משא מרומם: מי שמתפלל באריכות - חי כמו בגאולה • הרב מנדי גינזבורג

מערכת 'לחלוחית גאולתית' מגישה התוועדות חסידית מעוררת עם הרה"ח הרב מנחם מענדל שיחי' גינזבורג - משפיע ישיבת 'חסידי חב"ד ליובאוויטש' נוף הגליל (נצרת עילית) • מהי מטרת החסידות? איך החסידות גורמת להיות 'חסיד'? איך מגיעים לאושר הגדול ביותר? מה יגרום ש'משיח' יבער בנו? • לקריאה

•••

לפני התגלותה של תורת החסידות, היו כאלו שחשבו שהתפילה היא 'עוד מצווה' בתרי"ג מצוות. אז הגיעה החסידות והעמידה את התפילה במקומה האמיתי, כמו שמתבטא אדמו"ר הזקן שהתפילה היא 'חוט השדרה' והבסיס של כל עבודת השם. אפשר לומר שאחד החידושים המרכזיים שחסידות גילתה, זה המרכזיות של 'עבודת התפילה' בחיים של יהודי.

ומה באמת כל כך חשוב בתפילה, שהיא מקבלת מקום כה עיקרי בדרכי החסידות? הנקודה היא, שהמטרה של החסידות היא שנעבוד את השם בשמחה ובחיות. לא רק בצורה קרה וטכנית. שיהיה רגש וחיבור פנימי לאלוקות. עד כדי כך שמצוטט לרוב בחסידות ש'תורה בלא גדפין [=כנפיים, שמסמלות את האהבה ויראה] – לא פרחא לעילא'. זאת אומרת שייתכן שיהודי ילמד הרבה תורה, אבל בלי הרגשה של חיבור וקירוב ל'נותן התורה', אז התורה שלו לא עולה למעלה! אלו מילים חריפות מאוד.

מהי מטרת החסידות?

לשם כך הגיעה חסידות. בכדי שיהודי יתחבר וירגיש את הכיף והתענוג ללמוד תורה ולקיים מצוות. שיהיה לו 'אהבה ויראה'. כמו הפתגם החסידי, שחסיד יכול להניח תפילין פעם אחת בחיים ולרקוד שבעים שנה משמחה שהוא זכה להתחבר ולהתאחד עם הבורא בעוד מצווה..

נו ואיך מגיעים להרגשה כזו? בדיוק בשביל זה הקדוש ברוך הוא נתן לנו את המתנה הנפלאה שנקראת 'עבודת התפילה'. אז אפשר לקרוא את הנוסח שחז"ל תיקנו, ולהמשיך הלאה.. אבל זו אינה 'עבודת התפילה' מהתורה. התפילה מהתורה היא עבודה פנימית, עם הלב. כמו שחז"ל אומרים 'איזוהי עבודה שבלב - זו תפילה'. במילים אחרות, זמן התפילה נועד למחשבה והתבוננות בגדולת הבורא. לחשוב על מעשיו הנפלאים, על התהוות העולמות, על ההשגחה הפרטית וכו'.

כמו שבגשמיות, כאשר אדם חושב על מעלותיו וכישרונותיו של חבירו, הוא מתמלא באהבה אליו. יש לו רצון להתקרב ולהתחבר איתו. כך והרבה מעבר לזה, נוצר הקשר בין היהודי לקדוש ברוך הוא. בהסתכלות פשוטה, התנהלות העולם נראית לנו כמובנת מאליו. כאילו חלילה אין פה בורא שמהווה את העולם בכל רגע ומשגיח על כל תזוזה כאן. במילים אחרות, הרוחניות רחוקה מאיתנו. אנחנו רואים וחשים רק דברים גשמיים.

לזה הגיעה התפילה. התפילה היא הזמן והמקום המתאים ביותר, להגיע להכרה והרגשה במציאות של הרוחניות. בזמן התפילה האדם מתרומם מהגשמיות והחומריות שלו. בתפילה האדם צריך לעצור את מרוץ החיים, לפגישה אישית עם מלך מלכי המלכים. אבל כדי שאכן תהליכים אלו יקרו בזמן התפילה, צריך ללמוד ולחשוב על האמת האלוקית שמסתתרת מאחורי העולם הגשמי.

בשביל זה נועדה תורת החסידות, שנלמד על הבורא. ולכן כה חשוב ללמוד חסידות לפני התפילה, פשוט שתהיה לנו אפשרות באמת 'לפגוש' את הבורא בזמן התפילה. שנוכל באמת לשפוך את הלב אליו. שנדע ונרגיש שישנה באמת מציאות אמיתית של הקדוש ברוך הוא, והוא מאזין ומקשיב לנו. אבל גם אם לומדים חסידות, זה לא מספיק. אפשר ללמוד הרבה חסידות ואפילו להיות גאונים בידע בחסידות, אבל אלוקות נשארה דבר נפרד. יש אותי ויש את החסידות.

איך החסידות גורמת להיות 'חסיד'?

אך בשביל שהחסידות לא תהיה כמו עוד תיאוריה, אלא שהחסידות תחדור בנו ותהפוך אותנו להיות 'חסידים', צריך לחשוב ולהפנים את החסידות. בכדי שאלוקות לא תהיה לנו דבר זר, פשוט מוכרחים להתבונן בחסידות קודם התפילה ו'להתפלל' עם החסידות. לא מדברים פה על מדרגות גבוהות.. אחרי שלומדים איזה 'מאמר' או פרק 'תניא' בצורה טובה, ומבינים את הלימוד בצורה כזו שיכולים להסביר זאת למישהו אחר, צריכים להעביר במחשבה את הנלמד, ומה זה אומר לי בחיים.

לדוגמא אם למדתי ב'מאמר' על ספירת ה'מלכות', אז צריך לחשוב מה אני צריך להוסיף ב'קבלת עול' שלי בעבודת השם, כמו מידת ה'מלכות' שמבטאת את עניין ה'ביטול'. זאת מלבד עצם המחשבה אודות כך שיש לבורא עולמות אין סופיים וספירות כה נפלאות ועצומות, שזה לבד גורם לאהבה וקשר לקדוש ברוך הוא. אחרי שלומדים חסידות בצורה טובה, וחושבים על החסידות 'אליבא דנפשי'ה', באופן שהחסידות תהיה קשורה נפשית ואישית אלינו, אז מגיעים לשיא השיאים, לתפילה.

בתפילה נוצר הקשר הפנימי והאמיתי עם אלוקות. בתפילה נוצרת ההרגשה באמיתות האלוקות. לא רק ידע, אלא חיבור רגשי וחוויתי. התפילה נהפכת לחוויה פנימית, לפגישה אמיתית עם בורא העולם. כמו שכתוב ב'היום יום' כ' תמוז, שכדי להרגיש אלוקות צריך להתבונן דווקא בתפילה.

אך כמו שגם אצל חבר, האהבה האמיתית והפנימית אליו לא נוצרת אליו על ידי מחשבה פעם אחת, כך גם במחשבה אודות ה', זה לא קורה ביום אחד. כאן גם טמון ההסבר לאלו שמתייאשים: הרי התפללתי באריכות כמה ימים ולא הרגשתי כלום. אבל האמת היא שצריך להשקיע בזה זמן ומאמץ. כל אחד לפי היכולות שלו. אחד יכול להתחיל מלחשוב דקה חסידות, השני חמש דקות והשלישי רבע שעה. אבל הנקודה היא שצריך להתמיד בזה. להתרגל לחשוב. לאט לאט מתרגלים להתרכז ואפשר להעלות את זמן ההתבוננות. כמובן שכדאי להתייעץ עם המשפיע בזה.

איך מגיעים לאושר הגדול ביותר?

אחרי שמשקיעים ב'עבודת התפילה' בצורה קבועה וברצינות, מתחילים להרגיש. יש חיבור אמיתי לאלוקות. פשוט מתענגים מאלוקות, וזה התענוג הכי גדול גם בגשמיות! כמו שהרבי המהר"ש אמר ש'אם כל הבעלי תאוות הכי גדולים היו מרגישים פעם אחת מהי תפילה – הם היו עוזבים את התאוות ורצים להתפלל'.. אין דבר שגורם לאושר ושמחה אמיתיים יותר מתפילה. התפילה מרוממת את האדם, מהבוץ והשטויות של עולם הזה לעולם טוב ונעלה יותר. מי שמתפלל באריכות, אפשר לראות את הנהרה על פניו. הוא פשוט אדם אחר. הוא מכיר באמת ש'אין עוד מלבדו'. שהקדוש ברוך הוא מהווה את העולם הכל רגע מחדש, שהכל זה אלוקות ואלוקות זה הכל.

ואז, כשהוא ניגש ללמוד תורה, הוא עושה זאת בחיות עצומה. זה בכלל לא חשוב מה לומדים, נגלה או חסידות, הכל זה 'תורה השם'! וכך זה גם בקיום המצוות. הוא חש שבכל מצווה הוא מתחבר לקדוש ברוך הוא, ובמילא הוא מנסה להדר ולדייק במצוות. העובדה שחסידים מהדרים במצוות יותר, מגיעה כתוצאה ישירה מההרגשה באמיתות האלוקות בזמן התפילה. אחרי תפילה חסידית, גם האהבת ישראל מקבלת משמעות נעלית באין ערוך. כמו שאדמו"ר הזקן התבטא שלאהוב את מה שהאהוב אוהב, זו הדרגה הנעלית ביותר. אבל בשביל זה צריך לאהוב את האהוב.. לכן אכפתיות אמיתית מהיהודי השני, יכולה להיות דווקא אחרי 'עבודת התפילה'.

גם ההתקשרות לרבי מלך המשיח, נוחלת ערך עמוק יותר. בסגנון אחר, כל קיום התורה והמצוות בחיות ותענוג, מתבצע באמצעות התפילה. אלו הם תורה ומצוות אחרים. הקדוש ברוך הוא אחר. רבי אחר. זה משהו חי ואקטיב. ואם לא עוסקים ב'עבודת התפילה', מלבד ההפסד העצמי העצום של התענוג והשמחה בעבודת השם וההתקשרות לרבי, גם 'לא פרחא לעילא'. זה לא מגיע למעלה.

כדי ש'משיח' יבער בנו - יש להתפלל באריכות

בשביל שהעובדה שהרבי חי וקיים, שהרבי הוא מלך המשיח, יוחדרו אצלנו בצורה פנימית – פשוט מוכרח להתפלל. כדי שהחיות בענייני גאולה ומשיח תישאר אצלנו לעד ורק תתגבר, בשביל נפנים ונחיה את שיחות ה'דבר מלכות' של השנים תנש"א-תשנ"ב, שהכרזת הקודש 'יחי אדוננו' תבער לנו בעצם הנפש, צריכים ומוכרחים להתעסק ב'עבודת התפילה'!

בכלל כל התפילה מדברת על הגאולה. יש כל כך הרבה בקשות על הגאולה בתפילה, כמו: 'את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח', 'השיבה שופטינו', 'ולירושלים עירך', 'ותחזינה עינינו' וכו' וכו'.. אז אפשר להגיד את הטקסט ולחשוב על עסקים ותוכניות של עוד חמישים שנה.. אבל אם נחשוב קצת על פירוש המילות, נתחיל להאמין ולצפות למשיח בצורה הפשוטה של הדברים.

זאת מלבד עצם העובדה בחסידות מוסבר שהתפילה היא 'גאולה פרטית', ושזמן התפילה הוא ממש טעימה ומעין 'ימות המשיח', כבר כעת ברגעים האחרונים של הגלות. עד כדי כך שחז"ל אומרים (מסכת 'ברכות' דף לג עמוד א'), ש'כל אדם שיש בו דעת – כאילו נבנה בית המקדש בימיו'. בחסידות מוסבר ש'דעת' זוהי ההכרה וההרגשה באלוקות, וזה קורה בזמן התפילה. במילים אחרות, חז"ל אומרים וזה מוזכר בחסידות, שכאשר מתעסקים כדבעי ב'עבודת התפילה' – נמצאים כבר בגאולה! 'נבנה בית המקדש בימיו'!

במילא כל חסיד ותמים, פשוט כדאי לו להיכנס לעולם המופלא של 'עבודת התפילה'. להשקיע בזה זמן וכוחות נפש. זה משנה חיים, התפילה ממש 'פוקחת את העיניים' להסתכלות גאולתית. וצריך לדעת שהרבי שליט"א מבקש ותובע בצורה הכי ברורה מכל אחד באשר הוא להתפלל באריכות, והרבי מדגיש בשיחת כ' חשוון תשנ"ב, שבתקופה שלנו בדור הגאולה זה צריך להיות ביתר שאת ובתוקף גדול יותר. במילא כמה שנתעסק בזה יותר, נגרום יותר נחת רוח לאבינו רוענו, וכך 'נחיה' משיח. ועיקר העיקרים, שנזכה לראות כבר בהתגלות המושלמת של הרבי מלך המשיח בגאולה האמיתית והשלימה.