35 סיפורי חסידים מרתקים וקצרים לקריאה

אחד מעורכי אתר 'לחלוחית גאולתית' מגיש לקהל הגולשים 35 סיפורי חסידים מעניינים וקצרים שרובם לא מוכרים • מרשימות תלמיד הרב הצדיק ר׳ הלל מפאריטש, מהנדפס בסוף ספר 'נתיב רש"י' על מס' שבת (ירושלים תרנ"ה) מתלמידו הרה"ח ר' לוי יצחק סמינובסקי ז"ל • לקריאת הסיפורים

•••

[א] ממורי [הר"ר הלל] בשם הבעל שם טוב ז"ל; אמרו רז"ל [גיטין נו, א]: 'ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו', היא ענוותנותם של אלו האומרים 'מי אנוכי שאלמד קבלה וחסידות'. אלא צריך להיות 'ויגבה לבו בדרכי ה''.

[ב] ממורי; אמר הבעל שם טוב: בשלושה דברים הכלל הוא להיפך ממה שאמרו 'אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין', אלא אחד המכוין ואחד שאינו מכוין, ובלבד שירבה. ואלו הם: א) אמירת הזוהר שהיא מסוגלת לנשמה; ב) שקידת מקוואות שמטהרת את הגוף; ג) נתינת צדקה, שאמרו רז"ל [פסחים ח, א] הנותן סלע לצדקה בשביל שיחיה בני הרי זה צדיק גמור, דעל כל פנים מחיה את העני.

[ג] בשם הרב המגיד; 'גן עדן' – שמגַנה עדן והתענוגים העליונים. והוא גן-עדן הנעשה מתורה ומצוות.

[ד] בשם אדמו"ר הזקן; מה שלא נתגלתה החסידות בדורות שלפנים, משל למלך שהיה לו אוצר יקר מאוד, ונתיירא להראותו לשרים, אלא רק לעבדיו. ובאיגרת-הקודש ד"ה ברעיא-מהימנא [סי' כו] בשם הרשב"י והאר"י ז"ל, דדווקא בדורותינו אלו [מותר ומצוה לגלות זאת החכמה].

[ה] סיפר לנו מורי: כשהיה אדמו"ר הזקן ז"ל במזריטש, ורצו אדמו"ר ור' אברהם קאַליסקער לנסוע לביתם ובאו לפה קדוש [הוא הר"ר אברהם 'הקדוש' בן המגיד] לפטוֹר ('זעגענען' [=להיפרד]), אמר להם שיבואו עם הסוס אל ביתו. ישב עימהם על העגלה ונסעו עד לחוץ לעיר. ובנסעם אמר 'הקדוש' אל בעל-העגלה: יעקב! הכה בסוסים שיסעו מהר ולא יעמדו, כדי שלא ירגישו שהם סוסים! קפץ אדמו"ר מן העגלה, לקח את ה'טלית ותפילין', ואמר שצריך הוא להיות שנה נוספת במזריטש!

וביאר [ר' הלל] את דבריו [של אדמו"ר הזקן], שזהו העניין במאמר רז"ל [ברכות כח, ב] בר' יוחנן בן זכאי שבכה [איני יודע באיזו מוליכין אותי], ואיך לא ידע באיזו דרך יוליכו אותו, והרי אמרו רז"ל [סוכה כח, א] שלא הניח מקרא ומשנה [וגמרא וכו']. אלא שיש שני מיני עבודה: עובד בנשמתו ובגופו, ועובד בנשמתו לבד ולא זיכך את גופו, וכל מה שלמד וקיים מצוות הכל הוא על-פי שורש נשמתו למעלה. ומה שלא עשה [ר' יוחנן] חשבון זה עד כה, הוא מפני שהיה ירא לעמוד [מעבודתו] אולי יקלקל בזה.

[ו] סיפר הר"ר משה וילענקער: היה 'כנופיא' [=התכנסות] מהחברייא של אדמו"ר הזקן ז"ל, ולא הספקתי לבוא אל השולחן עד שנתמלא סביבו. בחרתי לי מקום תחת השולחן ושם רווח לי, והושיטו לי לשם מכל משקה ומכל מאכל. כשהתחיל אדמו"ר לדבר דברי-תורה נתקרבתי למרגלותיו, ושמעתי היטב. באמצע המאמר נשמט אדמו"ר אל תחת השולחן כדרכו, ואמר: 

אחדות פשוט וויל צאַך! 'מי לי בשמים' – איך וויל ניט גן-עדן העליון, 'ועמך לא חפצתי בארץ' – גן-עדן התחתון, איך וויל נאָר דיך אַליין! איך וואָלט שיין לאַיינג אוֹיש גיין, נאָר דאַיין תורה ומצוות האַלט מיך! [=רצוני ב'אחדות פשוט'! 'מי לי בשמים' – אינני רוצה את גן-עדן העליון, 'ועמך לא חפצתי בארץ' – גם לא גן-עדן התחתון, רצוני רק בך עצמך! כבר מזמן כלתה נפשי לצאת מן הגוף, אלא שהתורה והמצוות שלך מחזיקים אותי]! ואז נהיה לי דחוק וצפוף מאוד, סיים ר' משה את סיפורו. ומה שהיה אדמו"ר מדבר תחת השולחן היה נקרא 'רש"י כתב' [='כתב רש"י'], והמקורבים היו מתקרבים לשמוע.

[ז] מהרב ר' יעקב מקיידאן, ששמע מהרב הגדול ר' זלמן זעזמער: בעת שברח אדמו"ר הזקן מפראנצייז [=מהצרפתים], נסעו אחריו שלושים עגלות מאנ"ש, ורק מרחק שלושה ימים היה ביניהם [לצרפתים] – להבדיל בין טומאה לטהרה. כשנסעו על הר גבוה, עמד אדמו"ר אחר חצות היום ואמר: הגיע זמן מנחה! והוסיף: מדוע אין אתם שואלים מפני מה עתה זמן מנחה?! והשיב אדמו"ר בעצמו: הנה תפילה זו דוקא נקראת תפילת מנחה ולא שאר התפילות, וכן מעט סולת של קרבן עני נקראת מנחה ומתנה. והמשל לזה ממלך בשר ודם שאין לו חפץ כל-כך במתנות כסף וזהב ואבנים טובות, כמו שיש לו חפץ במי שיביא לו כמתנה כלי חרס משונה ביופיו.

והנמשל: כשמקריבים פר ואיל במזבח, אין שום חידוש בהשתלשלות, שהרי גם פני שור ופני נשר שבמרכבה העליונה אומרים שירה; אבל בחינת 'סולת' אין שם, והוא דבר חדש למעלה. וגם עתה, כשהתפילה היא במקום תמידין, הנה מה שהאדם מתפלל בשחרית אין בזה כל רבותא, שהרי לא יצא עדיין לשוק, וגם בתפילת ערבית אין רבותא, שהרי כבר גמר עסקיו. אבל תפילת המנחה היא באמצע עסקיו. וגם אנחנו עכשיו באמצע הטורח והטירדה, לכן הוא זמן מנחה.

[ח] כתוב ב'סידור' (שהוא מדרושי אדמו"ר האמצעי) בשער ברכת-המזון, כי 'זן' בגימטריא עם הכולל, עולה כמנין 'מזלא' וכמנין 'לחם'. וביאר לנו מורי, שנשאל מדוע בשלושת השמות 'ע"ב' 'ס"ג' 'מ"ה' מנין העשיריות קודם למנין היחידות, ואילו בשם 'ב"ן' הוא להיפך. והשיב, שֶׁכּל השמות עולים בגימטריא במספר קטן כמנין ט', לכן שם 'ב"ן' הנכתב בנו"ן פשוטה, שעולה ז' [במספר קטן], כי הוא מאותיות מנצפ"ך הבאים בסוף הא"ב (רש"י בסוכה נב, ב), תי"ו עולה ד' במספר קטן, ך' עולה ה' במספר קטן, ם' עולה ו' במספר קטן, ן' עולה ז' במספר קטן, ף' עולה ח' במספר קטן, ץ' עולה ט' במספר קטן. נמצא כפול ומשולש בא"ב עד ט' ולא יותר: יחידות עד יו"ד שהוא א' במספר קטן, עשיריות עד קו"ף שהוא מאה, א' במספר קטן, מאות עד נו"ן פשוטה, פ,א בעצמו ט' עם הכולל, צ' ט', א' בא מאחדות ובא בכלל ונמשך בפרט ונכלל באחדות, וכן יו"ד. וכן מספר השם, כי 'שם' ואותיות עניינם אחד. וזהו גימטריא 'זן' עם הכולל ט"ו, וכן 'מזלא' וכן 'לחם'. שמעתי שגם 'אמת' עולה במספר קטן ט', ולכן הוא חותמו של הקדוש ברוך הוא.

[ט] בסוף ימי אדמו"ר האמצעי זי"ע, נכנס מורי לפנים, ואחריו נכנס איש נכבד מֵאַזריטש. אדמו"ר ז"ל היה סמוך על שני אגרופיו על השולחן, נשא עיניו ושאל אותו: מאין אתה? מֵאַזריטש, השיב האיש. הנה, זהו המקום שמגדל בעלי 'מרה שחורה'! אמר הרבי. ומה אתה צריך? אכן זו עצמה היא המחלה שלי, ה'מרה שחורה'! עצתי לך שתעסוק בדא"ח, השיב לו אדמו"ר, מפני שה'מרה שחורה' באה ממקום החושך של הקליפות, והדא"ח הוא אור, ומעט אור דוחה חושך הרבה! עסקתי בדא"ח – התנצל האיש – ולא הועיל לי! אין אתה יודע כיצד לעסוק בדא"ח! צעק עליו הרבי, ההעמקה בדא"ח וודאי שדוחה את ה'מרה שחורה'! אני הייתי ב'ווארים באד' בגלל המחלה הזו, ואני יודע שההעמקה בדא"ח הועילה לי! האיש נותר על עמדו בחרדה גדולה, ניגש אליו הרבי ואמר לו: הנה פּאַריטש קרובה אליך, סע לרבי הלל שיחיה, הוא יודע חסידות! שנה הרבי ואמר: הוא חסיד! ובשלישית: יודע אני שהוא שפל בעצם!

[י] אמר מורי: היו פתקים מאדמו"ר האמצעי לאנ"ש, לדבר [דא"ח] גם בחוצות, ולהשיג בעומק. כי ההתפעלות משמיעת הענין רק מבחוץ היא כשלהבת הפורחת באויר, אבל כשמשיג את המאמר שיהיה במוחו כמו בעת ששמע, יתפעל אחר-כך בהתפעלות אמיתית.

[יא] בשעת הסתלקותו ישב אדמו"ר האמצעי בין הכרים, ואמר בעל-פה את המאמר (הנמצא באריכות בכתב) על הפסוק 'כי עמך מקור חיים'. היו אז אצלו מבני עלייה, והוכיחם, והראה לכל אחד את טעותו בעבודתו. ואמר, שבאם לא יסיים את המאמר ויתעלף באמצע האמירה, שיקיצו אותו. וכך הווה. וסיים את המאמר במלים 'וזהו כי עמך מקור חיים', ויצאה נשמתו לחיי החיים.

[יב] אדמו"ר האמצעי היה 'רבי' חמש-עשרה שנה, אדמו"ר [הצמח-צדק] שלושים-ושמונה שנה.

[יג] כשבא מורי לפני אדמו"ר [הצמח צדק] בתחילה, אמר: במאמר העשירי היכרתי את אדמו"ר. (כי אדמו"ר האמצעי היה כמעיין המתגבר בכוח הבינה, ואדמו"ר מיזג את חכמת אדמו"ר הזקן בהסבר קצר בכוח הדעת). אמר מורי: הכוונה ואותיות ההסבר, הכל אלוקות ממש!

[יד] ר"צ שד"ר בשם אדמו"ר [הצמח צדק]: כשמנגן את ניגונו של אדמו"ר [הזקן], מוליד בנפשו שפע עצמיות. ואדמו"ר הזקן היה מנגן שלושה ניגונים: ניגון שקיבל מרבו המגיד ממזריטש, ניגון שקיבל מהרב רבי מיכל מזלוצ'ב, וניגון שקיבל מהרב רבי פנחס מקוריץ.

[טו] ממורי, ששמע מאדמו"ר [הצמח צדק]: בפסוק 'ששת ימים תעבוד', מהו הציווי שבזה? הרי מדאסר רחמנא לעשות מלאכה ביום השבת, מובן ממילא שבימות החול מותר, ויזדרז מעצמו לעשות מלאכה כדי לפרנס את עצמו ובני ביתו! הנה, אם יחזיק אדם סיבה לפרנסתו, ויחשוב שאם תיעדר הסיבה יחסרו מזונותיו, הרי זה כעובד עבודה זרה בטהרה. לכן, אלמלא היה הקב"ה מתיר לעשות מלאכה בימות החול, היה הדבר אסור. ואז היתה הפרנסה באה לאדם כפי שתהיה הפרנסה לימות המשיח.

[טז] בשם אדמו"ר [הצמח צדק]: אמרו רז"ל [ברכות יד, ב], כל הקורא קריאת-שמע בלא תפילין, כאילו מעיד עדות שקר בעצמו. ועוד אמרו [שם], שהוא כאילו הקריב עולה בלא מנחה וזבח בלא נסכים. ויש לומר דהיינו דוקא כשאינו מניח תפילין גם אחר-כך במשך היום, שאז הוא כמו זבח שלא הביא נסכים כלל.

[יז] ממורי; שמעתי מאדמו"ר, שגם בחכמת הרמ"ק מעורב קצת שכל אנושי, במה שכתב שאפילו מדריגת 'אדם קדמון' הוא כְּלָא לגביו יתברך. והלשון 'אפילו', הוא נגד חכמת האמת. וזה לשון אדמו"ר הזקן ז"ל: כולא קמיה כְּלָא חשיבי, מחשבה הקדומה דאדם קדמון עם הדומם הגשמי – בהשוואה גמורה. ושקר הוא דעת הפילוסופים שהאדם הוא 'שכל נבדל'" והמלאכים הם 'שכליים נבדלים', והשכל הוא חומר היולי הקדום לארבעת חלקי הדצח"מ, ואין למעלה מן השכל, והמלאכים הם צורה בלא חומר, וריבוי צבא מעלה הם ריבוי ערכי הצורה, ועצם השכל אין בו אותיות – הכל שקר! וכלשון ה'תניא': שגם החכמה כעשייה גופנית אצלו יתברך, וכמו שכתוב “כולם בחכמה עשית".

והמשל בזה, כמו שאי-אפשר לצייר שהמלך ימלוך על האבנים והדומם הגשמי. וגם זה אינו משל גמור, מפני שהוא רק 'שלא בערך' מן המדבר לדומם, אבל למעלה אין ערוך אליו יתברך כלל! וגם מה שאומרים שאין חומר למלאכים הוא שקר, וכמבואר בשם הרמב"ן שיש להם חומר, אש או רוח רוחני, וכמו שכתוב 'עושה מלאכיו רוחות, משרתיו אש לוהט'. וב'שער התשובה' מבואר בשם הרמב"ן שהחומר אש, ויש שהחומר רוח. ושניהם אמת, כשהחומר אש הצורה רוח. שהאש הוא 'רצוא', והרוח 'שוב', וכמו שכתוב 'והחיות רצוא ושוב'. וכשהחומר הוא רוח, תוכו אש, בכח העילוי בביטול המהות.

[יח] בהיותי אצל אדמו"ר [הצ"צ] בשנת תרכ"ה, אחר הסתלקות מורי, לא שמענו מהמאמר אלא רק תיבות בודדות, כי אדמו"ר היה חלש מאוד. ושמעתי שם, שכשהיה מורי בחג השבועות שעבר [גם-כן לא שמעו], ואמר על כך: אילו קרבנו לפני הר-סיני [ולא נתן לנו את התורה], דיינו!

[יט] ימי שני חיי אדמו"ר שבעים-ותשע. נסתלק בשנת תרכ"ו, י"ג בניסן. ובלילה ההוא שמעו אותו שהיה מדבר ברום ההשתלשלות.

[כ] ממורי; נראה לומר, שהמקובלים הראשונים כגון הרמב"ן, הראב"ד והרמ"ק (בספר ה'פרדס'), השיגו כולם ב'ממלא כל עלמין'. והאר"י ז"ל השיג ב'סובב כל עלמין' (וכן ראיתי בהקדמת ספר 'עץ חיים': הראשונים השיגו בעשר הספירות, והאר"י השיג בפרצופים). אך תורת הבעל שם טוב – עד היום – היא גם ב'אתה הוא ה' לבדך' (וניתנה רשות לכל הבאים בצל חכמתו, לדבר ולכתוב לפי השגתו). וההבדל בין עכשיו לימות המשיח הוא, ההבדל שבין ראיה לשמיעה. וכמו שכתוב [על העתיד לבוא] 'ונגלה כבוד ה' [וראו כל בשר] וגו''.

[כא] ממורי; שני ספרים הם: 'ספרא דחנוך' מדבר בענין כח הפועל בנפעל ובביטול היש לאין. ונקרא 'ספר חנוך' על שם 'חנוך לנער על פי דרכו' דוקא, שמהרשימו הנשאר ממהותו הראשונה יוכל לבוא למהות גבוהה יותר, וכמו שכתוב ב'חינוך קטן' שב'תניא'. אבל תורת משה היא מעצמותו, והוא ורצונו וחכמתו אחד.

וכך עשה אדמו"ר הזקן ז"ל זי"ע, תחילה כתב את ה'חינוך' ו'שער היחוד והאמונה' על הפסוק 'חנוך לנער על פי דרכו' ועל הפסוק 'וידעת היום', ומדבר בידיעת ההשתלשלות וכח הפועל בנפעל, ואחר-כך כתב את הספר ה'תניא' לבאר את מהות ענין התורה והמצוות. ונ"ג פרקיו הם כנגד ג"ן סדרי דאורייתא. אך בדפוס נתן את ה'תניא' קודם, ורק אחריו את ה'חנוך' ו'שער היחוד והאמונה'.

[כב] אמר מורי: מי שאינו יכול לנגן, אינו יכול להיות חסיד!

[כג] אמר לנו מורי: כשהייתי בן שלוש-עשרה למדתי את כל כתבי האריז"ל, חסידות אני מבין יותר מכולם, אבל יש שמתפללים טוב ממני. (אך שמעתי שאדמו"ר האמצעי אמר: יש אצלי שלושה אנשים מתפללים; מורי [=הוא הר"ר הלל, רבו של הכותב], הרה"ג ר' אהרן מקרימנצ'וק, והקדוש והטהור ר' יוסף מליובאוויטש).

[כד] שמעתי מב"א [=בן אחי?] ר' דובער הנקרא בעסיע חוזר של אדמו"ר האמצעי. בילדותי הייתי שומר פתחו [של ר' יוסף מליובאוויטש?]; פעם אחת איחר לצאת לסעודת ערב שבת, דפקתי על פתח חדרו, ויצא בקפידה והיכה אותי על לחיי וסגר הדלת בעדו. אחר-כך יצא שוב ופייס אותי, ואמר: אדמו"ר הזקן היה אצלי, ואתה בלבלת! וזהו גילוי אליהו.

[כה] [ר' יוסף הנ"ל?] היה משולח לאיסוף מעות ארץ-ישראל; נסעתי אחריו לבני הכפרים, וראיתי את פס ידו נגד האור, וראיתי שמאיר מעבר לעבר ורק הגידין מפסיקין. כשהיה מתפלל היו מוצאים אותו מונח בין התיבות וכדומה.

[כו] שאלתי את מורי כיצד הוא מנין הכריכות של תפילין על היד, והראה על ידי, שיהיו שבע כריכות עם החצי העליון. כי כן דעת הרח"ו ז"ל.

[כז] [ממורי]; כשהייתי לומד סגור בחדרי, כשיצאתי ובאתי לבית-המדרש, היו כל האנשים בעינַי כבהמות. עד שלמדתי 'תניא', וראיתי עד היכן היא מדריגת ה'בינוני'!

[כח] הקפיד [מורי] על שלא הגידו לו מפטירתן של שתי בנותיו, ואמר: הא תינח אם לא היה נודע לי כלל, אבל הרגשתי מיד שנסתלקו המוחין דגדלות ונעשו מוחין דקטנות!

[כט] כשרצו אנשי בּוֹבּרוֹיסק להוסיף למורי על משכורתו כדי שלא יצטרך לנסוע ולסבוב במרחקים, השיב להם: ה"עולם" אומרים בשם הבעש"ט נ"ע, שבמקום שהאדם בא פעם אחת, צריך הוא להיות שם גם פעם שניה, אבל מי שהוא חכם תספיק לו פעם אחת. אבל לא כך אמר הבעש"ט, אלא, שהחכם לא יהיה שם אפילו פעם אחת. וביאור הדברים: אדם העובר בכל מקום שהוא, הרי הוא מברר מן הרפ"ח ניצוצין השייכים לחלקו. ויש שני בירורים, בירור אחר בירור, תחילה מברר במקיף מ"ה לב"ן, כי 'אדם' גימטריא מ"ה, ודבר המתברר ב"ן בגימטריא “בהמה". אחר-כך ב"ן מברר למ"ה, מפני שכח הבהמה גבוה מהאדם בשרשו, ומתגלה כוחו על-ידי בירור שני.

וכן באברהם אבינו 'וירד אברהם מצרימה' לברר שם, וכתיב 'ויעל אברם', שהעלה הניצוצות, 'וילך למסעיו', פירש רש"י: בחזרתו פרע הקפותיו; פירוש, שבדרך ירידתו למצרים בירר דרך מקיף, ובחזרתו גילה ופרע את המקיפים. ואבות סימן לבנים. אף שהיה חכם. והנה אדם הראשון קודם החטא היה בגן-עדן, ואיך בירר. אלא זה שהוסיף אור בגן-עדן, וכל הניצוצות מכל הברואים נתקרבו אליו. כך גם אדמו"ר יושב בביתו ומתקרבים אליו. אבל אני מוכרח לבוא כמה פעמים ולהתקרב אליהם.

[ל] אמר מורי: סבלתי זמן רב כאב שיניים ר"ל, ולא רציתי לעקור (וכן הוא בגמרא [פסחים קיג, א: ולא תעקר ככא]). שהן ל"ב נגד ל"ב נתיבות החכמה. הלחש מול הלבנה טוב, שלבנה נוטריקון ל"ב נ"ה [נתיבות החכמה]. שמעתי שטוב לומר בשעת קידוש לבנה, אחרי התיבות 'ואיני יכול לנגוע בך': ולא יהיה לי כאב שיניים לעולם.

[לא] אמר לי מורי: מי שרוצה לידע דא"ח, אין לו ללבוש בגדי צמר. הרב הגדול ר' ברוך מרדכי [מִבּוֹבּרוֹיסק] ז"ל אמר, שזה איסור גמור וספק שעטנז. אדמו"ר הזקן פשט מאנ"ש בגדי צמר, והיו נקראים 'קִיטַייצִיקעס'.

[לב] שאלתי את מורי בדבר טלית-מאשין [=טלית מעשה מכונה], אמר: אני איני לובשם.

[לג] שמעתי; ארבע דרכים הן: דרך, אורַח, שביל, מסילה. דרך – מסומנת משני צדדיה, והיא רחוקה, ובה רפש. כך הלומדים ומתפללים מלה במלה, הכל בקרירות. אורַח – מסומן בצד אחד, ביובש. הם הלומדים ומתפללים בחיצוניות הלב, ויכול לתעות מצד אחד, והוא גם-כן רחוק. שביל – דרך היער, בקצרה וביובש, ויכול לתעות משני הצדדים. הם בעלי השגה להתפעל בעומק הלב. מסילה – קורה מעל המים, לבוא מיד, אבל צריך שמירה מאוד שלא יטבע. והם יחידי סגולה במוחין דגדלות (והשמירה היא שלא לומר 'רזי לי' כו', וכמו שכתוב 'ראית איש חכם בעיניו [תקוה לכסיל ממנו]'.

[לד] כתבו חכמי פרובינציא: לנמנעות טבע קיים בחוק הבורא. וכתב הרמב"ן: לומר ראובן “רוכב ובלתי רוכב", זה אי-אפשר. כוונתו היתה להוציא מלב המכחישים נסים שבמצרים ובים, כי בימיו נמשכו אחרי החכמים ההם, שזה אפשר. אבל באמת גם שני הפכים בנושא אחד אפשר, כמאמר “איהו תפיס בכולהו עלמין ולית מאן דתפיס ביה", “הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו".

[לה] ביום-טוב שני של פסח [=שביעי של פסח] תרכ"ד, דיבר [מורי] בענין 'תלת קשרין', שלכאורה הם רק שני קשרים. אלא דקודשא בריך הוא ואורייתא וישראל כולא חד, והוא הקשר השלישי. ודיבר בזה הרבה, עד שהשלים תשעה-עשר מאמרים, כבכל יום-טוב שני של פסח, נגד שנים-עשר גזרים שנקרע ים-סוף, ושבעה הנהרות דלעתיד לבוא. ונסתלק לעולמו בשבת 'נחמו' י"א לחודש מנחם-אב שנת תרכ"ד. ושני חייו שישים ותשע שנה.