בפן אישי: ה'שליח' מאור יהודה בגילוי לב • מעורר

גלוי לב: אנו מגישים בזאת משא מאלף של הרה"ח הרב מנחם מענדל שיחי' פרידמן - שליח הרבי מלך המשיח לאור יהודה, ארץ הקודש • בעיצומם של הדברים חושף הרב פרידמן את הקשיים האישיים שלו בשליחות הרבי ואת הדרך איתה הוא התמודד והתעלה על המהמורות • לקריאה

•••

בימי בחורתי בשנות המ"מים, נסעתי מארץ הקודש ללמוד בישיבת 'אהלי תורה' על יד בית חיינו 770. המקום הגדול שתפסו תאוות עולם הזה והגשמיות אז באמריקה, בפרט לעומת ארץ הקודש, היו עצומים ובאין ערוך לגמרי למה שהורגלנו עד כה. אם בהתוועדות חסידים בישראל היו כמה קרקרים ודגי 'הרניג', אז בישיבת 'אהלי תורה' היה שפע עצום של אוכל וממתקים מפוזרים בפשטות על שולחן ההתוועדויות.. אם בישראל לבשו בגדים פשוטים, התמימים בניו יורק הרשו לעצמם להתלבש רק בבגדים מחוייטים וכן הלאה.. לא פלא אפוא שהבחורים הישראלים הרגישו יותר עדינים וחסידים מחבריהם האמריקאים. במילא חשבנו שאנחנו מבינים הרבה יותר בלימוד החסידות וב'עבודת התפילה' וכו'.

אחד התמימים מתושבי שכונת 'קראון הייטס' היה דמות חסידית בישיבה, והיה מתפלל ב'עבודה' במשך שעות ארוכות. מה היה עושה מיודענו בתפילתו? הוא ישב מול סידור מתורגם לשפה האנגלית, וכך התפלל באריכות.. היו כמה בחורים מארץ הקודש שזלזלו בזה באומרם: איזה מין תפילה ב'עבודה' זו, להתפלל עם סידור מתורגם מלשון הקודש לאנגלית כמו 'חוזר בתשובה' מצוי?! אנחנו כבר התקדמנו בדרגות נעלות הרבה יותר.. האמת היא, שגם אני קצת זלזלתי והצטרפתי אליהם.

לאחר שנים, יצא לאור סידור עם פירוש וביאור המילים של התפילה בלשון הקודש. ואז לפתע התחלתי להבין שיש הרבה מה לדעת את פירוש המילות בתפילה.. זו הסתכלות אחרת לגמרי על התפילה. ההבנה בביאור המילים של התפילה, זה ממש שלב תחילתי שחשוב ונוגע מאוד להמשך הדרך ב'עבודת התפילה'. וזה לא רק הכנה ל'המשך', זה כבר 'עבודה'. לחשוב את כוונת המילים זה בפירוש 'עבודת התפילה'.

השלב השני אחרי זה, זה לא רק לכוון את פירוש המילים, אלא גם לנסות להתחבר אליהם. כמו שבגשמיות האדם נוגע לו שתהיה לו פיצה או גלידה מסויימים, ודווקא מהם הוא ייהנה, אז בדוגמת כך צריך לגשת לתפילה. לדעת אנחנו ניגשים לפינוק אלוקי. התפילה זה תענוג. שזה לא יהיה בצורה טכנית, 'מצוות אנשים מלומדה'. כשם שאנחנו לא אוכלים גלידה טכנית רק, אלא עם כל החיות.. כך והרבה יותר מכך עלינו להתענג על זמן התפילה.

להרגיש 'משיכה' גשמית

איך אפשר להגיע למצב שהתפילה תהיה תענוג גשמי? הדרך לזה היא פשוטה, אך עקבית. אם לוקחים כמה קטעים בתפילה ומכוונים בהם את פירוש המילים, בצורה קבועה בכל יום למשך זמן, לאט לאט מתחילים להרגיש את הכיף בתפילה. הקטעים בתפילה פשוט 'ימשכו' את האדם, בדיוק כמו תאווה גשמית. יהיה לו כיף להתבונן בתפילה. לדוגמא: כאשר כתוב בתפילה בנוגע ל'יציאת מצרים', האדם צריך לשייך זאת אליו בצורה אישית. כאשר נחשוב על הקשיים וה'מצרים' שיש לנו בחיים ובעבודת השם, ועל המשמעות של היציאה והחופש מכל ההגבלות וההפרעות בחיים שלנו – נגיע לאותה חוויה עוצמתית שהייתה לבני ישראל בזמן יציאתם ממצרים ובקריאת ים סוף.

כמו שעם ישראל עמד מול הים והרגיש ללא מוצא ופתרון, ואז הקדוש ברוך הוא קרע לו את הים ובני ישראל פרצו בשירת 'אז ישיר', כך לכל אחד יש פעמים שהוא מרגיש 'תקוע', ואז עוזרים לו מלמעלה ויש לו את ה'אז ישיר' שלו. הרעיון הוא שנרגיש כאילו נוסח התפילה הוא המילים שאנחנו ניסחנו וסגננו. לא נוסח שנקבע על ידי מישהו אחר (כמו שהרבי מלך המשיח מביא שכתוב שדוד המלך קבע נוסח שמתאים לכל אחד בכל המצוקות והקשיים ועבור כל הזמנים והדורות).

לפעמים קל יותר להרגיש את השייכות האישית לנוסח בתפילה, כאשר מנגנים ניגון. שוב ושוב. לפתע מרגישים שהקטע שעומדים בו ממש 'תפור עלי' ומדבר אלי. על החיים שלי. ואז האדם יוצא ממצרים. הוא משתחרר. הוא מתרומם. כי בסופו של דבר בתפילה מדובר על מצבים ומקרים שקורים לנו ולאנשים בכל העולם, וצריך פשוט להתחבר לזה. וזה ממש תענוג נפשי.

לפעמים כשמספרים לנו סיפורים על חסידים גדולים, זה נראה לנו משהו שקצת גדול מאיתנו. אבל כשחושבים שבעצם מה שהם עשו, זה לחבר את עבודת השם בצורה אישית – אז זה מקבל משמעות אחרת. לחשוב ולהתבונן באתגרים וההתמודדויות שלי, איך ש'ירידה צורך עלייה' והקדוש ברוך הוא משגיח עלי ואכפת לו ממעשי וכו', זה גורם להתחבר לדברים. כי זה החיים שלי.

וזו המטרה של 'עבודת התפילה'. לחבר את כל לימוד החסידות שלמדנו, לחיים שלנו בצורה הכי פשוטה של הדברים. אז, זה מדבר אלי וזה יכול לשנות אותי. אני מרגיש מחובר לדברים. כמו שלפעמים כשלומדים 'מאמר' או פרק בספר ה'תניא' ומרגישים שזה נכתב בדיוק עבורנו, כך בתפילה צריכים להרגיש שאותם הדברים שמדוברים בתפילה – עברו עלינו בחיים. אז אצל אחד זה היה בבעייה מסויימת, ואצלי זה בבעייה שונה, אבל זו אותה משמעות. זהו השלב השני ההתחלתי, שהתפילה זה לא משהו שמדקלמים אלא משהו שחיים ומחוברים אליו. מוכרחים את השלבים האלו, בכדי להיכנס לעניין.

התפילה משעמעמת או אתה משעמם?..

אחרי זה יש שלב מתקדם יותר, והוא 'לחיות' עם עניין בחסידות בתפילה. זאת אומרת שאחרי שלומדים ויודעים טוב עניין בחסידות, אז מתבוננים בזה לפני התפילה ובתפילה, ואז משייכים את מה שנלמד בחסידות לעבודת השם האישית, וכך 'חיים' אותו ומתחברים אליו ובמילא קל יותר ליישם זאת. אני זוכר שכאשר הרבי שליט"א יצא בתקנת לימוד הרמב"ם היומי, אז יהודי אחד ניגש אלי ושאל אותי: אתה לומד את הרמב"ם או שאתה 'מתפלל' את הרמב"ם?.. כשכוונתו במושג 'מתפלל' לאמר: קורא 'טקסט' ללא כוונה ועיון במהירות.. כך מסתכלים לא בעולם החסידי על תפילה.

אבל אצלנו כחסידים, זה ממש להיפך. כמו שהמשפיע הרב חיים לוי יצחק ע"ה גינזבורג חזר תדיר בשם משפיעו ר' מענדל ע"ה פוטרפס, שכאשר לומדים שיחה או 'מאמר' של הרבי, אז ישנו 'א גילערונטער מאמר' – 'מאמר' בחסידות שהוא למד והבין בצורה טובה, אך ישנו 'א גידאוונטער מאמר' – 'מאמר' בחסידות שמתבוננים בו בתפילה ואז 'חיים' אותו בצורה אחרת לגמרי. לא רק מבינים את מה שנלמד, אלא מרגישים שזה ממש כך. מה שלומדים זה שייך יותר ל'חכמה' ול'בינה', אבל זה לא שייך כל כך ל'דעת' ולהרגשה. ה'דעת' והחיבור לעניין, זה בתפילה. וזה הציווי 'דע את השם אלוקיך ועבדהו בלבב שלם', שעל ידי ההתבוננות בתפילה ('דע'), מגיעים להרגשה וחיבור פנימי ('בלבב שלם').

לשם דוגמא, אפשר לראות זאת בשיחת ה'דבר מלכות' מפרשת 'במדבר' תנש"א. תמצית תוכן השיחה היא שכל עבודת האדם וענייני העולם הם שליחות אחת - 'לעשות רצון אביך שבשמיים'. אפשר ללמוד ולהבין זאת, וזה לא יחייב אותי. אבל כאשר 'מתפללים' עם זה, אז כל אות בתפילה מאירה וחדורה בעניין הזה. מתבוננים איך שכל הנבראים וכל המלאכים וכו', עושים הכל בכדי לממש את 'רצון אביך שבשמיים'. ואז זה מחייב אותי בצורה מעשית לדברים. אני אשאל את עצמי: והאם גם אני עושה הכל 'לשמש את קוני'? ואיפה אני יכול להוסיף בזה? וכן הלאה.

זה גם מה שגורם לתפילה להיות מלאת חיות ואנרגיה. כי הרי נוסח התפילה בכל יום הוא שווה, ולכאורה זה אמור לגרום לשעמום וחוסר חיבור לאחר זמן? אך האמת היא שכאשר מתבוננים בחסידות ומשחזרים את הנלמד במחשבה לפני התפילה כמה פעמים, אז התפילה נהיית כמו ביאור ופירוש של ה'מאמר'. ה'מאמר' מאיר בכל אות בתפילה. כשניגשים לתפילה אחרי ההתבוננות של ה'מאמר' או השיחה, אז מרגישים את האלוקות שב'מאמר', את הקשר עם הקדוש ברוך הוא. פתאום ה'מאמר' מתקבל על הלב הרבה יותר. מורגש בצורה פשוטה שאכן זה כך, וכל הבריאה והעולמות כולם מודים לעובדה ש'אין עוד מלבדו', באופן שלמדתי ב'מאמר'. זה כבר לא אותו 'טקסט' שאמרתי אתמול. זה כבר נוסח חדש עם פירוש מחודש של ה'מאמר'.. התקשורת והכימיה עם הקדוש ברוך הוא, קיבלו התחזקות ועומק.

בדומה לזה ישנו 'ווארט' מעניין בשם הרב עדין ע"ה אבן ישראל ('שטיינזלץ'), שהתפילה היא אף פעם לא 'משעממת' מאחר שהאדם משתנה בכל יום, עם התמודדויות וקשיים שונים, ובמילא התפילות והבקשות הם בהסתכלות שונה לחלוטין. ואם התפילה היא אכן 'משעממת', אז ככל הנראה שהאדם הזה הוא 'משעמם'..

שתהיה 'אש במערכה'

אך בשביל 'לחיות' את ה'מאמר', צריך להתקבע ולשקוע ב'מאמר' אחד למשך תקופה. כמו שאפשר לראות שתייר שמטייל במקומות רבים ברחבי העולם, הוא לא נמצא בשום מקום לגמרי. רק אדם ששוהה במקום אחד, הוא נמצא שם 'עד הסוף'. וכמו שמובא בקונטרס 'כללי חינוך והדרכה' שכדי לגרום לאדם להשתנות, אי אפשר לטפל בהכל בבת אחת. צריך להתחיל מדבר אחד וכך להתקדם.

כך כאשר בכל יום מתבוננים ב'מאמר' אחר, בסוף לא חיים באמת כלום. לכן צריך לקחת עניין אחד בחסידות ולהחדיר אותו לראש בצורה עקבית בתפילה בכל יום. אך כדי לעורר את ה'תמידין כסדרם', ניתן לחבר להתבוננות הקבועה את ה'מאמר' שנלמד לאחרונה, או איזו שיחה שקשורה לחגים שמתחדשים מזמן לזמן וכו', וכך מעוררים את אותו התוכן של ההתבוננות הקבועה מעוד כיוון והסתכלות, בדוגמת ה'מוספין כהלכתם'. זה נותן חיות של 'חדשים ממש'.

כדי לצאת מ'מצוות אנשים מלומדה', צריכים להרגיש את החיות שיש בתורה ובמצוות. כמו 'בעל תשובה' טרי, שחשים שיש משהו לוהט אצלו, יש 'אש במערכה', ואכפת וחשוב לו כל עניין, ובמילא זה נעשה בחיות אחרת לגמרי. כך אפשר לראות במוחש שדווקא 'עבודת התפילה' שומרת על החיות והאש של ה'אידישקייט' וה'חסידישקייט', שלא יתעממו חלילה, אלא רק יתעצמו ויתחזקו.

והעניין של 'עבודת התפילה' נדרש בתקופה שלנו כעת יותר מפעם. ההסבר לזה פשוט. פעם הגשמיות לא תפסה כל כך מקום, ובמילא עם קצת 'אש' של אלוקות, היה אפשר להסתדר. אך כיום שהגשמיות תופסת כל כך הרבה חשיבות ועם הרבה התלהבות, אם רוצים שיהיה חיות בעניינים אלוקיים, אז מוכרחים להשקיע כוחות שהתענוג מרוחניות יהיה לפחות קצת יותר מהגשמיות. כי אם הגשמיות נמצאת ברמה גבוהה אצלנו ועם כל הלהט ובדגש חזק, זה תוצאה ברורה מה יגבר על מה, הרוחני או הגשמי.. ובשביל שיהיה איזון מינימלי בין הכוחות – פשוט חייבים להתפלל באריכות!

מרגיש שקרן? שטויות

התפילה היא גורמת שהאדם יהיה לו הרגש פנימי באלוקות, שיהיה לו אהבת השם ויראת השם. ולפחות צריך לשאוף ולנסות להגיע למקום כזה. אם מנסים, גם אם לא מצליחים, אז 'במקום שמחשבתו של אדם שם הוא נמצא' (וזה גם על פי 'נגלה', בנוגע 'לעירוב תחומין' כמבואר בשיחות הרבי מלך המשיח). אבל בפשטות כל אחד יכול וצריך להגיע לרגש אהבה ויראה לאלוקות. כמו שאומרים בתפילה בכל יום 'לאהבה וליראה את שמך'. אז אם אנחנו עומדים מאחורי המילים שאנו אומרים, אז בהחלט זה נצרך ואפשרי.

כאשר אדם חושב על הישועות והחסדים שהקדוש ברוך הוא עושה עמו וכו', זה מוליד רגש גשמי של אהבה ויראה מהבורא. וגם לדרגות גבוהות יותר, כמו 'אהבה רבה' ו'כלות הנפש', מותר וכדאי להתאוות להם.. הרבי מלך המשיח מספר שהיו יהודים שניגשו לאדמו"ר הזקן בטענה שחסידים מתפללים באריכות ומדמיינים לטענתם שהם מגיעים לרגשות 'אהבה ויראה'. אז ענה להם רבינו הזקן, שכמו שמובטח בגמרא בנוגע לאלו ש'עושים עצמם', שלא ימותו מהעולם עד שייעשו לאחד מהדברים שחיקו ו'עשו עצמם', כך גם בזה מובטח שבסופו של דבר החסידים יגיעו לרגשות אמיתיים של 'אהבה ויראה'.

אבל בשביל זה חייבים להתחיל לנסות, אחרת איך זה יקרה?.. אז גם אם אדם מרגיש שקר בנפשו שהוא מאריך בתפילה, עליו לדעת שזה בסדר ועליו להמשיך בזה. בהדרגתיות הוא יראה את השינוי בהרגשת הלב ובפועל ממש, אבל מוכרח הדבר שזה יפעל עליו. אין בזה ספק. אך חייבים להתחיל בזה ויהי מה. אחרי זה לראות כיצד זה נהיה אמיתי וכו'.

כמה דקות שמשפיעים על שעה

כאשר מדברים על 'שלוחים' ועסקני ציבור, לפעמים מגיעה התחושה שתפילה באריכות פחות שייך אליהם, מאחר זהם עסוקים וכו'. אבל האמת היא שזה ממש לא כך. כאשר 'שליח' מפיץ את המעיינות, אבל הוא לא 'חי' אותם בצורה פנימית, אז זה גם מתקבל על השומעים בצורה כזו. 'דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב'. בשביל 'לחיות' את החסידות, צריך להתקשר עם זה בתפילה. להטמיע את החסידות בנפשנו.

אם כל יום אומרים את התפילה עם התחדשות והפנמה של מה שלומדים בחסידות, אז זה חודר לפנימיות שלנו. זה משנה אותנו לגמרי. אז 'חיים' את החסידות אחרת לגמרי! במילא זה משפיע באין ערוך. וזה חייב לקחת אריכות בזמן התפילה, כמו שהרבי מלך המשיח קובע בצורה הכי ברורה עבור כל אחד. אז אולי 'שליח' לא צריך כל יום להאריך בתפילה מחמת החוסר בזמן, אבל פעם אחת בשבוע, זה ממש מוכרח. זה כמו אוויר לנשימה! פשוט לתת לעצמו את האפשרות לשקוע בתפילה ולשפוך את הנפש לפני קונו.

אני זוכר שפעם עליתי חזן באחד המניינים בכפר חב"ד וקצת מיהרתי בתפילה. ניגש אלי אחד החסידים הסוחרים הפשוטים והאיר לי: אם תוסיף אפילו עוד עשר דקות בתפילה, אז זה נראה רק עשר דקות, אבל באמת כל החמישים דקות שהתפללת קודם הם יהיו ברמה אחרת לגמרי. אז העשר דקות שוות כמו שעה! במילא אז בימים שאפשר להאריך יותר, אז כמה שיותר. אבל בשאר הימים לפחות צריך להתפלל שעה (כמו שהרבי שליט"א הורה בצורה מפורשת למשפיע ר' ניסן ע"ה נמנוב, שבדורנו התפילה במניין ביום חול רגיל צריכה לארוך מינימום שעה). כשמחדירים זאת לראש, התפילה כולה תהיה אחרת לגמרי. המתינות והרוגע של זמן התפילה, נותנים את אותותיהם בצורה ברורה. כל התפילה עולה רמה.

אפשר להבין את הנחיצות של 'עבודת התפילה' עבור 'שלוחים' מדוגמת 'בעל תשובה' מצוי. בתחילת דרכו הוא מתרגש מכל מצווה וכו', אך לאחר תקופה יורדת לו ההתלהבות והחיות, וזה כבר לא 'מושך' אותו, והוא מתחיל להסתבך סביב עצמו: כמה זה נכון השינוי שעשיתי? כמה זה אמיתי? וכן הלאה. ומצד שני יש לו כבר התחייבויות, יש לו אשה וילדים וכו', אז הוא לא יכול לעזוב הכל ולחזור חזרה. למה זה כך? כי בהתחלה הוא הרגיש חיות של התחדשות, אך לאחר מכן הוא התרגל לזה וזה כבר נהיה 'מצוות אנשים מלומדה'.

כך זה קורה גם אצל 'שלוחים'. בדרך כלל כשיוצאים ל'שליחות' מגיעים עם מוטיבציה וחיות מחודשת. אך במהלך הזמן כשמתחילים לעסוק בכספים וחובות, התחייבויות משפחתיות ועסקנויות וכו', אז יורדת החיות וה'ברען' שהיו קודם, ועולות מחשבות לא פשוטות ש'אולי כדאי לעזוב' ו'אני לא מתאים לזה' וכו'. לכן מוכרחים לעורר ולחדש את החיות שוב ושוב. כאן לא יעזור מה שלמדת והתפללת באריכות בישיבה.. כי זה כבר התיישן והאנרגיות כמו 'נגמרו', ואם לא מחדשים את החיות ומעוררים אותה שוב ושוב, על ידי לימוד החסידות והתעסקות קבועה ב'עבודת התפילה', אז פשוט נופלת החיות ואפשר חלילה ליפול.

'שליח' חי ותוסס – מתפלל באריכות

על דרך כמו שהתהוות של 'יש מאין' מוכרחת להיות בכל רגע ורגע, כך 'שליח' צריך כל הזמן לחדש את החיות וה'קאך' בעניינים אלוקיים – וזה אפשרי ליצור רק על ידי 'עבודת התפילה'. כי בדרך כלל ה'שליח' עוסק בעניינים גשמיים, בעסקנות ובכסף וכו', והוא חי סביב מציאות של ענייני והנחות העולם הזה ('יש'), ואז דורשים ממנו להיות רוחני ('אין'). ולא רק זאת אלא שהעיסוק בענינים גשמיים יבוא מתוך החיות בעניינים רוחניים ('התהוות יש מאין'). בטבע האדם מגושם וזה היפך המציאות של אלוקות, ואם הוא לא מחזק ומעורר את עצמו בענייני אלוקות, אז מצד הטבע החיות האלוקית נעלמת ונהיים אנשי חומר לא עלינו. לכן חייבים לחדש זאת שוב ושוב כל הזמן, וזה נעשה על ידי החסידות והתפילה באריכות.

זה כמו שבתור בחורים יש הרבה פעמים שיש אווירה וכמו 'לחץ חברתי' של התעוררות בעניינים אלוקיים. אבל כשנמצאים לבד, הדרך היחידה להתעורר מגיעה על ידי שלומדים 'מאמר' ומתבוננים בו ו'מתפללים' איתו. אין עוד דרך. כבר אין משפיעים שיעוררו אותך ואין אווירה. עכשיו אתה צריך ליצור זאת בעצמך ובצורה פנימית ואמיתית, ואז אפשר ליצור 'לחץ חברתי' על הסביבה.. אז כמובן שלפעמים יש התעוררות 'מלמעלה' לכל אחד, אבל זה נשאר 'מקיף' וזה לגמרי לא מספיק בכדי 'לחיות' ולהתחבר ל'שליחות' ולחבר אחרים נוספים חסידות. ולכן כל חסיד ובפרט 'שלוחים' נחוץ עבורם העניין של 'עבודת התפילה'.

[אך כמובן ש'שליח' צריך להיות פיקח ולדעת איך לשלב בין הדברים ומתי אכן צריך לוותר על ענייניו האישים עבור ה'שליחות' והכוונה העליונה. אספר סיפור ששמעתי בזה מר' משה ע"ה סלונים (שהיה מושפע של המשפיע הנודע ר' שלמה חיים ע"ה קסלמן). במשך תקופה ארוכה היה עסוק מעל ומעבר בענייני 'רשת אהלי יוסף יצחק' וכו', והוא לא התפלל באריכות כדבעי. לאחר תקופה הוא הרגיש פשוט יבש וחסר חיות לחלוטין, והוא החליט שיהא מה שיהא בשבת הקרובה הוא יתפלל באריכות עד זוב דם.

הוא הודיע לאשתו לא לחכות לו לסעודת שבת, והוא החל לשקוע מערב שבת בלימוד החסידות בעיון שעות ארוכות כהכנה לתפילה, כאשר הוא מתכנן להתחיל את תפילתו אחרי המניין ולסיימה בעלות הבוקר.. בסיום תפילת המניין, כאשר ר' משה נעמד הכן לתפילתו, ניגש אליו המשפיע ר' זאב (וולעוועל) ע"ה קסלמן (שלא ידע מכל הנעשה כמובן), וביקש ממנו לארח יהודי שנתקע בערב החג בכפר חב"ד.. על ר' משה חרב עולמו. הוא כל כך חיכה ו.. אך הוא נענה כמובן למשימה והזדרז בתפילתו, וכך חגגו הם יחדיו את השבת.. מכאן יש ללמוד שמצד אחד התפילה באריכות צריכה להיות נוגעת בנפש ממש, אך מצד שני עלינו להיות פקחים ולהתמסר לצו העליון].

בשביל להתחבר ל'דבר מלכות' מוכרחת תפילה

בשיחת ה'דבר מלכות' פרשת 'ויקהל' תשנ"ב (שהיא השיחה האחרונה לעת עתה שהרבי שליט"א אמר), הרבי דורש שם שנחיה 'אלוקות בפשיטות ומציאות בהתחדשות'. איך זה שייך? בשביל 'לחיות' כזו מציאות, זה אפשרי רק על ידי 'עבודת התפילה'! רק כאשר מתבוננים ומכניסים את החסידות ואת שיחות ה'דבר מלכות' מהשנים תנש"א-תשנ"ב, לתוך התפילה, אז אפשרי לחיות אלוקות בפשיטות.

הנקודה של 'עבודת התפילה' חשובה ביותר עבור ההפנמה של שיחות ה'דבר מלכות' ובפרט אלו שמדברות אודות ענייני משיח. יש הרבה חסידים שמתבלבלים מהעומק של השיחות ולא מבינים וכו'. אז לדעתי רוב רובם של השיחות הללו, הם לא שיחות גאוניות ועמוקות כמו כאלו שמפוזרים בספרי ה'ליקוטי שיחות' (מלבד שיחות בודדות), אלא הם שיחות שניתנות להבנה ועוסקות בעיקר ב'עבודה'.

אז מה כל כך קשה בהם? הנקודה המרכזית שמקשה על החסיד, זה החיבור למושגים המרוממים והנפלאים שהרבי מדבר בשיחות הללו. קשה להאמין בזה. קשה לקבל את המציאות הזו של 'אלוקות בפשיטות' וכך להסתכל על העולם ולחיות עם 'עצמות' כבר עכשיו בגלות. בלי 'עבודת התפילה' זה נשמע משהו שמיימי בלתי מתקבל על הדעת.. בלי תפילה, פשוט האדם הוא לא כלי לזה. אז הוא לא מבין את שיחות ה'דבר מלכות' לא בגלל העומק שלהם, אלא בגלל חוסר האמונה שלו בדברים.

כששאלו את הרב דוד ע"ה חנזין, מה קיבל בשהותו חודש בצילו של הרבי מלך המשיח? ר' דוד היה גאון עצום וציפו לשמוע ממנו חזרה על איזה 'הדרן' עמוק וכו'. אמר ר' דוד: 'שאבתי אמונה'. זו נקודת הדברים. כאשר לומדים בשיחות של נ"א-נ"ב, שהעולם מוכן לגאולה וכן הלאה, ולפעמים זה לא נראה כך בגשמיות – אז זה קשה. זה לא גאונות להבין, אלא זה לעכל דברים באמונה של דברים שלא פשוטים כל כך. להרגיש שזה אכן כך, בדיוק כמו שהרבי אומר. אז כאשר לומדים את שיחות ה'דבר מלכות' ו'מתפללים' איתם, אז פתאום נקלטים דברים של אמונה בצורה אמיתית. אז בשביל להבין עניינים עמוקים בחסידות, צריך אולי לשמוע שיעורים של איזה 'משכיל'.. אבל בשביל 'להבין' את ה'דבר מלכות', צריך פשוט להתבונן בזה בזמן התפילה. התפילה גורמת לחיות בצורה פשוטה שבאמת 'אלוקות פשיטות ומציאות בהתחדשות'.