מלחמת יום כיפור ובקשתו הנפשית של הרבי: הרב הראשי לצה"ל מספר

 

'כאשר אני מתבונן היום בדברי הרבי הם מצמררים אותי': עורך אתר 'לחלוחית גאולתית' מגיש ראיון נדיר שנראה אקוטאלי מתמיד, שנערך עם הרב מרדכי פירון ע"ה, ששימש כרב הראשי של צה"ל וחבר מטכ"ל בעת מלחמת יום הכיפורים • כיצד הגיב שר הביטחון משה דיין לבקשתו הנפשית של הרבי מלך המשיח 'לסיים ולהשלים הניצחון דצה"ל או על ידי כיבוש לשעות אחדות של דמשק'? ומה ענה הרב פירון לראש הממשלה גולדה מאיר בקשר לעגונות המלחמה? • לכתבה המלאה

•••

 ☚ מדהים: הרבי חוזה את הפצצת הכור האטומי בעיראק 

בדמדומי ערב הגענו לביתו הצנוע עד למכביר בירושלים של האלוף (במילואים) הרב מרדכי פירון, הרב הראשי לצה"ל וחבר מטכ"ל בעת מלחמת יום כיפור. הרב פירון שירת במשך 34 שנים ברבנות הצבאית מאז היווסדה, הניח יחד עם הרב שלמה גורן את היסודות לרבנות הצבאית והיה לרב הצבאי השני בצה"ל. לאחר פרישתו שימש כרבה של ציריך בשווייץ. כיום הרב מקדיש את זמנו לחיבור ספרים ולהרצאות ביהדות. מרצו וזיכרונו של הרב מסתירים את גילו המופלג לאורך ימים ושנים טובות.

באנו לשמוע מקרוב על פגישותיו הרבות עם הרבי ב'יחידויות' שנמשכו שעות ארוכות ועל המלחמה הקשה והעקובה מדם החיילים, מלחמת יום כיפור, שהוא כרב הראשי לצה"ל דאג להביא את אלפי הקרבנות לקבורה, ולא אחת תוך סיכון של הוצאת גופת חייל משטח אויב מדמם, כדי להביאה לקבר ישראל.

לפני פתיחת הריאיון ביקש הרב פירון למסור הודאה מעין וידוי, כהגדרתו. 'עשרות שנים חלפו למלחמה הקשה מלחמת יום כיפור, וגופי מצטמרר כאשר אני נזכר בימים ההם', הוא פותח בדברים, 'אחרי אותה מלחמה, לעולם כבר לא אהיה אותו אדם שהייתי לפני כן. המלחמה הזאת כל-כך השפיעה עלי ושינתה לחלוטין את השקפותיי. גם השמחה שלי מאז לא שבה והיא כבר לא השמחה המלאה שהייתה לי. וכל זאת משום שאני נזכר בכל מה שקרה במלחמה האיומה הזאת מלחמת יום כיפור'.

הקשינו על הרב (בראיון ל'כפר חב"ד), שהיה חבר המטכ"ל והשתתף גם בכל הפורומים הסודיים של הצבא בראשות הרמטכ"ל דוד (דדו) אלעזר: מחלקת המודיעין של צה"ל, הביאה לפניכם שפע של ממצאים ומידע אשר נאסף בחודשים, בשבועות ובימים שלפני המלחמה. המידע הגיע ממקורות טובים, ונדירים באיכותם, וחיבור המקורות הצביעו בבירור על המגמה כי פניה של מצרים למלחמה.

מאז החלו להצטבר עדויות על פריצה אפשרית של מלחמה, העריך המודיעין הישראלי שקיימת 'סבירות נמוכה' למתקפה מצרית על ישראל. הערכות המודיעין נשארו יציבות כי קיימת 'סבירות נמוכה' לפרוץ מלחמה, זאת למרות אזהרות של המוסד, אשר הערכותיו לא התקבלו, וניתנה עדיפות לדעת אמ"ן. מקבלי ההחלטות היו שבויים בקונספציה השוללת אפשרות למלחמה, עד כדי כך שגם נתונים מובהקים אשר הוצבו בפניהם - לא הזיזו אותם מדעתם. כיצד יתכן שלא היה מישהו במטכ"ל שחשב קצת אחרת, מחוץ לקופסה?

הרב פירון, שהכאב ניכר היטב על פניו, אינו רוצה להיכנס לפרטים רק מפטיר ואומר נחרצות בקולו הצלול והחד, תוך שהוא נוטל גם על עצמו את האשמה האישית של הכישלון הנוראי, למרות שלא היה ממקבלי ההחלטות. 'גם אני הייתי שבוי בקונספציה השוללת אפשרות למלחמה', הוא מודה, 'היינו בטוחים, אולי מתוך שאננות יתירה שלא יקרה שום דבר'.

 ☚ אלפים השתתפו בכנס היסטורי עם גדולי המשפיעים על 'עבודת התפילה' • גלרייה ענקית 

פצעים מדממים

קשה לו, לרב פירון, לחטט בפצעים המדממים, קשה לו להתנתק מאותם רגעים בו הודיעו לו מהמטכ"ל בעצם יום הכיפורים על פרוץ המלחמה. הרב מוליך אותנו בלהט דיבורו לפגישה השנייה שקיים עם הרבי כחודשיים לפני פרוץ המלחמה, שאז כמובן, הוא מדגיש, אף אחד מאיתנו חברי המטכ"ל לא חשב על מלחמה.

'בשיחותיי עם הרבי באותה 'יחידות', נוצר אצלי הרושם העז כי הרבי חש שיש איזושהי סכנה שמתקרבת. באותם רגעים ב'יחידות', לפתע פתאום, הרבי דיבר איתי על סכנה שעלולה להתקרב וחייבים להיות מוכנים, על כל צרה שלא תבוא, חלילה לא לאבד את התקווה כי בעזרת השם הקדוש ברוך הוא יעזור. כאשר אני מתבונן היום בדברי הרבי הם מצמררים אותי, אבל אז, אומר את האמת, באותם רגעים שהרבי דיבר אתי על הסכנה שעלולה להתקרב, היו אלה דברים שבעיניי היו משהו משונים.

אוסיף ואומר בגילוי לב: בעוונותיי הרבים חשתי באותם רגעים ב'יחידות' כי כל העניין הוא עניין תיאורטי ולא משהו שיש ליישמו בפועל, או משהו שעלול חס ושלום להתרחש'. הרב פירון מודה בכאב לב,' גם אני הייתי שבוי באותה קונספציה שגויה והרת אסון יחד עם כל חברי המטכ"ל שהיו שבויים בשאננות יתירה שלא יקרה שום דבר'.

'עלי לציין, ואחר כך גם אפרט יותר, יחסיי עם הרבי היו קרובים ביותר ועל כן השיחות היו גלויות לב במיוחד, שלא את כל תוכנם אפשר לפרט. כאשר שמעתי תקופה קצרה לאחר ה'יחידות', שהרבי ביקש מילדי ישראל להוסיף בלימוד תורה כדי 'להשבית אויב ומתנקם' ואחר כך לערוך גם כינוסי ילדים, תינוקות של בית רבן, במקומות הקדושים כדי 'להשבית אויב ומתנקם', לצערי לא קישרתי באותו רגע את תוכן הדברים לנאמר לי ב'יחידות' אצל הרבי. כנראה משמים סתמו את עינינו'.

'השאננות הייתה כה גדולה', מתאר לנו הרב פירון, 'בערב יום כיפור בשעות הבוקר, השתתפתי בדיון עם ראש אכ"א על משהו אחר, משהו זניח, שלא קשור כלל וכלל עם מה שעלול להתרחש עשרים וארבע שעות יותר מאוחר בעצם יום הכיפורים. עזבתי באמצע הדיון, כדי להגיע בשעות המוקדמות של ערב יום כיפור לאחד הבסיסים הגדולים, בו היו אמורים להתקיים מניינים לכאלף חיילים. אף פעם לא הייתי בחגים בבית, בייחוד לא בראש השנה וביום כיפור, תמיד הייתי בצבא.

הרבנות הצבאית דאגה לקיים מניינים בכל הגזרות כולל בקווי האש על התעלה וברמת הגולן ליד הגבול הסורי. לשם כך היינו מגייסים חיילים רבים מישיבות ההסדר שישמשו כחזנים בעלי תקיעה וכו'. יום הכיפורים התנהל באופן שיגרתי עד שלפתע קיבלתי הודעה מהמטכ"ל שפרצה מלחמה'.

תחושה נוראה

כך מתאר הרב פירון את הרגעים הראשונים למלחמה: 'ההלם הראשוני תפס אותי בתפילה בבסיס, בצהרי יום הכיפורים ציוו עלי מהמטה הכללי להורות לחיילים לנוע.. הייתה זו תחושה נוראה לראות שכולם עזבו ככה במהירות ואני נשארתי בקושי עם עשרה למניין לתפילת נעילה. עוד לא תפסנו את התהום שנפערה, גם בשעת תפילת נעילה עם כל המצב של ההפתעה עדיין היינו בטוחים שבעזרת השם אנחנו כבר נסתדר, נדע מה לעשות.. ככל שהמלחמה נמשכה מספר החללים גדל וההלם התעצם. דברי הרבי אלי ביחידות כי על כל צרה שלא תבוא, חלילה לא לאבד את התקווה כי בעזרת השם הקדוש ברוך הוא יעזור, הם שהפיחו בנו עידוד'.

 ☚ 'בעניין הטילים כולם מודים שהרבי צדק': מכתב נוסטלגי ממלחמת יום כיפור 

הרב עמד בקשר עם הרבי בימי המלחמה?

'המהומה הייתה נוראית, לא הייתה לי אפשרות לכתוב, אבל היה לי תמיד קשר טלפוני חזק מאוד דרך המזכירות. הרבי היה מעודד. לא אחת הייתי מקבל טלפון בחצות הלילה ובהם דברי עידוד מהרבי. הרבי הורה לנו להיות בשמחה שממתקת דינים. דברי הרבי הקלו מאוד עלינו במצב הנוראי בו היה הצבא ובעיקר הפיקוד העליון.

בכל פעם שקיבלנו הודעה טלפונית מהרבי היינו רצים לשמוע את תוכנה בריצת אמוק. כל מסר מהרבי בעת המלחמה היה יוצר אצלי תחושה חזקה כאילו מאחור מישהו שם את היד על הכתפיים שלי ואומר לי בשקט 'תמשיך, אל תתמוטט'.

הייתי מעביר את זה הלאה לפיקוד העליון, למפקדים בשטח ובעיקר לחיילים, זה היה מאוד מאוד חשוב. הייתי מגיע לאיזושהי יחידה שהייתה ממוקמת בסוף העולם, לומר דברי עידוד קצרים. הייתי מזכיר תמיד את הרבי, מה הוא אמר ומה הוא רוצה שנעשה והחיילים היו מקשיבים ומיישמים בפועל את דברי הרבי. גם 'מבצע תפילין' עודד מאוד את החיילים לא היה חייל שסירב להניח תפילין.

המצב בשטח היה קשה, מצב מתוח. כולם חיפשו נקודת אור ודברי הרבי היו נקודת אור עבורם. תאר לעצמך שהרמטכ"ל דדו ביקש ממני שאתפלל לקדוש ברוך הוא, אנשים בפיקוד העליון ביקשו ממני להתפלל. דברים כאלו לא אמרו לי לפני כן. צמרמורת אוחזת בגופי בשעה שאני משחזר את הרגעים הנוראים הללו'.

גם שר הביטחון משה דיין דיבר בימיה הראשונים של המלחמה על 'חורבן הבית השלישי'. 'הייתי מאוד קרוב לשר הביטחון דיין ואכן באותם רגעים כשידע את המצב לאשורו הוא הפך לפסימיסט גדול. הנחמה היחידה שחיינו עם המסרים המעודדים של הרבי וכך גם שידרתי את האופטימיות לראשי הצבא. כשאש המלחמה דעכה קמעה, אפשר היה כבר לראות את חסידי חב"ד נעים ממקום אחד לשני בשליחותו של הרבי לעודד את המפקדים והחיילים שהיו נתונים במצב רוח ירוד ביותר. 

כרב הראשי לצה"ל נתתי הוראה חד-משמעית לפתוח את הבסיסים לחב"ד (אל תחשבו שגם אז לא היו כאלו שריננו מדוע נותנים לאזרחים חסידי חב"ד להיכנס לבסיסים). זכור לי מראה מיוחד בימי חנוכה כאשר חב"ד התפרסו מעבר לתעלה בצד המצרי, הדליקו נרות עם החיילים וחילקו דמי חנוכה לאלפי החיילים המגויסים. בפאיד הקמנו ישיבה וחב"ד קיימה ערבי חב"ד במקום וכן במקומות רבים נוספים הן בבסיסי הדרום והן בבסיסי הצפון. אין לכם מושג איזה עידוד הביאו נרות החנוכה לחיילים, על כך דיווחתי גם לרבי וזכיתי למילות עידוד רבות בנושא ובראש ובראשונה תודה על עזרתי לאפשר את הפעילות של חב"ד בצבא.

למדתי רבות מהרבי כיצד להתנהג. גם בימי מלחמת יום הכיפורים לא ויתרתי על מה שעשיתי כל הזמן, זהו הקו המנחה של הרבי שהחדיר בי. אני טוען עד היום הזה שתורה ויראת שמים אי-אפשר להחדיר בכוח ואי-אפשר להחדיר על הכידונים. זה עניין של הסברה. להאהיב את התורה, להאהיב את הקדוש ברוך הוא, זה מה שחב"ד עושה. זה מה שהרבי לימד אותי. לכן הייתי בכל מקום מביא את המסר בפני החיילים. כשהחיילים במלחמת יום הכיפורים היו מפוזרים הייתי בא אליהם, משוחח ומעודד אותם ועד היום הזה אותם אנשים שכיום כבר מבוגרים זוכרים לי את דברי החיזוק שהענקתי להם'.

 ☚ 'הללוהו בנעוועל': הפאנל ההיסטורי המלא על ניגוני חב"ד • להאזנה 

אלפי חללים

דברי הרב פירון קולחים ומצמררים, הוא חי את המלחמה כאילו חווה אותה רק אתמול. 'גם ברבנות הצבאית התעוררו מספר בעיות בנושאים מגוונים', הוא ממשיך ומספר, 'לא התכוננו למצב שכל העם צבא ולכן בסוכות לא היה לנו מספיק סוכות וד' מינים. הבעיה הזאת הייתה בעיה קטנה לעומת הבעיה העיקרית, טיפול באלפי החללים. אנשי החברה קדישא הצבאית לפי פקודות מטכ"ל היו צריכים לקבל את החללים ולדאוג להביאם לקבר ישראל על פי כל מנהגי ההלכה. 

החברה קדישא שלי, אנשים מבוגרים שחיילתי אותם, יצאו לשדות הקרב תוך סיכון עצמי, הם חס ושלום היו יכולים לעלות על מוקשים וכך הלאה. ומשם הם הביאו את החללים. גבורתם העילאית ומסירותם לא סופרה מספיק וחייבים להביא את זה בפני הקוראים. בד-בבד, גם טיפלתי בקרובים וזה הדבר אולי הנורא ביותר. לבוא להיכנס לבית ולצלצל ולהגיד לאישה 'בעלך כבר איננו', או לומר להורים 'בנכם אינו בן החיים'. 

להפוך באיזושהי צורה למלאך המוות, זה היה נורא. בעצם זה לא היה תפקידי אבל לא עלינו לאור ריבוי החללים שלחו אותי לבשר את הבשורה הנוראית. כלומר לעמוד מול השואה, לעמוד מול האסון, איזה אישה שפותחת את הדלת והיא עדיין מחייכת וצוחקת ובין רגע העולם שלה חרב, וגם שלי. זה דבר נורא שקשה לתאר אותו.

הצלחתי לעמוד במשימה הקשה הזאת ואין לי ספק, ואפילו לא ספק ספיקא בכך וכך הייתה הרגשתי התמידית, שזה בזכות הכוחות שנתן לי הרבי. בנוסף, הייתה לי גם הרגשה שהרבי נמצא כל הזמן מאחוריי ועוזר לי. זה לא משהו מיסטי, אלא תחושה ממשית שאישיות כה דגולה שדיברה איתי והייתה ידידות תמידית בינינו בוודאי ובוודאי הוא גם פה ניצב לידי ועוזר לי במצב הזה. תחושה זאת השפיעה עלי מאוד-מאוד. במצב הקשה הזה היו צריכים מישהו שאפשר יהיה להתחזק על ידו ואיתו.

בהזדמנות זאת אנחנו מעלים בפני הרב את בקשתו הנפשית של הרבי 'לסיים ולהשלים הניצחון דצה"ל או על ידי כיבוש לשעות אחדות של דמשק'. האם העניין הובא לפני שר הביטחון משה דיין בשעת המלחמה. הרב מזדקר, 'אגלה לך משהו אישי', הוא לוחש, 'יחסיי עם משה דיין היו מאוד קרובים ולכן קיימנו שיחות רבות בנושאים מגוונים גם בשעות הקשות של המלחמה. צריך לדעת דבר אחד, כולנו, משה דיין במיוחד ואם אפשר לומר אנוכי הקטן יחד אתו, בכל שעות המלחמה שהתקבלה איזו הודעה מהרבי, והתקבלו הודעות, ישבנו ביחד, פתחנו את ההקלטה והקשבנו היטב, דיין ואנוכי לדברי הרבי. 

לאחר ששמענו היטב היטב את דברי הרבי קיימנו דיון אישי לדעת לפי ניואנס הדיבור והדגשים בדברים למה הרבי התכוון. כמובן גם בנושא של דמשק הקשבנו היטב לדברי הרבי. לפועל איני זוכר היטב, אבל כמדומני שלא נתנו לדיין לבצע את המהלך, אולי ראש הממשלה גולדה מאיר, אולי הוא עצמו לא הוציא זאת מטעמים שלו, אולם איני אומר זאת בוודאות, כמדומני שהדבר כבר פורסם בפרוטוקולים של המלחמה שהותרו לפרסום בתקופה האחרונה'.

 ☚ קול קורא ופשרו: כיצד סיכל הרבי את מזימות המחבלים בשנת תש"נ? 

אסון בתוך אסון

הרב פירון נזכר באחד הרגעים הקשים, שהתרחשו דווקא בתום המלחמה. 'צלצלה אלי ראש הממשלה גולדה מאיר ודיברה בכאב נוראי מה עושים עם כל הנשים העגונות שנותרו מהמלחמה, זה אסון בתוך אסון. הקמתי בית-דין מיוחד לדון בבעייתם, בראש ההרכב ישב הרב עובדיה יוסף ע"ה, סגני אז (ולימים הרב הראשי השלישי לצה"ל) הרב גד נבון ואנוכי. הצלחנו לפתור בעיות הלכתיות סבוכות ביותר.

נסעתי לרבי באותה תקופה, בשיחתנו עלו דברים שאירעו במלחמה. סיפרתי לרבי על עניין העגונות, הרבי ידע שהקמנו בית דין, אולם הוא לא נכנס אתי לדיונים ההלכתיים. באותה שיחה פניו הפכו למאוד רציניים, ראיתי את הצער שלו בעיניים, חשתי את הכאב הנוראי שיש לרבי. על פי מבט העיניים של הרבי ידעתי האם הוא מסכים איתי או לא, האם הוא שמח או מצטער. כשדיברנו על העגונות, ראיתי בעיניו כאב תהומי, כאב עמוק, איני יודע אם היו דמעות, אבל ראו בעיניים את הצער של אותם האלמנות העגונות.

הבחנתי שהמלחמה השפיעה על בריאותו של הרבי. הוא היה יותר רציני, זה לא דמיון שאני מדמיין, זה השפיע. על מי זה לא השפיע. השוני הוא, שאצל הרבי אין ייאוש חס ושלום, הוא היה בטוח בישועת השם ובתקווה ולהיפך צריך להמשיך ולהאמין עוד יותר וזה המסר שהחדיר בי ואתו חייתי והמשכתי.

הרבי העלה בשיחתנו גם את נושא אלמנות צה"ל, את הצער והמצוקה של היתומים ושל האלמנות. הרבי הביע כאב על המצב הזה וניחם שישועת השם כהרף עין ושהקדוש ברוך הוא יעזור הלאה. שוחחנו גם על חגיגת הבר מצווה הנעשית בכפר חב"ד ליתומי צה"ל. גם אנחנו ברבנות הצבאית עסקנו בנושא, אולם הרעיון כולו בא מהרבי. הרבי שמח על השמחה שמעניקים לאותם נערים, תוך שהוא מסביר לי את הרעיון העומד מאחורי חגיגת הבר מצווה.

כפי שציינתי, במהלך היחידות, שנערכה, פעמים רבות בעמידה, אני לא ישבתי והרבי המשיך לעמוד במשך שעה ארוכה כשהוא אוחד את ידי ומשוחח על כל הנושאים. הרבי מעולם לא אמר לי צריך לעשות את זה בדרישה ובתביעה כזו, אלא היה תופס לי את היד והיה אומר בעדינות מיוחדת 'הדבר הזה חייב להסתדר', כאילו הוא מבקש ממני, אולם זאת לא הייתה בקשה, אלא דברי שכנוע מעמיקים שנתנו בי את הכוחות לבצעם אפילו אם הייתי חייב להתאמץ ולהגיע עד סוף העולם.

צריך להבין, אצל הרבי זה לא היה פראזה, אלא כשהוא אומר אתה מרגיש שזה בא אצלו מעומק הלב ולכן זה השפיע עלי לעומק הלב. לא מצאתי אצלו אף פעם איזה דיבורים נחמדים קבלת אורחים וכו' לא היה אצלו כדבר הזה. כל דבר היה עם איזה עומק משהו. זו אישיות מיוחדת במינה, איזה אישיות אלוקית. לצערנו, אין לנו כיום כזאת אישיות, הלוואי והייתה.

הרבי הקרין בשיחות חום ואהבה לכל יהודי ויהודי. כששוחחנו על חיילי צה"ל הרבי העניק לך את ההרגשה שהוא מאוד אהב אותם, עד כדי שראה בהם את הילדים שלו. דיבורו של הרבי על החיילים הייתה באהבה עמוקה כזו, יותר מאשר אני יכולתי לדבר'.

 ☚ יברכנו אדמו"רנו על 'מבצע' ארוך זה: שז"ר מתכתב עם הרבי 

הלב נפעם

כאשר הרב נרגע מעט מהרגעים בהם הוא חווה מחדש את המלחמה הקשה, הוא העלה בזיכרונותיו את ימי הזוהר - הפגישות שלו עם הרבי. 'בפעם הראשונה כשפגשתי את הרבי פנים אל פנים, היה זה בהתוועדות י"ט כסליו בשנות הכפי"ם (שנות השישים). הייתי עדיין סגן אלוף ברבנות הצבאית ונשלחתי על ידי הרמטכ"ל יצחק רבין להרצאות בניו יורק, היות וידעתי אנגלית וצרפתית.

הקונסול הישראלי בניו יורק לקח אותי להתוועדות אולם כשהגענו היה עומס אדיר בחוץ, אי אפשר היה להחנות את המכונית ליד 770. המתנו כחצי שעה בלי לזוז. אמרתי לקונסול נחכה עוד חמש דקות וניסע בחזרה, אי אפשר להיכנס לרבי, הכול דחוס ומלא. לפתע ניגש אלי לרכב אדם ואומר לי ביידיש, 'אתה הרב פירון?' אמרתי כן. 'בוא איתי'. איך שזה סודר איני יודע עד היום. האיש הוליך אותי מאחורי בניין 770. הגענו מסביב ועלינו במדרגות של מכבי אש הניצבים על קיר הבניין. 

האדם הוליך אותי למעלה-למעלה ודחף אותי פנימה לתוך ההתוועדות של הרבי. הושיבו אותי בשורה האחרונה מאחורי הרבי, כאשר למטה ישב ציבור עצום. הישיבה בהתוועדות של הרבי בפעם הראשונה בחיי הייתה עבורי דבר גדול, קשה לתאר את ההתרגשות שלי. הרבי אמר מאמר ולאחר מכן בשעת הניגונים ניגש אלי מישהו, שאיני מכיר, לקח אותי והושיב אותי בשורה הראשונה מאחורי הרבי. הלב שלי נפעם, לא האמנתי למחזה עיניי. 

הרבי שוב התחיל שיחה וכשסיים בשעת הניגונים הורו לי לגשת לרבי. הרבי מזג לי כוסית לחיים, הקהל השתתק, בירכתי בקול רם ואז הרבי הושיט לי את ידו וברך אותי: 'אני מאחל לך, שכל מאווייך שאתה רוצה להגיע אליהם בעזרת ה' תצליח להגיע'.

'מאותו עת נוצר קשר עמוק ביני ובין הרבי, למרות שאיני חסיד ליובאוויטש. מאז, כאמור, שהיתי עוד שעות ארוכות בחמש יחידויות. בדרך כלל כשהגעתי לניו יורק, הייתי מתקשר למזכירות, ולמרות העומס הרב, הייתי מתקבל מיידית ליחידות אצל הרבי. באחת-בשתיים בלילה היה מופיע רכב בבית המלון בו התאכסנתי והיו לוקחים אותי לרבי. הרב פירון אינו מפסיק להתרגש במהלך הריאיון למרות תכונותיו הייקיות. היחידויות, מדגיש בפנינו הרב פירון, בנו אותי נפשית.

'הרבי היה מקבל אותי בזרועות פתוחות. הייתי נכנס לרבי בדחילו ורחימו וביראת כבוד. הרבי היה מקבל אותי בזרועות פתוחות ובחיוך והיה מתבטא כי הוא שמח שבאתי. כל השיחה ביחידות התקיימה בעמידה וברתיעה. הרבי לא ישב, שנינו עמדנו, הרבי ואני. היו פעמים שהרבי ישב, אבל בדרך כלל הוא עמד, זה היה עבורי איזה פלא אדיר. בשעות הקטנות של הלילה אחרי יום עבודה מפרך והרבי עמד שעות. זה היה משהו שמימי לא מהעולם הזה. במהלך השיחה הרבי החזיק לי ביד ודיבר בצורה רצינית. הוא ידע לפתוח את הלב ובזכות זה נעשו שינויים רבים בצבא.

הרבי היה מה שאחרים לא מסוגלים לעשות. היה אישיות חובקת עולם משפיע בדרכי נועם והבקשה שלו הייתה פקודה, והערה שלו הייתה תמריץ מוחלט. לצערי אין כיום אנשים כאלה, לאן אנחנו מגיעים. ביחידות זו הרבי האריך בדיבור על אמונה והדגיש לי שצריך לחיות עם אמונה עמוקה, שבלעדיה אי אפשר להתקיים. האמונה בקב"ה חייבת ללוות את האדם בכל המצבים ובכל מה שקורה אתו. כאן הרבי המשיך ולימד אותי כיצד יש לבנות את האמונה הזאת. הרבי הזכיר את אבותיו ובראשם את אדמו"ר הזקן בעל התניא והשולחן ערוך.

 ☚ לשמוח כשטובחים באכזריות יהודים? שיחה מבהילה ועכשווית של הרבי הריי"צ 

בהמשך הרבי שאל אותי על הורי ה' יקום דמם וסיפרתי שנהרגו בשואה. הרבי תפס אותי ביד כשהוא עומד במלוא קומתו וחזר ואמר כי האמונה חייבת להתגבר על הכול וככל שהאמונה מתגברת יותר, ניתנים לאדם כוחות יותר חזקים לעמוד בכל המצבים הנקרים לפניו בחייו. דבריו הנפלאים של הרבי השפיעו עלי עמוקות. יצאתי מחדרו של הרבי עם תחושה מיוחדת, איש אחר. אדם אחר, הייתי יותר חזק.

ביחידות הרבי דיבר אתי באריכות גם על צה"ל וביקש ממני (בעדינות אצילית מיוחדת, כפי שרק הרבי יודע) בנושא 'מבצע מזוזה' בצה"ל. כל בקשה של הרבי מיד יושמה לפועל על אף שבאו אלי בטענות שהדבר כרוך בכספים רבים, אולם התעקשתי (וזה לא היה קל) ואכן הבאתי סופרי סת"ם שבדקו את המזוזות בצבא ובמקומות שהיו חסרים בהם מזוזות נקבעו מזוזות חדשות..

בקשר לצבא, הרבי אמר שהכול חייב להיעשות בדרכי נועם. להשפיע, לחזק, להביא את תורת השם אל לבותיהם של החיילים. דהיינו, לעשות את הכול לא בכוח ולא בחוקים. אלא צריך לבוא לדבר עם האדם, תורת השם, מלב אל לב, וזאת גם היתה התפיסה שלי והרבי ראה את זה וחיזק אותי שאלך בדרך זו.

אין ספק הרבי הכניס קדושה לצה"ל בדרכי נועם, ללא רעש בשקט-בשקט העניין חדר עמוק-עמוק אצל החיילים. עד היום אני רואה את שלוחי חב"ד שמבינים את העסק, משתדלים לפעול בדרכי נועם ומצליחים רבות. צריך לאהוב את התורה, ואת התורה אי אפשר לאהוב על ידי חוקים ודברים נוראים'.