סגירת המעגל של הרב שניאור זלמן גפני • שיחה מיוחדת

שיחה מרתקת עם הרב שניאור זלמן גפני: הוא החל את חיפושיו בהתבודדות ביערות-העד באוסטרליה, המשיך אותם דרך בית הכנסת החב"די במלבורן, עד שהגיע בימים אלה לצפת הרחוקה, לא לפני שהקים דור תשובה בישיבת 'אור התמימים' בכפר חב"ד • מעגל מדהים נסגר לאחרונה, בדמות שני מכתבים של הרבי מלך המשיח שהגיעו אליו עשרות שנים (!) אחרי שנכתבו, היישר לדירתו החדשה בצפת • ומה אמר הרבי לרב גפני על כך שהוא נצרך לא להאריך בתפילה בגלל עבודתו כמחנך? • לסיפור המלא

•••

 ☚ התפילה היא יסוד הכל • התוועדות מעוררת עם הרב גפני 

במרפסת ביתו, אל מול נוף עוצר נשימה של הרי מירון, אוויר הרים צלול וריח אורנים חזק ממלא את האוויר. רוגע ופסטורליה מכל עבר. במקום הזה אני פוגש את הרב שניאור זלמן גפני, עד לא מכבר ראש ישיבת 'אור התמימים' בכפר חב"ד ומשפיע בקהילת חב"ד בבני ברק. בזמן האחרון הוא תושב בעיר המקובלים צפת. צעד אולי נועז ודרמטי אחרי עשרות שנות מגורים בבני ברק.

משפחת גפני קבעה את ביתה בשכונה הצפונית והמרוחקת ביותר - 'נווה אורנים', ואף על פי כן, בואו מורגש היטב בקהילת חב"ד ובקהילות החרדיות השונות. מעין משב רוח מרענן. שלושה ימים בשבוע הוא שוהה בכולל אותו יסד בנו הרב יוסף יצחק גפני, ובין לבין הוא מוסר שיעורי חסידות. הוא גם מתעקש לעמוד בקשר עם מאות תלמידיו הפזורים בכל רחבי תבל, ובכללם צפת. "תמיד אהבתי את צפת", הוא מתוודה כבר בפתח הראיון. "כבר עם בואי ארצה לאחר מלחמת 'ששת הימים' הייתי מגיע לבקר תכופות בעיר העתיקה".

הרב גפני משתף אותי בעובדה שאת תפילת שחרית בבוקרו של יום עשה בבית הכנסת 'צמח צדק' שבעיר העתיקה, אותו שיפצו שלוחי הרבי בטרם פרצה מלחמת יום הכיפורים. במקום זה הוא חש התעלות והתרוממות נפש. הוא עצמו היה מבקר בבית הכנסת עוד בטרם שיפוצו, והכיר היטב את היהודי שהיה אמון על שמירת המקום בעקבות מופת שחווה בברכת הרבי. במילים פשוטות: המעבר לצפת הוא הגשמת חלום ישן.

כאש בשדה קוצים התפרסם הסיפור שהתלווה למעברו, וזאת ביקשנו לשמוע ממנו. נדהמנו מעוצמת הסיפור. כמי שעמד בראש ישיבה לבעלי תשובה הראשונה שהוקמה בחב"ד בהוראת הרבי, וכמי שזכה להעמיד מאות ואלפי תלמידים, ניצלנו את ההזדמנות לשאול על אותם תלמידים שהיו בבחינת 'הבן החמישי'; שמענו על יחידות מופלאות והתבשמנו מסיפורו האישי המטלטל.

מכתבים שהגיעו משמים..

כאמור, תמיד הייתה בלבו של הרב גפני פינה חמה עבור צפת, אך השליחות שהוטלה עליו בישיבה בכפר חב"ד, הותירה אותו במרכז הארץ. "לאחר עשרות שנים החלטנו בחודשים האחרונים לעשות את המעבר. כמובן שכתבתי לרבי, ואף על פי כן, אודה ולא אבוש, עדיין קיננו בלבי ספקות אם דעתו של הרבי נוחה מכך. באחד הימים, בטרם העתקנו את מגורינו, הגענו לצפת כדי לארגן ולסדר את הבית רגע לפני שנכנסו אליו. בעודנו נמצאים בדירה, נכנס לפתע בהפתעה גמורה אחד מתלמידיי הבוגרים, והדבר היה לפלא בעיני.

"בלי אומר או דברים הוציא מתיקו מכתב של הרבי ואני הוכיתי בתדהמה. המכתב נשא את התאריך כ"ח אייר תשכ"ז. הרבי כותב שם: במענה על ההודעה על דבר הכנסם לדירה החדשה, הנה יהי רצון מהשם יתברך שיהיה משנה מקום משנה מזל לטובה ולברכה בגשמיות וברוחניות. בסוף המכתב הוסיף הרבי בכתב ידו: בברכה להסתדרות טובה וכאן מופיעה חתימת יד קודשו.

"אני ורעייתי קראנו את המכתב והיינו מוכי תדהמה. נבואה שמיימית של ממש. לא הכרתי את המכתב שהיה מופנה אלי, שלא לדבר על כך שמעולם לא ראיתי אותו. לאחר שנרגענו מעט, סיפר לנו התלמיד, יפרח אברמוב שמו, איך התגלגל לידיו אותו מכתב. ר' יפרח מתגורר כיום בפטרבורג. זמן מה קודם לכן שהה בארצות הברית, שם נפגש עם סוחר יודאיקה גדול שהציע לו לקנות מכתבים של הרבי מתוך חבילה של כמאתיים מכתבים מהרבי מלך המשיח.

ר' יפרח רכש חלק מהמכתבים. כשחזר לביתו בפטרבורג, עלעל במכתבים וגילה להפתעתו כי מכתב שממוען למשפחת גפני בבני ברק. הוא הרי למד אצלנו בישיבה, ולכן עלה על טיסה והחליט להפתיע אותנו עם המכתב. הוא עצמו לא שיער עד כמה ההפתעה תהיה גדולה ועד כמה המכתב יגיע בעיתוי הנכון.

"מסתבר שאת המכתב כתב הרבי עבורנו לאחר שכתבנו לרבי על כניסה לדירה שרכשנו בבני-ברק לפני ארבעים ושש שנים! אך מסובב הסיבות סובב שהמכתב התגלגל איפשהו והוא יגיע דווקא כעת. פלא פלאים. התחושה היא ברורה: הרבי ממשיך לנווט בצורה מוחשית.

"חלפו עוד ימים לא ארוכים, והתלמיד שוב מתדפק על דלת ביתנו ובידו מכתב נוסף. בפיו עוד סיפור – כשהחליט לקרוא את תוכן כל המכתבים, הופתע לפגוש במכתב נוסף, הפעם משנת תשכ"ח, שהיה מיועד (לא למשפחת גפני אלא) לגברת גפני.

"המכתב היה אמור להישלח אלינו בז' אדר שני תשכ"ח. והרבי כותב בו: "מאשר הנני קבלת מכתבה, ויהיה רצון שתבשר טוב בתכנו. והרי כל החודש - חודש אדר - מוצלח הוא לישראל בעניניהם, הן לאנשים והם לנשים, ויתרה מזה (לאדר ו) לפורים לגבי חנוכה, שבשניהם אמרו חכמינו זיכרונם לברכה אף הן (הנשים) היו באותו הנס, שבפורים המגילה נקראת על שם אסתר בלבד, וכיוון שנצטווינו להרבות בשמחה משנכנס אדר, וגם נשים בכלל כאמור לעיל, וציווי התורה פירושו גם נתינת כוח ואפשרויות, יהי רצון שתרבינה הסיבות לשמחה אמיתית בטוב הנראה והנגלה לה ולכל הנלוים אליה שיחיו".

"ההתרגשות הייתה עצומה. הרי בתחילת חודש אדר עברנו לבית החדש בצפת, והרבי לא מסתפק במכתב על הכניסה לדירה החדשה, אלא שלח מכתב שממוען לרעייתי, שהמעבר צריך להיות בשמחה. את שני המכתבים כתב הרבי לפני שנים רבות, ומסובב הסיבות דאג שהם יגיעו בזמן הנכון".

משפט נבואי שהתגשם

הרב גפני שמבחין בהתפעלותי מבקש לשתף אותי בסיפור נוסף שאותו הוא מגולל בפנינו לראשונה, הממחיש את ראייתו הנבואית של הרבי. "מאז שעברנו לצפת אני מתייצב בכולל של בני שלוש פעמים בשבוע, שם אני מוסר שיעורים ולומד עם האברכים. אם עד עתה הייתי מורגל ללמד תלמידים שעושים צעדיהם הראשונים בעולם התורה ושמירת המצוות, הרי שכעת העבודה היא עם אברכים שכבר למדו מסכת או שתיים ובקיאים בהלכה, במשנה ובמאמרי חסידות.

"באחד הימים בעודי יושב בכולל, נזכרתי באירוע מדהים שאירע בשנת תשל"ב בבית חיינו במהלך ההקפות. כידוע, הרבי מתכבד בהקפה ראשונה ואחרונה. נוכח אלפי החסידים שגדשו את 770 מקצה לקצה, היה וועד מיוחד, 'וועד המסדר', שהיה דואג למעבר מסודר עבור הרבי מהבימה אל מרכז בית הכנסת. באותה שנה עמדתי על יד הבמה, וכשהרבי ירד ממנה נוצר מצב שהרבי עבר ואני הייתי הראשון בשביל, וכך יכולתי להביט על פניו ממרחק קצר ביותר.

"לא אשכח לעולם את אותו חיוך ששידר שמחה פנימית עצומה. אני עם פה פעור, קרוב לאיבוד נשימה מעוצמת הדוחק, והרבי עובר ובידיו ספר התורה הקטן, והוא פונה אלי ואומר משפט באידיש אותו לא יכולתי לשמוע מעוצמת הרעש וההמולה ומהסיטואציה בה הייתי מצוי. בחלוף כמה שניות כשהרבי עבר, פנה אלי מכר שהכירני זה מכבר ושאל: שמעת מה הרבי אמר לך? עניתי לו שלא, והוא חזר על דברי הרבי באידיש ותרגם זאת לאנגלית. הרבי אמר: "זאל זיין א שמחה פאר דעם גאנצען כולל" [=שתהיה שמחה עבור הכולל כולו]. לא הבנתי אז למה הרבי מתכוון. הרי אני עומד בראש ישיבה לבעלי תשובה ולא בכולל..

"במשך שנים ארוכות היה הדבר לפלא בעיני. אנחנו כחסידים יודעים שכל מילה שיוצאת מפי קודשו של הרבי, מדודה ומדויקת, ועכשיו עם המעבר לצפת, כשהתחלתי לעבוד בכולל של בני, הבנתי שהרבי דיבר על התקופה הזאת. הוא צפה למרחוק. שכן אצל הרבי העבר ההווה והעתיד פרוסים בפניו"..

ניכר שמאז הגיע הרב גפני לכולל, ניכרת התעוררות ורעננות חדשה. עם כניסתו לתפקיד נוסדו שלושה שיעורים קבועים חדשים הנמסרים על-ידו בסדרי הכולל: שיעורי חסידות בימי ראשון ושלישי ושיעור כללי מעמיק במדרש, באגדה ובפרשני המקרא על סדר פרשת השבוע מידי יום חמישי.

מהתבודדות ביערות אוסטרליה ליהדות

סיפורו של הרב גפני הנו מרתק. הוא נולד במלבורן לפני מלחמת העולם השנייה. את השנה המדויקת הוא מעדיף שלא לחשוף. כשהיה עלם צעיר, עברה משפחתו מהעיר הגדולה להתגורר באחד הכפרים שמחוץ לעיר הגדולה. אהבתו לטבע ולהרים החלה כבר אז ונמשכת עד עצם היום הזה. תמיד חיפש עומק, משמעות. תחושות אלו התחזקו אצלו בשעה שנכנס ללמוד באוניברסיטת מלבורן.

"בגיל חמש עשרה נכנסתי ללמוד באוניברסיטה. עוד קודם לכן הייתי חבר בקבוצה של צעירים אנרכיסטים, כאלה שמורדים כנגד המוסכמות החברתיות הנורמטיביות. כאלה שמתעקשים שלא ללכת עם הזרם תוך שאיפה חזקה אל האמת, הצדק והיושר שעל פי תפיסתם. אני יכול רק לומר שבניגוד לתדמית שהייתה לנו בחוץ, האכפתיות כלפי הזולת שהייתה אצלנו, הייתה עצומה. היה בינינו הרבה טוב וחסד.

"למדתי פילוסופיה ומדעי רוח, ולא מקצועות טכניים. במהלך הלימודים ניסחנו אמנה סוציאליסטית, אך כזו שהתריסה כלפי בורא עולם. שללנו את הכול. העולם החל לשקם את עצמו מההריסות של מלחמת העולם השנייה והיה בלבול גדול. כל קבוצה הציעה רעיונות לשיפור החברה, ובתוך זה גם אנחנו. אך בכל פעם שנראה היה שהגענו לנוסחה המדויקת, גיליתי שהיא רחוקה משלימות. במשך תקופה ארוכה התבודדתי בתוך בקתה במעבה יער. היחידה שדאגה לי והבינה ללבי הייתה אימי, בעוד שכל השאר חשבו שנטרפה דעתי. היום אני יודע שנפשי חיפשה אמת, חיפשה מהות אמיתית ומאסה בהבלי ההבלים של אומות העולם.

"באותה התבודדות התרחשו דברים מדהימים, השגחות פרטיות שהבהירו לי שחייב להיות מנהיג לעולם. תובנה זו ניפצה את כל התובנות הקודמות שלי. בד בבד הכרתי בחור יהודי ודרכו התוועדתי לדרך ישראל סבא. הוא אמנם היה רחוק מדרך התורה, וכשביקשתי לעשות צעדים משמעותיים בדרך היהדות, ניתק הקשר בינינו, אך גם בזה ראיתי סימן מההשגחה עליונה. התחלתי לקרוא ספרי יהדות רבים והפנמתי די מהר שאם יש אמת בעולם, היא נמצאת בדרך היהדות.

"בשלב מסוים חיפשתי מנהיג יהודי שיורה לי את דרך האמת, וכך הגעתי אל יהודי נפלא, רב בית כנסת, הרב יצחק שלזינגר. הוא היה ניצול שואה שאיבד את כל משפחתו בשואה, הגיע לאוסטרליה ונישא בשנית, אך למרות כל מה שעבר, דבק באמונתו. אצלו הייתי מברר את כל הלבטים והשאלות שצצו אצלי. היהודי היקר הזה ראה את מהלכי הנפש שלי שהם עמוקים ומורכבים, ובפגישה שהייתה לנו באחד הימים, אמר לי בפשטות, 'תראה, אני נתתי לך את כל מה שאני יודע, אם רצונך בעומק ובפנימיות יותר, תפנה לחסידי ליובאוויטש'.

"לא ידעתי מה זה חב"ד, אך הוא שלח אותי אל המשפיע הרב זלמן סאריבראנסקי. הפגישה הראשונה בינינו התקיימה בבית כנסת חב"ד. כשנכנסתי ראיתי את ר' זלמן יושב לא הרחק ולומד חסידות עם שני אנשים. הוא למד באנגלית מעורבת באידיש, ואני הקשבתי מהצד. שמעתי כיצד הוא מסביר את העניינים, והרגשתי שהגעתי אל האמת. היה לו לב טוב. הוא ישב עמי שעות ארוכות ושוחח עמי בסבלנות לא רגילה. הוא לא רק הבין את דבריי, אלא גם הבין את לבטי הנפש העמוקים ביותר. במשך הזמן יצרתי קשר גם עם חסידים נוספים כמו הרב אבא פליסקין, הרב יצחק דוד גרונר, הרב נחום זלמן גורביץ' ומשפחתו, והרב איסר קלווגנט ומשפחתו, וכן הרב שמואל בצלאל אלטהויז.

"מה שהכי תפס אותי בחב"ד, זו העובדה שהם מקיימים באדיקות את כל מה שהם לומדים. הם כולם, ובייחוד הרב סאריבראנסקי, דוגמה חיה מהלכת. באוניברסיטה ראיתי פרופסורים שיכלו לדבר על פילוסופיה זו או אחרת בהתלהבות רבה, אך לנהוג בחיי היום יום שלהם בדיוק ההפך. ואילו הם דיברו על אהבת ישראל וראיתי אותה אצלם במוחש, שכן הייתי בן בית אצלם. הם דיברו על תפילה ב'עבודה', והם אכן התפללו בצורה כזו. החסידים הללו השליכו את חייהם בכדי לסייע ליהודי אחר, וזה שבה את לבי. החלטתי שכך גם אני רוצה לחיות את חיי.

פגישה ראשונה עם ראש בני ישראל

"באחד הימים מישהו מאנ"ש, שאל אותי למה אני לא כותב לרבי. הייתי אז כבן 23, וחשבתי לעצמי מה אוכל להפסיד. ישבתי אפוא וכתבתי לרבי מכתב ארוך על פני 21 עמודים, בהם הסברתי את כל הפילוסופיות שלי. חסידים שראו את המכתב הארוך ביקשו ממני לקצר, אך אני החלטתי להעלות על הכתב את הכול. כששלחתי את המכתב, אמרתי לעצמי ממה נפשך: אני יודע שהרבי עסוק מאד. אם הוא יענה לי - מה טוב ומה נעים. ואם לא אקבל תשובה - אבין בפשטות שהסיבה היא בשל עיסוקיו הרבים, ואין לי כל טענות כלפיו.

"חלף זמן רב ולא קבלתי תשובה. בינתיים המשכתי לשמוע על הרבי, וגם למדתי מתורותיו. לאחר כל התהליך של ההתקרבות, הגיע היום המיוחל בו היה עלי להשלים את התהליך. גם זה קרה באופן מפליא, פרשה בפני עצמה. בין הרבנים שטיפלו בענין היה הרב קפלינסקי, גם הוא היה ניצול שואה. היתה לו אהבת ישראל גדולה מאד. באותה תקופה היה אז באוסטרליה הרב מרדכי פרלוב שהיה למעשה הרב של קהילת אנ"ש והוא אמר כי מן הראוי לעשות סעודת מצווה.

"כך אכן היה. כל אנ"ש בעיר, עם ידידים נוספים, הגיעו לסעודת מצווה. אני הייתי בחור צעיר וישבתי בין הרבנים נרגש ומתוח מאד. כל אחד מהם נשא נאום, וגם אני הייתי צריך לשאת את דבריי. לפתע, בתוך השירה והשמחה, אני רואה מישהו עומד בפתח החדר ושואל משהו את האנשים. התעוררה תכונה כלשהי שאת פישרה לא ידעתי. כעבור רגעים אחדים הגיעה לידי מעטפה חתומה. אני מביט ורואה שזה מכתב מהרבי. כמעט התעלפתי מהתרגשות. לא ידעתי איך לעכל את זה. סמוך אלי ישב הרב זלמן סריבראנסקי וגם הוא כשראה את המכתב התרגש מאד, ויצא מכליו.

"מסתבר שבמזכירות אבדה הכתובת שלי, אבל מהמכתב הם הבינו שיש לי קשר עם אנ"ש במלבורן, והם שלחו את המכתב למשרד של הישיבה. המכתב הגיע אלי בדיוק ברגע הנכון - כשנה וחצי לאחר שאני כתבתי את מכתבי, וביום בו השלמתי את תהליך ההתקרבות שלי. בגלל שעוד הייתי צריך לשאת דברים, ובגלל המתח וההתרגשות, לא הספקתי לעבור על המכתב בעיון. המכתב נכתב באנגלית ובין הדברים הרבי כתב שכדאי שאחזור לאוניברסיטה.

"במכתב התייחס הרבי לכמה נקודות שהעליתי במכתבי, והוא ביאר את השיטה של היהדות באותן נקודות השקפה. הרבי גם ציין כי הוא שמח מאד לקרוא שבאתי בין אנשי שלומנו, ובטח כבר למדתי והבנתי כמה שזה מחייב וכו'. בסיום המכתב איחל הרבי ברכות להצלחה, וציין כי הוא מצפה לשמוע ממני בהמשך. זהו אפוא גלגולו המופלא של המכתב הראשון שזכיתי לקבל מהרבי - מכתב שהגיע אלי ממש ברגע הנכון. פרט מעניין הוא, שהמכתב הזה הוא הראשון והיחיד שקיבלתי באנגלית, בעוד ששאר המכתבים שבאו אחריו, נכתבו בלשון הקודש.

"בשנת תשכ"ב רציתי לעזוב את אוסטרליה ולנדוד למדינה אחרת בה הקהילה היהודית גדולה יותר. כתבתי לרבי שאני חושב לעבור לאנגליה או ארצות הברית, אך לא זכיתי לקבל מענה. באותם ימים נכנס ליחידות הרב נחום זלמן גורביץ, מאנ"ש במלבורן, והרבי התעניין אצלו 'מה קורה עם גפני?' הוא סיפר מה שידע, והרבי אמר לו: 'הרי כבר כתבתי לו שייסע לארץ ישראל'. כנראה שהרבי שלח אלי מכתב אך הוא בושש מלהגיע.

"מיד כששמעתי על כך, עשיתי כמצוות הרבי. עליתי לארץ ישראל והתיישבתי בהוראת המשפיע שלי הרב סאריבראנסקי בעיר בני-ברק. באותה הזדמנות ביקש למסור דרישת שלום לחברו הטוב המשפיע הרב נחום גולדשמיט, ומיני אז נוצר בינינו קשר קרוב ואמיץ. לפעמים היינו יוצאים לטיול רגלי, והוא היה שואל אותי מיוזמתו על חיי ומייעץ לי עצות. הוא היה יהודי יוצא דופן במיוחדותו; מחד - היה חכם ומשכיל גדול, ומאידך - היה נותן לכל אחד לבטא את עצמו.

"בשנת תשכ"ד באתי בברית הנישואין, וקבענו את מגורינו בבני-ברק. הפעם הראשונה שהגעתי לרבי היתה בחודש אלול תשכ"ו. האמת היא שכבר שנה וחצי קודם לכן, לקראת חג הפסח תשכ"ה, גמרתי בדעתי לנסוע לרבי. כמובן שכתבתי קודם על כך לרבי וציינתי שבדעתי לנסוע. לא חלפו ימים רבים וקיבלתי בחזרה מכתב תשובה מהרבי שלמעשה היה 'מכתב כללי' ובסופו הוסיף הרבי בכתב ידו הקדושה: "ידוע מנהג כל ישראל, שלחג הפסח ובפרט לליל הסדר מתאספים כל בני המשפחה, ובמיוחד ובפרט ראש המשפחה, וידוע גם הקושי להדר בעניני פסח כפי הרצון כשנמצאים בביתם של אחרים. ולכן אין ענין כלל בנסיעתו לכאן".

"מובן שלאחר תשובה כזאת, ביטלתי את תכניתי. אולם הגעגועים המשיכו לקנן בי, ולבסוף מימשתי את הנסיעה לקראת חודש תשרי תשכ"ז. באחד מעשרת ימי תשובה התקבלתי ל'יחידות' הראשונה שלי, שהייתה גם ה'יחידות' הארוכה ביותר ונמשכה כעשרים וחמש דקות. עיקר ה'יחידות', ובעצם כולה, נסובה סביב ענייני ההסתדרות שלי בארץ ישראל. הרבי התייחס לזה באריכות רבה ממש כמו אבא הדואג לבנו. ההתייחסות היתה לכמה נושאים: ענייני הבריאות שלי - שהם כמובן דברים אישיים, אבל במבט לאחור היו בהם עניינים נפלאים ביותר. הרבי גם עסק בענייני הפרנסה ותעסוקה. בנוגע לפרנסה הרבי ציין את שליטתי בשפה האנגלית, ואף שיבח את ידיעותיי גם בדקדוקי השפה "ולמה שזה לא יהיה יסוד לפרנסה שלך?" שאל הרבי.

"בשלב מסוים, הרבי התחיל לדבר מעצמו על נושא חזרת חסידות ברבים, מבלי שהעליתי את הענין. הרבי אמר שחזרת עניני חסידות ברבים, זה דבר הכרחי. הרבי הוסיף וביאר כיצד צריכה להיות חזרה של חסידות ברבים 'צריכים להשתדל שהדברים יהיו מובנים לכל השומעים באופן שיוכלו ללכת הביתה וגם למסור דברים לבני הבית'. למען האמת, די הופתעתי וגם נרתעתי. העזתי ואמרתי לרבי שכיון שאני עדיין צעיר לימים, מה גם שלא נולדתי בחיי תורה ומצוות, אלא התקרבתי במשך הזמן, ממילא לא נוח לי כל כך לדבר חסידות בפני הרבים, ואולי עדיף שלא אקח זאת בכלל על עצמי.

"הרבי לא קיבל את טענתי, והשיב כי אם יש מישהו שיכול לומר חסידות ברבים, אזי צריכים לומר והשומעים צריכים לשמוע, ולא משנה מי שאומר, כיון שכבר אמרו 'קבל את האמת ממי שאמרה'. הרבי הוסיף וציטט את דברי אדמו"ר הזקן בהקדמה על ספר התניא שלא לשום יד לפה ולא להתנהג בענווה של שקר, וממילא צריכים להיזהר מאד שלא למנוע טוב מבעליו".

הרב גפני מדליק אור לתמימים

כאמור, עוד בטרם עלה הרב גפני לארץ ישראל, דחק בו הרבי להשלים את לימודיו באוניברסיטה. גם לאחר שעלה ארצה, הציע לו הרבי ב'יחידות' הראשונה להמשיך את לימודיו באוניברסיטה. הרבי הציע שמכיוון שישנה אוניברסיטה בסמוך לעיר בני-ברק בטח יברר שם. "כשחזרתי לארץ ישראל, נסעתי לאוניברסיטת בר אילן, הסמוכה לבני ברק, ופגשתי שם את אחד הפרופסורים ששמע את הרקורד שלי, והציע לי ללמוד תלמוד ואולי גם לשלב עם זה מקצוע נוסף. בהמשך נכנסתי בשיחה עם חברי צוות נוספים, אך לצערי הרב השיחה עמם לא הגיעה לתוצאות רצויות. מהר מאד הבנתי שהמקום הזה לא נועד עבורי.

"חזרתי הביתה וכתבתי על כך לרבי כשאני סוקר את השתלשלות האירועים. בסוף המכתב רמזתי לרבי שצר לי שיוצא שאני לא עושה מה שהרבי רוצה. כעבור זמן קיבלתי מכתב תשובה מהרבי שהשיב לי כי לאור מה ששמעתי שם 'מובן וגם פשוט שמהסס בזה', ובהמשך מוסיף הרבי שאין לי לחשוש חלילה מכך שאיני שומע בקולו, וסיים כי הישועה תבוא מכיוון אחר. הבנתי שעלי לשבת ולהמתין. זמן קצר לאחר מכן, הגיעה אלי ההצעה ללמד בישיבה לבעלי תשובה דוברי השפה אנגלית. ההצעה היתה באופן של "אתערותא דלעילא", כלומר, מהרבי מלך המשיח בעצמו. ומעשה שהיה:

"היה זה זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים. בארץ ישראל ובעולם כולו היתה התעוררות יהודית גדולה. יום אחד פקדו כמה יהודים צעירים דוברי אנגלית את הישיבה בכפר חב"ד והם אמרו ששמעו שחב"ד מקרבת ליהדות והם רוצים ללמוד יהדות. בהנהלת הישיבה לא ידעו מה לעשות עם החבר'ה האלה, כיון שהמסגרת לא התאימה עבורם. לקראת תשרי תשכ"ט, נסע לרבי הרב נחום טרבניק שהיה אז ראש הישיבה. כשנכנס ליחידות העלה את הנושא הזה ושאל מה לעשות עם הצעירים הללו. 

"הרבי אמר לו שצריכים להחזיק אותם ולהקים עבורם מסגרת, ולדאוג שמישהו ילמד איתם. ואז הרבי הזכיר את שמי ואמר לרב טרבניק שיאמר לי שאם לא קשה לו - כלומר לי, אז הצעתי - כלומר הרבי מציע - שייקח זאת על עצמו. כשהרב טרבניק חזר לארץ ישראל, הוא הגיע אלי עם ההצעה החדשה הזאת.

"בהתחלה לא הבנתי מדוע הרבי אמר זאת בלשון הצעה ולא בלשון ציווי. לא אשכח את דבריו של הרב מאיר גרוזמן מראשי ישיבת 'תומכי תמימים': 'הצעה זהו דבר גדול יותר מציווי' והוא הסביר שהצעה של הרבי שורשה יותר נעלה מאשר ציווי ופקודה; כמו ההבדל המבואר בתורת החסידות בין 'חובה' ל'רשות'; שכשאדם חייב לעשות משהו, הרי יש קשר בין האדם לעניין. לעומת זאת, כשאדם עושה דבר מתוך רשות הרי הוא ממשיך את הענין בעולם לפי כוחו. הסבירו לי שזה הענין, שהרבי רוצה שאעשה את זה בדרך רצון מצד הכוחות שניתנו ולא מחמת הציווי בלבד.

"הישיבה נפתחה עם ששה-שבעה בחורים, וכעבור זמן קצר הצטרפו לישיבה צעירים נוספים. העבודה עם הצעירים היתה לא קלה. מסרתי שיעורים הן בחסידות והן בנגלה. התוועדתי עם הבחורים וגם טיפלתי בעניינים הגשמיים שלהם. הייתי האוזן הקשבת שלהם, לשוחח, לדבר ולעודד וגם להבין אותם עד לרגישויות הדקות. זה לא היה קל לעמוד בכל זה, אבל זה היה הכוח של הרבי.

"במשך הזמן הגיע הרב חיים זאב ע"ה שטיינבאך, וכעבור שנים הצטרף אלינו הרב טוביה שי' בולטון שהוא הרוח חיה בישיבה עד היום הזה. כבר בימיה הראשונים של הישיבה, החלה מסכת של התכתבויות עם הרבי על האופן בהם צריכים העניינים להתנהל. הרבי, כמו אבא, דאג לכל פרט. למעשה, ללא הרבי אף אחד לא היה חולם להקים מחלקה לבעלי תשובה, ועוד כזו שתהיה מסונפת ל'תומכי תמימים'.

"בחודש תשרי תש"ל, שוב זכיתי לנסוע אל הרבי וב'יחידות' התעניין הרבי ארוכות על מצב הבחורים ובסדר היום שלי. התלוננתי כי בעבר הייתי מאריך בתפילה והיה לי סדר לימוד מדוקדק, ועכשיו היום שלי תפוס כולו בענייני השיעורים ושיחות הנפש עם התלמידים.

"לא אשכח לעולם את אותה 'יחידות'; הרבי דיבר באריכות על אודות החיוב בהתמסרות אל התלמידים. לאחר מכן עצר לשבריר שניה בדיבורו. חשבתי שלאחר ההצהרה הזאת, הרבי לפחות יפתור אותי ממחויבותי לתפילה באריכות, אך מהר מאוד התבדיתי - הרבי אמר כי מוכרחים למצוא עצה להמשיך בעבודת התפילה על אף כל העיסוקים ולא לוותר על כך!..

"בשנת תשל"ג, בתקופת פרוץ מלחמת יום הכיפורים, הייתי שוב אצל הרבי, וב'יחידות' העליתי בפני הרבי בעיה שנתקלנו בה. שמעה של הישיבה כבר עשה כנפיים ורבים הגיעו אלינו, אלא שאז התעוררה בעיה: למדנו אז ב'זאל' של הישיבה ופעמים רבות, בעלי התשובה הטריים היו מגיעים בלבוש שונה, וגם התנהגותם לא תמיד תאמה לאווירה החסידית. היו שהביעו אי-שביעות רצון מהעניין. הצעתי אפוא שאולי נצא מה'זאל' ונקים לנו מבנה אחר.

"הרבי שלל את ההצעה ואמר שכל עניינו וכוונתו בהקמת הישיבה, שהיא תהיה חלק מ'תומכי תמימים'. הרבי הציע שאפשר לקבל בחורים שכבר בחרו בדרך ליובאוויטש, או שסביר להניח שהם נמצאים בכיוון, ואז יהיה קל יותר להשפיע עליהם בנוגע לשינוי צורת הלבוש. הרבי האריך מאוד בפרטי פרטים על האופן, הצורה והדרך שיש לנהוג בבעיה. באותה יחידות הרבי היה במצב רוח מיוחד. ראיתי שהזמן עובר במהירות והרבי מדבר ברגיעה כאילו הוא מדבר בעניין נוגע לחיים, ולא מטריד אותו שמאות אנשים עומדים עדיין מחוץ לדלת. באותה יחידות הרבי גם הבהיר כי כל מטרתה של הישיבה היא לגדל בחורים שיגדלו כחסידים, ואף התבטא ש"זה יהיה התפארת של 'תומכי תמימים'.

"לקראת הסוף הזכרתי כמה עניינים אישיים עליהם השיב הרבי, וכשחשתי שזה הזמן לצאת מהקודש, שוב החל הרבי לדבר על הישיבה, ואמר כי אם יעשו את כל מה שדיברנו במעשה בפועל, אזי יהא זה השלימות של 'תומכי תמימים'. למען האמת, 'הייתי בעננים' לשמוע התבטאויות נדירות שכאלו - שכל השלימות של 'תומכי תמימים' תתמלא על ידי הישיבה שלנו. הרבי חידד אצלי את האחריות לגבי התמימים שהגיעו מבחוץ.

"בשנת תשל"ה נוצר מצב שהיו מעט תלמידים. כתבתי על כך לרבי והתשובה הייתה "ה' יתברך ירחיב את גבולם בתלמידים טובים בכמות ואיכות. אזכיר על הציון". כמה ימים לאחר קבלת התשובה, החלו להגיע תלמידים נוספים מכל מיני מקומות, והישיבה ידעה את מספר התלמידים הגבוה ביותר מאז הקמתה... ראיתי בחוש איך ברכתו של הרבי מתקיימת. שנה לאחר מכן, בשנת תשל"ו, זכיתי שוב להיות אצל הרבי ב'יחידות', היו לי טרדות מצד הצבא ועוד אילוצים שונים ומשונים, ורמזתי כי אולי כדאי שאעזוב את הישיבה ואעבור לחפש משרה בחוץ לארץ. הרבי הביט בי בתימהון רב, ואמר שיש להמשיך בעבודה הקדושה.

"באותם ימים הִרבה הרבי לדבר בשיחותיו הק' על עניין התשובה. ובהתוועדות ו' תשרי אותה שנה דיבר על תשובה בשמחה ועבודה בשמחה. ביחידות שלי הוסיף הרבי כמו ממשיך את ההתוועדות: "הרי אמרתי בשיחה שהכול צריך להיות חדור בשמחה, ואתה צריך לעשות הכול בשמחה". ברור שרעיון עזיבת הארץ ירד מהפרק.

"באותה שנה זכיתי להיות שוב ב'יחידות' אצל הרבי. באותם ימים החלו לצוץ הישיבות הליטאיות לחוזרים בתשובה 'אור שמח' ו'אש התורה'. תלמידים רבים התדפקו על דלתם בעקבות פעילות ופרסום מאסיבי שערכו. ביחידות העליתי את הנושא תוך שאני מוסיף שתלמידים רבים שהחלו להתקרב בליובאוויטש, עברו ללמוד באותן ישיבות. הרבי ענה: "הרי להנהלת ישיבה של איזה ישיבה, וק"ו של 'תומכי תמימים' נאמר והעמידו תלמידים הרבה". הבנתי היטב למה מתכוון הרבי - אסור לי לשבת בחיבוק ידיים ולקוות שיגיעו אלי תלמידים, ויש להתחיל לפעול בשטח. בעקבות זאת התחלנו בפעולות פרסום ועודדנו תלמידים וותיקים להביא חבר'ה צעירים לישיבה.

"עברנו תקופות רבות, שונות ומעניינות. בשנים האחרונות אנו זוכים להצלחות רבות. מספר פעמים כתבנו לרבי ב'אגרות קודש', ותמיד אנו זוכים לקבל תשובות של עידוד. יש לנו גם מספר יפה של תלמידים. במבט לאחור, בהבטה חטופה על מאות האברכים שעברו אצלנו יש יותר מקורטוב של נחת וסיפוק, אך אנו יודעים היטב בשל מי הסער הזה, להודות לרבי שבלי עידודו הבלתי פוסק הישיבה לא היתה קמה ובטח לא מחזיקה כל-כך הרבה שנים".

הבן החמישי בדורנו

ניכר שלא עזב המשפיע צאן מרעיתו. אמנם הרב גפני עזב את הישיבה ונמצא בריחוק מקום, אך הראיון הזה נקטע כמה פעמים בטלפונים של תלמידים שמבקשים להתייעץ עם רבם. בנוסף על השיעורים בצפת, מקיים הרב גפני שיעורים במאמרי חסידות באמצעות הטלפון לתלמידיו ושומעי לקחו מהארץ ומהעולם. ביקשנו להעלות בפני הרב גפני - שלו הניסיון הגדול ביותר בעולם החב"די בנושא הזה - כמה שאלות מעמיקות.

מהפכת התשובה היא ללא ספק אחת המהפכות הגדולות של הרבי איך אתה רואה את זה בנקודת מבטך?

"על כתפיו של הרבי מונחת הבאת הגאולה בפועל ממש, ובכדי לגאול את עם ישראל, מוכרחים לפעול עם כל יהודי - וזה לא רק בעלי תשובה. זה עם נשים ועם ילדים ועם יהודים מכל הסוגים ומכל החוגים והקצוות. הרבי הנשיא של הדור השביעי הוא המאסף של המחנה – מדהים לראות צעירים שהגיעו אלינו עם אפס ידע ביהדות וכיום הם מחזיקים בתפקידים רבניים בארץ ישראל ובעולם, זה בא רק בכוחו של הרבי.

"באופן נפלא ראו שאצל הרבי אין איפה ואיפה, בעל תשובה ואנ"ש מהבית, קיבלו אותו יחס. אדרבא, בעל תשובה קיבל יחס קרוב יותר. הרבי קיים בפועל 'ורבים השיב מעוון'. הרבי כבש את העולם. לא אשכח את השיחה של הרבי בשנת תשל"ב שבה הכריז על כיבוש העולם, 'העולם בוער וצריך לכבות אותו', התבטא אז הרבי, ושלח שלוחים לקרב כל יהודי בכל מקום. זה היה אצל כל רבותינו נשיאנו אבל אצל הרבי זה היה כנהר שופע".

בישיבה הפכתם כל-כך הרבה יהודים לחסידים. אך בכל זאת האנשים הללו חוו חיים אחרים בטרם התקרבו. איך משמרים את אור התשובה ואת ההארה האלוקית שתמשך לתמיד?

"מוסבר בחסידות שאדם שב בתשובה האור האלוקי החזק שקיבל בתחילת הדרך נמוג. לכן בעלי תשובה מוכרחים שיהיה להם משפיע שידריך אותם. הדבר מחויב ביתר שאת כשהוא יוצא מהישיבה ומקים בית. כי כאשר הוא יוצא מכותלי הישיבה ומקים בית, עלולים להתגלות בעיות הנובעות מהעולם הזה שמקיף אותו. ולכן מוכרח לחנך את הבחורים לביטול למשפיע, והרב שקירב אותם חייב ללוות אותם גם כשנראה שהם איתנים וחזקים ומגדלים ילדים בדרך חסידית.

"רק אתמול חזרתי מחבורה של אפיית מצות של בוגרי הישיבה אותה אנו מקיימים מדי שנה. לאחר האפייה התוועדנו ממושכות ובהתוועדות נטלו חלק רבים, וזה בזכות הקשר שאנחנו מחזיקים איתם כל השנה. בוגר יודע שהוא יכול להתקשר כל אימת שירצה, והוא יזכה לעצה טובה ולהדרכה צמודה. צריך להבין שלמרות כל החסידות שלומדים בישיבה, הרי כשבחור מקים את ביתו, הוא יכול לנהוג מבלי משים באותן הנהגות שהוא ראה בביתו קודם התשובה, ולכן חשוב כל כך 'עשה לך רב'.

"אם החינוך הוא נכון והאווירה היא נכונה, ונוסיף לכך גם את הסייעתא דשמיא שניתן ונמשך דרך הרבי – אזי גם כשיורדים מההתלהבות הראשונית, אין זה כיבוי, אלא תחילת יישום הכוונה העליונה. ה'רצוא' אינו תכלית הכוונה אלא דווקא ה'שוב'. אמנם 'שוב' נראה כ'בעלבתיש' לגבי ה'רצוא', אבל הוא-הוא הכוונה העליונה. למרות כל זאת, כמו שכל חסיד צריך 'עשה לך רב', אצל בעל תשובה זה נכון וחשוב שבעתיים".

אני רוצה לשאול שאלה בכיוון ההפוך: ישנם בעלי תשובה שנוטים לעתים לקיצוניות. הרי הם יודעים ומכירים היטב את השקר של העולם הזה, ומבלי משים הם יכולים לפעול בשמאל דוחה יותר מאשר ימין מקרבת מול סביבתם הקרובה. איך פועלים לנטרל זאת?

"זו המשימה של המשפיע - להוריד את האורות בכלים. בעל תשובה חייב משפיע שינהג אתו כמו אבא ביולוגי, והמשפיע מוכרח לפעול לא באופן של ביטוש, אלא בריבוי חום ואהבה ואז ממילא המושפע יתבטל למשפיע. כתוב: 'אין אנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחוות לפני ה''. נשאלת השאלה 'לעלות ולראות' זה מובן, אין לנו בית המקדש, אבל למה לא להשתחוות? כל אחד יכול לכרוע ברך ולהשתחוות מול מקום המקדש. והתשובה היא, שהשתחוואה לבדה לא פועלת בנפש. היא מוכרחת לבוא רק אחרי שעולים ורואים. העבודה עם בעל תשובה היא שהשתחוואה, הביטול למשפיע, יבוא אחרי לראות ולהעלות, אחרי ריבוי אהבה מצד המשפיע".

במה שונים בעלי תשובה בחב"ד לבעלי תשובה בחוגים אחרים?

"בחב"ד נדרשת עבודה בכוח עצמו יותר. בשבת שעברה הבטתי אחרי בעל תשובה אחד 'טרי'. זה היה שבת מברכים, הוא הגיע מוקדם, אמר את כל התהילים, למד חסידות, התפלל ברצינות, אחר-כך התוועדות. מי שהגיע ממקום שלא דורשים כלום, זה מאמץ גדול מאוד. וראיתי שאת הכול הוא עשה בשמחה. לשאלתך – זה מה שמאפיין בעל תשובה חב"די. יש אמת אבל חסידות חב"ד היא אמת לאמיתה. יש דרישה גדולה, אך החינוך הוא לעשות זאת באופן של לכתחילה ולא באופן של שיעבוד.

"היכולת לחנך לכך היא רק מפני שמי שלומד חסידות חב"ד, יכול לא רק לראות אלוקות, אלא גם לחוש אותה. יחד עם אותו לימוד פנימי ומעמיק, מוכרח להיות שהגישה של הדיבור על תורה ומצוות תהיה חיובית. כשהייתי מתוועד עם בחורים על החשיבות של קריאת שמע שעל המיטה, לא הבהלתי אותם, אלא דיברתי על האור הנפלא שבוקע אצל מי שמתמיד בזה ומתבונן בכל מילה ועושה חשבון נפש".

יש שוני בין בעלי תשובה שפגשת בראשית הדרך בעבודתך, לבין בעלי תשובה בדור האחרון?

"ישנו הבדל עצום. שני הסוגים הם אמנם בגדר 'הבן החמישי', אך לבעלי תשובה בדור הזה הרבה יותר קשה. בעבר היו מגיעים אלינו בעיקר בחורים שמאסו בעולם הזה, מאסו בשקר שעל ברכיו חונכו ובעטו בו – מה שבארצות הברית ידוע יותר כדור ה'היפיס'. מדובר בחבר'ה שהתבודדו ביערות ופנו לכתות. כיום, בעלי תשובה באים מרקע מסודר, עם עבודות מסודרות, הם למדו, השכילו ואף הצליחו בחייהם, אך מכל מיני סיבות נדלקה אצלם נקודת האמת והם התקרבו ליהדות. להם הרבה יותר קשה הם באים ממקום של שפע בעולם הגשמי".

ידוע החידוש של הרבי על 'הבן החמישי', אתה בוודאי פגשת הרבה יהודים שהם בן חמישי..

"כל פעם זה מרגש מחדש לפגוש בבחור שלא יודע כלום ביהדות, ולאחר כמה חודשים לראות את ההתקדמות שלו. לי יש את הפריבילגיה לאחר כמה שנים לראות מה נעשה אתו. אני מכיר רבים שהם היום כבר 'זיידע' לנכדים ההולכים בדרך התורה והמצווה ובדרכי החסידות, ואני זוכר עדיין איך הם הגיעו אלינו.

"במאמר המוסגר, יכולים להיות יהודים עם כיפה וציצית, שבחיצוניות נראים 'חכם' או 'תם' אך הם בגדר של 'הבן החמישי'. התפקיד שלנו על ידי הפצת תורת החסידות זה לפעול שלא יהיו בעולם 'בן חמישי', שלא יידח ממנו נידח".

שאלה אחרונה לסיום: עצם זה שהרבי בחר דווקא בכם להקים ולהוביל את הישיבה אומרת הרבה, אך בכל זאת, האם עדיף שהעבודה עם בעלי תשובה תעשה על ידי בעלי תשובה או שהיא יכולה להיעשות על ידי חסידים מבית?

"אני חושב שלבעל תשובה קל יותר לעבוד עם בעל תשובה, כי הוא עבר את מה שהוא עבר והוא יכול להזדהות עם מצבו ולהבין אותו. המשפיע שלי ר' זלמן סרברנסקי היה תמיד אומר שצריך להרגיש את הזולת, לא רק לדעת או להבין, אלא להיות במקום שלו ולחוש אותו. כתוב 'אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו', לא כתוב 'עד שתבין' או 'תדע את מקומו'. אתה רוצה לדון אותו? אתה חייב להיות במקום שלו. אבל כמובן שאפשר שיהיו חב"דניקים מבית עם אותם נתונים של יכולת להרגיש את הזולת ואת מקומו".

•••

שעות ארוכות של מפגש מרכיבות את הכתבה שלפניכם, לתוכה נכנס רק חלק מהדברים, מפאת קוצר המקום. מי שמכיר את הרב גפני, יודע כי מדובר ביהודי משכמו ומעלה, נבון, חכם ומשכיל שחושב היטב בטרם ישיב תשובה לשואל.

אך מדהימה במיוחד היא הרגשיות שלו, ההבטה לפרטים. לאחר המפגש שהסתיים בביתו, יצא הרב גפני ללוות אותי החוצה והמתין עימי עד שעליתי על המונית והיא יצאה לדרכה. רק אז חזר לביתו. מהמחווה הזאת הבנתי פתאום היטב את מהות הקשר המיוחד בינו לבין תלמידיו, שגם במרחק שנים כה רבות מחזירים לו אהבה רבה, ולא בכדי.