי שעוסק בעבודת התפילה מתעלה עד שהוא באין ערוך לגבי מי שאינו עוסק בזה, ואף אינו בערך למצבו הוא כפי שהיה לפני שהתפלל. כי על ידי התפילה השתנה ונהיה מזוכך ['איידל'], עד שנהיה באין ערוך לגמרי לגבי מצבו הקודם. ואפילו אם מפני סיבות שונות, כמו טרדות הפרנסה, הפסיק כעבור זמן להתפלל באריכות, אין הוא דומה למי שלא התפלל באריכות מעולם.. כי על ידי שעסק תקופה מסויימת בתפילה, כבר השתנה ונהיה אדם אחר!

ומלבד המעלה העצומה שהייתה לו באותו זמן שהתפלל, בבחינת 'חביבה מצווה בשעתה', הרי גם כשעברה שעתה, הוא נשאר בעל מהות אחרת לגמרי. עד כדי כך שאפילו ה'דברים בטלים' שלו נאים יותר מה'דברים בטלים' של מישהו אחר שהוא מגושם.

תמימים, חסידים! אתם חייבים להתפלל! אל תלמדו מהאבות שלכם שאינם מתפללים באריכות. הם אינם אשמים בזה. חלקם גדלו בזמן שלטון הבולשביקים ברוסיה ולא זכו ללמוד בישיבות בצורה מסודרת כמותכם. לגביהם, עצם העובדה שנשארו יהודים חסידיים, היא תופעה של גבורה ומסירות נפש יוצאים מן הכלל. אבל אתם, על מנת להגיע אל ההרגש הפנימי, על מנת לחוש תענוג וחיות באלוקות, מוכרחים להתפלל באריכות.

אמנם נולדתם בכפר חב"ד, הכפר של הרבי, אבל כל עוד שאינכם מתפללים באריכות, נודף מכם ריח לא טוב.. כך היו אומרים בליובאוויטש בתור משל, על אותו בכור בהמה טהורה שאסור לנגוע בו ולהנות ממנו, והוא מסתובב לו בחופשיות. אוכל מה שמוצא, פעם כאן ופעם שם, וכך הוא מתקיים. פעם נכנס הבכור לאיזה בית, כדי לקבל דבר מה לאכול. בני הבית גרשו אותו ובתוך כך אמרו: 'הייליג ביסטו, אבער ס'שמעקט פון דיר' [=קדוש הינך, אך נודף ממך ריח]. כי משום שאין לו בעלים, הוא מתלכלך. ולמרות קדושתו, ריח רע נודף ממנו..

חייבם להתפלל ב'עבודה', כדי להכניע את היצר הרע ולעבוד את השם. עלינו להכיר בזה ששתי נפשות שוכנות בקרבנו, כמבואר בתניא. נפש אחת, הבהמית – האדם מרגיש היטב את קיומה במשך כל היום. אבל ישאל נא את עצמו: היכן היא 'הנפש השנית' [האלוקית] שלי? מדוע אין היא מתגלה? על האדם לדרוש ולתבוע מעצמו בתוקף: ברצוני להרגיש את הנפש האלוקית! אני רוצה להרגיש 'גישמאק' בקיום התורה ומצוות! ברצוני לחוש בעונג בקיום הוראות הרבי! למה תיגרע?

לכן מוכרחים להתפלל באריכות. כדי לגלות מעט את כוחותיה של הנפש האלוקית. שתי הנפשות שבגוף האדם, אינן חיות בשלום זו עם זו. שתי הנפשות שוכנות כל היום בגוף אחד ומושכות כל הזמן לכיוונים הפכיים. כמו רכבת שבשני קצותיה מחוברים שני קטרים וכל אחד מנסה להסיע את הרכבת לכיוון הפוך.. כך הוא מצבו של האדם שסובל כל הזמן מהמלחמה המתמדת המתחוללת בקרבו. 'אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת'.

העצה היחידה להכנעת הנפש הבהמית היא – עבודת התפילה. הדרישה מופנית כלפי כל אחד ואחד. כל אחד צריך לעבוד עם עצמו בתוקף. שאם לא כן, נפשו הבהמית תמשיך 'לאכול' את נפשו האלוקית. כל אחד צריך לדעת, שבשעה שאינו עובד את השם, אלא נותן לנפש הבהמית למלא את רצונה, הרי הוא כמי שמניח לשונאו הגמור לאכול את בשרו. כשהוא ממלא איזו תאווה גשמית, לב נפש האלוקית מתפלץ ונקרע מרוב ייסורים. הנפש הבהמית מטילה על הנפש האלוקית לכלוכים וטינופים ומר ומעיק לה עד מאוד. כי ייסורים ברוחניות קשים יותר מייסורים בגשמיות. אלה הם מקצת צרותיה של הנשמה האלוקית. וזה פועל כביכול צער גדול למעלה, כי 'חלק הוי' ממש עמו'.

לכן חייבים להתפלל בכוונה היטב, לעבוד את השם ולגאול את הנשמה מצרותיה. להתרומם ולהתעלות לעולם של קדושה. אמנם בתור הקדמה לזה, חייבים לעסוק הרבה ב'אתכפיא'. כי מי שאינו עוסק ב'אתכפיא', אינו רוצה ולא מוכן להתבונן בחסידות. ואפילו אם ירצה ויצליח להתבונן בחסידות, הוא יזדקק למאמץ רב כדי לפעול שינוי בנפשו, כי הוא מגושם. רק לאחר שיעשה 'אתכפיא' וישבור את ההגשמה שבנפשו, יוכל לפעול ישועות בנפשו האלוקית ולהביאה לידי גילוי בעבודת התפילה.