'עבודת התפילה' בדור הגאולה – זה תרופה לבריאות הנפש!

התוועדות חסידית סוחפת עם הגה"ח הרב משה שיחי' קורנוויץ – משפיע ישיבת 'תומכי תמימים ליובאוויטש' בית שמש, רב קהילת חב"ד בית שמש רמה ד' ומראשי 'מכון הלכה חב"ד' • לקריאה

**

החשיבות הקריטית של העיסוק ב'עבודת התפילה', הוא ממש מיסודות החסידות. עד כדי כך שמובא בספר 'היום יום', שראשית הנפילה בעניינים רוחניים נובעת מההעדר העבודה בתפילה. וכמו שמבואר בתורת החסידות, שהתפילה היא 'עמוד השדרה' שנותן חיות לכל האברים, לכל ענייני התורה והמצוות. במילא מובן שכאשר לא מתעסקים בעבודה פנימית, באמצעות 'עבודת התפילה', נהיה העדר החיות בכל העניינים של 'אידישקייט' ו'חסידישקייט', וכמובן שנחסר בכל העבודה הפנימית של חסיד. זה דבר מאוד פשוט. ולכן חייבים להתעסק ב'עבודת התפילה'. זה מוכרח.

ולמה זה באמת ככה? מה כל כך חשוב וקריטי להתפלל באריכות? בשביל צריך להקדים ולהסביר, מהי המהות והעומק של הדברים. בספר ה'תניא' ובריבוי מקומות בחסידות מבואר, שללא 'אהבה ויראה', בלי רגשות אלוקיים אמיתיים, אי אפשר באמת לעבוד את השם באמת. בלי רגש אמיתי לאלוקות, אי אפשר לעבוד עם הנפש הבהמית, אי אפשר לצאת מההגבלות של המציאות והישות שלנו.

בשביל להשתנות – צריך להרגיש

ההסבר לכך הוא פשוט. בסופו של דבר ה'אני' של האדם, זה הרגש שלו. יכול להיות אדם שמבין שצריך לעשות דבר מסויים, אך רגש ליבו נוטה ונמשך לבצע עניין אחר, בדרך כלל בצורה טבעים וללא עבודה מיוחדת – הוא יממש את תאוות ליבו. למרות שיכול להיות שבשכל שלו הוא מבין שעניין זה הוא היפך ההיגיון והמוסריות, אך 'אדם קרוב אל עצמו' והוא מחפה ומתעלם מההבנה שלו, כי הוא מרגיש שיהיה לו טוב מהמימוש של רגש ליבו.

לכן תורת החסידות שמה דגש גדול על העובדה שמורחים לייצר רגשות של 'אהבה ויראה'. שלא רק נבין בשכל שאלוקות זה דבר טוב, אלא גם נרגיש ונתחבר לדברים ברגש האנושי שלנו. אמנם בדור שלנו יש דגש נוסף גם על העניין של 'קבלת עול' וצייתנות (ספירת ה'מלכות'), אבל הרבי מלך המשיח מסביר לא אחת (בפרט במאמרים של 'ספירת העומר'), ש'קבלת עול' זה בעיקר העבודה של 'אתכפיא', ומאיתנו נדרש להגיע לדביקות באלוקות (בדוגמת 'אתהפכא'), שזה יכול להיות רק על ידי רגשות של 'אהבה ויראה' (ספירת ה'יסוד'). והדרך ליצור ולעורר רגשות של 'אהבה ויראה', זה באמצעות 'עבודת התפילה'.

כאשר מתחילים להתעסק ב'עבודת התפילה', מתחיל להיות רגש מסויים בעניינים אלוקיים. רואים בחוש שאפשר ללמוד הרבה חסידות, אבל זה נשאר 'מקיף'. אפשר ללמוד הרבה 'השכלה' עם פלפולים והוכחות על 'אחדות השם', אבל בפועל ממש זה לא משנה את האדם. הוא יכול להישאר אדם גס ובעל מידות לא טובות. כי זה לימוד החסידות לבדו מעורר את האדם בצורה מקיפית, 'מלמעלה'. בשביל שלימוד החסידות ישנה את החיים של האדם בפועל, אז חייבים עבודה פנימית. בשביל להתחבר ולהרגיש בפנים, בתוך הלב, את מה שלומדים. בכדי להתאמת עם הנלמד בצורה מורגשת ופנימית, מוכרחים להתפלל באריכות.

איך מרגישים?

הדרך ליצור רגש אמיתי ונכון בתפילה, מתבצע בהקדמת ההכנות שקודמות לתפילה. החל מלימוד החסידות וכלה בהתבוננות והמחשבה בחסידות לפני התפילה ובתפילה. ההתבוננות בחסידות אינה מקבילה ללימוד החסידות. יכול להיות אדם שלמד 'מאמר' ואפילו הוא יודע אותו בצורה טובה בשכלו, אבל זה עדיין לא נקרא 'התבוננות'. גם אם הוא יודע את ה'מאמר' בדרך של 'שקלא וטריא' ועם כל הפלפולים והעיונים בזה – זו לא 'התבוננות'. ההתבוננות זה שלב נוסף ועבודה בפני עצמה, שמגיעה לאחר לימוד והבנת החסידות.

 ההתבוננות היא זו שגורמת להוליד את המידות של 'אהבה ויראה', על ידי כך שיש התחברות והתקשרות ('דעת') לעניין שחושבים עליו. הרעיון הכללי של התבוננות, זה לא לחשוב על פרטים חדשים בנושא שמתבוננים בו, אלא להעמיק את המחשבה באותו עניין עליו חושבים. להתחבר אליו, שהוא יעניין אותנו, שהוא ירגש אותנו. לא ביום אחד זה קורה, וצריכים להתמיד בהתבוננות בצורה עקבית, אבל כאשר משקיעים בזה בצורה קבועה – הרגש נוצר.

יש כאלו שחושבים שעל כל 'מאמר' בחסידות שלומדים, יש להתבונן בזה. זה לא מוכרח בכלל. אפשר לקחת גם עניין מסויים ופרטי, ובו להתבונן. לפעמים רוצים להתבונן ב'מאמר' שלם של הרבי שליט"א, זה בדרך כלל קשה לעשות כך מיד בתחילת הדרך, מאחר שב'מאמר' שלם יש פרטים רבים ועמוקים. אבל אם לוקחים נקודה פרטית מה'מאמר', ובפרט מעניין שאפשר להתעורר בו באהבת השם או בהשגחה פרטית, ומתבוננים בזה בצורה אישית 'אליבא דנפשי'ה', שהוא ירגיש התחברות לדבר שהוא חושב עליו, זו בהחלט התבוננות טובה.

כל אחד צריך למצוא את העניינים בחסידות שיותר 'מושכים' אותו, ובהם להתבונן. אם זה עניין של 'אחדות השם' או התהוות של 'יש מאין' וכדומה. העיקר זה להתקשר לעניין שחושבים. שזה יהיה 'מקום שליבו חפץ'. אז כשמתבוננים בזה בהעמקת הדעת, אפשר להוליד רגש אמיתי מזה. אך כמובן שכמה שלומדים יותר ומכירים יותר פרטים על הנושא, ההתחברות לדבר תהיה בקלות יותר. כשמתבוננים בעניין מסויים ומרחיבים ומעמיקים את המחשבה בו, זה יוצר חיבור טבעי יותר לדבר.

ההתבוננות בדברי אלוקים חיים, נותנת את הכוח לרצות להשתנות, את האפשרות להתפעל מאלוקות. לכן כדאי לכל אחד לקבוע זמן מוגדר לפני התפילה, בנוסף וכהמשך ללימוד החסידות, בו הוא יתבונן במה שלמד, ואחר כך כשניגשים לתפילה – זו תפילה אחרת לגמרי. זו תפילה עם חיות ורגש. ואז ההתבוננות חודרת גם בתוך התפילה ומגיעים להרגש אלוקי בהתבוננות.

אפשר דוגמא ל'התבוננות'?

אני אתן דוגמא להתבוננות. ב'שער היחוד והאמונה' מובא משל מהשמש, שהאור והזיו של השמש יש לו קיום רק כאשר הוא מחוץ לשמש, אך בתוך השמש אין לו קיום כלל. בנמשל, אנחנו צריכים להגיע להכרה שאנחנו נמצאים כביכול 'בתוך השמש', בתוך 'דבר השם' שמחיה אותנו, ובמילא אין לנו מציאות אמיתית, ולכן אנחנו צריכים להיות בטלים לאלוקות. אבל הקדוש ברוך הוא ברא את ה'צמצום', שענינו להעלים את האמת הזו, ולתת לנבראים אפשרות לחשוב שיש להם קיום אמיתי. אבל האמת היא שכל המציאות כולה היא אלוקות, כמו 'זיו השמש בשמש'.

ועצם העובדה שאני רואה שיש מציאות של עולם, זה בשביל שאני אתבונן ויגיע לאמת שמוסתרת בעקבות ה'צמצום', ש'אין עוד מלבדו'. ובמילא אם מגיע לי ניסיון, אני צריך לחשוב על כך שמקורו מגיע מכוח הגבול (ה'צמצום') שהוא מעלים על האמת, והאמת היא הכוח הבלי גבול (שלפני ה'צמצום'), ובעצם אין לניסיון מציאות אמיתית – אז למה כדאי לי ליפול בדבר שקרי ומדומה? אז אולי אני ירגיש הנאה מזה, אבל זו הנאה מזוייפת! בדומה לזה אפשר לחשוב לא רק על ניסיונות, אלא אפילו על סדר היום הרגיל שלנו, כמה מתוכו מנוצל לגשמיות וכמה לעולם אלוקי? ולחשוב על העובדה שחיי הגשמיות הם דבר מזוייף, והמילא צריך להשקיע את מירב הכוחות בעניינים רוחניים. 'ובחרת בחיים'. וכך אפשר להרחיב את ההתבוננות הלאה והלאה.

תפילה שמחה ו'חיה'

כל ההכנות לתפילה, מטרתם אחת היא – התפילה עצמה. במילא כפשוט שהתפילה עצמה צריכה להיות דבר 'חי' ובהתלהבות. כמו שהרבי מלך המשיח מסביר בשיחת ה'דבר מלכות' בפרשת 'בשלח' תשנ"ב, שהתפילה צריכה להיות בשמחה מתוך שירה ובקול רם וחיות. כשהתפילה נאמרת בצורה חיה ובשמחה, אז עצם התפילה זה כבר דבר מחיה. שלא יצא מצב שמישהו יקבע לעצמו זמן להתבונן בחסידות לפני התפילה בשבת קודש או אפילו בכל יום, אבל את התפילה עצמה הוא יגיד בצורה פשוטה ללא חיות. אז צריך לזכור שהמטרה של ההתבוננות, היא שהתפילה תהיה 'חיה', ולכן צריך לראות שהתפילה עצמה תהיה בחיות וחמימות.

כמו שהבעל שם טוב מסביר את הפסוק 'בא אל התיבה', שהאדם צריך להכניס את עצמו בתיבות ואותיות התורה והתפילה, שזה יהיה חלק ממנו. שכל מילה שהוא אומר בתפילה, הוא מבין ומרגיש אותה במוח ובלב שלו, וגם בפשטות להתפלל בקול רם ובחיות. כי עצם האותיות של התפילה הם אותיות קדושות מאוד, ויש באותיות עצמם כוח סגולי נפלא. בכל מילה וכל פסוק ב'פסוקי דזימרה' ו'ברכות קריאת שמע' וכו', יש גילוי אלוקי מכוון. זה קודש קדשים.

כמו שידוע שאדמו"ר הזקן בירר וסידר את הנוסח, שיהיה מכוון ומדויק לפי כל הכוונות. חלק מהכוונות מוסברות בתורת החסידות, ואפשר לראות שבמילים בתפילה טמונים עניינים הכי נפלאים ונעלים. אז גם אם לא יודעים את כל הכוונות, עצם העובדה שאומרים את המילים וחושבים את פירוש המילים ומתחברים לזה, זה דבר גדול. גם כאשר ההתבוננות לא גרמה התעוררות בתפילה, אם נתפלל את התפילה עצמה בחיות, אז גם זה יקל על ההתבוננות בחסידות שתחדור בתוך התפילה.

מובא בדרושי חסידות מאמר רז"ל ש'אין מוסרים רזי תורה אלא למי שליבו דואג בקרבו'. ומוסבר שגם אם לומדים חסידות ('רזי תורה'), זה לא 'נמסר' וחודר בו, אלא אם כן הוא מרגיש ואכפת לו מהעניין ('ליבו דואג בקרבו'). התנועה שלנו צריכה להיות שאנחנו רוצים שחסידות תיגע לנו, שחסידות תשנה לנו את החיים, שיהיה אכפת לנו מחסידות. כאשר אדם מתפלל באריכות, אז הוא יכול לעורר אצלו את ה'ליבו דואג בקרבו', את התשוקה והרצון להרגיש שייך לגמרי לאמת האלוקית. וכמובן שכאשר לומדים ומתבוננים בחסידות, ומתפללים כמו שצריך, אז זה משנה את היום כולו. לימוד התורה אחרת לגמרי. קיום המצוות נעשה בחיות. וכל ההנהגה נהיית קדושה ועדינה יותר.

'עבודת התפילה' מעניקה בריאות הנפש

אפשר לראות בצורה מוחשית שבדור שלנו צריכים הרבה יותר מבעבר, את העבודה הפנימית, ולא להסתפק רק בתנועה של מסירות נפש וצייתנות. כי בנוסף לכך שאנחנו נמצאים בדור הגאולה, בתקופה הכי נעלית, ויש לנו כוחות מיוחדים ביותר, יש לנו גם את ההתמודדויות והניסיונות הייחודיים של הזמן הזה, שכעת יש את ההתגברות של תוקף מציאות הרע (שזה גם חלק מתהליך הגאולה) בצורה הכי חזקה.

אז בלי 'אהבה ויראה', בלי רגש לאלוקות, קשה מאוד להתמודד עם כל הניסיונות. הרבי מלך המשיח מסביר ש'ניסיון' הוא מלשון 'נס' והרמה, שתפקידו לרומם את האדם למדריגה גבוהה יותר. אז בלי ההתעסקות ב'עבודת התפילה', קשה מאוד לקחת את ה'ניסיון' בצורה כזו. וכאשר יש לנו את הרגש וההתפעלות האלוקית שמגיעים מהתפילה, זה מאיר את כל ההתמודדות והניסיונות, ואפשר באמת להתרומם ולהתעלות לעולם טוב.

יש טענה ש'בדור שלנו קשה להתרכז הרבה זמן', ולכן אולי פחות נדרשת האריכות בתפילה. האמת היא שאני חושב שזה בדיוק להיפך. בגלל שלא מתעסקים בצורה רצינית בעניין של 'עבודת התפילה', בגלל זה קשה להתרכז בחיים הגשמיים! אולי כל הקשיים הגשמיים שאנו חווים בצורה נפשית ואנושית, מגיעים מהעובדה שאנחנו לא מספיק מונחים בעניין של תפילה.

הבעיה המרכזית של היום (והרבי מזכיר זאת בשיחות), זה שהכל הוא ב'פיזור הנפש'. אין את ה'שמע ישראל', אין את הריכוז של עשר כוחות הנפש. אני חושב שדווקא בדור שלנו, שיש כל כך הרבה פיזור הנפש, אז להתפלל קצת באריכות יותר – זה ממש תרופה לנפש. אז יכול להיות שאדם יקבע להתפלל באריכות לפחות פעם בשבוע בשבת (כמו שהרבי מסביר שזה המינימום) או בזמנים נוספים שיש לו פניות, אבל זה דבר שמוכרח בתקופה שלנו. בדור שלנו להתפלל באריכות זה פשוט בריאות הנפש! בגשמיות. בכדי שאדם יישאר שפוי, בתוך כל הבאלגן והריצות ופיזור הנפש, צריך להיכנס לעולם התפילה. בזמננו התפילה זה ממש תרופה. זה בריאות.

כל אנ"ש יכולים וצריכים להתפלל באריכות

אמנם אולי הקושי בזה כיום הוא יותר גדול, אז במקום להאריך בתפילה שמונה שעות, אפשר להאריך בתפילה שעה וחצי\שעתיים או להאריך חצי שעה ב'פסוקי דזימרה' וכו', אבל עצם ההתאמצות והניסיון להשקיע ולהאריך התפילה – דווקא כיום זה ממש תרופה לחיים בריאים ותקינים בצורה נפשית ואנושית. כמו שאפשר לראות בחוש, שרוב העולם לא יכול להתרכז ולחיות בצורה בריאה תקינה, לראות את הדברים בצורה ישרה ונכונה. ודווקא הכניסה לעולם הזה של 'עבודת התפילה', לחשוב על המילים שאני אומר ולחשוב על מה שאני עושה, זה בהחלט יכול להיות תרופה לבריאות הנפש.

הדרישה להאריך בתפילה היא נדרשת מכל אחד ואחד. זה לא רק עניין לבחורי ישיבה.. הרבי מלך המשיח רוצה שכל אנ"ש והאברכים יתפללו באריכות. אז בשבת קודש כולם יכולים וצריכים להתעסק ב'עבודת התפילה'. אין לאף אחד תירוץ. אם כל אחד יסדר לעצמו את סדר היום בשבת בצורה בריאה, שהוא יוצא מהבית בשעה שמונה ולומד חסידות, וקובע זמן להתבוננות לפני התפילה, ובשעה עשר הוא כבר מתחיל תפילה, אז בהחלט הוא יכול להתפלל עד השעה אחת\שתיים ולהיות מונח כל כולו בתפילה. זה הרבה זמן וזה שייך לכל אחד.

מי שלא עוסק בזה, הוא סובל מפיזור הנפש. כפשוטו ממש. אבל דווקא אברך שמתמסר לעניין, ומסדר לעצמו את האפשרות להאריך בתפילה, זה נותן לו 'עמוד שדרה' בריא וחיוני לכל השבוע. יהיה לו מנוחת הנפש ורוגע כל השבוע. וזה משפיע כמובן על ה'שלום בית' וחינוך הילדים וכו'. ואלו שיש להם פנאי גם בימות החול, כמובן שגם מהם נדרשת האריכות בתפילה ביום חול.

להתבונן בשיחות ה'דבר מלכות' – זה נקודת השיא

יש עניין מיוחד בהתבוננות בתפילה בשיחות ה'דבר מלכות' מהשנים תנש"א-תשנ"ב. כי שיחות ה'דבר מלכות' זה ה'עסענץ' ונקודת התמצית של כל תורת החסידות. בשיחות הללו מוסברים עניינים נפלאים, שאפשר להתבונן בהם בהתבוננות עצומה. לפעמים כשמדברים על התבוננות בעניינים עמוקים, אז יותר קשה להתבונן. אבל כאשר מישהו לומד בצורה רצינית ומבין את שיחות ה'דבר מלכות' בצורה טובה, כמובן שאדרבא ואדרבא שכדאי ונחוץ להתבונן בהם. ואפשר גם לקחת גם נקודה אחת\שתיים מה'דבר מלכות' שיותר נוגעות לו, ולהתבונן בזה ואפילו בעניינים בשיחות האלו שמוסבר אודות זיכוך העולם, בוודאי שאפשר להתבונן בזה בתפילה. אפשר לחשוב מה זה 'עולם' ומה זה אומר 'זיכוך העולם', איך זה ב'סדר ההשתלשלות' ומה זה אומר לו בחיים שלו וכו'. זה חשוב מאוד להתבונן בשיחות של ה'דבר מלכות' בתפילה.

אבל בתור התחלה, מומלץ יותר להתחיל להתבונן בעניינים בחסידות שיש לאדם יותר 'גישמאק' וחיבור אליהם. שיותר שייכות עבורו כעת במצבו בעבודת השם. כי בסופו של דבר כל הנקודה של ההתבוננות, זה החיבור וההתקשרות לעניין, וכמה שהאדם יותר מחובר ונמשך לעניין, זה יקל עליו להתבונן בו ולהרגיש אותו. אבל כמובן שיש חשיבות נפלאה בהתבוננות בשיחות ה'דבר מלכות' מהשנים תנש"א-תשנ"ב.

דווקא בדור הגאולה – קריטי להתפלל באריכות

דווקא בתקופה שלנו, ברגעים האחרונים לפני הגאולה, מודגש יותר העניין של 'עבודת התפילה' והתבוננות בחסידות בצורה פנימית. ככל שמתקרבים יותר להתגלות של הרבי מלך המשיח, אז 'עבודת התפילה' זה עוד יותר נוגע. כי כל העניין של 'משיח' זה גילוי אלוקות בעולם. כל הבלאגן שקורה היום בעולם, זה מגיע כדי לעורר אותנו שנגלה את הקדוש ברוך הוא בעולם האישי שלנו ובעולם כולו. אחרת, יהיה גילוי של ה'קליפות' וצד הרע. אין באמצע היום.

ולכן עוד יותר נדרש היום, בתקופה שלנו, העניין של 'עבודת התפילה' וליצור רגשות של 'אהבה ויראה' מתוך עבודה פנימית. בלי 'עבודת התפילה', לא שייך לחיות אלוקות. כשמתעסקים ב'עבודת התפילה', מתחילים לחיות אלוקות, מתחילים 'לחיות עם משיח'. לכן ממש קריטי עבור כל חסיד וחסיד להתפלל באריכות! זה חשוב מאוד עבור העניין של 'משיח'.

העניין של 'עבודת התפילה' חשוב במיוחד בדור השביעי, שהוא דור הגאולה. כי כל העניין של הגאולה, זה 'אתהפכא'. בזמן הגלות העניין העיקרי הוא עבודת ה'אתכפיא'. כמו שכתוב על גאולת מצרים 'כי ברח העם', זאת אומרת שעם ישראל לא הפכו את המצריים השונאים לאוהבים, אלא הם פשוט ברחו מהרע (בדוגמת ה'אתכפיא'). אבל על הגאולה האמיתית והשלימה כתוב 'לא בחיפזון תצאו', שהעבודה היא במנוחה, מאחר שהופכים את ה'גולה' עצמה ל'גאולה' (שזה עניין ה'אתהפכא').

בגאולה כל כוחות הנפש שלנו יהיו יתחברו וירגישו את החיות האלוקית, וכל המציאות כולה תרגיש בגילוי שכל מציאותה זה אלוקות. אז בשביל שאנחנו נביא את הגאולה, חייבים שיהיה לנו כבר עכשיו רגש פנימי של אהבה ויראה לאלוקות. כמו שמוסבר בספר ה'תניא' שכל הגילויים שיתגלו בגאולה, מגיעים על ידי העבודה שלנו בזמן הגלות. והרגש הפנימי הזה נעשה על ידי 'עבודת התפילה'. במילא אם אנחנו רוצים באמת להביא גאולה לעולם, שהרבי מלך המשיח יתגלה ויגאל אותנו לגאולה נצחית – פשוט מוכרחים להתפלל באריכות.