חסידים, בואו נתפלל באריכות - כי בנפשנו הדבר! • מעורר

מערכת 'לחלוחית גאולתית' מגישה התוועדות חסידית לוהטת עם הגה"ח הרב ברוך בועז שיחי' יורקוביץ' - רב קהילת חב"ד לוד ואב"ד בד"ץ 'היכל ליובאוויטש', מראשי 'מכון הלכה חב"ד' ומזקני רבני חב"ד • ממי אפשר ללמוד 'איך להתפלל'? מה המטרה של התפילה? איזה חילוק ישנו בין 'עבודת התפילה' של תורת הקבלה לשל תורת החסידות? במה אנ"ש צריכים להתאחד כולם? שייך התקשרות לרבי בלי עבודה פנימית? ומה השייכות לנושא העיקרי - קבלת פני משיח? • לקריאה

•••

היסוד של חסידות חב"ד, זה 'עבודת התפילה'. כל מי שפותח את תורת החסידות יראה בצורה הכי ברורה, את הדגש הגדול ששמים רבותינו נשיאנו כולם על העניין של 'עבודת התפילה'. בחסידות מוסבר שהתפילה זה לא רק עוד מצווה חשובה, אלא זה הבסיס העיקרי עליו עומדת על עבודת השם. כל הקשר בין היהודי לקדוש ברוך הוא, עובר דרך 'עבודת התפילה'. כמו שיש 'תורה' ו'מצוות', ואי אפשר לזה בלא זה - כך יש את 'תורת החסידות' ויש את 'מעשה החסידות' שזה 'עבודת התפילה', והם הולכים ביחד. אי אפשר רק ללמוד חסידות, בלי להתפלל באריכות וכן להיפך.

ולמה זה באמת כך? מה עושים החסידים שמתפללים באריכות שש שעות ויותר? מכוונים את פירוש המילות? או אפילו את פירוש המילות שעל פי חסידות? הם חשבו על 'מאמר' זה ועל 'מאמר' נוסף? עדיין לא מובן למה זה לוקח כל כך הרבה זמן.. אז מה באמת עושים בתפילה כל כך הרבה זמן?

רואה חסיד ש'מתפלל'? שאל אותו 'כיצד'

אז דבר ראשון, לפני שאנסה להסביר את העניין, כדאי לכל אחד לברר בעצמו על הנושא הכל כך מרכזי הזה. אם רואים חסיד שמתפלל באריכות, אפשר לפנות אליו ולשאול אותו בצורה הכי פשוטה: איך מתפללים? במה התבוננת וכיצד? וממי קיבלת הדרכה בזה? וכו'. כאשר מישהו מתפלל ב'עבודה', רואים עליו שהוא עובר איזה משהו רגשי עמוק, אבל אפשר לשאול אותו איך הוא הגיע לזה וכדומה.

אני זוכר שקהילת חב"ד במונטריאול הייתה קהילה של 'עובדים'. פשוט האווירה סבבה סביב 'עבודת התפילה'. המשפיע ר' פרץ ע"ה מוצ'קין, ר' העשל ע"ה צייטלין, ר' זלמן ע"ה מרוזוב ועוד רבים.. זו הייתה קבוצה של חבר'ה שהתפללו באמת והיו דמעות בעיניים שלהם.. 'עבודת התפילה' זה היה החיים שלהם. וגם הבחורים הושפעו מהאווירה המרוממת, והתפללו באריכות. אבל היינו יכולים 'לחלוב' אותם ולשאול איך בדיוק להתבונן וכו', ולא ניצלנו מספיק את ההזדמנות.. לכן אני ממליץ להשתדל לשמוע ולקבל הדרכות מזקני החסידים ובכלל מחסידים שמתפללים באריכות.

לדוגמא, בארץ הקודש היה את המשפיע הנודע ר' שלמה חיים ע"ה קסלמן, שתבע בצורה חזקה מאוד על העניין של 'עבודת התפילה' והדריך כל אחד בזה בצורה פרטנית. אז כדאי לגשת למושפעים והמחונכים שלו, ופשוט לשאול אותם: מה תבע ר' שלמה חיים? מה ההדרכות שלו בהתבוננות בתפילה? וכן הלאה. אני בעצמי ניגשתי לכמה וכמה מתלמידיו שהסבירו לי כיצד מתפללים. כל אחד שיודע 'להתפלל', הוא בבחינת יהלום שיכול לעזור לנו ליישם את הדבר הכי מרכזי בחסידות חב"ד ונחוץ במיוחד בדור השביעי – שזה 'עבודת התפילה'.

המטרה בתפילה – להגיע להרגשה באלוקות

פעם המשפיע ה'מקובל' ר' זאב (וולף) ע"ה גרינגלאס אמר לי, כאשר מיהרתי לסיים את לימוד החסידות בכדי לגשת לתפילה: מה איכפת לך להתחיל להתפלל לפני התפילה? שעצם העניין של לימוד החסידות, זה תפילה. ולכן מי שלומד חסידות יכול להתפלל גם מאוחר, כי הוא כבר מתפלל בלימוד החסידות.. 

ה'ווארט' הזה הוא יפה, אבל בכל אופן בתורת רבותינו נשיאנו מופיע שיש סגוליות מיוחדת דווקא בהתבוננות של התפילה. בספר 'היום יום' (כ' תמוז) מוסבר, שיש הבדל גדול בין התבוננות שאחרי הלימוד, שעוזרת להבין טוב יותר את הנלמד, לבין ההתבוננות בזמן התפילה, שהמטרה שלה היא אחרת לגמרי, להרגיש את האלוקות שבנלמד. הרעיון של ההתבוננות בתפילה, זה לא בכדי להוסיף ידע במה שחושבים, אלא 'צוטראגן צו זיך' [=להעביר את זה לעצמך]. זאת אומרת, כאשר מתחילים להתפלל 'הודו', צריך לא לומר את המילים ולחשוב על פירוש המילים של דוד המלך.. אלא להתחבר בצורה אישית לדברים: גם אני מודה להשם ומפרסם את שמו הגדול וכו'. איך זה שייך אלי.

כמו שבפרק מ"א בספר ה'תניא', אחרי ההתבוננות ב'סובב כל עלמין' ו'ממלא כל עלמין', אדמו"ר הזקן מדגיש 'והוא גם הוא מקבל עליו מלכותו', שלא מספיק להתבונן רק בעובדה שהבורא מהווה את כל העולמות, אלא איך זה שייך אלי, כיצד אני מתמסר ומקבל את מלכותו של הקדוש ברוך הוא. זה שהקדוש ברוך הוא מהווה אין ספור נבראים וכו', זה מרגש אותי? אני מרגיש ש'מלוא כל הארץ כבודו ומביט עליו ובוחן כליות ולב' ו'אהבת עולם אהבתנו'? ואיך זה משפיע עלי? מה זה אומר לי? זה העניין של ההתבוננות בתפילה, לקשר את הדברים אלי. כי התפילה היא מלשון 'הטופל כלי חרס', לחבר את עצמי עם אלוקות. שארגיש דבר אחד עם הקדוש ברוך הוא.

החידוש של התפילה החב"דית..

'עבודת התפילה' על פי דרכה של חסידות חב"ד, שונה מאוד מהתפילה על פי הקבלה וכוונות האריז"ל. החסיד ה'עובד' ר' הלל מפאריטש, היה 'מקובל' גדול מאוד לפני שנהיה לחסיד (הוא היה משתמש גם בסידור של ר' שבתי, שתלמידי הבעל שם טוב היו משתמשים בסידור הזה והיו מתפללים את כוונות האריז"ל כפי שזה מופיע שם, וגם הרבי מלך המשיח משתמש באופן גלוי בסידור זה פעמיים בשנה, ב'תקיעות' בראש השנה וב'ליל הסדר' בפסח), ומסופר עליו שהוא נכנס ל'יחידות' לאדמו"ר האמצעי וגם לאדמו"ר ה'צמח צדק', ושאל: לכאורה הביאורים בחסידות שמובאים ב'אמרי בינה' ו'פירוש המילות', זה לא אותם כוונות של כתבי האריז"ל, ובמילא מה יעשה?.

במילים אחרות, יוצאת כאן נקודה מעניינת, שההתגלות אלוקות של רשב"י והאריז"ל, זה לא בדיוק אותו דבר.. אחד מהחידושים של תורת החסידות על תורת הקבלה והסוד, שראיתי שגם בספרי ה'מקובלים' היום מתייחסים לזה בפירוש, היא העובדה שהאריז"ל דיבר בעיקר בדרגה של 'ממלא כל עלמין'. 

הרעיון של כוונות האריז"ל הוא, שבעקבות כך שהייתה 'שבירת הכלים', אז נוצר 'בלגן' בסדר ההשתלשלות, ועל ידי הכוונות של היהודי בתפילה הוא בונה לספירת ה'מלכות' פרצוף שלם מחדש, ורק כך יכול להיות האיחוד של 'פנים בפנים' עם שבעת המידות (ז"א), וכך כביכול הוא 'עוזר' לקדוש ברוך הוא להמשיך את ההשפעה לעולמות. ואילו תורת החסידות שגילה הבעל שם טוב, מדברת בעיקרה ב'סובב כל עלמין'. ואפשר לראות את החילוק הזה גם בעובדה, שמורו של האריז"ל היה אליהו הנביא, ששורשו מספירת ה'מלכות', ואילו מורו של הבעל שם טוב היה אחיה השילוני, ששורשו מ'חיה יחידה' 'סובב כל עלמין'.

וגם בשיטה של האריז"ל יש חילוק מהותי לתורת החסידות. אצל האריז"ל עיקר הכוונה של בריאת והתהוות העולמות הייתה 'בגין דישתמודעון ליה' [=כדי שיוודעו אליו], כמו שכתוב בספר ה'זוהר', לגלות את שלימות כוחותיו של הבורא. לא כל אחד יכול 'לגלות את שלימות כוחותיו', זו מדריגה נעלית שמתגלה רק אצל 'משכילים' גדולים. אך הבעל שם טוב שינה את כל הגישה, ואמר שמטרת התהוות העולמות זה כי 'נתאווה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים', כמו שאומרים חז"ל. אז בתקופת הבעל שם טוב, ה'תחתון' היו האנשים הפשוטים, אצל אדמו"ר הזקן היו ה'בעלי תשובה', ובדורנו הרבי שליט"א חידש בזה עומקים נפלאים. אבל הגישה הכללית זה שהמטרה היא גילוי אלוקות בתחתונים. ובמילא זה שייך לכל אחד ואחד, ולא רק לאנשים נעלים. אז רואים שיש שינוי מהותי גם בדרגה עליה מדברים וגם בגישה הכללית.

בנוסף לכל המוסבר עד כה, הגיעה חסידות חב"ד והוסיפה מדריגה נעלית יותר מתורת החסידות הכללית. אם בחסידות הכללית הדגש הוא על 'סובב', אז בחסידות חב"ד מודגש בעיקר העניין של 'עצמות ומהות'. ו'עצמות' זה הולך יחד עם 'ביטול', כי ה'ביטול' ממשיך את ה'עצמות'. במילא כל 'עבודת התפילה' שלנו, זה לגמרי לא אותה תפילה כמו של ה'מקובלים'.. זו תפילה אחרת לגמרי. עד כדי כך שאדמו"ר האמצעי כותב על הדרך של ה'מקובלים', ש'ניט דאס וויל דער אויבערשטער' [=לא זאת רוצה הקדוש ברוך הוא].. ובאמת ה'מקובלים' האמיתיים היום לומדים חסידות חב"ד! אני מכיר 'מקובלים' רציניים שלומדים את 'המשך תער"ב'.. כי הם מבינים שחסר להם חלקים. יש להם 'ממלא', אך חסר להם 'סובב' ו'עצמות'..

להחדיר לעצמנו את האמת כל יום

כדי להסביר את הדרך החב"דית החדשה להתעסק ב'עבודת התפילה', אדמו"ר הזקן מינה את בנו אדמו"ר האמצעי שיסביר וידריך את צעירי החסידים כיצד להתפלל באריכות. אז אדמו"ר האמצעי הוציא קונטרס מיוחד שנקרא 'עיון תפילה', שמטרתו היית להנגיש את הדרך לגשת לתפילה (ולכן הוא נכתב בשפת האידיש, שגם המון העם יוכל להבין זאת). בקונטרס הזה מבואר, שלפני הכל צריך לדעת למה ניגשים כשמתחילים להתפלל. מה המטרה של התפילה. בלי ההתבוננות בחסידות בתפילה, לא מובן מה העניין שכל יום מחדש אנחנו אומרים שהבורא גדול ורם כל כך, וכביכול 'מוחאים כפיים' לקדוש ברוך הוא.. מה זה משנה לו מה אנחנו אומרים עליו, ואיך זה משנה אותנו?

גם בהמשך הקונטרס, יש שאלות מאוד פשוטות וחזקות. לדוגמא, למה 'עבודת התפילה' נקראת 'עבודה'? ואיך על ידי התפילה מתקנים ומבררים את המידות? אז יש שם הסברים נפלאים וכדאי לכל אחד לעיין וללמוד את הדברים מבפנים, אך העיקר שמוסבר שם זה, שהמטרה של התפילה היא להתבטל מהמציאות שלנו ולהתקשר עם 'עצמות ומהות'. ההתחלה של 'עבודת התפילה', זה 'לצאת מעצמנו'. לקלוט שאין לנו מציאות אמיתית והכל זה מציאות הבורא. הכל אלוקות. 'אין עוד מלבדו'.

אבל מה לעשות שאנחנו גשמיים ומרגישים את עצמנו? לכן הגיעה התפילה, להחדיר לעצמנו בכל יום את האמת האלוקית. בלעדי התפילה, האדם מרגיש את עצמו לישות, כי זה היפך המציאות שלנו להתבטל. הקיום שלנו בנוי על הישות שלנו. ולכן צריך להתבונן בכל יום בתפילה, ולשכנע את עצמנו באמת הפשוטה שלא כל מה שמרגישים ורואים, זו האמת. מוכרח שיש משהו רוחני, שהוא מהווה ומחיה את כל הגשמיות הזאת שאנו רואים וחשים. אחרי התבוננות ושכנוע יום-יומי, מתחילים גם להתחבר ולהרגיש את העובדה הזאת.

וכמובן שיש עוד הרבה 'מאמרים' בתורת החסידות שמסבירים איך להתפלל. לדוגמא, יש גם ב'המשך תער"ב' כמה 'מאמרים' בהמשך אחד (העיקרי שבהם זה המאמר 'יהודה אתה יודוך אחיך'), שמבארים שבלילה ספירת ה'מלכות' יורדת לקליפות ולטומאה, והעבודה של היהודי בתפילתו בבוקר, זה להפריד בין את הקדושה מהקליפות.

שלבי העלייה בסולם התפילה

העבודה הזאת היא עלייה בשלבים, צעד אחר צעד. ולכן התפילה היא כמו סולם ש'מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה', כי בתפילה מתחילים מהדרגות הכי נמוכות ועולים בהדרגה במדריגות עד שמגיעים לפגישה עם 'עצמות' ב'שמונה עשרה'. זה מתחיל מ'ברכות השחר' (ובעיקר בברכה 'להבדיל בין יום ובין לילה'), וממשיך ב'קרבנות' שקודם התפילה, ש'קרבנות' זה מלשון 'קירוב הכוחות והחושים', שאז מתחילה העבודה להתקרב ולהתרומם יותר לאלוקות. אבל כל זה עדיין מקיפי, זה חלק מה'מודה אני' של הבוקר. עדיין ללא התבוננות ושכנוע הגיוני לנפש הבהמית בנכונות הדברים.

אחרי זה ניגשים לתפילה עצמה, החל מ'הודו להשם'. ש'הודו להשם' זה עדיין הודאה מקיפית, מאחר שמדברים על שם 'הוי'' שמרומם מהעולמות, אבל יש גם את ה'קראו בשמו' שזה כבר יותר ניתן להבנה, כי 'שמו' זה מורה על ספירת ה'מלכות' ששייכת לעולמות. ואז ממשיכים ל'פסוקי דזימרה', שאז מתחילה כבר ההתבוננות. 'לאסתכלא ביקרא דמלכא' [=להתבונן בגדולת ויופי המלך]. לחשוב על הביאורים בחסידות בעניין של בריאת 'יש מאין' וכו', וזה נותן את הכוח 'לזמר עריצים', שהמשמעות של 'לזמר עריצים', זה כמו שצריך לחתוך את הקוצים והענפים המיותרים שיונקים את חיותם מהעץ – בכדי שהעץ יוכל להשתמש בכוחו בצורה מושלמת בשביל לגדל את פירותיו, כך האדם צריך לצאת ממקום הקליפות שהוא נמצא ולהתבונן בריחוקו הגדול מהבורא, ועל ידי זה הוא יכול להתקדם הלאה בתפילה, להתקרב ולהתאחד עם בוראו. 

אי אפשר להתקדם כשמלוכלכים בטינופת. מוכרחים לסור ולצאת מהרע שאנו עטופים, וכך אפשרי להתכלל בטוב האלוקי. להפריד את הרע, זו עבודה גדולה. אנחנו לא מדברים פה על 'בינונים' עדיין (אך צריך לדעת שהרבי מלך המשיח אומר שכל אחד הגיע למדריגת 'בינוני' בעניינים מסויימים, וגם מחדש הרבי שאם בכל הדורות ייחלו רק ל'הלוואי בינוני', אז בדורנו כל אחד יכול להיות בדרגת 'צדיק'!), ויש לנו הרבה מה לעבוד לסור מהרע.

ואז מגיעים ל'ברכות קריאת שמע', שאז זה הזמן להתחבר לגעגועים שלנו לאלוקות והרצון שלנו להתחבר לעניינים אלוקיים. לכן אנו מתארים את השתוקקות המלאכים ודביקותם, ואז אנו שואלים את עצמנו: מה זה מדבר עלי? כשמתבוננים בחיות הגדולה של המלאכים להתעצם עם הבורא, זה מעורר תנועה של געגועים שאני רוצה להידבק בקדוש ברוך הוא. מרגישים אהבה אמיתית מלאת חיות ו'ברען' לאלוקות. ואז פתאום האדם משתנה. הוא קולט באיזה עולם נמוך הוא נמצא ובאלו שטויות הוא מונח, והוא מתחיל לשאוף לדברים אלוקיים נעלים וטובים. הוא מבין שהוא צריך להתייגע ולהתקדם לכיוון הזה.

עיקר התפילה להגיע ל'אהבה ויראה'

מוסבר לא אחת בתורת החסידות, שעיקר מטרת התפילה היא להגיע לרגשות של 'אהבה ויראה' אלוקיים, ובכך לממש את המצווה של 'ואהבת'. עיקר 'עבודת התפילה' זה ב'קריאת שמע'. אז יש את ההתבוננות ב'יחודא עילאה' ב'שמע ישראל', שאז צריך 'למסור נפשו באחד' ולהיות מנותק לגמרי מענייני העולם ולדבוק בהשם בכל יכולתו, אך צריך לראות שזה לא יישאר רק ב'עליונים' אלא להוריד זאת ל'תחתונים', וזאת באמצעות ההתבוננות ב'יחודא תתאה' ב'ברוך שם' וההמשך לאחר מכן, שה'ואהבת' ה'גדפין' שהם ה'אהבה ויראה', יגיעו לקיום המצוות, 'והיו הדברים האלה'. כי המטרה היא 'דירה בתחתונים'. החלק הזה של התפילה, זו הנקודה העיקרית של התפילה.

אחרי זה יש את ההמשך של 'שמונה עשרה', שאז עומדים 'כעבדא קמי'ה מרי'ה' [=כעבד לפני אדונו]. אנחנו לא כל כך מכירים את המושג של 'אדון', אבל זה מישהו כזה שיכול לעשות בך ככל העולה על רצונו.. אין לך שום מציאות לידו.. ואז האדם כלי לבקש את צרכיו מהקדוש ברוך הוא, וגם אז חסידות מסבירה שהאדם לא מבקש את הצרכים שלו, אלא את הצרכים של כלל נשמות ישראל (כמו שמבואר בפרק מ"א ב'תניא'). כי כשאתה והבורא זה דבר אחד ואין לך מציאות, אז גם אין לך מבוקש.. 'אני' כבר לא 'אני', 'אני' זה 'אלוקות'.. אין לי רצונות.. בהמשך ל'שמונה עשרה' זה ה'תחנון', שזה המדריגה הכי גבוהה בתפילה, שלכן נופלים על הפנים משום שמגיעים אז במסירות נפש ל'עצמות ומהות' ממש.

כעת מתחילה הירידה וההמשכה של הגילויים הנפלאים שהיו בדרגות הכי נעלות, לעבודת השם בעולם הזה. 'אשרי' ו'ובא לציון' זה תחילת הירידה (והם כנגד 'ברכות קריאת שמע' שיש בהם גם 'קדושה'), 'היום יום' (כנגד 'פסוקי דזימרה'), ואז מגיעים לשיא הירידה ב'אין כאלוקינו' (שכנגד 'הודו להשם'). 'עלינו לשבח', זה כבר עניין אחר, שאחרי שהמשכנו גילוי אלוקות כה נעלה, אנו חוששים שהקליפות יינקו חיות משם, ולכן אנו אומרים 'שהם משתחווים להבל ולריק.. אמת מלכנו אפס זולתו', כדי לבטא שאין בכלל מציאות לקליפות ובמילא אין למי לתת את הגילויים הנעלים שישתמשו לטומאה. 'עלינו' זה כמו החתימה, לשמור שההמשכה לא תלך לשום מקום אחר לבד הקדושה.

כולם צריכים להתאחד בעניין של תפילה באריכות

חסידים, מ'דארף דאוונען [=צריכים להתפלל]! התפילה זה דבר כל כך חשוב. כל 'עבודת התפילה', זה שהאדם צריך 'לצאת מעצמו'. ולכן התפילה גורמת לבירור ותיקון המידות. כי בתפילה, האדם גילה את האמת שלו. שהוא בעצם טוב. ועכשיו הוא רוצה ליישם זאת בחיים שלו. היסוד של כל המידות הרעות, זה הישות והגאווה. וכאשר אדם מתפלל, הוא מגיע ל'ביטול' ובמילא הוא מברר ומתקן את מידותיו. 

העיקר של התפילה, זה שהאדם ישנה את עצמו. שהחסיד יתקן את מידותיו. זה העיקר. כדי שלא יהיה כעס ועצבות וכל המידות הרעות, זה רק על ידי 'עבודת התפילה'! בתפילה האדם מתבונן ומחדיר לעצמו ש'שיוויתי השם לנגדי תמיד', במילא כל החיים אחרים לגמרי. אחרי שמתפללים כמו חסיד, כשהולכים ברחוב רואים ומרגישים 'השגחה פרטית' בכל דבר ודבר. מרגישים את הרבי כל הזמן. חיים 'משיח' בצורה אמיתית. מרגישים אלוקות בפשטות.

צריך להתרגל שאחרי כל פעם שלומדים 'מאמר', צריך לעצור ולחשוב: איך זה שייך אלי? איך הרגש שמתואר ב'מאמר' נוגע אלי? אני מסכים ומתחבר לדברים? שחושבים על זה ברצינות, לאט לאט זה גורם רצון ומשיכה לממש את זה באמת. דבר כל כך חשוב ומרכזי בחיים של יהודי וחסיד, ברור שהוא שייך ונדרש מכל אחד ואחד. זה לא איזה עניין של אנשים נעלים או בחורים צעירים, כל האברכים ואנ"ש מכל הסוגים צריכים להתאחד בעניין של תפילה באריכות. זה ממש יסוד החסידות ויסוד להצלחה בעבודת השם. בטוח שזה שייך לכל אחד, ולא רק 'שייך', זה היסוד של הכל.

זה נושא שצריך לעורר עניין וחשיבות אצל כל אחד. שזה יהיה נוגע לכל אחד לדעת 'איך מתפללים'. לפתוח ספרי חסידות וללמוד על התפילה. אני בעצמי מידי פעם כשאני רוצה ללמוד שוב על העניין של 'עבודת התפילה', אני לוקח את ספרי ה'תורה אור' וה'ליקוטי תורה' ופותח ב'מפתח עניינים' בסוף הספר על המושג 'תפילה', וגם ב'ספר הליקוטים' של אדמו"ר 'הצמח צדק', וכך אני לומד על הנושא. והאמת היא שלא חסר לנו בכלל מה ללמוד, יש לנו שפע עצום של חסידות על העניין של תפילה. גם במאמרים של הרבי שליט"א (בפרט בשנים הראשונות), מוסברים הדברים בצורה נפלאה.

הנקודה העיקרית היא, שצריכים לדעת ש'עבודת התפילה' זה בנפשנו. זה לא 'עוד משהו', שאם אני יודע זה נחמד, ואם לא – אז לא.. זה עיקר העבודה! בלי 'עבודת התפילה' חיים בחושך. מוכרחים להתפלל באריכות. בלי 'עבודת התפילה', כלום לא זז. נשארים אותו דבר. אותה בהמה. לא גדלים.

לא שייך 'התקשרות' בלי 'עבודת התפילה'!

בלי תפילה, גם אין התקשרות לרבי מלך המשיח. מישהו פעם אמר לי שהוא אוהב את הרבי, אז שאלתי אותו: אתה אוהב את אשתך, אוהב את הרכב שלך, אוהב את העבודה שלך, ובאותה קטגורייה אתה אוהב את הרבי?! אתה מבין שזה לא הולך ביחד (כמו שמוסבר בפרק מ"ט ב'תניא')?.. טוב, אז אולי זה דרגה קצת גבוהה וצריכים לעבוד כדי להגיע לזה, אבל לכל הפחות צריך שהחיות וה'ברען' יהיו לאלוקות, ובלי 'עבודת התפילה' זה פשוט לא שייך!

בלי 'עבודת התפילה' לא שייך 'התקשרות'! כי בלי תפילה, נשארים גסים ולא נעשים יותר עדינים. אם חושבים על עצמנו ועל הרצונות והתאוות שלנו, זה הפוך לגמרי מ'ביטול'. אם רוצים רבי, אם רוצים 'עצמות', חייבים להתפלל באריכות! בלי ה'ביטול' שנוצר בתפילה, זה פשוט לא הולך.. אמנם הרבי אוהב אותנו כמו שאנחנו, אבל אם רוצים להעמיק את הקשר עם הרבי בצורה אמיתית – צריך 'להתפלל'. 'עבודת התפילה' זה היסוד להכל. התפילה זה יסוד ההתקשרות לרבי מלך המשיח.

בכל דבר יש את המוחין (חב"ד), המידות (חג"ת) והמעשה (נה"י). אז אם רוצים 'התקשרות', לא מספיק רק לעשות (מעשה) את מה שהרבי דורש, צריך להתחבר לדברים (בשכל ומידות). כמו שאדמו"ר הזקן אומר ש'מצווה בלא כוונה כגוף בלא נשמה'. לכאורה כתוב ש'המעשה הוא העיקר'? זה נכון, אבל כאשר ל'מעשה' (גוף) יש מוחין ומידות (נשמה), זה 'מעשה' אחר לגמרי!

כאשר רק מבצעים את ההוראות של הרבי בצורה טכנית, אז מוסרים את הידיים והרגליים לרבי. הראש שלו יכול להיות עסוק בשטויות, והרגש שלו יכול להיות שקוע בהנחות העולם הזה. אז הוא מסר את הידיים. לא מזלזלים בזה, אבל הוא לא מסר את 'עצמו'. איפה הוא מונח? איפה הלב שלו? ממה הוא מתרגש? מאכילת 'שוקולד' טעים?.. הוא השאיר לעצמו את ה'מוחין' שיחשוב לעצמו שטויות, הוא השאיר לעצמו את הרגש שלו להנות מהרכב שלו וכל שאר הבלי העולם..

אבל כשמתעסקים גם ב'עבודת התפילה', מוסרים לרבי גם את המוחין והמידות, מתמסרים בכל המציאות שלנו ועם כל הכוחות! התמסרות של 'נפש רוח נשמה חיה יחידה', היא התמסרות מוחלטת. וזה שייך רק על ידי 'עבודת התפילה'. אחרת זה נשאר התמסרות חלקית. זו 'התקשרות' חלשה.. כמו שלא שייך 'גוף' בלי 'נשמה', כך לא שייך 'התקשרות' בלי 'עבודת התפילה'!

הרבי מלך המשיח כותב באחד המכתבים, ש'האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב', במילא שהאדם יסתכל על אחרים כמו שהקדוש ברוך הוא מסתכל עליהם, ויש 'חזקה' שהם טובים ויותר טובים ממני, שהרי אני מבין את האמת ולמרות זאת עושה הפוך מהאמת – אבל השני אולי בכלל לא יודע את האמת וכו'. הגישה הזאת שייכת רק כשמתפללים. כל ה'איידלקייט' והעדינות מגיעה רק מ'עבודת התפילה'.

מה יותר 'משיח' מתפילה?

כל העניין של 'עבודת התפילה' זה דבר אחד עם העניין של 'משיח'. מה זה 'משיח'? חטיף שוקולד טעים? 'משיח' זה גילוי ה'יחידה', ו'עבודת התפילה' מגלה את ה'יחידה'! אז מה יותר 'משיח' מתפילה באריכות? 'עבודת התפילה' זה משיח! 'משיח' זה גילוי 'עצמות ומהות', ועל ידי התפילה מתקשרים ב'עצמות'. מי שחי עם גילוי ה'יחידה', אין לו מציאות משל עצמו, הוא בטל לגמרי ומאוחד עם הבורא, וזה עניינה של התפילה שנהיה ב'ביטול' ונתאחד עם הבורא. שנהיה חלק מ'עצמות'. 

וכמו שמוסבר בחסידות שכדי לצאת מגלות פנימי לגאולה פרטית, זה על ידי 'עבודת התפילה'. אותו דבר זה בעניין של 'קבלת המלכות'. מה זה 'קבלת המלכות'? זה עבודה. שאתה מוותר על המציאות שלך ומתמסר למלך. שאתה 'יוצא מעצמך' ומתחבר למציאות האלוקית. זה תפילה וזה משיח. במילים הכי פשוטות: ההתעסקות ב'עבודת התפילה' זה לגמרי עניינו של 'משיח'.