הרב מנחם כהן: אין ספק ש'עבודת התפילה' תובילנו לקראת משיח

מהי נקודת המרכז שלנו כחסידי חב"ד? מהו 'סימן הזיהוי' של חסיד? איך לימוד החסידות יגרום לי להשתנות? איך ר' ניסן גרם לבעל תשובה להתגבר על חטאיו? איזה 'זמן איכות' אפשר לפספס? ואיך אפשרי כבר עכשיו לחיות כמו בזמן הגאולה?

משא מאלף ומרומם של הגה"ח הרב מנחם שיחי' כהן - רב קהילת חב"ד 'בית מנחם' באר שבע וחבר 'מכון הלכה חב"ד'.

**

יש סיפור נפלא ומרתק על התקרבותו של ר' מרדכי המגיד לבעל שם טוב ולחסידות, שמובא במכתב מעניין וארוך מאוד של הרבי הריי"צ (בן כמאה עמודים!), שנכתב עבור הרבי שליט"א והרבנית חיה מושקא ע"ה (מופיע ב'אגרות קודש אדמו"ר הריי"צ' וכן בספר התולדות של הבעל שם טוב חלק ג' בתחילתו).

בין הדברים מתאר הרבי הריי"צ בלשונו הזהב את הרקע של התגלותה של החסידות, ואחד הדברים שמודגשים שם מאוד זה החשיבות של התפילה באריכות. איך התפילה באריכות היא מסמלת בעצם את חידושה של החסידות. כיצד התפילה באריכות היא הדוגמא וה'מותג' של חסיד. כאשר מגיעה זמנה של התפילה, החסיד לא עושה חשבונות של זמן, הוא משקיע כוחות ונכנס כל כולו לעולמה של התפילה. התפילה באריכות זהו אחד מסימני הזיהוי המובהקים של 'חסיד'. הרבי הריי"צ מגדיר את התפילה באריכות כ'הדבר' הכי חשוב שיש לנו כחסידים.

ידועה תורת הבעל שם טוב על הפסוק 'בא אל התיבה' – שיש להיכנס ו'לבוא' אל תוך מילות התורה והתפילה. לאנשים יש כל כך הרבה טרדות הפרנסה ובלבולי העולם הזה, בפרט בתקופה שלנו שיש המון דברים שמפריעים ומסיטים את האדם מהעולם של קדושה. אז מהי העצה היחידה לצאת ולהתרומם מכל ההפרעות ומבול הטרדות – 'בא אל התיבה'. תיכנס אל תוך העולם של התפילה. לא רק לקרוא את ה'טקסט' ולצאת ידי חובה.. אלא להיכנס לתוך העניין. לנסות להתחבר בצורה אישית לדברים שאנו מתפללים ומבקשים לפני הקדוש ברוך הוא. קצת להפנים ולהרגיש את הקשר בין הבורא אלינו.

וכאשר אדם נכנס לתוך העולם של התפילה, אז לא רק ש'מי מבול' טרדות עולם הזה לא מפריעים לו, אלא להיפך – הם מרוממים אותו לדרגה יותר גבוהה. שהוא יכול לגלות את הקדוש ברוך הוא גם בתוך ענייני העולם. דווקא כשיש התמודדויות וקשיים, כשאז למרות הכל מתפללים באריכות, התפילה גורמת להתרוממות גדולה יותר של כל החומריות והגשמיות, למצב הרבה יותר נעלה ומרומם, כהמשך הכתוב 'ותרם התיבה'.

זה או הכל או כלום

בהמשך המאמרים של שנת עת"ר, יש 'חלק' שלם שמסביר על העניין של 'דעת'. נקודת הדברים שמוסבר שם, שספירת ה'דעת' עניינה להרגיש ולהתחבר לעניין, שהוא יהפוך להיות חלק ממני. שמה שכתוב בחסידות לא יהיה משהו שרק קוראים ולומדים עליו, אלא משהו שאני חושב עליו והא מעניין ומרגש אותי. אפשר ללמוד כל החיים חסידות, אבל זה לא ישנה אותנו מבפנים. אמנם יש 'חכמה' ו'בינה', אבל חסרה ה'דעת', ההרגשה והחיבור לדברים. והדרך להגיע ל'דעת' והרגשה, נעשית באמצעות 'עבודת התפילה'.

ההכרחיות שכל חסיד באשר הוא, מהקטן שבקטנים עד לגדול שבגדולים, יתפלל באריכות – נובעת בעיקר בגלל העובדה שהאפשרות להגיע ל'דעת' והרגשה, מגיעים מ'עבודת התפילה'. כתוב ב'מדרש רבה' (ויקרא א') 'דעת קנית מה חסרת – דעת חסרת מה קנית', זאת אומרת שכאשר יש 'דעת' – אז יש הכל, וכשאין 'דעת' – אז אין כלום. במדרש נוסף שם כתוב (והמדרשים הללו מובאים בתורת החסידות כמובן) ש'כל תלמיד חכם שאין בו דעת – נבילה טובה הימנו'..

ולמה זה כך? מה באמת כל כך חשוב ב'דעת'?? מה היא תורמת? מילא 'חכמה' ו'בינה' מובן מדוע הם חשובים. כי בכדי לדעת את האמת צריך ללמוד את הרעיון ונקודת הדברים ('חכמה'), ולאחר מכן יש לפרט בצורה מובנת את הרעיון הכללי ('בינה'). אבל מה נותנת ומוסיפה ה'דעת'? לכאורה כבר למדתי נושא מסויים בצורה טובה והבנתי אותו עם כל הפרטים, אז מה הצורך ב'דעת'?

אבל האמת היא שה'דעת', זה הכל. זה הכי חשוב. אתן לזה משל לדוגמא, גם אם יש אדם שמחזיק תחת ידו מיליון דולר, הוא עדיין לא נקרא 'עשיר'. ולמה? כי המיליון דולר הם לא שלו ושייכים לאדם אחר. הוא רק מחזיק ושומר עליהם כעת. כל עוד שזה לא שלו, אז הוא לא 'עשיר'. ולכן כתוב בגמרא (נדרים דף כ"א) 'אין עני אלא בדעת ואין עשיר אלא בדעת'. הרבי הריי"צ מתאר את ביקורו בתערוכת ציור מסויימת. אחד הציורים היה איור של מלחמה בשדה הקרב, עם חיילים פצועים ומתים וכו', וסיפרו שם שהיה אחד שהגיע והתהפנט לציור, ומרוב הסתכלותו על הציור הוא ונפל והתעלף. איך זה קרה? כי הוא לא רק ראה את הציור. הוא נכנס כל כך לציור, שהוא הרגיש את עצמו בתוך שדה הקרב, ומרוב פחד הוא פשוט התעלף.

זה עניינה של ה'דעת', להפנים ולחבר את עצמי לגמרי לעניין. אפשר ללמוד חסידות ולהסתכל 'מבחוץ' על הדברים, אבל אפשר להיכנס לעולם של חסידות 'מבפנים', ובשביל זה נחוץ להתעסק ב'עבודת התפילה'. כמובן שגם לימוד החסידות זה טוב, אבל אם אפשר לחיות את החסידות בצורה פנימית, כמובן שזה נדרש ונצרך. כשמתפללים באריכות, הכל משתנה. זה כבר רכוש שלך. כמו השינוי העצום בין האדם שיש לו ביד מיליון דולר וזה לא שלו, לאדם שהם שלו. זה עולם אחר לגמרי. זה נותן הרבה יותר משמעות בכל עניין.

בנוגע אלינו, אנחנו צריכים לדאוג לכך שמה שאנו עושים יהיה 'שלנו'. הלימוד יהיה 'שלנו', המצוות יהיו 'שלנו', משיח וגאולה יהיה 'שלנו' וכו'. שקיום התורה והמצוות יהפוך להיות חלק מהמציאות שלנו, חלק מאיתנו. שכאשר נלמד ב'מאמר' חסידות על נושא מסויים, לא רק נבין אלא גם נרגיש שבאמת כך זה, בדיוק כמו שכתוב! זה קורה על ידי ה'דעת'. ה'דעת' לא מוסיפה כלום בהבנת הדברים, אבל היא הופכת את הרעיון להיות 'שלך'. מתיאוריה שהבנת ושמעת אליה למשהו אישי שמחייב אותי, שאני מבין שאכן כך צריך להיות. אחרת בלי 'דעת', זה לא מחייב אותי בצורה אישית לדברים.

ולכן כתוב שה'דעת' היא 'מפתחא דכליל שית' [=מפתח שכולל שש], שהמשמעות בזה היא שה'דעת' היא זאת שיוצרת ומולידה את כל ששת המידות. כי כאשר אני מחובר לדבר בצורה אמיתית, במילא נוצר מכך רגש של אהבה או יראה לדבר. לכן נקראת ה'דעת' בשם 'המוח המכיר והמרגיש'. וכמו שמובא גם בספר ה'תניא' פרק ג' ש'דעת' זה לשון התקשרות והתחברות, שהיא גורמת לאדם להתעצם עם הדבר בצורה החלטית ותקיפה. וכאשר האדם מחובר לדבר, זה משנה אותו. ההתנהגות שלו נהיית אחרת לגמרי. זה מרומם אותו בצורה נפלאה.

מהנדס מוכרח להיות מרובע?

האפשרות של 'דעת' והרגשה בעניינים אלוקיים, קיימת רק אצל יהודים. גויים לא יכולים להרגיש אלוקות. הם יכולים להבין שיש אלוקות, אך להרגיש ולהפנים עניינים אלוקיים – זאת הם לא מסוגלים. אם הם יכלו להרגיש זאת, הם מזמן לא היו נשארים כך.. כי באמת ההרגשה באלוקות, משנה לגמרי את האדם. כמו שמספרים על אחד מגדולי הפילוסופים הגויים שנקרא אריסטו, שפעם אחת ראו אותו מבצע תאווה נחותה ושפלה ביותר, והתפלאו בפניו: איך ייתכן שאדם כה מלומד נופל לכזו דיוטה תחתונה? ענה להם אריסטו: יש את 'אריסטו המלומד' ויש את 'אריסטו האדם', ואין שום קשר ביניהם.. זאת אומרת שהוא למד המון חכמות, אך הוא לא הרגיש מחוייב לממש אותם. הוא והלימוד היו שני דברים נפרדים.

יש סיפור דומה על אחד המרצים הדגולים, שנאם לפני קבוצת תלמידים על סכנת העישון, ובסיום ההרצאה מיודענו הוציא בפשטות סיגריה והחל לעשן.. התלמידים פנו אליו בטענות: הרי לימדתנו שזה אסור ומסוכן לבריאות? ענה להם המרצה: וכי מהנדס מוכרח להיות משולש או מרובע?.. כך זה אצל אומות העולם. אין קשר בין הנלמד לנעשה בפועל.

אך בעולם היהודי, יש לנו 'תורה' שזה מלשון הוראה, והיא מחייבת לשינוי מעשי. לכן כתוב 'חכמה בגויים תאמין – תורה בגויים אל תאמין', כי כדי שהלימוד יגרום לעשייה בפועל ('תורה'\הוראה), זה נעשה באמצעות ה'דעת' וההתקשרות בעניינים אלוקיים, וזה ישנו רק אצל יהודיים ולא אצל גויים. כי אצל גויים יש רק את נפש הבהמית, אך אין להם את הנפש האלוקית. במילא אין להם את ה'דעת' האלוקית. דרך היהדות, שקיבלה כמובן ממד עמוק וחזק יותר בהתגלותה של תורת החסידות, היא שכל אחד יכול להרגיש ולהתחבר לדברים בצורה אישית, ובמילא זה יבוא ידי ביצוע.

אבל בהחלט ייתכן מצב שגם יהודי ילמד תורה וזה לא ישפיע עליו. איך זה יכול להיות? הרי הוסבר קודם שליהודי יש כוח להרגיש אלוקות? התשובה לכך היא פשוטה: בכדי שיהודי יוכל לממש את כוחו זה, עליו לעבוד ולהשקיע בזה בדרך שהתורה מתווה. ודרך זו היא נקראת - 'עבודת התפילה'. כל נקודת היהדות יכולה להתממש רק באמצעות 'עבודת התפילה', מאחר שהדרך להגיע ל'דעת' והרגשה היא באמצעות התפילה.

לא להתייאש, לחשוב

אז אמנם ה'דעת' והחיבור בעניינים גשמיים מגיעים בנקל וללא עבודה והתבוננות, אבל באלוקות זה דורש עבודה והתבוננות. לא משתנים אחרי לימוד 'מאמר' אחד וגם לא אחרי הרבה 'מאמרים'.. בגשמיות כאשר האדם רואה חנות עם אוכל, מיד כשהוא חושב על האוכל, הוא כבר מרגיש בלב את הרצון וחמדה לאכול זאת, ללא שום מאמץ. אך בכדי ליצור רגש בעניינים רוחניים, צריך להתעמק ולהתרכז בעניין בחסידות, עד שלאט לאט זה משפיע ופועל על רגש הלב. למה זה באמת כך? כי כך קבע הקדוש ברוך הוא. ועל זה קבל ר' לוי יצחק מברדיצ'וב ושטח את טענותיו לפני בורא העולם: מדוע את תאוות העולם שמת מול עינינו, ואת האמת האלוקית בספרים? לו היית מחליף את היוצרות ומגלה את האמת האלוקית בגשמיותה עולם, ואת תאוות היצר הרע משאיר בספרים – נראה במה בניך עם ישראל היו בוחרים..

האמת היא שגם בגשמיות חייבים 'דעת', לדוגמא אם אדם יעבור ליד חנות האוכל, אך יהיה עסוק וטרוד בעניין אחר, לא תהיה לו משיכה בלב לאוכל. וזאת בגלל שהוא לא חשב על כך (אפילו לרגע) ובמילא זה לא תפס את ליבו. רק שבגשמיות זה מגיע בקלות ובפשטות, ללא מאמץ. אבל בעניינים אלוקיים, זה דורש יגיעה. אבל 'מאויבי תחכמני' וצריך ללמוד מהדרך בה נוצרת ה'דעת' בעניינים גשמיים, וכך ליצור 'דעת' בעניינים רוחניים. להשקיע יותר מחשבה ולהתבונן באלוקות.

שמעתי מהמשפיע הרב יוסף יצחק שיחי' אופן, שהנפש הבהמית היא כמו ילד טיפש. היא לא קולטת בפעם אחת. יש לחזור שוב ושוב על הדברים ובסוף זה נקלט. זהו גם ההסבר לעובדה שהרבה אנשים מתחילים להתבונן ולא מרגישים שינוי בצורה מיידית, ואז הם מתייאשים. וזה ממש לא נכון, כי כאמור הנפש הבהמית זקוקה להסבר ושכנוע חוזרים ונשנים, אבל בכל פעם שמתבוננים – מתקדמים ומשנים הרבה.

צריך לחזור על הדברים חמש\עשר\עשרים פעמים, ואז היא קולטת. בסוף בטוח שמשהו יכנס בה. כי זה טבע האדם, שכאשר הוא חושב ומתעמק אודות עניין מסויים, הוא מתחיל להתחבר לעניין הזה ולהרגיש שייכות אליו. ובעקבות כך האדם משתנה. כמו שרואים במוחש שכל אדם משתנה מזמן לזמן. אולי זה תלוי לאיזה כיוון ולאיזה עניין, אבל כולם משתנים. בידינו הכוח לגרום לשינוי להיות למקום הנכון.

המבחן האמיתי: אתה והבורא לבד

אך כדי לדעת 'איך מתפללים' ובמה יש להתבונן כדי להגיע להרגשה באלוקות, בשביל זה צריך את תורת החסידות. החסידות נותנת את הכלים המעשיים עבור כל אחד, איך הוא יכול ליצור אצלו רגשות אמיתיים של 'אהבה ויראה'. כעת, אחרי שהבנו בצורה מהותית את חשיבותה של ה'דעת', קרנה של 'עבודת התפילה' מתעצמת אצלנו בצורה אדירה. בעצם כל התורה והמצוות סובב סביב התפילה. כל היהדות כרוכה ונקשרת בקשר בל ינתק לתפילה. עכשיו מובן יותר מדוע החסידות מדגישה כל כך את עניין התפילה באריכות, כי זו הדרך למימוש ויישום התורה והמצוות. במילים הכי פשוטות, אם מישהו מתפלל באריכות ומפנים לעצמו את החסידות בצורה אישית – יש לו את הכל! לא חסר לו כלום! כמו שהוזכר קודם 'דעת קנית מה חסרת'..

הרבי הרש"ב שואל על הפסוק 'דע את אלוקי אביך ועבדהו בלבב שלם': האם הוא לא יכל ללמד אותו על הבורא? למה הוא מצוה עליו 'דע [אתה בעצמך] את אלוקי אביך'? וההסבר לזה הוא שיש דבר אחד שרק האדם עם עצמו יכול לעשות אותו. חוץ ממנו אף אדם בעולם לא יוכל לעשות עבורו. מה זה? 'דעת'. להפנים את הדברים לפי הסגנון האישי והאינדיבידואלי. רק האדם עם עצמו יכול לשנות את עצמו בצורה פנימית.

לכן גם כתוב שלא מוסרים רזי תורה אלא לאדם 'שמבין מדעתו', שיש לו 'דעת'. להפנים את הדברים בצורה אמיתית, זה יכול לעשות רק האדם לעצמו. אף אחד לא יכול לדעת אם הצליח בזה או לא, רק הוא. אי אפשר לקבל מזה כבוד.. ואדרבא זה כל הנקודה של תפילה, ביטול. התפילה זה משהו אישי, אני והקדוש ברוך הוא. זהו. לכן זה קצת יותר קשה לעבוד ולהשקיע ב'עבודת התפילה'. כי היום העולם הוא תחרותי של הישגים.. ומי שיושב עם עצמו ומתפלל ומתבונן שעות על גבי שעות ונלחם להחדיר לעצמו את האמת האלוקית, אף אחד לא יכול למדוד את ההשקעה שלו. אין בזה 'ציונים' וצל"שים..

בחקירה של הממשל הרוסי את אדמו"ר הזקן (נמצאת ב'אגרות קודש' של אדמו"ר הזקן), שאלו אותו החוקרים למה החסידות באמת נותנת דגש כה חזק על תפילה באריכות ויותר מלימוד התורה ואף על חשבון זמן הלימוד? ענה להם אדמו"ר הזקן, שחלילה לומר שהחסידות היא זאת שחידשה זאת. האמת היא שכך היה מאז ומעולם, בכל דורות עולם האריכו בתפילה בהתבוננות בגדולת השם. אך במהלך הדורות קמו להם אנשים שחיפשו כבוד, ובתפילה אי אפשר להראות את ההישגים שצברת ולהתכבד בהם, לעומת זאת בתורה ניתן להראות לכולם את החכמה וההבנה ואת הפלפולים וכו', ובעקבות כך הם השפילו את מעלת התפילה והרימו את קרן התורה.. אז באה החסידות והחזירה את מעמד התפילה לתיקנה, למקום המרכזי.

האמת היא אכן כך!

ה'דעת' גורמת לחיבור מוחלט ואמיתי באלוקות. כל הספיקות שיש לאדם, מתבררים על ידי ה'דעת'. בלי ה'דעת' הכל בספק. ולכן אליהו הנביא קרא לבני ישראל 'עד מתי אתם פוסחים על שני הסעיפים', כי היה חסר להם 'דעת'. 'דעת' גורמת להרגשה החלטית ש'אזוי איז דער עניין' [=כך הוא העניין] ואי אפשר לשנות אותו. אבל כדי שההחלטה תהיה נכונה ולא שגויה, צריך ללמוד לפני זה הרבה חסידות ולדעת מהי האמת, ואז יש להתבונן בזה בתפילה וכך ליצור החלטה נפשית תקיפה באמת האלוקית, שאכן כך הם פני הדברים.

שמעתי שפעם היה בעל תשובה אחד בצרפת, שבעקבות עברו לפני חזרתו בתשובה, נפל כמה פעמים באכילת מאכלות אסורות. הוא לא ידע את נפשו וניגש לקבל דרך תשובה מאחד הרבנים. אותו רב התחיל להתעניין כיצד הוא נפל בדיוק וכו', כאשר תוך כדי וידויו לפני הרב עלתה לו התאווה למאכלות בשנית, והוא יצא מלשכת הרב ונפל בשנית. הוא הבין שמהרב הזה לא תבוא עבורו הישועה, והוא ניגש למשפיע ר' ניסן ע"ה נמנוב, וביקש דרך תשובה. במקום לדבר איתו על דרך תיקון, אמר לו ר' ניסן: בא נלמד חסידות יחד. וכך הוא רומם אותו בצורה כזו, שכבר הוא לא התאווה למאכלות אסורים. הוא חיבר אותו למקום נעלה יותר. וזהו עניינה של ה'דעת', להתחבר למקום מרומם יותר.

אם נתבונן במקרה הזה, אז מה קרה פה? כאשר האדם תיאר את חטאו וכו', אז הוא התבונן במאכלות האסורים ואז בצורה אוטומטית הוא הרגיש את התאווה הגשמית, ולכן הוא נמשך ונפל בזה. זה עניין ה'דעת' בגשמיות. מה עשה ר' ניסן? הוא גרם לו שישתמש ב'דעת' בעניינים אלוקיים, ואז במילא הוא לא נמשך לעניינים חומריים. אז כמובן שגם לימוד החסידות הוא 'מעין' תפילה, וגם הוא קצת מרומם, אבל בכללות בזמן הלימוד עסוקים בהבנת הדברים ואי אפשר באותו זמן להפנים ולהרגיש את הדברים, וזה נעשה בזמן 'עבודת התפילה'.

האפשרות להתחבר לאלוקות באמצעות ה'דעת', מגיעה בכוחו של משה רבינו שעניינו להמשיך 'דעת' באלוקות בבני ישראל, ובדורנו כמובן שזה מתבצע על ידי הרבי מלך המשיח שהוא ה'משה' שבדורנו. הרבי מרומם אותנו להכרה והרגשה באלוקות. אמנם אי אפשר לפעול את עניין ה'דעת' על ידי מישהו נוסף, אלא רק האדם עצמו יכול לחבר את עצמו לעניין, אבל את היכולת והאפשרות שהאדם יוכל על ידי עבודתו בתפילה להרגיש אלוקות – זה מגיע ישירות מהרבי שליט"א. הרבי נשיא דורנו נותן לנו את הכוח להתקשר באלוקות, כי כל עניינו של הרבי זה גילוי אלוקות בצורה מושלמת וטהורה.

איך תופסים ב'עצמות ומהות'?

בעצם ה'דעת' זה הפנימיות של כל דבר ודבר. וזה אחד ההסברים למה שכתוב ש'במקום שהדעת נמנית – הכתר אינו נמנה', כי כאשר סופרים את הפנימיות של הספירות, אז אי אפשר 'לספור' את הפנימיות של ה'כתר' – כי זה הקדוש ברוך הוא עצמו. במילא אי אפשר לספור אותו יחד עם הכוחות שלו. זה הדרגה של 'אנת הוא חד ולא בחושבן'. הקדוש ברוך הוא עצמו לא יכול להיות חלק ממניין הספירות והכוחות שלו, כי זה הוא בעצמו. כשמסתכלים על 'פנימיות הכתר', אז אין בכלל עוד מציאות של ספירות, הכל זה 'עצמות ומהות'. אך כאשר סופרים את חיצוניות הספירות, במילא ה'דעת' שעניינה פנימיות לא נספרת, אך 'חיצוניות הכתר' נמנה, כי זה כבר הרצון של 'עצמות' שיהיו הספירות, ולא הוא בעצמו כביכול.

בכללות ישנם שני דרגות ב'דעת'. 'דעת תחתון' ו'דעת עליון'. 'דעת תחתון' זה להפנים ולהחדיר את החסידות אצלנו, שזה יהיה חלק מאיתנו. ויש 'דעת עליון' (שזה פנימיות ה'דעת'), שזה העניין של 'תכלית הידיעה שלא נדעך', ומטרתה להפנים את הקדוש ברוך הוא עצמו. בדוגמת מה התבטא הרבי הרש"ב על עצמו, שכאשר הוא נמצא בחדרו ולומד 'ליקוטי תורה', הוא מרגיש 'עצמות'. לכאורה איך זה אפשרי? הרי הקדוש ברוך הוא 'לית מאן דתפיס בי'ה' [=אין מי שתופס בו]?

אז באמת ב'חכמה' ו'בינה' אי אפשר לתפוס ולהשיג אותו, אבל ב'דעת' כן אפשר לתפוס את 'עצמות ומהות' עצמו! כי 'דעת' זה הרגשה. כמו בן שמרגיש שזה אביו, גם אם לא הוא לא מבין. זה משהו עצמי. הגילוי של הקשר שלנו ל'עצמות' כמו בן לאביו – זה קורה כאשר מתפללים באריכות. במילים אחרות: יש בתפילה את העניין של ההתבוננות וההפנמה של החסידות לחיים שלנו, ויש עניין נוסף בתפילה לחשוב על הקדוש ברוך הוא עצמו. על עצם העניין שמדובר בחסידות.

מתקדמים בשליבות הסולם

המטרה של התפילה היא להגיע לפגישה אישית והרגשה במציאות הבורא, אך כדי להגיע לזה סדר התפילה בנוי בשליבות כסולם. תחילת התפילה היא ביטול והודאה ('הודו להשם'), וזאת מאחר שאי אפשר להגיע להרגשת האמת האלוקית, כאשר יש לנו את המציאות והישות שלנו שסותרת לאלוקות. כי כמה שנברא יתעלה, הוא עדיין 'גבול' והוא לעולם לא יוכל כך לפגוש את ה'בלי גבול'. כמו שכתוב בספר ה'תניא' ש'אין הקדוש ברוך הוא שורה אלא בדבר שבטל אצלו יתברך'. אך כשמתבטלים ומתבוננים בגדלות השם ובשפלות האדם, ומגיעים למעט מרירות בתחילת התפילה, אז אפשר להמשיך להתקדם בדרך העולה בית א-ל, לפגוש את מלך מלכי המלכים.

אחרי זה מגיע 'פסוקי דזימרה', שאז זו העת להתבונן ולחשוב כיצד הקדוש ברוך הוא נמצא בתוך העולם הגשמי ומהווה אותו בכל רגע.  'הללו כל מלאכיו.. הללו שמש וירח' וכו'.. 'פסוקי דזימרה' זה מלשון 'לזמר עריצים', להוריד את הקוצים וענייני העולם שמבלבלים, ולגלות שבעצם הבורא מחיה את העולם והעולם נועד בשביל שנעשה את רצון הבורא. כשמתבוננים בתיאור הנפלא שמובא ב'פסוקי דזימרה' ומנסים להתחבר לזה, מתרוממים. מתעלים מענייני העולם ומתחילים להרגיש זכים יותר.

אז אפשר להתקדם לשלב נעלה יותר בברכות 'קריאת שמע', שאז זה שירת המלאכים ואחרי זה שירת הנשמות. זה שלב יותר פנימי שנקרא 'חקיקה מבפנים'. ואז מגיע המסירות נפש ב'קריאת שמע' עצמה ושיא העלייה בכללות זה ב'שמונה עשרה', שאז עומדים כ'עבדא קמי'ה מרי'ה' [=כעבד לפני אדונו]. ודווקא אז בשיא השיאים, כשעומדים פנים בפנים עם 'עצמות ומהות', כל הבקשות זה להמשיך את הגילויים הנעלים לעולם הגשמי. שזה העניין של הברכות, כי 'ברוך' זה מלשון להבריך ולהמשיך את האלוקות למטה.

בדוגמת העובדה שדווקא בעיצומו של ראש השנה מבקשים בקשות גשמיות. ולכאורה זה פלא שבמקומות והזמנים הכי נעלים מקשים על דברים נחותים? אך האמת היא שדווקא בגלל שזה הזמן הכי נעלה, אז מתחברים לכוונת ורצון הבורא שתהיה 'דירה בתחתונים'. דווקא בזמנים המרוממים ביותר, מקבלים כוחות ויכולות להמשיך את הגילויים הנעלים ביותר פה למטה בגשמיות, להגשים ולממש את תאוות ורצון הבורא.

למה יש מלחמות בין עסקנים?

אפשר לראות במוחש לצערנו הרב, שכאשר אדם לא לומד מספיק חסידות ומתבונן בחסידות ומתפלל באריכות, אז כל המריבות נוצרים סביבו. בצורה בולטת אפשר לראות זאת אצל עסקנים וכדומה. כבר המציאו את 'קו התאריך' ו'קו השטח' במיוחד לעניין ה'שליחות'.. יש 'שלוחים' שקשה להם לתת מקום לפעילות של הפצת המעיינות של עוד חסידים, והם מגבילים אותם בזה. תופעה זו נובעת בצורה ישירה מישות וגאווה. במילא יש לאדם רצונות של שליטה וכבוד, שקשה לו לוותר עליהם. אבל כאשר לומדים חסידות ומתעסקים ב'עבודת התפילה', מבינים שמטרה היא לא שהמציאות שלי תגדל יותר, אלא שהמציאות והגילוי של הקדוש ברוך הוא יגדלו יותר.

כשאדם לומד חסידות, וחושב אחרי הלימוד 'מה לימוד החסידות משנה אותי בצורה אישית', ואחרי זה מתפלל וחושב על זה בזמן התפילה – אז הוא מתבטל ורוצה להשלים את הרצון של הקדוש ברוך הוא. כמובן שצריך שיהיה סדר מסודר ולא כל אחד יעשה כרצונו, אבל כאשר זוכרים את המטרה שלשמה הרבי מלך המשיח שולח 'שלוחים', שהיא גילוי אלוקות בכל מקום ולכל אדם, אז קולטים שכדאי ורצוי שכל אחד יהיה שותף פעיל בגילוי הבורא. הבורא שוכן רק במי שבטל. בלי 'ביטול', האדם פועל רק בדברים שמוסיפים לו ישות וגאווה, אך הוא לא חושב על המטרה. הוא חושב על עצמו והגדלת הישות שלו.

אבל הרבי שליט"א רוצה שכמה שיותר יהודים ילמדו תורה ויתעסקו ב'מבצעים' וכו'. אז כשחושבים על המטרה של כל ה'שליחות', זה גורם לכך שזה לא מפריע שעוד חסידים עוסקים בזה, כי מתבטלים למימוש המטרה. וצריך לדעת שכל אחד יש לו דרכי הפצה שונים וכישרונות מיוחדים, ואי אפשר לצפות שכולם יעשו אותו דבר בדיוק. וזה לגמרי לא סותר לסדר מסודר וארגון מופתי. שלא ייווצר מצב בו אנחנו 'סוחבים את הרבי' כביכול לאיפה שאנחנו רוצים, לתאוות השליטה שלנו, ולתרץ את עצמנו בשם ה'סדר' שהרבי דורש..

וזה לא כל כך פשוט להגיע להבנה והרגשה כזו. כי דרך העולם היא הפוכה. העולם מראה כל הזמן את החשיבות של המעמד והשליטה, ואת החיסרון שיש ב'ביטול'. זה 'חכמה דקליפה'. להדגיש כמה לעולם יש מציאות וכמה העולם הוא חשוב. במילא זה מנפח יותר את ה'אגו' והישות של האדם, כי נקבע בלבבו שהדבר החשוב ביותר זה ענייני והנחות העולם. אבל חסידות שזה 'חכמה דקדושה', מלמדת אותנו שהאמת היא הפוכה לגמרי. שכל העולם הגשמי אין לו מציאות אמיתית והכל ממש זה אלוקות, ואין מציאות מלבד הבורא. אמנם אני צריך לפעול בכוחות ובכישרונות שלי, אבל זה כבר לא 'אני'. זה הקדוש ברוך הוא פועל דרכי.

אי אפשר להמשיך את החיים ככה..

הדרך כדי לחיות את האמת האלוקית ולא ליפול בהנחות העולם, מוכרחים ללמוד חסידות ולהתפלל באריכות. לנסות להיכנס ולהתחבר יותר למה שאנחנו לומדים. לחשוב על העובדה שכל מה שכתוב בחסידות, זה ממש כך! בגשמיות. זה לא פשוט כל כך, אבל זה מוכרח. חייבים לחיות אלוקות, להיכנס לעולם של אלוקות. שמה שיעניין אותנו, יהיה אלוקות.

אי אפשר להמשיך את החיים בצורה כזו שיש את החסידות שלומדים, ויש את החיים האישיים שלי.. מוכרחים להפנים את החסידות בחיים שלנו. ולכן זה ממש קריטי ההתעסקות ב'עבודת התפילה'. רק כך אפשר להתחבר ולהשתנות בצורה אמיתית ופנימית. ואז זה עולם אחר. ההסתכלות על העולם היא בכדי לגלות את כבודו של השם בעולם ולהביא את הגאולה, ולא בשביל חיזוק המציאות שלי.

לא פחות חשוב, זו הקביעות היום יומית בהשקעה בתפילה. כי העולם מפגין בכל עת את מציאותו הנפרדת מהבורא. את הישות. ולכן חשוב להחדיר לעצמנו בכל יום את האמת. אחרת הגאווה תתפח שוב.. להתמסר לתפילה בכל הכוח והרצינות. מי שהוא בעל עסק וכו', שהוא טרוד יותר בימות החול, צריך להתמקד בימות החול בעיקר בהשקעה בכוונת התפילה עצמה במסגרת המניין, ופחות באריכות הזמן (על אף שלהאריך קצת יותר מהמניין, זה בהחלט חשוב ונצרך גם בימות החול עבור בעלי עסקים, כמבואר בתורה אור לפרשת נח, וכדרישת הרבי מלך המשיח ב'מאמר' נח תשכ"ה).

כמובן שבזמן שיש לו יום חופשי וכדומה או אדם שפנוי יותר גם במהלך השבוע, נדרש ממנו להתפלל באריכות גם בזמן. נוסף לזה שזה רצונו של הרבי שליט"א, זה פשוט הופך את החיים לגמרי. וכאשר מגיע יום השבת קודש, זה הזמן בו כולם ללא יוצא מן הכלל צריכים להאריך בתפילה בזמן כפשוטו. אמנם יש להתחיל עם המניין, אך אפשר להמשיך הלאה גם לאחר סיום המניין.. לשפוך את הנפש לפני הבורא ללא הגבלות זמן.. על ידי התפילה האדם יכול 'לפעול ישועות בנפשו'.

איך מתחילים 'להתפלל'?

יסוד התפילה בנוי על הנוסח שחכמינו ז"ל קבעו, וכדי להתחבר לתפילה, יש פשוט לחשוב על פירוש מילות התפילה. לדעת שמדברים לפני בורא העולם שמקשיב ומאזין לכל מילה שאנו מוציאים מהפה, והוא בוחן 'כליות ולב' אם אנו גם חושבים ומתכוונים למה שאנו מוציאים בפה. אבל השלב הבא והעיקרי הוא ההתבוננות בתפילה. לחשוב בתוכן של הדברים שלמדת בחסידות, ולנסות להיכנס ולהתחבר לדברים. אם זה ביטול העולמות או אחדות השם וכו'.

הרעיון הכללי של התבוננות, זה פשוט לחשוב ולהתמודד בצורה אישית עם מה שלמדתי בחסידות. לנסות להפנים את הדברים. לחשוב על העובדה שזו האמת. וכמובן שיש מאמרים מיוחדים שמכונים מאמרי 'עבודה', שבהם מומלץ יותר להתבונן בתפילה. לדוגמא במאמר של פרשת 'משפטים' ב'המשך' עת"ר, הרבי הרש"ב מאריך מאוד בהסבר של הדרך להתבונן בתפילה ובמהלך סדר התפילה. יש שם ביטויים נפלאים. גם המאמרים 'אחת שאלתי', 'לך אמר לבי' ופרשת 'ויחי' עת"ר ועוד רבים כמובן.

לפעמים אנשים מכוונים בפירוש המילות ואפילו מתבוננים בחסידות, אך הם לא מרגישים התלהבות כל כך בתפילה. הם חשים קרירות ויובש בתפילה. מאיפה זה מגיע? בחסידות מוסבר שזה נובע מהעובדה שהם שוכחים של האלוקות שקיימת במה שהם מתבוננים ומכוונים. לדוגמה, אדם שכיר שמוכר בדלפק בחנות יהלומים, לאו דווקא שהוא ירגיש שהוא עוסק במשהו יקר. מבחינתו הוא יכול למכור גם ירקות בדלפק.. העיקר שהוא יקבל משכורת..

אז על האדם לחשוב ולהפנים שהתפילה זהו זמן יקר, מדובר פה על פגישה עם 'עצמות ומהות'! זה הדבר הכי יקר ונעלה שיש! זה יותר מכל הדרגות הנעלות של 'ממלא כל עלמין' ו'סובב כל עלמין' וכו'. בתפילה מתגלה העיקר של כל העניינים, שמדובר פה על אלוקות. ואפשר לא לשים לב לאוצר שטמון ממש לידינו. ולכן חשוב לחשוב על היוקר העצום שאנחנו זוכים בכל יום להיפגש עם הקדוש ברוך הוא. מצד האמת, היינו צריכים לשלם הון רב בשביל תפילה אחת עם בורא העולם.. אבל תודה להשם יש לנו הזדמנות בכל יום שלושה פעמים לפגוש את מנהיג העולם. איך אפשר לפספס הזדמנות פז כזו בקריאת טקסט, בלי רגש הלב והנשמה??

לאחר שמתבוננים בזה בתפילה, זה משנה את כל המשך היום. כאשר ניגשים ללמוד תורה, אז אפשר להתפלפל ולהתענג בלימוד הסברות, אבל אפשר להנות מהסברות כשם שנהנים מסברות בענייני עולם הזה. אך אחרי שמתבוננים בתפילה שבעצם התורה היא תורת השם, היא גילוי אלוקות, לימוד התורה הוא אחרת לגמרי! מרגישים את היוקר של התורה. וכך זה גם בקיום כל מצווה ומצווה.

'זמן איכות' יקר

מסופר שפעם יהודי אחד קיצר בתפילתו, מאחר שהיה בעל עסק והיה עובד קשה לפרנסתו, ובמילא הוא הגיע למסקנה שאין לו מספיק זמן להתפלל. ראה זאת הרבי הריי"צ ואמר לו: משל למה הדבר דומה? לאדם שרץ לפרנסה. אז הוא רץ לכיוון מסויים בשביל הפרנסה, אבל אולי הוא רץ לכיוון ההפוך והפרנסה נמצאת מאחוריו?! בתפילה זה הזמן שמקבלים את כל השפע, הגשמי והרוחני. ברכת השם לכל דבר ודבר, נמצאת בתפילה. כמובן שחשוב גם לעשות ולהתפרנס, אבל זמן התפילה צריך להיות הכי חשוב ולהישמר בכל התוקף! כי הפרנסה האמיתית נמצאת בתפילה. כי זה הדבר הכי יקר.

צריך לדעת שהתפילה באריכות זה לא נחוץ רק לאנשי מעלה או לבחורים צעירים, אלא זה ממש חשוב עבור כל אחד. מבחור צעיר עד לאברך נשוי וחסיד מבוגר. זה שייך בכל גיל, ונדרש מכל אברך וחסיד. אבל באמת כדאי להתחיל ולהתרגל בזה מגיל צעיר, אבל גם מישהו לא התחיל בצעירותו, הוא צריך בכל גיל להתחיל בזה. זה ממש יסוד הכל! וזה שייך לכל אחד. פשוט להחליט 'אני כעת ישב כמה דקות ואחשוב על הקדוש ברוך הוא בתפילה', או לחשוב ולהתרכז בעניין מסויים בחסידות שאני מחובר אליו. התפילה זה זמן איכות. כמו שיש 'זמן איכות' לשבת ולהתחבר עם הילד והאישה, כך יש 'זמן איכות' לשבת ולהתחבר לקדוש ברוך הוא. כמה אכפת לו ממני. כמה אני יקר עבורו. וכמה אני מוכן להשקיע בשבילו. פשוט לעצור את מרוץ החיים ולחשוב על כך.

'עבודת התפילה' זה אוצר של ממש שתורת החסידות נתנה לכל אחד. להבדיל, כיום גם העולם מכיר בחשיבות של ההתבוננות והמדיטציה למיניהם. אז הם לקחו את זה למקומות אחרים. אבל הרעיון של ההתבוננות והפנמת הדברים, זהו נקודת העניין של התפילה. לחשוב איפה אני בתוך כל מה שלמדתי בחסידות? כמה יעדים שהצבתי לעצמי להשתנות, עמדתי בהם? וכן הלאה.

היום יש תופעה שאנשים רוצים לשנות את כל העולם, אבל הם לא משנים את עצמם. ואם הם לא ישנו את עצמם, אף אחד לא ישנה אותם. כל אדם שנותן להם ביקורת, הוא מעליב אותם והוא פוגע במציאות ובישות שלהם. רק האדם עצמו יכול לשנות את עצמו, שהוא יעשה את מה שהקדוש ברוך הוא דורש ממנו. אם האדם לא מיישם את כל מה שהקדוש ברוך הוא רוצה ממנו, אז אולי הוא יעשה הרבה כנסים ואירועים מוצלחים וזה טוב, אבל את עצמו הוא לא הצליח לשנות. אז גם האנשים שאתה מקרב ומחזק, בשורה התחתונה הם לא ישתנו. גם הם יישארו בעניינים שלהם, ויעשו כנסים לאחרים..

ה'חיסון' היחיד 'לחיות משיח'

העניין של 'עבודת התפילה' מתקשר בצורה הכי חזקה לנקודה המרכזית –'קבלת פני משיח'. כי מה זה 'גאולה'? המילה 'גאולה' מורכבת מהמילה 'גולה' בתוספת א', לרמז שכל עניין הגאולה זה להחדיר את גילויו של הקדוש ברוך הוא (א' - 'אלופו של עולם'), בתוך ה'גולה'. וכדי שנחיה כמו הזמן של הגאולה, כמו שהרבי מלך המשיח דורש מאיתנו 'להתרגל לגאולה', אנחנו צריכים כבר עכשיו לגלות את האלוקות בתוך כל דבר שאנו עושים. כמה שאנחנו נגלה יותר את האלוקות בחיים שלנו, זה 'גאולה'. זה להחדיר את הא' ב'גולה'. (על פי המוסבר בשיחת 'דבר מלכות' פרשת 'אמור' תנש"א, יש שלושה דרגות בא'. והדרגה הגבוהה ביותר היא 'אלף' מלשון 'פלא', שזה מדובר על מה שהוסבר קודם בנוגע להתבוננות ב'דעת עליון', בקדוש ברוך הוא עצמו).

איך אפשר לחבר את האלוקות בחיים שלנו? איך אפשר לגלות את הא' בתוך הגלות? זה נעשה ב'עבודת התפילה'. כשמתפללים באריכות, מעוררים את הרגש לקדוש ברוך הוא, וזה הופך את כל היום. מ'יום של גולה' נהיה 'יום של גאולה'. ולכל אחד יש 'יום של גולה'. לאחד זה בעסקים ולשני זה ב'שליחות'. כל אחד יש לו את הקשיים וההתמודדויות שלו. לאף אחד אין 'חיסון'. ה'חיסון' היחיד שיש להפוך את ה'יום של גולה' ל'יום של גאולה' – זה 'עבודת התפילה'. אחרי שמתפללים כדבעי, רואים בכל דבר את הקדוש ברוך הוא, את המשיח. ואז גם לא מתרגשים ממה שקורה בעולם.

לפעמים נוצר מצב, בפרט אצל בחורים, שהם מוצאים ביהודים אחרים את ההתנגדות לענייני משיח וכו'. וזה ממש 'גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא' [=הגנב בפתח המחתרת קורא להשם]. הרי אתה כל הזמן מדבר על 'משיח', שכל עניינו של 'משיח' זה ש'לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את השם בלבד', שאין שום דבר שמנגד לאלוקות – אז איך אתה יכול להרגיש שהשני הוא מנגד?? איך אפשר להרגיש שהשני מפריע?? הרי משיח כאן! הרבי שליט"א עומד לגאול אותנו בכל רגע! אלא זה כמו הגנב שמתפלל לבורא, זה אמונה מקיפית. בתור שלב ראשון זה בסדר גמור, אבל צריך להכניס את האמונה הזאת פנימה.

כשמתפללים, רואים עולם גאולתי

על ידי שמתפללים באריכות, חיים את העניין של 'משיח', את שיחות ה'דבר מלכות' מהשנים תנש"א-תשנ"ב בצורה חזקה ופנימית באין ערוך לגמרי! כשמתעסקים ב'עבודת התפילה', ענייני העולם פחות תופסים מקום, וגם השני שנראה לך מתנגד, יתברר לך שבסופו של דבר זה בגלל משהו שולי אחר לגמרי שאפשר לפתור אותו בקלות.. אף אחד לא מפריע. שום דבר לא יכול לנגד באמת למה שהרבי מלך המשיח אומר, שבאמת 'אין מנגדים'. אם מפנימים את הדברים, אז גם ב'מבצעים' ניגשים ליהודי עם התחושה שהוא רוצה להניח תפילין וכו', כי זו האמת. כמו שהרבי שליט"א אומר שה'עולם מוכן לגאולה'. אך כאשר לא מתעסקים ב'עבודת התפילה', זה נשאר מקיף, כמו הגנב ש'רחמנא קריא'.

האמת היא שבכל דבר כולנו מתנהגים קצת כמו הגנב. איך אפשר להתגאות אם 'אין עוד מלבדו'? כיצד ניתן להרגיש כבוד וישות מהעובדה שעוזרים ליהודי שני או מפיצים יהדות? הרי הכל זה הקדוש ברוך הוא! זה מגיע מכך שלא מפנימים מספיק את הדברים. זה נשאר מקיף. יש את האמת, אבל אני עושה את מה שמתחשק לי, את המידות וההרגלים שהורגלתי בהם.. כמו שאפשר לראות שיש אנשים שלא שינו ותיקנו את המידות שלהם, והם נשארו כמו ילדים קטנים בעניין המידות. הם נעלבים ונפגעים שלא מכבדים אותם מדברים קטנים וכו'. ולכן מוכרחים להתפלל באריכות. שנחיה משיח בצורה אמיתית ופנימית, שנעבוד את השם בצורה אמיתית ופנימית. התפילה גורמת לראות את העולם הרבה יותר גאולתי וטוב. 'עבודת התפילה' גורמת שהכרזת הקודש 'יחי אדוננו' תבקע ותפרוץ מעומק ליבנו ונפשנו.

כמובן שום דבר לא מעכב את הגאולה האמיתית והשלימה, אבל הדרך לחיות ולהרגיש כבר עכשיו את זמן הגאולה, זה אפשר באמצעות 'עבודת התפילה'. כי מה יהיה כשתבוא הגאולה? יתגלה בתוך העולם הגילוי של 'עצמות ומהות'. בכל המציאות תורגש האמת האלוקית ש'אין עוד מלבדו'. כמו שכתוב 'מלאה הארץ דעה את השם כמים לים מכסים'. בזמן הגאולה כולנו נרגיש 'דעת' והרגשה פשוטה באלוקות ובאחדות השם. יהיה גילוי 'עצמות ומהות'. וזה כל עניינה של התפילה, שיהיה 'דעת' והרגשה באלוקות, ולהתחבר עם 'עצמות ומהות'. 

במילים הכי פשוטות: מי שמתפלל באריכות הוא נמצא כבר בעולם של גאולה! הוא כבר חי את האמת האלוקית שתתגלה בגאולה. אין ספק שהעניין של 'עבודת התפילה' הוא אחד מהדברים המרכזיים שיגרמו להביא את ההתגלות המלאה והמושלמת של הרבי מלך המשיח, והיא הדרך 'לחיות עם משיח' בצורה פנימית שתשנה כל אחד, ותביא ל'גאולה פרטית' ו'גאולה כללית' תיכף ומיד ממש.