הניצחון של חג החנוכה מתבטא בתפילה באריכות • מעורר

מערכת 'לחלוחית גאולתית' שמחה להגיש התוועדות מעוררת של הרב בנימין גנדל - משפיע ישיבת 'חסידי חב"ד ליובאוויטש' צפת, אודות הקריטיות של התפילה באריכות, במיוחד בתקופה העכשווית בכדי 'לחיות משיח', והקשר המיוחד לחג החנוכה.

***

אני רוצה לשתף בלבול שהיה לי בצעירותי בנושא של 'עבודת התפילה'. לכאורה רואים שהרבי מלך המשיח לא כל כך מאריך בתפילה. אז ברור שהשאלה היא לא על התפילה של הרבי, שהיא באין ערוך אלינו. אפילו אם נתפלל כל החיים, לא נגיע לשנייה אחת של האיכות של התפילה של הרבי.. אבל לכאורה הרבי שליט"א מראה לנו כיצד הוא מתפלל?

אז דבר ראשון, מפורסם ושמעתי זאת גם מכמה חסידים, שבשבת ובהזדמנויות נוספות ראו שהרבי לא התפלל עם המניין, ואחרי זה הם עצמם שמעו את הרבי מלך המשיח מתפלל באריכות בחדרו הקדוש. אך הדבר העיקרי הוא, פשוט לראות כיצד הרבי מתייחס לחשיבות העצומה והקריטית של תפילה באריכות. בעשרות אגרות קודם, שיחות וכו', הרבי מלך המשיח תובע מכל אחד את העניין של 'עבודת התפילה', בצורה הכי ברורה והכי פשוטה.

מה הרבי עושה? זה לא בתחום אחריותנו להבין. כמו שאנחנו לא מבינים איך הרבי התבטא על עצמו בתש"י שהוא לא שייך להיות רבי, והרבי שליט"א עצמו אומר שאנחנו לא מבינים, איך הרבי הרש"ב אמר על עצמו שאינו שייך להיות רבי. מה שנוגע אלינו, זה שהרבי מצווה עלינו באופן ברור ומוחלט, שעל כל אחד להתפלל באריכות. ומה שלא מבינים, לא מבינים.

במיוחד אחרי שהרבי מדבר בצורה הכי ברורה וחותכת בשיחת ה'דבר מלכות' פרשת 'בשלח' תשנ"ב, אודות 'עבודת התפילה' של 'ימות המשיח', באופן של 'התכללות בעליון' שזה השיא של 'עבודת התפילה', אז אין מקום לספק ובלבולים בעניין. צריכה להיות פשוטה החשיבות הקריטית של 'עבודת התפילה' לכל אחד, בדיוק כמו שהתייחסו לזה בדורות הקודמים, ולפי שיחת ה'דבר מלכות', הרבה יותר מקודם.

הלכה למעשה. איך מתחילים להתפלל?

ההתחלה של 'עבודת התפילה', היא דבר ראשון בהכרה שכאשר נעמדים להתפלל, מגיעים לבצע משימה. זה לא בשביל להעביר את הזמן עם אמירת מזמורים.. צריכים להגיע בדריכות, יש פה משימה. דבר שני, חייבים להגיע במנוחה. להיות מונח בתפילה לגמרי. שום דבר לא צריך להלחיץ ולבלבל. לא השעון, לא החזן. כעת אתה עם מילות התפילה. אתה והקדוש ברוך הוא.

[הרבי שליט"א מדריך שגם מי שמתפלל באריכות, יתחיל את התפילה עם החזן. אבל מההתחלה והלאה, צריך לשכוח מהחזן וקצב התפילה]. פשוט לשקוע כל כולך באותיות התפילה. אז אמנם לפעמים צריך להזדרז ללימוד וכו', אבל עד לזמן שאפשר להאריך, צריך לשקוע בתפילה לגמרי. לשכוח מהכל! חייב להיות שהתפילה תהיה במנוחה.

ב'קונטרס התפילה' הרבי הרש"ב מדריך שהבחורים הצעירים שלא למדו מספיק חסידות, יתפללו בפירוש המילות הפשוט של התפילה. זאת אומרת בצורה הכי פשוטה, פשוט להבין מה אנחנו אומרים. לדוגמא: 'הודו להשם', צריך להודות להשם. פשוט להסביר לעצמנו. [אני מציע לבחורים להתפלל עם 'סידור המפורש', כך יש להם את פירוש המילות מול העיניים, ויוכלו להתפלל עם הבנה טובה של מה שאומרים. כמובן שהכי טוב ללמוד קודם את פירוש המילים ולהגיע לתפילה כאשר יודעים את פירוש המילות טוב].

שהמילים יהיו 'חיים ומאירים'

בהמשך הרבי הרש"ב מדריך, שפירוש המילות צריך להיות בצורה כזאת 'שהמילים יהיו חיים ומאירים'. דהיינו: אפשר לומר 'אשרי יושבי ביתך' ולהבין את פשט המילים, ואפשר להרגיש את המילים, כמה כיף למי שיש לו אלוקות ויש לו חסידות. זאת אומרת שהפירוש נשאר פירוש פשוט, אבל זו לא אמירה, זו הרגשה. זה הפירוש שהמילים 'חיים ומאירים'.

אז יש כאלו שאומרים שהם אומרים את המילים ולא מרגישים, אז מה עושים? אז כמובן שכל מי שמונח יותר בחסידות ועניינים חסידיים, הוא יכול להרגיש יותר בקלות. אבל גם מי שלא מונח וכו', צריך פשוט לחשוב על פירוש המילים בלי הרגשה. לא צריך לרדוף אחרי הרגש. צריך להשקיע במחשבה של פירוש המילים, במתינות ובלי לחץ של זמן. בטוח שהרגש יגיע. אין בזה ספק. צריך רק לחשוב יום אחרי יום את הפירוש, ואז לב האבן יישחק.

כמה זמן צריך להשקיע בזה בתפילה? התשובה היא כמה שאפשר יותר. כל אחד וכמה שהוא יכול יותר. אחד זה להתפלל כמה שעות, ואצל השני זה אפילו חמש דקות. אבל בחמש דקות האלו, צריכים לשכוח מהכל. מכל ענייני העולם לגמרי. להתרכז לגמרי בתוך המילים. כל אחד בזמן המינימלי שהוא מקציב לעצמו, שבזמן הזה הוא יהיה מונח לגמרי בתפילה. כמובן שלאט לאט הוא יוסיף עוד זמן וכו', ובשבת כל אחד יכול וצריך להתפלל באריכות הרבה יותר מבכל יום, אבל צריכים להיות מונחים בעניין לגמרי.

להפנים את ה'דבר מלכות'? באמצעות התפילה

פעם הייתי בהתוועדות של אחד המשפיעים, שהתוועד לילה שלם על אהבה וגעגועים לרבי מלך המשיח. בסיום ההתוועדות, הוא פלט משפט חד: תמימים, בשביל לאהוב את הרבי - חייבים להתעסק ב'עבודת התפילה'. בהתחלה לא הבנתי. מה הקשר?

עד שהבנתי. רבי, זה אלוקות. 770, זה אלוקות, משיח, זה אלוקות. את מי מעניין אלוקות? בשביל שאלוקות תעניין אותנו, חייבים להתעסק ב'עבודת התפילה'. להתפלל באריכות כמה שיותר. לא להתייאש אם לא מרגישים. לאט לאט זה חודר, ויום אחד המושג 'עצמות ומהות' יהיה מעניין ומושך אותנו.

בשיחות ה'דבר מלכות' הרבי מלך המשיח דורש מכל אחד את גילוי 'עצמות ומהות', את החיבור של 'עשר' ואחד עשר' וכו'. את מי זה מעניין בכלל? אם רוצים שהשיחות של ה'דבר מלכות' ידברו אלינו, שנתחבר אליהם, שנרצה ליישם אותם - צריכים להתעסק ב'עבודת התפילה'. ומוכרחים להתבונן בשיחות ה'דבר מלכות' בתפילה. ככה אפשר להפנים וליישם אלינו לחיים, את הדרך הגאולתית שהרבי שליט"א מחנך אותנו בשיחות האלו, בכדי 'לחיות משיח'.

שנצא מלימוד ה'דבר מלכות' עם החלטה אמיתית, שאנחנו מוכנים ורוצים לגלות את ה'עצם' אצלנו ובעולם וכו'. בלי עבודת התפילה, זה נשמע סיסמא.. 'גילוי העצם' 'עצמות'.. אבל אחרי שמתעסקים בעבודת התפילה בקביעות וברצינות, אז שיחות ה'דבר מלכות' מקבלות אצלנו מקום אמיתי. אז כל הוראה שהרבי מלך המשיח דורש שם, נהיית רלוונטית ומעשית עבורנו בחיים שלנו.

על ידי התפילה 'חיים' את הכרזת 'יחי'

יותר מזה: בשנים תשנ"ג-תשנ"ד, הרבי רומם את כל החסידים ל'גילוי העצם'. הרגעים האלה בהם הרבי שליט"א עודד ללא הרף את הכרזת הקודש 'יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד', עצם הנפש של כל חסיד, לא משנה דרגתו, התפרצה בשירת 'יחי'. זה היה 'גילוי העצם', אבל זה היה מצד למעלה. הרבי רומם את כולם.

אבל הרבי מלך המשיח מצפה מאיתנו שאנחנו כעת נגלה את 'העצם', שנעמוד עכשיו באותה התקשרות עצמית לרבי מלך המשיח, וזעקה פנימית של 'יחי אדוננו' כמו שהייתה בתשנ"ג. אבל עכשיו זה מצידנו. לא מצד למעלה. עכשיו לא נפתח ה'וילון'. הרבי מצפה מאיתנו שזה יגיע בכוחות שלנו. וזה לא שייך בלי 'עבודת התפילה'.

איך שייך שאתה באמת תחיה 'יחי אדוננו'? את 'עצם הנפש'? מעניין אותם 'גילוי עצמות'? 'מלך המשיח'? ב'דבר מלכות' הרבי מחנך אותנו איך לחיות את ימות המשיח. איך אנחנו דבר אחד עם 'עצמות'. הכל הרבי מסביר ב'דבר מלכות', אבל השאלה האם זה מדבר אלינו?

לכן חייבים להתעסק ב'עבודת התפילה'. שאלוקות תהיה חיה בחיים שלנו. שאלוקות תדבר אלינו. ואז כאשר לומדים את שיחות ה'דבר מלכות' ומתבוננים בהם קודם התפילה ובתפילה, והמילים של הרבי 'מדברות' אלינו ומפנימים אותם, ואז 'יחי אדוננו' לא סתם נאמר, אלא עצם הנפש מכריז 'יחי', ובאמת כל ליבנו ונפשנו דורש את גילוי ה'עצמות'. לכן מוכרחים להתפלל כמה שיותר.

חג החנוכה - תפילה באריכות

העניין של 'עבודת התפילה', זה קשור במיוחד לחג החנוכה. מלחמת היוונים הייתה 'להשיכחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך'. דהיינו, לא הפריע ליוונים שהיהודים ימשיכו ללמוד תורה ולקיים מצוות. הפריע להם שהם עושים זאת בגלל שזאת תורת השם ומצוות השם. ולכן את בתי המדרש הם לא סגרו. דווקא את בתי הכנסת. משום שהתפילה היא זאת שמקשרת בין היהודי לקדוש ברוך הוא, ובמילא אחרי שמתפללים באריכות כדבעי, אזי לימוד התורה הוא מתוך הרגש של דביקות בבורא, וכן בקיום המצוות.

זאת אומרת, שהניצחון שלנו כעת על היוונים צריך להתבטאות, בהוספה ביגיעה בקשר שלנו עם הקדוש ברוך הוא בתפילה.

**

חיות בתפילה? צריך להוסיף בהכנה

'לדאבוננו ישנם הרבה המתאוננים על טמטום הלב, שהם אינם נקשרים ['עס קלעפט ניט'] לשום עניין רוחני. אין לו חיות בעבודתו, אינו מרגיש חיות בתפילה וכו'.. וכיון שאין זה באשמתו – טוען הוא – אלא הקדוש ברוך הוא הוא ש'הכביד את לבו', הרי אינו יכול להתווכח ('אַיינקערן זיך') עם הקדוש ברוך הוא..

ובכן, טענה זו היא שקר וכזב, ובלשון הכתוב: 'אוולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו', כי, לאמיתתו של דבר הרי זה באשמתו – שהנהגתו לפני זה לא היתה כדבעי, ובגלל זה נענש בטמטום הלב ועד לטמטום המוח.

ולדוגמא: בבוא יום השבת קודש ויש ברצונו [לא לדבר דברים בטלים חס ושלום, אלא] ללמוד חסידות ולהתפלל באריכות, ואף על פי כן מרגיש שלבו אטום כו' – צריך לידע, שישנו כלל 'מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת', וכיון שכן, היה צריך להתכונן לכך בערב שבת, וההתחלה של 'ערב שבת' היא מיד לאחרי הבדלה של יום השבת קודש שלפני זה.

ובנוגע לפועל, הרי 'ידע איניש בנפשי'ה' כיצד הייתה אצלו אמירת 'קריאת שמע על המטה' אתמול, וכיצד הייתה אצלו תפילת מנחה, ההתבוננות בתפילה וכו'. ואם כן מהו הפלא שלאחרי כן אין לו חיות והרגש בתפילה?! – הרי זה על דרך המבואר בתניא פרק טו"ב ש'אי אפשר לרשעים להתחיל לעבוד את ה' בלי שיעשו תשובה על העבר תחלה, לשבר הקליפות שהם מסך מבדיל ומחיצה של ברזל כו''.

שיחת הרבי מלך המשיח, פרשת 'בא' תשכ"ה

**

'לחרוש' את העניינים ובוודאי יפעלו

כאשר לפעמים מסייעים מן השמים ומרגישים שהנה 'עס דאוונט זיך' [התפילה 'יוצאת מאליה'], כאשר האור האלוקי מתחיל לחדור למוח ולחמם את הלב - הרי אתה צריך להיות ממש שור הבר, 'דבר אחר', כדי 'לחטוף' אז את התפילה! וכך נמשכת התפילה מאליה עד סיומה בשעה מאוחרת ביום, או אפילו לפנות ערב.

נו, וכאשר קורה לפעמים - אוי, רק שלא יקרה, מדוע זה קורה כל כך הרבה? - שהתפילה לא 'הולכת' כדבעי ['אז ס'דאווענט זיך ניט'], כאשר 'ההוא' מהחלל השמאלי לא מוכן לזוז ממקומו גם אם שופכים עליו חבית שלימה של דלק;

אזי צריך 'לנקר' אותו משם ביסודיות: עוד פעם ושוב עוד הפעם 'לחרוש' את העניינים שהתבוננו בהם; טיפה ועוד טיפה מהמים החיים של החסידות, וסוף כל סוף פועלים. הרי זה ממש 'פשע' לוותר כך באמצע העבודה ולהישאר כמו שוטה באמצע השוק..

ספר 'אלה תולדות פרץ'