לקט 30 אמרות וסיפורים חסידיים לא מוכרים ומיוחדים

כיצד הסביר אדמו"ר הזקן את העובדה שכתב את התואר 'הגאון' על רבי זושא מאניפולי? לפניכם אוסף של שלושים אימרות וסיפורי חסידים מוסמכים שנשמעו על ידי המשפיע הראשי בישיבת 'תומכי תמימים' בליובאוויטש - ר' שמואל גרונם (רש"ג) אסתרמן ע"ה, כפי ששמע מהחסיד ה'עובד' ר' הלל מפאריטש • עורך אתר 'לחלוחית גאולתית' מגיש חלק שמיני (בהמשך לחלקים הקודמים שפרסמנו באתרנו) מתוך קובץ 'רמ"ח אותיות' • עד כה פורסמו באתרנו כמאתיים סיפורים ואמרות חסידיות. בהמשך יפורסמו המשך החלקים • לקריאה

•••

 ☚ מאמר מקיף גדוש: מה כה מיוחד בניגוני חב"ד? • הרב שמואל זלמנוב 

רא. ההבדל בין היחס של תלמיד ורב ליחס חסיד ורבי: התלמיד מקבל רק הארה מהרב והחסיד מקבל מהרבי את עצמיותו; התלמיד הוא בערך לרב אך החסיד אינו בערך כלל לרבי.

רב. באמירת הקינות מזכירים את כל החורבנות יחד, וכמו כן צריך להיות בצד השמחה - שבזמן של שמחה צריכים להזכיר גם את שמחתינו באדמו"ר הזקן ולהדגישה יותר משאר השמחות, כיון שהוא נשמת כל השמחות והאיר לנו בכל. [בדומה למבואר בענין 'נגילה ונשמחה בך', לעיל אות עא].

רג. פעם אחת אמר אדמו"ר הזקן לר' זלמן קורניצער ביחידות: 'למחותני [רבי לוי יצחק מבארדיטשוב] יש כעת צרות גדולות, כיון שהוא גילה לאדם אחד את מעשיו הרעים, והלה תקיף ואלים ורודף אותו מאוד'. והמשיך אדמו"ר הזקן: 'מיינסטו אז ער איז ניט ווערט? - וואס דארף מען דאס עפעס זאגען וואס מען זעהט? איך זעה אויך און איך שווייג'! [= חושב אתה שלא מגיע לו? - למה צריך לומר מה שרואים? גם אני רואה ואני שותק!].

רד. אמרו חכמינו זכרונם לברכה (וברש"י): 'זיווג ראשון לפי מזלו זיווג שני לפי מעשיו', ופירש אדמו"ר הזקן שזה יחוד חיצוני וזה יחוד פנימי. ויש לומר שכן הוא ההבדל בין פסח ראשון ופסח שני, פסח ראשון הוא יחוד חיצוני הנמשך מלמעלה בלי אתערותא דלתתא ואילו פסח שני הוא יחוד פנימי התלוי באתערותא דלתתא. [מכאן ואילך אינני זוכר אם הביאור הוא מאדמו"ר הזקן או ממקורות אחרים]. 

וזהו גם פירוש המחלוקת בין רבי אליעזר ורבי יהושע אם העולם נברא בניסן או בתשרי: דהנה ידוע מה שכתוב בעץ חיים שכשעלה ברצונו הפשוט לברוא העולם היה זה מפני 'כי חפץ חסד הוא' (אור הסובב כל עלמין, והוא העיגול הגדול שלפני הקו), שחפץ ברצונו הפשוט 'להיות לו יתברך דירה בתחתונים' ולא היתה אפשרות לשום אתערותא דלתתא. ולכן הוכרח להיות הצמצום, שהרי בלעדיו לא יוכלו להיברא עולמות ושייקרא עליהם שם תחתונים כי 'הלוא את השמים ואת הארץ אני מלא' ו'אין דבר חוץ ממנו'. 

ואף שהעולמות נתהוו מיד כשעלה ברצונו להוותם, בכל זאת לא היו הם בבחינת יש ודבר נפרד מהבורא אלא היה גלוי וניכר שאין עוד מלבדו. ולכן היה בתחילה הצמצום ואחר כך נמשך הקו וחוט בדרך השתלשלות אורות וכלים, שהכלי הוא לפי ערך האור. וזהו מה שכתוב בעץ חיים שעתה לאחר הבריאה הנה 'באתערותא דלתתא תליא מילתא', שהאור נשפע לפי ערך הכלי [בזה גם מתבאר מה שנאמר בכמה מקומות בכתבי אדמו"ר שליט"א (הרבי הרש"ב) שהמשכת הקו היא עוד למעלה מרצון הקדום]. 

וזהו פירוש המחלוקת הנזכרת לעיל: חודש ניסן הוא בדומה לענין 'כי חפץ חסד הוא' ואילו חודש תשרי הוא אתערותא דלתתא. ולכן גם בראש השנה שהוא ראש חודש תשרי נקבע לומר תחינות ובקשות וזהו יום דין ומשפט, כיון שאז נמשכים האורות לפי ערך הכלים, אך בחודש ניסן לא עושים מעין זה ואף לא שייכת אתערותא דלתתא. וזהו ענין חג הפסח - שבני ישראל היו שקועים במ"ט שערי טומאה ולא היה להם שום חפץ ורצון מצד עצמם להידבק באלוקות, אלא 'נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו וגאלם'. 

אולם מיד לאחר יציאת מצרים נצטוו לספור ספירת העומר כדי לקדש ולהכשיר את עצמם, אתערותא דלתתא. [וזוהי גם הכונה במשל אדמו"ר הזקן, שלאחר שהיין נקנה - המוכר מבקש תשלום גם עבור הטעימות שניתנו מתחילה בחינם לקונה]. וקיצור הענין: כדי להגיע לגילוי של פסח ראשון אין צורך ביגיעה מלמטה למעלה, אך להגיע לגילויים של פסח שני צריך יגיעת נפש ובשר. ובכללות, שני המדריגות קיימות בנפש כל אחד ואחד, כי טבע כל איש ישראל הוא לחפוץ להדבק באלקות, ודי למבין. [כעין זה ראה בענין 'וימאן', עיין שם].

רה. ר' משה ווילענקער שמע מאדמו"ר הזקן, שבזמן שאמרו ישראל 'נעשה ונשמע' קיבלו על עצמם שאפילו חושך כפול ומכופל לא יסתיר בעדם מלעסוק בתורה ומצוות. ואמר רש"ג שזה מבואר בחסידות.

רו. נאמר בזוהר שקראו לרבי שמעון בר יוחאי בשבחים שונים: 'מאן פני האדון ה' דא רשב"י', 'ר' יהודה קרי ליה שבת'. ויש לומר שזה בדומה למהבשכתוב באבן עזרא, שבשבת מאיר תוספת אור בשכל, ואמת הוא. ובפנימיות הכוונה, שבשבת מאיר פנימיות שם אדנ-י, והכל הוא ענין אחד. ולכן יש לומר דבכולהו שבתא הלכה כרשב"י.

רז. נאמר בתהילים: 'זדים הליצוני עד מאוד מתורתך לא נטיתי'. פירוש הדבר: אף על פי שממשלת הזדים מתלוצצים עלי ('זדים הליצוני'), וכמו שכתוב בזוהר 'ולזימנין דחייכן ביה' (ולמשל כשהאדם מסגף את עצמו ואחר כך יש לו גאוה מזה, אזי הם שוחקים ממנו), בכל זאת 'מתורתך לא נטיתי'. וכמשל הזייגער-מאכער דלעיל (אות קד). [ענין זה עמוק הוא מאוד].

רח. בנוסח הושענות: 'גולה וסורה' - היינו קליפת נוגה וג' קליפות הטמאות לגמרי. 'ההרוגה עליך ונחשבת כצאן טבחה' - פירוש: כשאדם מוסר את נפשו על קידוש השם, הנה אף שעושה כך מפני יראת העונש או מאהבה ה' וכדומה ('ההרוגה עליך', מתוך כוונה) - בכל זאת נחשב הדבר כאילו אין לו נגיעה אישית כלל אלא 'נחשבת כצאן טבחה', כצאן ההולכות להישחט ללא דעת וכוונה כלל. [עיין בתניא פרק י"ח].

רט. בנוסח הושענות: 'כבושה בגולה, לומדת יראתך'. פירוש: אף שלעיתים הנפש האלוקית 'כבושה בגולה' תחת ממשלת הנפש הבהמית כמבואר בתניא (פרק י"ז), בכל זאת הרי היא 'לומדת יראתך', כמבואר לעיל שם, כי באמת הן שתי נפשות. וזהו יסוד גדול בחסידות.

רי. בנוסח הושענות: 'רשומים בשמך'. פירוש: הנשמה נקראת טהורה ('טהורה היא') כיון ששורשה בדרגת טהירו עילאה ('גליף גליפו בטהירו עילאה'), ששם היתה עליית הרצון לנשמות בפנימיות הכוונה, וזוהי גם דרגת 'הוא ושמו' (כידוע בחסידות). וזהו 'רשומים בשמך' - ששורש נשמות ישראל הוא בדרגת 'שמו'.

ריא. בנוסח התפילה: 'ועם רוחי גויתי ה' לי ולא אירא'. יש לומר הפירוש בזה, בדומה לפירוש ר' הלל בענין 'ולא נבוש ולא נכלם': יש שתי מיני דביקות בה': א) ביטול. ב) התאחדות. והיינו, כי בכל המדריגות שבביטול עדיין האדם הוא מציאות נפרדת מה' אלא שהוא בטל, ובמילא שייך שם ענין הבושה (וכמבואר בחסידות בענין 'אוכם הוא קדם עילת העילות'); אולם לעתיד לבוא, כשתתגלה מהותו ועצמותו יתברך עד שהאדם יהיה בהתאחדות עם ה' - אז לא יהיה ענין הבושה שהרי אין מי שיתבייש (אלא נהיה מאוחדים עם אלוקות). וזהו 'עם רוחי גויתי': לעתיד לבוא, בזמן התחיה ('רוחי גויתי', כדברי הרמב"ן) - יהיה 'ה' לי', בהתאחדות ממש איתי, ואז 'לא אירא'. ודי למבין.

ריב. הבעל שם טוב אמר: 'קל יותר לתקן נכרי מאמין מאשר ישראל אפיקורוס'. ותמוה, שהרי בכל זאת יש בכל אחד מישראל ניצוץ אלוקי ו'לא ידח ממנו נדח'. אלא ודאי שאין הכוונה מצד הנשמה שהיא חלק אלוקה ממעל ממש, אלא מצד הגוף. וכפי שכתוב בכתבי האר"י זכרונו לברכה שיש תיקון לדור המבול והפלגה, וזאת אף שידוע ש'אין להם חלק לעולם הבא', אלא הענין הוא כמבואר בחסידות שזה אמור אודות הגופים אך הנשמות באמת תוקנו.

ריג. פעם אחת קיבל רבי מענדל מהאראדאק כתב רבנות ובו כמאתיים אלף חתימות, וראו מקורביו שבתחילה היה שרוי בשמחה ואחר כך נהפכו פניו לארשת צער. והשיב רבי מענדל לפליאתם, שבתחילה חשב שעתה אין לו לחשוש מהדין וחשבון שלמעלה, כי יוכל להראות שמאתיים אלף יהודים יראים וחסידים כותבים בשבחיו, ולכן היה בשמחה. אולם אחר כך חשב שודאי ישאלוהו למעלה: 'מענדל, וואס זאגסטו אליין אויף דערויף'? [= מה אתה עצמך אומר על כך?], ולכן התעצב..

ריד. פעם אחת ישב ר' הלל בסעודה והבחין שאחד המסובים אכל מאכל מסויים שאדמו"ר הזקן כותב לגביו 'ובעל נפש יחמיר על עצמו' שלא לאכלו; לאחר מכן ראה ר' הלל שאותו חסיד נמנע מלאכול מאכל אחר שאדמו"ר הזקן כותב עליו "וירא שמים יחמיר על עצמו". אמר לו ר' הלל בתמיהה: 'במה ש'בעל נפש יחמיר' - לא נזהרת; והרי מדריגת 'ירא שמים' גבוהה יותר, ומדוע בזה אתה נזהר ובזה לא'? [מסיפור זה מוכח ש'בעל נפש' הוא למטה במדריגה מ'ירא שמים'].

רטו. רבי לוי יצחק מבארדיטשוב שאל את אדמו"ר הזקן, מדוע פסק להלכה שלא לומר בערבית של שבת פסוקי 'ושמרו', אף שידוע שבזמן אמירת 'ושמרו' ווערט אויפן הימעל א גאנצער יריד [= נהיה בשמים 'יריד' גדול (מעבודת המלאכים)], והשיב לו אדמו"ר הזקן בשאלה: 'אויף אלע יריד'ין דארף מען דאס זיין'? [= וכי בכל הירידים צריכים להיות?].

רטז. רבי נחום בן אדמו"ר האמצעי אמר: 'אין לי בעצמי אלא שני מופתים', והם: פעם אחת היתה שריפה בעיר ניעז'ין וגם אוהל אדמו"ר האמצעי בער באש, והלך רבי נחום להציל מהשריפה ספר תורה של אדמו"ר הזקן שהיה מונח באוהל. כשבא לאוהל ראה שארון הקודש סגור וגם הוא עצמו שכח את המפתח. רבי נחום עמד כך מבוהל ולפתע בא אדמו"ר הזקן, נתן את ספר התורה בידו והלך..

פעם אחת בא לניעז'ין בערב שבת קודש פריקאזניק [= פקיד בבית מסחר] אחד של סוחר ובידו היו אלף רובל כסף, וקודם השבת מסר אותם לשמירה אצל בעל האכסניה שאירח אותו. במוצאי שבת כשבא לבקש את כספו בחזרה, כפר בעל האכסניה בדבריו וטען שלא היו דברים מעולם. האיש צעק ובכה מאוד ואף התעלף מספר פעמים, והלך לרבי נחום וביקש ממנו שיעזור לו. 

קרא רבי נחום לבעל האכסניה וציוה אותו שיודה בגניבה, אך הלה עמד בכפירתו. יעץ רבי נחום לאורח ללכת לאוהל אביו להתפלל, אך זה ביקש ממנו שילך עמו ונעתר לו רבי נחום. באותו היום כשישב בעל האכסניה לסעודה, קפצה לפתע חולדה על שולחנו וגירשה, ושוב קפצה וגירשה עד שקפצה כנגד ליבו ואחזה בשני ידיה בצווארו. האיש חשש שהחולדה תפגע בסימניו והבין מדוע באה לו הצרה הזו, ומיד התוודה שלקח מהאורח אלף רובל כסף והחזירם לו, אך עדיין לא ירדה החולדה מגופו. 

שאלו אותו הסובבים אם אולי העיז את פניו כנגד רבי נחום, ואמרו לו שילך ויבקש ממנו מחילה. בא האיש לרבי נחום וביקש את מחילתו, אולם גם לאחר שאמר לו רבי נחום שהוא מוחל לו לא ההינה עדיין החולדה לרדת ממנו. שאל אותו רבי נחום אם אולי בעבר הטיח פניו כנגד אביו, אדמו"ר האמצעי, והשיב בחיוב, ואמר לו שילך לאוהלו ויבקש מחילה, ועשה כך ואז ירדה החולדה ממנו..

ריז. ר' הלל סיפר שהוא נסע לראות את אדמו"ר הזקן כשהיה בטשערנאביל, והגיע לשם לשבת קודש אך אדמו"ר הזקן כבר נסע משם בערב שבת (אז היתה החתונה הידועה, שאדמו"ר הזקן היה בכעס גדול ושבת בכפר) ולא הספיק לראותו. באותה שבת אדמו"ר הזקן דיבר במאמר על חידוש המקובלים הראשונים, חידושי האר"י זכרונו לברכה, הבעל שם טוב וחידושו שלו.

ור' הלל שמע את חזרת המאמר מר' זלמן זעזמער ואמר: 'איך האב ניט זוכה געווען אז דער אלטער רבי זאל זיין מיין מוהל' [= לא זכיתי שאדמו"ר הזקן יהיה המוהל שלי] - כך היה לשונו. רש"ג פירש זאת, שמאמר זה שייך להתאמתות כללות ענין החסידות, ור' זלמן לא זכה לקבל את הדברים מאדמו"ר הזקן עצמו. וזהו ענין המילה, שהענין נחקק ומתאמת היטב. [וחלילה לומר שזהו ענין 'ומלתם את ערלת לבבכם'].

ריח. מסופר שכאשר אדמו"ר הזקן שלח את המדפיס ר' ישראל יפה עם ספר התניא לקבל את הסכמות חבריו להדפסתו, ישב קודם לכן לכתוב מכתב לרבי זושא מאניפולי, והתחיל לכתוב 'הגאון..', ופנה לר' ישראל ואמר: 'אל תתפלא שאני כותב 'הגאון'; אני יודע שהוא גאון'. וסיפר אדמו"ר הזקן: 'פעם אחת בא הרב המגיד [ממעזריטש] לבית המדרש וטען 'מדוע כולם מתמסרים לתורת הנסתר ולא עוסקים בנגלה? - צריכים להתעסק גם בנגלה', וקבע אותי ואת ר' שמשון משפיטאווקע שנעסוק בנגלה. 

'פעם אחת התייגענו בדין מסויים ברמב"ם שהיה מוקשה מאוד ולא מצאנו לזה שום תירוץ, והוסכם אצלינו לא כדעת הרמב"ם. בתוך כך בא רבי זושא ושאל: 'מה קשה לכם כאן'? ואמרנו לו. [ואמר אדמו"ר הזקן בדרך אגב: 'א אנדערען וואלטן מיר גארניט ענטפערען, נאר מיר ווייסן דאך ווער ר' זושא איז האבן מיר געענטפערט' [= לאחר לא היינו משיבים מאומה, אבל הרי ידענו מיהו ר' זושא ולכן השבנו]]. 'לקח רבי זושא נייר והלך לאיזה מקום וברגע קטן כתב על הנייר, ובא ואמר לנו: 'תעיינו היטב במה שכתבתי ויתורץ לכם'. 

והנה ראינו שהוא כתב מראי מקומות בש"ס ופוסקים שהתפעלנו מהם מאוד, ואכן דברי הרמב"ם התיישבו על פי מראי מקומות אלו. 'ושאלנו אותו: 'מהיכן ידעתם זאת'? - והשיב: 'בעת שהקשיתם על דברי הרמב"ם היה לרמב"ם זייער ניט גוט [= מאוד לא טוב] בגן עדן, וכאשר החלטתם בדעתכם שלא כדבריו היה לו עוד יותר ניט גוט [= לא טוב], ובא אלי ואמר לי 'אני יאמר ואתה תכתוב'.. וסיים אדמו"ר הזקן בדבריו לר' ישראל: 'הלוא תראה שהוא גאון'!.. לפני שר' ישראל יצא לדרך ציווה אותו אדמו"ר הזקן שבנסעו דרך בארדיטשוב לא ישאר לנוח אצל רבי לוי יצחק, כיון שהוא לא רוצה שידבר איתו במטרת הנסיעה. 

ואכן, בבוא ר' ישראל לרבי לוי יצחק שאל אותו: 'וואס פארסטו, סערצע'? [= לשם מה אתה נוסע, חביבי?] וענה לו ר' ישראל איזה תירוץ. אחר כך בישבם בסעודה שאל אותו רבי לוי יצחק פעם נוספת: 'וואס פארסטו, סערצע'? ושוב ענה לו ר' ישראל מה שענה, וכך גם בשלישית לא גילה לו ר' ישראל את האמת. משם נסע ר' ישראל לרבי זושא וכשהגיע אליו אמר לו: 'רבינו שלח לכבודכם שתתנו הסכמה על ספרו התניא', ואמר רבי זושא: 'אודאי, אודאי צריכים ליתן', והוסיף ואמר ר' ישראל: 'הוא ציוה שלא תכתבו את שמו בהסכמה', וענה רבי זושא: 'לא, לא, דוקא אכתוב, זאל מען וויסן ווער עס האט דאס געמאכט' [= דוקא אכתוב, שידעו כולם מי עשה את זה]. 

החזיר לו ר' ישראל: 'הוא ציוה שאם תכתבו שמו - שלא אקח את ההסכמה', ואמר רבי זושא: 'נו, וועל איך ניט שרייבין, מי וועט אליין וויסן, ווער עס קאן מאכען אזא חיבור אז ניט ר' זלמינק'ע'.. [= טוב, לא אכתוב. ידעו כבר לבד, מי יכול לכתוב כזה חיבור חוץ מר' זלמינק'ע], והמשיך: 'גיי בריינג פאפיר' [= לך והבא נייר], ותיכף אמר לו שוב: 'וויפיל פאפיר וועסט בריינגען'? [= כמה נייר עוד תביא?], והשתומם ר' ישראל על השאלה הזו והמשיך רבי זושא: 'גיי בריינג א היווער פאפיר'! [= לך והבא (כמות גדולה של) נייר]. 

אך תיכף אמר רבי זושא לעצמו: 'און אויף א ליווער פאפיר וועט מען אויסשרייבין זיינע שבחים? - ברענג א פערטיל פאפיר' [= וכי על כמות גדולה של נייר נצליח לכתוב את שבחיו? - הבא רבע [גיליון] נייר], והביא לו ר' ישראל וכתב. משם נסע ר' ישראל לרבי יהודה ליב הכהן, ולאחר שכתב את הסכמתו אמר לר' ישראל: 'הסתכל נא, היפה כתבתי'? והשיב ר' ישראל שזה בוודאי טוב, ואמר לו רבי יהודה ליב: 'ראה מה שכתבתי 'וכעת ישמח ישראל' - כוונתי להבעל שם טוב שהיה בהיכל המשיח ושאל אותו 'אימתי קאתי מר'? והשיב כשיקום אחד מתלמידך וכו' ויפוצו מעיינותיך חוצה [כמבואר במכתב] - הנה כוונתו היתה עליו'! [על אדמו"ר הזקן]..

ריט. אדמו"ר הזקן אמר שלשלושה אנשים יש לו אהבה נפשית: לרבי זושא מאניפולי, לרבי נחום מטשערנאביל ולרבי יהודה ליב הכהן.

רכ. מקובל בשם הבעל שם טוב: כש[האדם נמצא ב]סכנה רחמנא ליצלן וצריך לנס - יתן ח"י גדולין [מין מטבע] לבית הכנסת ויאמר בפה מלא: אני נודר אותם ח"י גדולין בשביל נשמת רבי מאיר בעל הנס. אלקא דמאיר ענני, אלקא דמאיר ענני, אלקא דמאיר ענני. ובכן יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, כשם ששמעת תפילת עבדך מאיר ועשית לו ניסים ונפלאות, כן תעשה עמדי ועם כל ישראל עמך הצריכים לנסים נסתרים וגלויים אמן כן יהי רצון.

רכא. ר"מ מני אמר, שבעניני אלוקות צריך להיות בבחינת פרצוף אבל בעניני העולם צריך להיות רק בבחינת נקודה. פירוש הדבר: בעניני התבוננות והשגה באלקות צריכים לדעת גם את הפרטים על בוריים (בבחינת פרצוף שלם), שלא יטעה את עצמו, ודוקא בדרך זו של 'דע את אלוקי אביך' כראוי יבוא ל'ועבדהו בלב שלם'; אבל בעניני העולם צריכים להיות עסוקים רק בכללות ובחיצוניות, בדרך העברה בעלמא (כיון שבכל זאת אנו לבושים בעניני העולם), אך אין צורך לעמוד בכל דבר על בוריו אלא 'כמאן דשדי בתר כתפוי לשונאו שלא ברצונו', כפריעת חוב ולא יותר (בבחינת נקודה).

רכב. מרמ"מ שי': יש להמשיל משל במעלת היסורים הבאים על האדם, מבדחן המלמד לבנו את מלאכת הבדחנות ותוך כדי הלימוד הוא מכה אותו שלא יתרשל בלימודיו, ומדריך אותו מתוך צערו ובכיותיו כיצד לומר דברי שמחה ובדיחותא ולהריע בקולו: פריילעכער!.. [= שמח יותר!]. וכן הדבר בנמשל, שהכוונה ביסורים שמביאים כל האדם היא לגלות את כוחותיו הפנימיים, ומתוך צערו וצעקותיו הוא צריך להתעורר לאלוקות. ודי למבין.

רכג. ר' הלל סיפר שכאשר למד עם בני אדמו"ר ה'צמח צדק' בילדותם, שאל פעם את אביהם איזה מסכת להתחיל ללמוד והשיב לו: 'הבעל שם טוב התחיל ללמוד את הש"ס כדי להעלות את התורה של כל ישראל שלא עלתה למעלה [כיון שנלמדה ללא אהבה ויראה, כמבואר בתניא פל"ט], ולמד ברכות, שבת ועירובין עד דף י"ז ואחר כך הסתלק; ולכן תתחיל עתה מדף י"ז'..

רכד. ר' גרשון בער אמר, שלאחרונה העולם משתלם במדעים וחכמות חיצוניות יותר מבשנים הקודמות, והוא מפני שהעולמות עולים תמיד בעליה אחר עליה, וידוע שחכמת עולם הזה היא הפסולת מעולמות עליונים, ועקב עלית העולמות הנה גם הפסולת מזוככת ואיידעלערע [= עדינה יותר].

רכה. רש"ג סיפר שבשנת תרמ"ג היה בליובאוויטש בימי האבלות על אדמו"ר מוהר"ש, ובליל ראש חודש שאל את הרז"א מדוע הוא ואחיו, כבוד קדושת אדמו"ר שליט"א [הרבי הרש"ב], לא התפללו ערבית לפני העמוד, והשיב לו הרז"א: 'אני יודע מאבי הכ"מ שכשהיה אבל על אאזמו"ר [הרבי ה'צמח צדק'] - לא היה מתפלל בראש חודש לפני העמוד'. עוד סיפר רז"א, שפעם אחת אמר אבל אחד בליל שבת קודש את ה'ברכו' השני, והגיב אדמו"ר מוהר"ש שלא היו עושים כך בעבר.

רכו. ר' הלל היה מקפיד שכאשר מנקים את ביתו יתחילו תחילה לטאטא את החול מהדלת לאמצע הבית ומשם זורקים אותו החוצה, וזאת כי ר' הלל היה אומר: 'דער אויבן-אן איז דארט וואו די מזוזות איז' [= החשוב ביותר הוא מקום המזוזות].

רכז. רבי חיים אברהם בן אדמו"ר הזקן לא היה חפץ לחזור חסידות בפני הקהל. פעם אחת הפצירו בו מאוד, עד שהיה קשה לו להשתמט מהם והבטיח שאכן יחזור חסידות. התקבצו כולם בחדרו וישב על כסאו ושהה זמן רב, ואחר כך אמר בקול: 'בליבי צפנתי אמרתך למען לא אחטא לך', והלך משם.

רכח. כשנתמנה רבי יוסף יצחק בן אדמו"ר ה'צמח צדק' לאדמו"ר בערי פולין, שלח לו אביו למנעו מזה, וכתב לו שהאדם צריך להיות תמיד בשפל המדריגה ולא להיות ראש. עוד כתב לו אביו מדיני צרעת הבית: 'בית אפל - אין פותחים בו חלונות לראות את נגעו'.

רכט. פעם אחת אמר אדמו"ר ה'צמח צדק' חסידות בלחש, עד שאף אדם לא הצליח לשמוע את דבריו. החסידים הצטערו מאוד באומרם שלאחר כל הטורח שלהם בנסיעה לליובאוויטש, הנה לבסוף לא שמעו כלום, ואמר להם ר' הלל: 'אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה - דיינו'!

רל. ר' פסח ממאלאסטאווקע אמר שבמשך כל השנה הוא מקבץ שאלות בחסידות לשאול את אדמו"ר, אולם מיד בהיכנסו ליחידות מתיישבות כל שאלותיו ואין לו צורך לשאול. ופירש רש"ג, שהקושיות הן מצד הקליפה שבאדם (כמבואר בחסידות), וכאשר הוא נכנס לחדר ששורה בו השכינה והדבר מורגש בנפשו, מתבטלת הקליפה וממילא מתיישבות הקושיות.