צרור סיפורים מעניינים על הרבנית חיה מושקא

אנו מגישים צרור סיפורים מעניינים על הנהגתה וצדקותה של הרבנית חיה מושקא שניאורסאהן נשמתה עדן (אשת הרבי נשיא דורנו ובתו של הרבי הריי"צ) • כיצד עזרה בגאולת אביה הרבי הריי"צ בי"ב תמוז? היכן רואים את מסירות נפשה? כיצד הגיבה הרבנית לשודד שרצה לשדוד אותה? ומהי ה'מרגלית יקרה' שהרבי הריי"צ גילה לנשיא דורנו על מהותה? • לכתבה המלאה

•••

 ☚ מיוחד: גלרייה ומכתב נדירים של הרבי עם שז"ר 

א] החסיד ר' זלמן דוכמאן ע"ה מספר במכתבו לרבי מכ"ג חשון תש"ט, שכאשר נגזר על הרבי הריי"צ לנסוע לגלות להיות שלוש שנים בעיר קאסטרמא, במצב ובמקום שכל רגע שם גבל במסירות נפש בפועל, והיה צריך לבחור במי מבנותיו שתיסע עמו כדי לעזור לו בהיותו בגלות, תחת עיניהם הקפדניות של קלגסי הקג"ב, התבטא הרבי הריי"צ שהבת הגדולה יותר מדאי חריפה וקולנית, הבת הצעירה יותר מדאי שקטה וביישנית, אבל הבת האמצעית הרבנית חיה מושקא היא 'טובה מאוד', והיא הכי ראויה מכל הבנות להיות איתו לעזר בהיותו במצור ובמצוק.

ב] בשלשלת היחס לספר 'היום יום' שהוגה על ידי הרבי מסופר, שהרבנית היתה זו שמסרה את בשורת הגאולה בטלפון מקאסטראמא לבית רבינו בלינגרד. בעדות הרבנית במשפט הספרים, סיפרה הרבנית שהפעם היחידה שאמרה את המילים 'בלי פרסום' היה כשמסרה את ההודעה על הגאולה, עם ההוראה שיהיה 'בלי פרסום', כדי לא לסכן את חיי אביה הרבי. ואכן כל החסידים נענו לכך וכפי שר' זלמן דוכמן כותב במכתבו הנזכר לעיל לרבי שאחד מזקני החסידים רקד אז בלי נעליים, מפני שהיתה הוראה שיהיה בלי פרסום.

ג] בעדות במשפט הספרים סיפרה הרבנית, שענינו המיוחד של הרבי הריי"צ היה ענין המסירות נפש בפועל עבור החזקת היהדות ברוסיה, ובמיוחד עבור להפיץ ספרים לילדי החדרים שיוכלו ללמוד תורה, שזה היה נגד החוק ברוסיה. מסופר גם שהרבנית היתה הולכת במסירות נפש בהיחבא בכל לילה, להניח שק לחם ליד בנין הישיבה, כדי שתלמידי הישיבה לא יגועו ברעב ויוכלו להמשיך ללמוד תורה מתוך מסירות נפש.

ד] ביום ההילולא הראשון כ"ב שבט תשמ"ט, אמר הרבי אודות הרבנית שבמשך כל ימי חייה היתה עבודת ה' שלה באופן של מסירות נפש ממש. בשיחתו הקדושה סיפר הרבי אודות הרבנית נשמתה עדן, שכאשר היא היתה מאוד צעירה, המלמד שלימד אותה רצה להלביש הכל בשכל, ולא להפחיד אותה עם מעשה ניסים ומסירות נפש, אמר לו אביה הרבי הריי"צ, שאדרבה ילד יהודי צריך להתחיל בחינוכו דווקא עם סיפורי מסירות נפש, ודווקא זה מתקבל אצל ילד יהודי.

הרבי הוסיף שאכן אופן החינוך של הרבנית על ידי אביה הרבי הריי"צ היה בהדגשה חדור עם מסירות נפש וכו'. הרבי סיים שבמשך כל ימי חייה הצטיינה הרבנית בעבודת ה' שלה מתוך מסירות נפש, היינו שבנוסף לכך שעבודתה היתה בשלימות 'כמצוות רצונך', הנה יתירה מזו כל חייה עבודתה היתה מתוך מסירות נפש.

ה] באחד ממכתביה של הרבנית לידידתה מרת נעכע ריבקין כותבת הרבנית שהיא מאוד שבורה מזה שהיא עוזבת את בית אביה הרבי הריי"צ בריגא, ובפרט שהבית ריק ועצוב (כי כמעט ולא היו אז עדיין הרבה חסידים וידידים בריגא) ,אבל זה לא תלוי בה כי הרבי רוצה לנסוע לברלין והיא כמובן נוסעת איתו, בבחינת 'לכתך אחרי במדבר'.

ו] האדמו"ר ר' משה הלוי הורוביץ מבוסטון זצ"ל (אחיו הגדול של האדמו"ר ר׳ לוי יצחק הורוביץ מבוסטון זצ"ל מהר נוף בירושלים), התגורר במשך שנים רבות בקראון הייטס לפני שעבר לגור בבורו פארק. הוא היה גר ברחוב 'פרזידנעט' מספר 1310. בשנת תשט"ו עבר הרבי לגור בבית הידוע ברחוב 'פרזידענט' מספר 1304, בשכנות ממש לביתו של האדמו"ר מבוסטון. (ביתו של האדמו"ר היה מצד שמאל של בית הרבי, בצד הכניסה מהחצר והמטבח).

בביתו של האדמו"ר מבוסטון היה גם בית מדרש, כפי שהיה נהוג אז אצל רבנים ואדמו"רים רבים בארצות הברית. חתנו של האדמו"ר מבוסטון סיפר שבשבתות וחגים ביקשה הרבנית שישאירו את חלון בית המדרש פתוח כדי שתוכל לשמוע את התפילה וקריאת התורה. המשב"ק הרב מאיר הרליג ע"ה אישר את סיפור מעשה הדברים, והוסיף שבשנים שהרבי היה עדיין גר ברחוב 'ניו יורק', בראש השנה אחרי התפילות הרבי היה חוזר ותוקע בבית את התקיעות עבור הרבנית. 

אבל מאז שעברו לבית ב'פרזינדט' שהיה בסמיכות לבית המדרש של בוסטון, הפסיק הרבי לתקוע עבור הרבנית, כי היא היתה שומעת את התקיעות מחלון בית מדרש זה. כאשר האדמו"ר מבוסטון עזב את 'קראון הייטס', היה אחד מאנ"ש תוקע את התקיעות בבית הרבי עבור הרבנית. חתנו של האדמו"ר מבוסטון סיפר גם שבבית המדרש של בוסטון היה גם מקווה טהרה, והרבי היה נוהג לפעמים לטבול בה.

ז] פעם כשהרבנית חזרה לביתה, עמד בחצר שודד שניסה לשדוד אותה. הרבנית פתחה בצעקות ובני משפחת האדמו"ר מבוסטון קפצו מיד החוצה. באותו רגע גם הרבי, שהיה אז בבית, פתח את דלת הבית לראות מה קורה. והנה ברגע שהרבנית ראתה את הרבי, היא כמו שכחה שהיא באמצע שוד, ופנתה אל הרבי והכריזה בתוקף שבשום אופן לא יצא מהבית לעזור לה, ושבבקשה יכנס מיד בחזרה הביתה..

במשפחה של האדמו"ר מבוסטון תמיד סיפרו את הסיפור הזה, כדוגמא על גדולתה וצדקותה של הרבנית נ״ע, שהיא היתה מוכנה להעמיד את עצמה בסכנה ובמסירות נפש ממש, אבל שחלילה שבעלה הגדול הרבי לא יצטרך לרדת מגדולתו ולהתעסק עם שודד!

ח] ההערכה העצומה שהיתה לרבי הריי"צ אל הרבנית רואים ממכתבו הידוע לרבי מה' אלול תרפ"ט, כשהרבי והרבנית היו עדיין בתוך השנה ראשונה מהחתונה, ושם הוא כותב לרבי 'התבונן היטיב בהמרגליות טובה אשר נתן לך האלוקים לאריכות ימים ושנים טובות וכל טוב בגשמיות ורוחניות, והשם יתברך יתן לך חכמה בינה ודעת להבין הענין על בוריו באמת לאמיתו'.

בכ"ו טבת תר"צ הרבי הריי"צ שואל את הרבי 'ועל דבר המתנה הטובה, מרגליות יקרה, עדיין אין אתה יודע כוונתי, או כבר עמדת על חידתי'. בי"ח שבט תר"צ עונה לו הרבי: 'ואיכות ומהות המרגלית טובה טרם הבנתי פירושה מה הוא'. ועל כך עונה לו הרבי הריי"צ ביום הולדתה של הרבנית הצדקנית נשמתה עדן בכ"ה אדר תר"צ: 'והמרגלית טובה אשר נתן לך האלוקים, היא בתי רעייתך הכבודה תחיה (ואל זה כוונתי במכתבי..) יקויים בה חכמת נשים בנתה ביתה על יסודי קודש הקדשים, ותהיה ביתכם פתוח לרווחה לכל הטוב אשר בירכו אותנו כולנו הוד כבוד קדושת אבותינו רבותינו הקדושים'.

ט] כשהיתה הרבנית בגיל 5, התווכחה עם אחותה הגדולה בטענה שאחרון של פסח הוא שונה מכל החגים האחרים, והראיה שלא אומרים שהחיינו באחרון של פסח וכו'. שלושת הרביים, הרבי הרש"ב, הרבי הריי"צ והרבי סיפרו זאת בהתוועדיות שלהם, והרבי הרש"ב רמז שכתוצאה מדבריה הוא התחיל את המנהג של הד' כוסות בסעודת משיח.

הרבי ביאר את דברי הרבנית הנזכרים לעיל שלושה פעמים במשך השנים, והסביר שהמענה הידוע של הרבי 'הצמח צדק' על שאלת הרבי הרש"ב שאחרון של פסח הוא חג שחוגגים על ביאת המשיח בעתיד, וזהו בעצם התירוץ לשאלת הרבנית.. ועד כדי כך שפעם הרבי אמר שהרביים נהגו בכל אחרון של פסח להזכיר את השאלה, למה לא אומרים שהחיינו באחרון של פסח כדי להזכיר על הצער מהגלות והתשוקה לגאולה, והמקור הראשון והיחידי שיש לענין זה - הוא מדברי הרבנית שאמרה זאת בגיל 5!

י] באחת ההתוועדויות בשנת תשל"ט, כשהרבי דיבר על כך שמובא ברמ"א שיש שנוהגות לשאוב מים מהבאר במוצאי שבת, מפני שהבאר של מרים מחזר במוצאי שבת על כל הבארות ומי שנתקל במים מבארה של מרים הוא מתרפא מיד מכל תחלואיו. אבל הרמ"א כותב שלא נהגו במנהג זה, אבל לאידך אדמו"ר הזקן מעתיק את הרמ"א הזה, ולא סיים את מה שהרמ"א אומר שלא נהגו במנהג זה.

אם כן יוצא שאדמו"ר הזקן סובר שכן יש מקום למנהג זה, והרבי מסיים שלא ראה את המנהג הזה 'לא אצל עקרת הבית שלי, ולא אצל החותנת שלי ולא אצל החותנת של החותנת' ולכן הרבי לא הכריע בזה.. ורואים איך שהרבי מתפלפל ברבים בהתוועדות בנוגע למנהג אם צריך לנהוג כך או לא, מיוסד על המנהג של הרבנית הצדקנית.

יא] מסופר על החסיד הרב אוריאל צימר ע"ה, שרעייתו היתה מחוגי הקנאים לפני שהיא הפכה לחסידת חב"ד, והיא היתה נוהגת לגלח את ראשה כמנהג ההונגרים, וכאשר נהיתה לחב"ד'ניקית התביישה בזה - כי בחב"ד לא נוהגים בכך, וכשנכנסו ליחידות אצל הרבי החליטו לשאול את הרבי, האם להמשיך במנהג לכלח או להתנהג לפי מנהג חב"ד, הרבי ענה לה שמכיון שנהגה במנהג טוב זה שתמשיך לנהוג כך, והוסיף שבעצם גם הוא רצה שהרבנית הצדקנית תגלח את שיער ראשה, מפני המובא בזוהר על גודל ענין כיסוי השיער, אלא שהרבנית הצדקנית רצתה לנהוג כפי המנהג של כל הרבניות הצדקניות בבית הרב, שלא נהגו לגלח לגמרי ורק לכסות את השיער עם פאה.

משעשע לראות את שתי המכתבים ששלחו האחיות של הרבנית, לידידת נעוריהם מהעיר ליובאוויטש מרת נעכע רבקין לפני החתונה של הרבנית. אחות אחת כותבת למרת רבקין שכנראה הרבנית תלבש פאה, בגלל שאביהם הרבי הוא כל כך צדיק וחרד לכל סעיף ב'שולחן ערוך'. האחות השניה כותבת שכנראה הרבנית תלבש פאה, כי בעלה לעתיד הרבי הוא כל כך צדיק וחרד לכל סעיף ב'שולחן ערוך'..

יב] החסיד הנודע הרב שלמה אהרן קזרנובסקי העיד שהרבנית היתה בקיאה ב'שולחן ערוך' של אדמו"ר הזקן. וכידוע גם ההקפדה של הרבנית בכל עניני הלכה ובעניני צניעות במיוחד, וכפי שסיפר אחד החסידים שפעם כשהרבי והרבנית גרו בפריז, הוא ביקר בבית הרבי באמצע היום, והרבי לא היה בבית, והרבנית פתחה את הדלת לרווחה, ומכיוון שזה היה באמצע החוף והיה אז קר מאוד בחוץ וכל הקור נכנס לבית, ווהוא שאל את הרבנית בפליאה למה היא לא סוגרת את הדלת, ענתה לו הרבנית 'ועל ייחוד שכחתם?'..