תיאור סוחף ומזעזע: רשימת המאסר המלאה של הרבי הריי"צ לקריאה

תיאור אישי סוחף ומזעזע: לרגל חג הגאולה י"ב-י"ג תמוז עורך אתר 'לחלוחית גאולתית' מגיש לקריאה אונליין את רשימת המאסר המרתקת שכתב הרבי הריי"צ בצורה מלאה, כשנה לאחר יציאתו מבית האסורים • כיצד הגיב הרבי הריי"צ להתנהגות השוטרים שהגיעו לאסור אותו? אלו יסורי תופת ומכות רצח קיבל הרבי הריי"צ בזמן שהותו בבית הכלא? מה כאב לרבי הריי"צ בעובדה שאביו הרבי הרש"ב מתפלל באריכות ובבכיות מעומק הלב? וכיצד ענה הרבי הריי"צ לשאלות החוקרים במאסר הנורא? • לקריאה

•••

היום הוא יום ראשון להמאסר - לא עלינו - בשנה העברה, בשעה השתים עשרה אחרי חצות לילה ביום ג' שלח י"ד בחו­דש סיון, אור ליום ד' שלח ט"ו בחודש סיון, גמרתי 'קבלת האנשים' אשר שעו­תיהם היו קבועות שלש פעמים בשבוע, יום ראשון, שלישי, וחמישי, משעה ה­שביעית עד העשירית, ועל הרוב היה מתאחר ונמשך עוד שעה ושתים, וביותר בימי הקיץ אשר זמן תפלת ערבית לא קודם משעה חצי העשתי עשר2. היו מתפללים מנחה בשעה 6 וערבית בשעה 11 (ובשאר הימים מנחה בשעה 9 וערבית בזמנה).

כי מנין קבוע היה לי שהיו מתפללים שלש פעמים ביום, אחרי תפלת שחרית היו אומרים שיעור תהלים (כמו שנחלק לימי החודש) אשר על פי יסוד הוראה וענין בלתי גלוי, הנה בקשתי3 את אנ"ש שי' בכל המקומות, אשר יקבעו בהבתי כנסיות דבר זה, לאמר שיעור תהלים אחר התפלה, היינו שבמשך החודש יוג­מר כל התהלים, ואחריו קדיש יתום, ותודה לא-ל כי נתקבל בהרבה מקומות ואשרי חלקם בגשמיות וברוחניות, ובקשתי זאת לקבוע מנהג זה במקומה עומדת גם היום, ואח"כ שי­עור קבוע של משניות ובין מנחה ל­מעריב אגדה, ואחר מעריב שיעור גמרא.

בהזדמנות, הנה בפעם הזאת באו הר­בה אנשים והוכרחתי להתחיל בזמנו כאמור, וגמרתי בחצי שעה השתים עש­רה והתפללנו ערבית, והייתי יגע במאד מהעבודה, ונוסף לזה הצער הפרטי שהיה לי אז בימים ההם, ביום א', ב' וג' חי­לופי דברים על ידי אמצעות שלשה רבנים הרב אַראָנאָווסקי, הרב מוועליז והרב משדה מנוחה4, עם כבוד הרה"ג הישיש ר' דוד טעביל שי' קצנלנבויגען5 על אודות האסיפה הכללית אשר חפצה קהלת לענינגראַד לקרוא6.

••

כבד עלי הדבר לדבר בארוכה, כאשר ראוי להיות בענין זה, אבל בכללות הוא, כי אנשי הקהלה הלכו בערמומית בענין זה, והרה"ג רד"ט שי' לא שם לבו לזה, ביותר - כפי מה שאמר לא' הרבנים שי' הנ"ל מפורש - דכוונתו היא לנגד לי, דמאחר שאני הנני נגד אסיפה כללית איננו חפץ להכניס עצמו בעצם הענין, אם צריכים אם לאו, אם טובה היא או ח"ו הפכו ורק כאשר דעתי שאין צריכים מוכרח הוא להיות עם האומרים על הן.

מסכת זו גדולה היא ועתה כאשר מסבות שונות ת"ל לא בא הדבר לידי פועל אין ראוי לדבר בזה, ורק בעתו הי' זה עגמת נפש אמיתית, והי' נוגע ל­כללות ענין היהדות במדינתינו, והרבה אותות ומופתים ישנם כי הרעיון של האסיפה כללית היא מחשבה עמוקה לנגוע בבבת עין ישראל, במדינתינו יע"א, והודו לד' כי טוב*6 על אשר סבב סבות איזו שיהיו שנתבטל הדבר וה' יברך את עמו בשלום7.

••

יגע ואין אונים נטלתי את ידי לאכול סעודת ערב במסיבת בני ביתי יחיו איזה מינוטין אחרי שעה השתים עשרה, לא עברו כעשרה מינוטין, והנה צלצל הפּעמון ברעש גדול, הפתח נפתח ושני אנשים באו במרוצה וברעש גודל לחדר האוכל, בקריאה: אנחנו שלוחי הפקידות ג. פּ. או. מי הוא שניאורסאָהן? ואי' הוא?

עודם מדברים, ופלוגת אנשים מזויי­נים באה החדרה, כולם עומדים במישור, מוכנים לשמוע בקול נגיד ומצווה. עניתי בקור רוח ובשפה ברורה: לא ידעתי איזה שניאורסאָהן אתם דורשים אם באתם למעון איש בטח אתם יודעים מתחילה מי הוא הדר במעון זה, ועל כן למותר הוא הרעש וההפחדה, דברו דבריכם מה דרוש לכם ומי דרוש לכם, ועם זה, הלא גם מנהל החצר - היודע פנים את כל שכיני המעונות - הולך עמכם, ולמה לכם להרעיש ולצעוק.

ראש המדברים: אנכי אינני צועק כי אם כן הוא דיבורי, כנראה עוד טרם ידעתם את ארחי צירי פקידות ג. פ. או. הבו הראו לנו את המעון שלכם עם כל מובאיו ומוצאיו למען שנוכל להעמיד את המשמר הראוי כחוק, ואתם בתור אדון הבית תלכו עמנו להשגיח בעת שנעשה הביקור והחיפּוש.

עניתי: כן אנכי אינני יודע ארחות צירי פקידות האמורה, ואינני חפץ לדעת אותם, ובלי ספק אצלי אשר טעות הוא בידכם, או עלילה מכוונה, בכל אופן לי אחת היא, ואת צירי הפקידות האמורה, לא יראתי, אינני ירא, ולא אירא, מובאי הבית ומוצאיו יכול הוא מנהל החצר להראות לכם, והמעון שלי בידכם הוא לעשות בו ביקור וחיפוש כרצונכם, או כפי החוק שאתם אומרים ואותי בטח לא תפריעו מסעודתי.

דברי אלה בכלל, והקרירות והעדר ההתפעלות, או מדויק יותר - הביטול הנאיוי של אזרח ליובאוויטשי עשה רושם עז גם על אנשי­סלע הללו, וברגע ראשון נרפו כנפיהם ויביטו עלי בתמהון רב, ושקיטה חרישית בבית.

עברו רגעים אחדים, וקול הפקיד נחמנסאָן - נער עברי מנעוול אשר אביו הי' נוסע לליובאוויטש וגם הוא למד אצל מלמד בנעוול - מצווה אל המזוי­נים לאמר: אתם לכו עמדו על פתחי הבית לשמרם, אם יבקש איש לכנס בבית תפתחו לו הדלת לרוחה, ואם יחפוץ איש ללכת גם מחדר אל חדר, או גם לדבר ביניהם לא תתנו. ראו הזהרתי אתכם, ופנה על עוזרו לולב - ממשפחת לולב היושבים בריגא - ואנחנו ניגש אל העבודה לעשותה, ואתם - פונה אלי - אם תוכלו לאכול אנחנו לא נפריע אתכם. ויעמיד איש מזוין בחדר זה ל­השגיח על הסדר המצווה מאתו.

••

ראשונה הלכו לחדר בנותי מ' חי' מוסיא ושיינא יחיו*7, לבקר בשם וידרשו מאתם לאמר להם: מאיזה פּאַרטיע המה, ויענו כי הם בהפּאַרטיע של אביהם, בנות ישראל בעז­פּאַרטיינע8, מחבבי ארחות ישראל סבא, ממאסים בשאיפות החדשות. מפני מה? - נשמע קול נחמנ­סאָהן בשאלת תמהון - מפני מה - ענתה בתי שיינא תחי' - מפני מה אינני מחויבת להשיב לכם, אתם שואלים איך היא השקפתי, ועל זה עניתי לכם ועל שאלת מפני מה אינני מחויבת לענות או לתת טעמים על השקפתי, כי הלא לא לשם דיסקוסיא באתם לבקר את כתביי ואגרותיי. אנחנו - המשיכה דברי' - מה שהיינו הננו, ומה שהננו, הננו מגידים גלוי מבלי התחשב אם יערב לכם, ואם הוא לפי רוחכם או לא.

אתם צריכים להתחשב - הגיד נחמן­סאָהן - עם כחנו ודעתינו, הפקידות ג.פּ.או. אשר בכחה ובשליחותה באנו אליכם, יכולה היא לפתוח גם פּה אלם, ולספר גם המונח תחת כף הלב. אומנים נפלאים הם החוקרים שלנו כי להם אומ­רים את הכל, שם.. אין מקום לכחד, שם.. מדברים ברצון או שלא ברצון, שם.. הכל נימס, שם אבן ידבר ויספר.

כל האסון — ענתה בתי תחי' — הוא בזה, אשר חפצים ליקח הכל בכח, ב­אלמות ובזרוע, עד כמה מאוסה היא ובלתי יסודית הדרך הלזו לקחת את בעלי השכל ובעלי הדיעה, בכחו של האגרוף ובהפחדת קנה רובה.

לא אכחד כי נעים הי' לי לשמוע דברי' האמורים בהשכל בקרירות - כמובן עשוי' - ובקול מוחלט, אבל עם זה יראתי במאד לגורלה אשר לא יעלה בדעתו של נחמן­סאָהן זה, המתפּאר בכחו ואלמות ידו, לשום עלי' עונש מאסר.

••

כשעה ומחצה עשו בבית, הלכו מחדר לחדר ויחפשו בכל חדר חפש מחופש, אבל נראה הי' כי אין זה כוונתם, ויערי­כו גליון — אַקט — ויגישו לי לחתום עליו ואקרא בכל הכתוב בו, כי נעשה חיפוש בבית ומעיד אני כי נשמרו כל חוקי הביקור והחיפוש, ואשר הודיעו לי כי נאסר הנני.

בקראי אמרתי כי לא אוכל לחתום גליון כזה, אשר בו נאמר כי הכל נעשה כחוק, בה בשעה שהנני כמתמיה על כללות הביקור והחיפוש, הכל יודעים מי הוא הרב שניאורסאָהן ומעשהו, ואין ספק אצלי כי אחת משני אלה קרה פה או טעות או עלילה, אשר על שניהם כאחד לא אוכל להסכים ולחתום.

ועל אשר אתם חפצים לאסרני, כנראה הנה בקשת אנשי ביתי המבקשים בעדי הוא ללא הועיל, אך אנכי הנני מוצא לנכון להעיר מצידי גם אני על אודות מה שאתם חפצים לאסרני.

אנכי, ברור לי, כאמור, שהוא טעות או עלילה, אשר שניהם כאחד יתבררו ביום או יומים, הכל יודעים מי אני, ומה מעשי, וגם אנכי לא הסתרתי פני, דר הנני באחת העירות הגדולות שבמדינה זו, ומעוני בטבור העיר, יש לי בית הכנסת, ומדבר הנני חסידות בכל שבת ומועד.

זאת אומרת, אשר לא הסתרתי את עצמי מעין רואים, נדמה לי כי המאסר יגרום פרסום בלתי נרצה, לדעתי טוב יותר לחכות בהמאסר עד אשר יתברר לכם האמת, באם שאתם חפצים בו. ואם כוונתכם להאפיל את הטעות או העלילה במכסה עור כחש ושקר - ברור לי כי תתחרטו על זה, הכל אתם יכולים לעשות, אבל את שניאורסאָהן לא תאסרו בחוטי כזב או בפתילי עלילה.

עודני מדבר, וראש הפּלוגה נחמן­סאָהן, לא נתנני לדבר עוד, ויגד: פקי­דות ג. פּ. או. אחראית היא בעד פעו­לותי' ואיננה יראה מבקורת העולם מה שיאמרו הבריות, וכאשר נתנה פקודה לקחת אתכם למאסר בטח יש לה ה­יכולת על זה, ומתפלא הנני עליכם איך תוכלו לדבר ככה, דעו כי אסיר אתם "איר זאייט אן ארעסטירטער".

עניתי: לא אבין מדוע הפסיקוני ב­דבורי באופן אשר לא נתנו לי לגמור את דברי ובקשתי.

מה - התרגש נחמן­סאָהן - בקשה אתם חפצים לבקש, הרשות בידכם ל­בקש, כמו כל אסיר שאינו מושלל הזכות לבקש, אבל למה תדברו בלשון רע, האם בלתי מבינים אתם את המצב, כי לא לשוח באנו אליכם, ולא לשמוע בקשת בנותיכם ואנשי ביתכם, ואתם - פנה בחמתו אל בנותי יחיו - צאו מפה, אם עוד רגע תדברו כולכם תאסרו. ובזה - הגביה את הקנה רובה שלו - אדבר עמכם, ואז תעזבו כולכם את יופי הדיבור שלכם "די קראַסיוואָרעטשיוואָסטי".

אנחנו - אמרה בתי חנה תחי' - מדברות באותה השפה שמדברים אנשים, מי שהיו אנשים בכל עת ובכל זמן, לא בשפת האנשים אשר זה עתה יצאו מן הרקק הבלתי יכולים לדבר עם אנשים דיבורי מישור, וכל ענינם רק להראות באקדוח ולהפחיד במאסר, את אבינו הניחו לנו, אל תקחו את בבת עינינו, הננו כולנו אני ואחיותי הולכות בשמחה למאסר תמורת אבינו, אבינו חלוש הוא, הרופא צוה עליו לבלי לצאת החוצה, הביאו רופא, בקרו אותו, האפשר לקחת אותו למאסר אותנו קחו, ופה הניחו משמר עד אשר הרופא ימצא כי אפשר לו לצאת החוצה, הלא גם אתם אנשים, גם בכם יש דבר זה שהעולם קוראים אותו רגש - געפיהל - גם בכם יש דבר זה שהעולם קורא אותו יושר - סאָוועסט - ותבכה בקול.

אַח! נאָר רצון קאָן פאָרשטעלן - עניתי בצחוק - אַז בקשה און טרערן קאָן העלפן. טאָכטער - פניתי לבתי חנה תחי' ולזוגתי ושתי בנותי העומדות כולם לבנים כשלג, ועיניהם יורדות מים - א יון און תחנונים איז צוויי בעזונדערע זאכן. מדוע - פניתי אל נחמנסאָהן בקול מוחלט - לא נתתם לי לכלות את דברי, כל עניני ההפחדה המוסר הלימוד וההבנה או הסברה בחוקי הדרך ארץ איך לדבר עם אנשים תוכלו לדבר עמדי בבית האסורים, ופה עליכם לשמוע את אשר אני מדבר, עודני בכותלי מעוני והנני חפץ לדבר את אשר ישמעו אנשי ביתי, כלומר במעמד עדים נאמנים אשר לא תוכלו לכחש.

דבריכם - אומר נחמן­סאָהן - מהו­לים בארס, אין אתם נהנים ואינם נראים לכם חוקי הממשלה ההווית, נו.. על דבר זה עוד נדבר.. ועתה דברו את אשר חפצתם להגיד במעמד אנשי ביתכם, בעדים אשר לא נוכל לכחש - ובשחוק על פניו קרץ בעיניו להעוזר לולב וחבריו המזויינים שלשה אנשים שעמדו בחדר ברגע ההיא.

הנני דורש אשר יתנו לי הרשיון ל­הניח תפילין ולהתפלל, ואם החוק ירשה לתת לי אוכל ויומסר לי שלא ע"י אמצעית איש זולת אנשי ביתי.

אתם - חוזר נחמן­סאָהן על דברי - מבקשים לתת לכם הרשיון להתפלל, הנני אומר לכם כי יכולים אתם לקחת תפילין ספרים נייר ועט עופרת ומבטיח אתכם נאמנה כי איש לא יפריע אתכם מלהתפלל, לקרוא ולכתוב, עוד היום תשובו הביתה כי בבואכם יחכה עליכם מנהל הפקידות וישאלכם איזה שאלות ותוכלו לחזור הביתה.

••

בשעה זו שכבר כלו כל הדיבורים וחיכו על ביאת עגלת­מכונה להובילני למעון החדש "בית האסורים השפּאַ­לערני", באתה כבוד אמי מורתי הרבנית תחי'9, אשר עד עתה היתה בחדרי' ולא ידעה מכל הנעשה בבית מעוני, כי ראש הפלוגה נחמן­סאָהן ביקש אשר לא יעשו רעש שלא לעורר אותה משינתה אמנם באיזה סיבה נודע לה לא אדע, אבל פתאום באה לחדרי, ותרא את האורחים הבלתי קרואים, ותמחה כף ותקרא בקול חרד לאמור.. מה זה? למה באו? האם גם על אנשים נקיים מפשע, עובדים לטובת הזולת כמוך בני, ידם יכפיאו?.. ברגעים אחדים נודע לה המצב. לא - קראה בקול אדיר - לא אתן מחמת נפשי לקחת אותך.. אנכי הנני הולכת תחתיך, קחו אותי - פנתה בבקשת רחמים אל ראש הפלוגה - קחו אותי, אל תחרידו את מנוחת בני, בני יחידי, העונה בצרתן של אחרים, האם גם על ישרי לבב תעריכו משפט קשה כזה? אוי ואבוי, מאסר.. - בכי תמרורים - אוי לנו ואבוי לנו.. בעלי.. את בנינו יוסף יצחק לוקחים.. בנך יחידך ה­מוסר נפשו לעשות טוב.. בנך יחידך.. יחידך השומר מצותך במסירות נפש.. אוי שודדים באו.. רוצחי נפש ישרה בעד מה?... אבות קדושים. . . נרכם חפצים לכבות.. יהי מה! יהי' מה שיהי'! אנכי לא אתן לקחתך.

בבקשה - פנה אלי ראש הפלוגה - להשקיטה, לכו אתה עמה לחדרה, אנכי אינני אשם על אשר היא נתרגשה באופן כזה הלא אנחנו היינו שקטים אנחנו לא חפצנו להפריע את מנוחתה, דברו על לבה.

בשעה ההיא חשבתי, כי גם בעומק רע יש בו תערובות טוב10, אותן הדיבורים בלתי ראויין היו להשמע מפי אכזר אשר ידו מגאלה בדם, בדם בני אדם, האם איש­סלע כזה גם לו לב, האם גם לו יושר, האם גם לו מוסר כליות, האם גם הוא נתרגש ברגש רחמים, או כי נזכר אשר העומדת ומיללת היא היא הרבנית הליובאוויטשית, אשר שמה נודע לשבח ולתהלה, ומי יודע אפשר הרהר תשובה וחרטה על רוע מזלו שככה הגיע לו להיות ציר ג. פּ. או.

הלכתי עם כבוד אמי הרבנית תחי' לחדרה, שם דברתי איזה דברים אשר לא יכולתי לדבר בפני האורחים, אף כי לא הפריעו אותי כלל, כי הלכו החוצה לטייל, ובביתי הניחו רק משמרת אנשי חיל מזוינים עד אשר תבא העגלה.

••

אנכי לא יכולתי להבין מאין באה לי צרה, ומי האשם בזה, כמה סיבות היו לי במה לתלות זאת, אך הנראה לי ברור יותר הי' כי בתור ערבון ומשכון "זאַ­לאָזשניק" לוקחים אותי.

את השערתי זאת הגדתי לאנשי ביתי יחיו. בעד מה? - שואל אותי חתני הרש"ג שיחי'11. בעד מה? - עניתי - אינני יודע, אבל כן הוא, מסירה - הגידה כבוד אמי מורתי הרבנית תחי'. מסירה - ענו אחרי' זוגתי ובנותי יחיו - מסירה.

לא - עניתי - לא, אינני מאמין כי ימסרו אותי, ואין לי במה לתלות מסירה זו, אין זה אלא כי בתור ערבון - זאַלאָזשניק - לוקחים אותי.

מה עלינו לעשות - שואל חתני הרש"ג שי' - הגידו לנו דעתכם מה לעשות?

מה לעשות? - עניתי - ראש וראשו­נה להודיע באוהל הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, להודיע בליובאוויטש, ניעזין והאַדיץ12, לבקש מאת אנ"ש להגיד תהלים בבתי כנסיות בימים הראשונים. ימים ראשונים — חוז­רים וכופלים הדברים בנותי וחתני יחיו, ומה אתה חושב, ח"ו?. . . את זה - עניתי - נראה בעזהש"י אח"כ. לא תעשו רעש, ובטח יודע תומ"י בהרבה מקומות.

את אשר - הגדתי הלאה - יעשו אנ"ש שי' למקומותם הן פה והן במקומות שונות אין למנוע אותם, אבל מצדכם תשתדלו בכל האפשרי ע"י הכירות. ולכל לראש להודיע לכל מקומות הלימוד אשר לא יפריעו ח"ו מלאכת הקודש, ובטח עתה יוכבד עוד יותר קבלת הכספים, כי הפחד והיראה יפול על כל העוסקים בזה בחפץ ורצון, ומה גם אלו העוסקים עפ"י ההכרח וכפי', שימצאו טעם נכון לסוג אחור.

על כן עליכם לדעת פקודתי החזקה אשר מבלי התחשב עם החובות גמ"ח אשר מגיע ממני תשתדלו להשיג עוד כסף בגמ"ח ותשלחו העזר הדרוש לכל מקום של לימוד ותדעו כי עד אשר ישיבני השי"ת לביתי עליכם למלאות גם את מלאכתי בסדר מסודר.

••

על פי הדברים אשר שמעתי מאחד מבני ביתי13, הי' ברור לי כי מזכירי מר חיים שיחי' ליבערמאן14 כבר יודע הוא מאת הנעשה במעוני, ובודאי כי ביער את כל הכתבים אשר יוכלו לאשם אותו בתור מזכירי, ומה טוב הי' אם הי' עוזב את מעונו עד יעבור זעם, כי למה יסבול גם הוא, ועוד זאת כי הוא האחד אשר הי' יודע להמשיך העבודה, כי מכיר ויודע הוא מה שצריכים לעשות, אבל בודאי לא ימצאו אצלו מאומה, ותודה לה'.

כבוד אמי מורתי, זוגתי, בנותי, חתני יחיו, כל אחד עומד משתומם, פניהם לבנים כסיד, העינים מלאים דמע, בשעה ההיא לא נמצאו דברים, כולם מביטים עלי בתמהון, בתקוה, בגעגועים, ברח­מנות, בתחנון, ואין אומר דבר.

פּלא! הלא הרגעים ספורים, מחכים על בוא עגלת המרכבה, בעוד רגעים יבואו לקחת אותי אל המשמר, אל בית האסורים שפּאלערני.

••

השם שפּאלערני ידוע לכל, הכל יודעים, כי שפּאלערני הוא דבר מאוים, השם בעצמו מטיל אימה, פּחד וחרדה, וכשמזכירים שפּאָלערני הכל ברור, ולגודל פרסומו של מעלת אימת בית אסורים אשר ברחוב ההוא, נקרא בפי כל בשם התואר "שפּאלערקע".

שפּאלערקע זו אשר אימתה נופלת על הבריות בלי הבדל דת לאום מפלגה, נודעה היא גם בפי תינוקות והכל יודעים כי מכיון שלוקחים לשם אינו דבר של שחוק או הוראת שעה, כלומר על יום או יומים. מכיון שהאדם נידון לקחתו לשפּא­לערקע הוא אחד משני אלה: או שכבר דינו מוחלט, או שצריך דרישה וחקירה, וביותר בדיקה.

חושב הנני אשר אלה אשר יקראו דברי אלה לא ידעו מה בין חקירה ו­דרישה לבדיקה, וכבד עלי הדבר מכמה טעמים להאריך בזה, אך החקירה ודרי­שה היא רק בדברים, שאלות ותשובות, לא כן בדיקה, היא כעין רמזי ענינים מכריחי הדיבור, כמאמרו של נחמאנ­סאָהן, "שם מדברים, שם נפתח הפה, שם אומרים, מגידים, חוזרים ומגידים".

חקירה ודרישה הם דברים קלים, ודברים קלי הערך כאלו נעשים בשאר מקומות בעיר, לא כן שפּאָלערקע, אשר באי', הם מבנין הכבד, ולשפּאָלערקע זו - הנני מחכה על עגלת צבא המיועדה לבוא כל רגע, והרגעים ספורים.

••

ובשעה זו אשר רגעי' ספורים, הרבה יש לדבר, הרבה יש לבקש, הרבה יש לצוות, הרבה יש לסדר, הנה דוקא בשעה זו אין הפה מדבר, ואין המוח שליט על הלב.

הלב מתרגש, ומתרגש ביותר, אין נותן נו לפעמי, באשמות כבדות ביותר, בעלילות נוראות, וגם ינסו להכריחני להודות על אשר לא חטאתי, - כלומר בעני­נים שאין להמוח להרהר15, להמחשבה לח­שוב15, ולכח הדיבור לדבר, אבל בכל זה בחסדי השי"ת לא הנחתי מעמדי, דברתי איזה דברים קצרים שמכילים הרבה בהנוגע להסתדרות העבודה, ואמרתי להם:

"ברור לי אשר רשת הכים נוגעים למלאכתי, מלאכת החזקת היהדות והחזקת התורה - ויהי מה, לא יפעלו אצלי מאומה. אם ישאלוני אודות עבודתי, אגיד את הכל, כלומר שהנני עוסק בהחזקת התורה ולומדי' במדה שהיא, אם ישאלוני מי הם חבריי המשתתפים עמי, אקח הכל על עצמי, ובכן אם ח"ו יאסרו עוד את מי, ויאמרו לו כי הוא ע"פ יסוד דברי שהגדתי, תדעו כי הוא שקר גמור, וכאמור אשר אצלי לא יפעלו מאומה, ואין דבר בעולם אשר יכריחני לעבור על החלטתי זו, ועליכם לדעת זאת, ברור לי כי כבר יש חומר לעלילה רבה אשר לולי זאת לא היו עושים צעד כזה, רואה הנני בפני נחמנסאהן כי יודעים המה מה שעושים, ובטח בראו חומר כזה אשר מדמים בנפשם כי יוכלו להרע לכלל ישראל ע"י מאסר זה, אבל בטוח הנני ברור באלקי אבותינו הק' אשר הוא יתברך יפדני מידם, ואשוב אל עבודתי כבראשונה. שמרו לקיים את אשר אנכי מצווה ואל יפול לבבכם, והאלקים יעזרנו. רק את הכתבים תקחו מן הבית ותחלקום במקומות שונים בטוחים".

••

עוד לא הספקתי לכלות דברי אלה שב לולב והגיד כי המרכבה מחכה עלי וכי עלי למהר. עניתיו, דאָס איז פון די זאַכן וואָס אין דעם איצטיקן רוסישן צושטאַנד קאָהן מען ניט אָנווערין, און אפילו די וואָס ארעסטירין דעם אנדערין קאָנען זיין רואיק, אז זייער אָטשערעד וועט אויך קומען, איילען טאָר מען זיך ניט, אָנווערין וועט מען דאָס ניט.

לבשתי את בגדי העליון לקחתי ברכת הפרידה מאת כבוד אמי מורתי הרבנית תחי', זוגתי, ובנותי חנה, חי' מושקא, שיינא יחיו, והלכתי לחדר נכדי בן בתי הילד שלום דובער יחי', לראותו טרם הלכי אל שפּאָלערקע.

ילד יקר ונעים שוכב בערשו, ערש ברזל קטנה, ישן לו בנעימה, יאריך השי"ת ימיו ושנותיו לאביו ולאמו, ול­שמחת לבב כל משפחתינו ולשמחת לבב כל אוהבינו וידידינו יחיו, יגדלוהו ל­תורה ולחופה ולמעשים טובים.

רגעים אחדים עמדתי בחדרו, ובלי חשבון הוצאתי אנחה מלבי: יהי רצון, אשר הוא, הילד הלזה יחי' לאוי"ט יהי' גדול באחיו, יעמוד על אותו בסיס אשר עומד זקנו, בלי חת מכל דבר בעולם, ילך באותו הדרך אשר דרכו כ"ק אבותי הק' בתעצומות עוז, דם קדוש הנוזל בעורקיו הבא בירושה מאב לבנו, לנכדו ולנינו.

ברגעים ההם נזכרתי את שיח קודש הקדשים אשר שמעתי מהוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, אשר סיפר לי כי בעת הכנסי לבריתו של אברהם אבינו, כרגיל בכיתי על הכאב, אמר הוד כ"ק אאזמו"ר הרה"ק זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע מה אתה בוכה, לכשתגדל תהי' 16 חסיד ותדבר חסי­דות בשפה ברורה.

והלואי כי נכדי זה לכשיגדל יעמוד על אותו הבסיס ועל אותו המעמד אשר סללו הוד כ"ק אבותינו הק' לעמוד חזק בכל הנוגע לתורה ויראת שמים, מבלי חת מכל מונע ומעכב, וילחום בעד החזקת התורה ויראת אלקים ויעמוד לישע יראי אלקים.

••

ברכתי את אנשי הבית המשרתים אשר לשמע אזניהם ולמראה עיניהם כי הנני נאסר ונלקח לשפּאָלערקע האיומה, כבשו פניהם בקרקע ולא יכלו להביט בפני, כי נבהלו ונרעשו למראה זו (תחלה לא ידעו מזה כי השמירה היתה מפסקת בינינו והם היו עצורים בחדר הבישול) וכח לא הי' להם לענות לי ברכה.

נשקתי את מזוזת הבית וישבתי על אחד הספסלים. הפקיד לולב ומשרתיו אנשי חיל המזויינים סובבים אותי כ­אורח אסיר, וכחוקי בית האסורים.

חפציי: תפילין רש"י ר"ת וש"ר טלית וחגורה. וספרי: סידור, תהלים, תניא. ושארי החפצים: לבנים, מטפחת, מיני אוכל, וואַליעריאנא, כר קטנה, הונחו בתכריך אחד, שק נוסעים, והשק הלזה על מכסהו רשומים אותיות: ש. ש. - בלשון אשכנז - אשר קנהו וישתמש בו הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע בכל מסעיו משנת תרע"ג, וגם מכסה - פליעד - ניתן לי.

החפצים לא חפצתי לשאתם בעצמי ונתתים על יד אחד השומרים המזוינים, ויקפוץ לולב ויקח את החפצים מיד האיש חיל ויאמר: גיט מיר דעם פּעקל איך וועל אים טראָגן, חסידים בלייבען חסידים, מיין זיידע האָט געטראָגען די פּעקלעך ביי אייער זיידן און איך וועל טראָגן אייער פּעקל17.

לקחתי את השק מידו ואומר: אייער זיידע איז אַ חסיד האָט ער זוכה געווען טראָגן מיין זיידעס פעקלעך וויהין מיין זיידע איז געגאַנגען, איר ווילט טראָגען דעם פעקל איך זאָל גיין ח"ו וויהין איר ווילט, ניין, דאָס קאָן ניט זיין. אין אייער וועג וועל איך ניט גיין. אמת חסידים בלייבען חסידים. ואקח את תרמילי ואתנהו על יד השומר כבתחלה ואנשק את מזוזת הבית ואצא עם חברת המלוים המזוינים, מלפני, מימיני, משמאלי ומאחורי.

עודני הולך בשליבות הבית ואשמע קול ב"ב יחיו מתחננים: תנו לנו ללכת ללוות את בני, בעלי, אבינו, עד החצר, עד המרכבה, ואפנה לאחורי ואראה והנה איש חיל מזוין עוצר בעדם מלכת, ואקרא בקול אל הפקיד לולב, מדוע אינם נותנים להם ללכת ללווני, האם יש לכם רשות על זה.

קולי הבטוח ודברי הברורים עשו עליו רושם חזק, ויפקוד על האיש חיל כי ילך לו, ויתן לבני הבית יחיו, ללכת, והולכים אנחנו כולנו יחדיו עד כי יכולתי לדבר עם חתני רש"ג שיחי' דברים אחדים.

ובחצר הכל שקט, אין איש, זולת אנשי ביתי יחיו ופלוגת השומרים ופקידיהם נחמן­סאָהן ולולב.

פה, אומר נחמנסאָהן, עליכם להפרד איש מרעהו, כי אנכי לא אתן אתכם לצאת לרחוב. ופה בביאה עליכם לנשק איש את רעהו עם כל הנימוסים של בעלי ספירות הגבוהות. כה דיבר בשחוק נוקם.

לא נאה - פניתי לנחמן­סאָהן - לאיש פּקיד בעל משרה גבוה הדורש חתימת תעודה כי ביקוריו וחיפושיו נעשים בנימוס ובזהירות הכבוד, לאיש אשר כזה לא יאה לעצור בעד בני בית החפצים ללוות את היקר להם.

הלכו - ענה נחמן­סאָהן בחרי אף - כנראה עוד אין אתם יכולים להתרגל עם המצב כי אסיר אתם ועליכם להשמע לפקודת המפקד אתכם.

מי המפקד? - שאלתי - ומה היא הפקודה? רואים אתם ברור כי בכל חוזק דבריכם לא תפילו עלי חרדה,

בבקשה, כי תמלאו רצון בני ביתי יחיו!

כרגע הלך הצדה ואנחנו כולנו יצאנו אל הרחוב, המרכבה עמדה סבובה עם אנשי חיל מזויינים, ובהמרכבה ישב איש אחד כנראה מכובד, איש כבן ארבעים שנה ותוארו כבן מדינה אחרת, מעוטף בבגדי נוסע, לבן כשלג, עיניו מפיקות בהלה נוראה ואימה חופפת על פניו, ולמולו יושב איש חיל מזוין השומר אותו.

בצאתי אל הרחוב מבט עיני נפל על השעון הגדול התלוי בחלון בית מסחר השעונים מעבר לרחוב נגד מעוני, הציפערבלאָט הלבן כפני בני ביתי יחיו, וציוני מספר השעות השחורים כעורב, והראה הזמן עשרים מינוטין על שעה השלישית בקר.

במשך השתי שעות ועשר מינוטין הללו, כמה צער ויסורים, פּחד ומורא סבלו בני ביתי יחיו, ובגלל מה, בגלל עלילת שוא, בגלל מלשינות, בגלל החזקת היהדות, בגלל החזקת התורה.

רגעים אחדים עמדנו כולנו יחדיו, ובעזרתו של אחד מבני השמירה עליתי על המרכבה, ישבתי על המקום אשר הראו לי. ולמולי בתור יושב ישב לולב - כי נחמן­סאָהן ישב עם מוביל העגלה - ורק קנה רובה בידו, בטח כן הוא חוק בית האסורים.

זאייט גזונט - קראתי און שטאַרק ביי זיך, און דער אויבערשטער זאָל אונז העלפן בקרוב זעהן זיך געזונטערהייט. וברגע זו הסיע הרכב את המרכבה ונסע.

••

ואראה, עומד בקרן הרחוב, את ידיד ביתנו החסיד ר' אלי' חיים שיחי' אלטהויז18 ופניו מפיקים בהלה ואימת חרדה, וארכין לו בראש, לאות ברכת פרידה, אבל ראיתי כי אינו מבין מאומה, ומצבו כאיש אשר עוד רגע יתפרץ בקול בכי, או התרגשות של מורך לב, וכעבור רגע פנינו לשמאל ברחוב ליטעיינע ופגשתי בהאברך מר פנחס ברא"ח שי' אלטהויז. פלצות אחזתני בראותי פניו הלבנים ועיניו השחורות בולטות וגבהו התקפל, מסתכל הוא, חפץ לראות, אבל כנראה אשר איננו רואה, ובעוד רגע פנינו לרחוב הימני היא שפּאָלערנא אשר ברחוב ההיא עומד הבית הגדול, מספר עשרים וארבעה - שפּאָלערקע.

ושפּאָלערקע זו סגורה ומסוגרת, נחמנסאהן ולולב נתנו צו אל המשמר כי ישמרו היטב את "האזרחים הנכבדים" היושבים במרכבה, כלומר אותי ואת חברי, ובעצמם מיהרו אל שומר השער, אבל פלא גדול, שומר השער אינו נותן להם רשות הכניסה. שומר זה אינו חפץ לענות את הפקידים, והשומר אשר מבפנים השער פתח חור קטן ושואל מה. מה שהוא שואל אינני שומע אבל רואה הנני כי נחמנסאהן ולולב מצטערים ומתרגשים, משיחים ביניהם, לולב קרב אל המשמר שלנו ונחמנסאָן מתפרץ לכ­נוס בשער, אבל השומר הפנימי מסגיר את החור, ונחמנסאן חפוי ראש עומד על מקומו ידו אחת על מנעול השער, וידו השנית אוחזת במטפחת להעביר את טפות הזיעה אשר כיסו פניו הנלהבים.

כמה זיעות המה, יש לך זיעה ה­מעברת עוונותיו של אדם, זיעה של מצוה, זיעה של תורה, זיעה של פרנסה כשרה וטהורה, זיעה של יגיעת כפים ויש גם זיעה של כעס ורציחה, זיעה של תליון, זיעה של שודד ורוצח.

לולב העומד אצל המשמר קורא אל חבירו נחמנסאָהן: אנו מאחרים את המועד, אופל יקח את.. לנו אומר כך, ובעצמו הוא ישן שינת עצל, צריכים יהי' להגיד ל.. וכאשר.. יקח את הדבר בידו אז לא יישן או יישן לעולם ועד.. ורעש פתיחת המנעל נשמע, אבל אותנו צוה ראש המשמר לולב לחכות לבלי למהר ללכת עד אשר יאמרו לנו.

שכני היושב בצדי מתמוגג, האיש חיל, שומרו הפרטי, מביט עליו בשבע עינים, הכידון בידו השמאלית והקנה רובה בידו הימנית, וכל העת מביט עליו, אף רגע לא הניח מבטו ממנו, והוא לבן כשלג וכמעט כולו רועד, מתבונן הנני במלבושיו והם תפורים בטעם אירופי, אינו חסר מאומה, גם בתי ידים של משי, אבל פניו נוראים, ובכל רגע עלול הוא ר"ל למיתה חטופה.

עמדו! - ניתן צו - ורדו מן המרכבה "אזרחים נכבדים" ובה ברגע כל המשמר נסוגו לאחוריהם מן המרכבה ועמדו בשתי שורות לעשות לפנינו מסילה מן המרכבה אל השער.

בראשונה, עמד וירד שכני, כי ישב לימיני וקרוב יותר אל עבר היציאה, אנכי לא מהרתי לעמוד, ואחר כן ראיתי כי טוב עשיתי מה שלא מהרתי, כי אחרי ירדו לוקחו חפציו, תיבה גדולה, זאַגראַניטשנע, אשר עלי' ישב השומר, יפה היא התיבה ומעובדה, כי מחו"ל היא, אשר בימינו אלה אינם נראים תיבות כאלו.

ואז נוכחתי לדעת, כי האיש בן מדינה אחרת ואינו מכיר בשפת המדינה. כי ברמזים הראו לו אשר עליו ללכת בשער זה. ושני אנשים יצאו מן השער ויקחו את התיבה וישאוה, וכאשר כבר נכנסו בשער ונחמנסאָהן עמד בפנים השער, וירמז אל עמיתו לולב, וזה האחרון פנה אלי ויאמר בשמחה חרישית:

איצטער זייט זיך מטריח גיין, און איך וועל נעמען אייער פּעקל, צי איר ווילט יע, צי איר ווילט ניט. איצטער זייט איר ביי אונז צו גאַסט, און דאַרפט זיך אונטערגעבן אונטער אונזערע באַ­פעלן.

יע, אַ גרויסער נצחון, אָבער איך האָף אַז דאָס איז אויף אַ קורצער וויילע - עניתי בקול מתון ובטוח.

ניע ראַזגאָוואַריוואַט! - לא לדבר - נשמע קול אחד השומרים המזוינים, אשר, כנראה, כי סוף דבר לא יכול לעצור בעד רשעתו ושנאתו ליהודים, ובפרט ליהודי, הנחשב למכובד בין היהודים שומרי דת.

••

נחמנסאָהן הולך לפני, שני שומרים מזוינים - חדשים, כי אלו שהיו תחלה נשארו בחוץ - מימין ומשמאל, ולולב מאחורי.

עברנו חצר גדולה ובית בעל שש קומות, מכל ארבעת צדדי החצר, ובכל צד כשתים שלש ביאות, ואין איש בחצר - מלבד השמירה העומדת בסמוך לשער - ונחמנסאָהן ממהר בהילוכו, ומוכרח לחכות עלי שהנני הולך במתינות יתירה על המדה, רגלי היו כואבות, ל"ע, וגם לא מהרתי ללכת. ועוד טרם שנכנסתי התחלתי לדרוש מאת נחמנסאָהן אשר יקיים הבטחתו דבר הנחת תפילין ו­תפלה.

צעד אחר צעד ובמנוחה לרגעים בין קומה לקומה הולך הנני בכבדות בשלי­בות המוליכות אל בית הפקידות. ו­נחמנסאָהן הולך לפני ויפנה אלי ופניו בוערים כלפידים ויאמר: עוד טרם דרכתם על מפתן בית הפקידות — לעשות המוטל עליכם, כבר אתם באים בדרישות כאלו, דבר פלא האם עוד אינכם חפצים לדעת המצב שלכם, הטרם תדעו חוקי האסירים. ראשונה תבואו אל בית הפקידות, תמלאו חובת האסיר לענות על כל השאלות אשר בהאַנקעטע, ואח"כ, בבואכם אל חדר כלאכם, שמה תתפללו. חושב הנני אשר בעוד שעה תשכחו את הכל ותחכמו לדעת את המצב האמיתי שלכם, ולא תוסיפו לדרוש הבלים כאלו. שכחו כי אתם שני­אורסאָהן מכובד "הבאגאמאלניקעס"19, והנכם איש פשוט הנקנס בעונש מאסר או שארי עונשים כמדת חטאיו, די ויותר מדי חטאתם נגד הבעלי עבודה ומלאכה, אך עתה תשלמו בעד הכל.

אנכי לא עניתיו מאומה, רק הבטתי בו במבט כזה אשר ראיתי כי מבטי זה פּלח את כליותיו, ופעל עליו יותר מאיזה טענה שתהי'.

מה אתה חושב - פנה נחמנסאָהן אל לולב - כאשר האזרח נכבד הלזה, אשר זה עשיריות בשנים מתעדן בחלבה ושמנה של הבורזשואזיע יבא אל המדור החדש, אל הסאַלאָן השפּאלערקי, לא יריח לו ריחם של מטעמי הלחם השחור והקאשע, ושם יעזוב את גאותו, שמה לפני שלחן.. ידבר, שמה יביע, יענה, הלא כן אזרח נכבד?

אי' הבטחתכם - אמרתי לנחמנסאָהן - כלא שומע מה שהוא מדבר עם לולב - הבטחתם לי באמונת אומן ציר בית הפקידות ג. פּ. או. אשר תתנו לי להניח תפילין ולהתפלל, ומדוע לא אמרתם לי בעודי במעוני כי לא תתנו לי להתפלל. מי עכב על ידכם להגיד את האמת, ממי יראתם, ומדוע הבטחתם לי נאמנה. ככה עושה ציר בית פקידות ג. פּ. או.?

צחוק מנצח צחק נחמנסאָהן בעונג מהול בנקמה, ובה ברגע ראיתי כי דבר לי עם איש אחר. איננו נחמנסאָהן זה אשר הי' במעוני, ואיננו גם זה האיש אשר עמד בחצר. הנהו פקיד ג.פּ.או. אשר לכל לראש צריכים להשליך אימה ופחד על האסירים ולהביאם למצב של בהלה, אימה וחרדה אשר אז נקל יותר לשלוט עליהם וגם להוציא מהם הודאה על דבר שלא הי' בעולם.

בשעה ההיא נזכרתי הא דמבואר בראשית חכמה התחלת מסכת גיהנם20. כתיב21 לפני זעמו מי יעמוד ומי יקום בחרון אפו. רבי זעירא פתח לעלוקה שתי בנות, הב הב22. א"ר אלעזר שתי כתות של מלאכים עומדים על פתחי גיהנם, ואומרות הב, הב. אייתי, אייתי.

עוד צעדים אחדים ונחמנסאָהן פתח דלת מבוא בית הפקידות וישרוק לאחד השומרים ויצו עליו: קח אזרח זה. ויושיט לו נייר ויאמר: אלה המה תעו­דותיו, לוהו לחדר הפקידות ומסור ה­נירות על יד. . . ויפנה אלי בצחוק: עתה תתחילו להבין איפה אתם, עוד טרם כלה לדבר מהר לרדת ולרדוף אחרי חבירו לולב אשר ירד עוד תחלה. נראה כי ממהרים המה, דברים נחוצים יש להם למלאות, בודאי עוד טרם גמרו עבודת מלאכותם.

השומר מוליכני ומראה באצבעו ל­לכת ישר באורך המבוא עד קצהו אל הדלת הפתוחה לרוחה. שמה תפנו אל אחת הכותבות אשר בשם ותתן לכם גליון שאלות אשר תענו בכתב על כל השאלות האמורות בו.

••

המבוא הלזה הוא חדר ארוך ביותר על חמשים אמה, רחב כארבעה אמה ובשני צדדיו פתחים ודלתותיהם סגורות, ועל כל עשר אמות דולק בתקרה נר קטן ובכל אורך החדר עומדים כעשרה או שנים עשר איש מזוינים.

כל אחד מהשומרים הללו, מזויינים בכידון קאָזאַקי מאחוריו, בידו ה­שמאלית חרב מלוטשת, ובידו הימנית קנה רובה, ועומד כאבן שיש כפסיל אבן מבלי אשר יזוז ממקומו, רק עיניו צופות על כל צדדיו.

המראה הנורא המוזר הלזה הנה ב­הכרח יפיל אימה על אדם ישר. האדם הישר לא יוכל להבין למה הן המה כלי זיין הללו, ולמי דרוש כלי משחית הללו. ואי' איפוא ימצאו חברת אנשים מושחתי מדות כאלו, אשר יוכלו להשתמש בכלים כאלו. והאפשר אשר האדם יהיה חי' רעה כזו אשר למען היישיר דרכיו יודרש להשתמש בעונשים כאלו.

השקיטה החרישית, האופל, שחרות הכתלים, נרות הקטנים, הפסילים ה­משחיתים, מבנה גופם החזק, גבהות קומתם, רוחב כתפיהם, קוי פניהם, מלב­שתם אדום ושחור, תכשיטיהם הכידון, החרב והקנה רובה, כולם יחדיו מבהי­לים את עין הרואה, ומרעידים את הלב.

בין שדרות האזרחים הללו, בחשך האיום ובהדומי' המתה הלזו הלכתי אל קצה המבוא, ובמוחי מתעוררת שאלה: אנה הנני הולך, ולאיזה צורך הנני הולך. מה עלי לעשות ומה יהי' אחרית דבר זה.

וכמו אל נפשי אדברה, מענה ברורה, ברורה בבירור גמור, הנני הולך לבא אל הפתח אשר דלתה פתוחה לכל אסיר - כמו שאמר לי שומר פתח המבוא, הלא הוא דיבר אתי דברים ברורים. הגיד לי בשפה ברורה - כי עלי לכתוב גליון שאלות.

ומה יהי' אחרי כן? אחרי כן! בטח יבוא יעודו של נחמנסאָהן אשר הבטיח לי להביאני אל מקום שם מדברים בחפץ או שלא בחפץ, ברצון ובאונס. הולך הנני לאט וחושב:

מסכת גיהנום מדור ראשון.

••

אם בשוגג או במזיד זאת לא אדע. אבל כנראה אשר לרגלי עומק מחשבותי או בלבול רעיוני נטיתי הצדה לימין*22. כלומר, בבואי קרוב לאותה דלת ה­פתוחה ראיתי כי עוד מבוא ארוך נמשך לימין, וכנראה אשר נטיתי שמה. המבוא ארכו כאורך המבוא האפל אבל מובדל הוא במינו. כתלים משוחים בסיד ועשוי כעין אכסדרה מלאה חלונות בלא שומ­רים מזויינים, וספסלים ארוכים עומדים בכל אורך המבוא, גם במבוא זה הכותל הפנימי מלא פתחים, אבל דלתותיהם לבנות, עם מספרים כתובים, וגם שלטים שונים כתובים בכתיבה דקה ומגוהצה, אבל לא שמתי לבי לקרוא אותם או גם להתבונן בהם, כי נרעשתי מההבדל הגדול בין החשך הגס והשמירה המזוינה להאור של הישוב. ובהשפעה זו הלכתי בצעדים יותר גדולים ויותר בטוחים, ואין איש אשר ישאלני דבר או יגיד לי דבר מה. בהלכי נזכרתי כי טעיתי בדרך הילוכי כי הלא עלי הי' ללכת אל הדלת הפתוחה לרוחה לכל אסיר. ואיך זה הלכתי הנה אשר מי יודע פן אגדיל עוני. פן ואולי עוד יגוללו עלי אשמה כי חטאתי ללכת במקום אשר אסירים כמוני לא ילכו שמה ויהי' הילוכי זה לחומר עלילה, כי מרגל הנני את מבואותיו ומוצאיו של השפאלערקע.

בכל זאת לא מהרתי לשוב על עקבי, בחשבי כי לכתחילה לא הייתי מרהיב ללכת, אבל מכיון שהנני הולך במבוא זה, כבר עברתי את הגבול ולא בכוונה מכוונת. הלא כה היא הנהגת השגחה העליונה. והאם פחותה היא פעולה זו מהתהפכות קש נמלל או עלה נדף מצד אל צד, אשר הוד כ"ק רבינו הבעש"ט נ"ע אמר שזהו ע"פ ההשגחה העליונה (כמבואר בד"ה תקעו רפ"ח23).

מרחוק איזה צעדים ראיתי ספסל ארוך. הלכתי אל ספסל זה וישבתי לנוח מעט, וברגע ההיא נזכרתי אשר ילקוטי אין עמי, ונפלאתי על עצמי איך שכחתי עליו עד כה. אי' איפוא אבדתיו. התחלתי להתבונן ונזכרתי, אשר מאז נפרדתי מאת הכת השני' של מלאכי גיהנם, כלו­מר נחמנסאהן ולולב, ונכנסתי במקיפו של שומר המבוא האפל הזה, כנראה נבהלתי במאד עד כי שכחתי על הילקוט.

כמוני - הנני חושב - גם ילקוטי הוא במדור זה. בכל אופן איש לא יגנוב אותו. אם לולב לקחו להביאו לבית הפקידות הלא שם הוא, ואם העמידו אצל שומר המבוא האפל, שם הוא. בכל אופן, יהי' שלם. ובשעה זו עלי להשתמש להתבונן במצבי ההוה, ולהכין את עצמי איך להתנהג בחדר הדלת הפתוחה לרוחה לכל אסיר.

••

מה נעשה בביתנו בשעה זו?

רעיון זה הכריע אותי, בידעי היטב טבעם ארחם ורבעם של כל אחד ואחד ביחוד, יכולתי להעריך לי ציור כללי. בכיתה של כבוד אמי מורתי הרבנית. הפנים הלבן, האומלל של זוגתי בלוית הנאקת הפנימית באין אומר ודברים, שברון לב ובהילותם של בנותי האבו­דות, טרדתו ומחזות פני חתני. ומה נעשה עם המיועד להיות חתני מר מנחם24, שהלך25 אל מעונו של מזכירי מר ליבערמאן. האם ח"ו לא נתפס בכף, מה נעשה עם ידידינו אנ"ש, מה עושים? התמונה הכללית הרהיבתני ושטף דמעה התפרץ מעיני, דמעות חמות מאד. התגלגלו על פני, לבי מתרגש וכל גופי רועד: מי יודע פן ואולי ח"ו לוקחו ה­כתבים. . . רואה הנני בעליל כי נקמה עושים בי. כי דברי הקצף של נחמנ­סאהן, שיחתו עם עמיתו לולב, מראים גלוי כי דבר לי עם נוקמים, עם אורגי עלילה, עלילה כבדה, ומי יודע האם לא נגעו בבבת עיני בהכתבים כתבי יד קודש. ואם הי' לא תהי', נהי' כזאת, איך איום הוא מצבו של הדבר בעצמו, ומה גדול השבר, האם גם המה, הכתבי יד קודש, ילכו לבית הכלא.

דום מלהרהר — הבריק במוחי — וכאור ברק זרח ברעיוני: והאלקים מה? מי עשה כזאת? מי פעל כזאת? הלא הכל מאת האלקים. אמת הדבר בן הנני, בעל הנני, אב הנני, חותן הנני, אוהב ואהוב הנני, הם תלוים בי ואני תלוי במי שאמר והי' העולם. אנכי עשיתי המוטל עלי והאלקים יעשה את אשר עלה ברצונו ית'. וברגע זו יצאתי מרפש מעמדי ומטיב מצבי. עליתי בשמי רום במח­שבות גבוהות מיושבי בתי חומר, באמו­נה טהורה ובבטחון גמור באלקים חיים, ובזכות אבות הקדושים. .........................

(אותיות המחשבה)26

••

המחשבות הללו עודדו את נפשי והחזיקו את כוחי במאד. שכחתי את מ­עמדי ההוה ישבתי במנוחה גמורה, רעיו­נותי התחילו להסתדר, התחלתי להתרגל עם המצב באשר הוא: הנני אסיר ולוקח לשפאלערקע. בעבור מה, לא אדע. שם בחדר ההוא בבואי יקיפוני בשאלות, שאלות רגילות ובלתי רגילות. מן ה­מענות יחפצו לארוג רקמת עלילה, או עצי גפרית להצית את תבערת הנקמה.

לקחתי לי מעשן - פאפיראָס - ו­סדרתי לי דברי מענה כללים. ובאתי לידי החלטה גמורה להיות עז ותקיף, בלי חת, לדבר בשפה ברה, ולא להת­חשב כלל עם האַבסטאנאָווקע27 אשר יסובבוני.

החלטתי התקיפה והמוחלטת הלזו נתנה לי הגבהת רוח, והרגש יחוס עצמי. ובה בשעה ישבתי כיושב בגן, או מטייל לרוח היום. כי אור זריחת השמש האירה את פני הכותל הלבן אשר למולי.

כמעט אשר התחלתי לעמוד ללכת חזרה אל החדר ההוא אשר פתחו פתוח לרוחה לכל אסיר, אך פתאום נמלכתי למה עלי למהר? האם אאחר את המועד? ובחפצי הי' לסדר דברי עוד פעם. רגיל הנני אשר טרם אפתח פי לדבר דברי חסידות, הגם שהנני כבר בקי ברעיוני בכל הענין המסודר ההוא, לחשוב בו עוד פעם. ובעת ההיא כבר ת"ל באתי אל מצבי התמידי.

••

מה רבה היא האמונה הפנימית, ה­אמונה התמימה הבאה בירושה לכל ישראל מאבותינו אבות עולם. ומה גדול הוא כחו של הבטחון הגמור. הם לא רק יסודי הדת, דת קדשנו, כי אם גם יסודי חיים, החיים הרגילים, החיים הגשמיים של כל איש ישראל.

הודו לה' כי טוב על חסדו הגדול אשר כה הזדמן לי הטעות אשר טעיתי ללכת אל מבוא הלזה. אשר זה הי' לי למחסה ומגן מלפול ברשת ההבהלה אשר הכינו לי נחמנסאָהן ולולב.

ההשגחה העליונה הוליכה אותי כאותו הקש, וכאותו העלה, המתגלגלים אנה ואנה לרוח הנושב בהם28, וכמוהם כמוני, וביתר ענין (כמעלת המדבר על הצומח ובתוספת מעלת בעלי נשמות דקדושה הטהורה על מעלת המדבר). הנני ביד ההשגחה העליונה ית' ויתעלה.

••

עודני יושב על מקומי, ואשמע קול המולה באחד החדרים אשר מאחורי הכותל הלבן אשר למולי, לא קול ענות, ולא קול צעקה, כי אם קול שחוק. אנשים הבטוחים בהוותם, ומאושרים בחלקם. ובעבור רגעים אחדים נפתחה אחת הדלתות ושלש אנשים מתכוננים לצאת. נראה, אשר מושבי, מושב איש מוזר, ברוח בטוחה ומעשן מקטורת הבהילם, עד כי רגע עצרו לעמוד על המפתן מבלי לצאת ויביטו עלי בעין בוחנת.

אנכי נשארתי לשבת באותה המנוחה אשר ישבתי בתחלה וכאלו לא פעל עלי שום רושם אם כי דופק לבבי התגבר, באשר נפחדתי פן ישאלוני מדוע ולמה הנני יושב בזה.

אחרי הביטם רגעים אחדים המשיכו מהלכם לשמאל הלאה אל החדר אשר דלתו פתוחה לרוחה, הנזכרת בזה פעמים ושלש, אך אחד מהם שב לאחו­ריו, ויכנס אל אחד החדרים, אל איזה חדר לא שמתי לבי ואחליט כי עתה בטח יבא מי לשאלני או לחקרני מה אני עושה פה. ובכן עתה עלי לחכות מלכת אל בית הפקידות עד כי יבא מי.

כהשערתי כן הי', כי זה אשר שב על עקביו וילך אל אחד החדרים, יצא חזרה עם עוד אחד, והאחד הלזה קרב אלי וישאלני מה אני עושה פה, ועל מי אני מחכה.

לא באתי הנה - הגדתי - כי אם הביאו אותי, ויצוו עלי ללכת אל בית הפקידות, ומחכה הנני בזה על הטלית ותפילין שלי אשר האיש שהביא אותי הנה, בהיותו עוד במעוני הבטיח לי לתת לי מקום להתפלל. גם אמר כי רק על שעות אחדות, למען השיב על איזה שאלות נקראתי הנה.

חלקת דיבורי, תמימותי וקרירותי כנראה פעלו על השואל עד כי עמד על מכונו מבלי להגיד דבר, ויבט עלי בתמהון, ובמבטו זה מדד אותי מראשי ועד כף רגלי, לא אוכל להגיד נאמנה, אבל נראה לי ברור כי איש זה נכרי הוא, אינו יהודי, רק רוסי, ומולדתו כמו מפלכי וויטעבסק, סמאָלענסק או מאגי­לעוו. איש קר, מתון, אף כי צעיר לימים הנהו, לא יותר מבן עשרים וחמש, עיניו מפיקות רגש פנימי רגש אכר.

הוא מביט עלי ואני מביט עליו באין אומר ומדבר דבר. בלי כוונה וחשבון, לקחתי מקטורת לעשן וגם הוא הוציא מקטורת מצלחתו וימהר לתת לי גפרו­רית בוערת, ויט הצדה לשבת על ה­ספסל אשר אנכי יושב.

עתה נוכחתי כי זה שנמצאתי במבוא זה איננו חטא, אך מי יודע אפשר כי נחמנסאָהן ולולב יוכלו לעשות גם מזה מנחת מרחשת, צליל בלול מרכילות ושנאת הדת. אבל בכל אופן הפחד סר מאתי.

••

עודנו רק שעה חצי הרביעית - הגיד האיש - וכבר הביאו הרבה אנשים בלילה הזה. מביאים במדה מרובה, כן מדבר לעצמו. - אחינו עובדים בלילה זו יותר מכפי חובתם, גם אנכי עובד בשעה הרביעית על חובתי. מאין אתה - שאלני האיש.

אנכי מעיר קטנה - עניתי - לא אדע אם גם שמעתם שמעה, מולדתי עיר ליובאוויטש, אשר מעבר אחד לה התחנה רודניא אשר בין וויטעבסק לסמאלענסק, ומעבר השני — התחנה קראסנאָיע אשר בין ארשע לסמאלענסק.

ליובאוויטש, - עונה האיש - ידעתי, ידעתי היטב. בעודני ילד ידעתי את העיר הלזאת. איננה קטנה, שוק גדול הי' שם ושני בתי תפלה, וגוסין - שאלני - ידעתם?

גוסין התחנה והכפרים אשר מסביב לה אדע. שם גרו הרבה ממכירי, כמובן יהודים. את האדונים בעלי האחוזות ויושבי הכפרים - לא, כי דבר לא היה לי עמהם.

עתה נוכחתי לדעת כי השערתי אשר האיש הזה נכרי הוא ומוצאו מהנגב ה­הוא, נכונה היא.

בליובאוויטש, - מגיד לי האיש - היתה משפחת צדיק, גרו בחצר גדול קרוב אל השוק ובחצר ההוא הי' באר מים, אשר בכל עת היותי עם אבי על השוק הייתי הולך לשם לשתות מים. גם את סוסנו היינו מובילים שמה להשקותו.

כן, כן, - עניתיו, ולבי התחיל לדפוק בחזקה לגודל התרגשותי בזכרון ענינים שונים. ועם זה נפלאתי על ההזדמנות הלזו, ולא ידעתי אם השיחה הזאת ל­טובתי היא או הפכו. וכמעט אשר החלטתי ללכת אל בית הפקידות.

עלי - התחלתי להגיד - ללכת אל בית הפקידות, ועמדתי ממקומי ללכת שמה.

כן - ענני האיש - גם אני אלך עמכם, ואראה אתכם מה לעשות, עם מי לדבר, האם - ממשיך דבריו הלאה - כבר הייתם פה? יודעים אתם מה צריכים לעשות? יכולים אתם לכתוב? לא - עניתי - הנני פה בפעם הראשונה, אינני יודע מה עלי לעשות, ואינני יודע מה צריך לכתוב.

שם - מגיד האיש - ישנם כותבות, והן ישאלו אתכם, וכל מה שתגידו יכ­תבו המה, ואחר אשר תמלאו את האנקע­טע29, יוליכו אתכם לחדר הביקור, שם יקחו אצלכם הדברים המיותרים לאסיר, כסף, מורה­שעות, ועוד. ואחרי כן ימסרו אתכם על יד אחד המשרתים להוביל אתכם אל פּקיד אותה המערכה, אשר שם עליכם לשבת באחד החדרים אשר ברשותו.

אנכי הקשבתי לשמע דבריו, ונהניתי במאד על חסדי ה' שחיזק ואימץ את לבבי אשר הדברים לא פעלו עלי שום רושם של פּחד או בהלה. והרגשתי בעצמי אשר התרגלתי עם המצב ההוה, וקוויתי אשר אוכל להחזיק, בעזרתו ית', מעמדי הראוי, שלא לתת לרמוס את היהדות ומבלי חת משום מעול וחומץ להביא החלטתי התקיפה מהכח אל ה­פועל.

באיזה מבוא - שואל אותי האיש - הובאתם הנה.

אנכי - הנני עונה - הובאתי במבוא אשר משמאל למבוא זה שאנו הולכים בו, והייתי עיף מהילוכי על השליבות וראיתי כי במבוא זה יש ספסלים, וישבתי על אחד הספסלים לנוח.

במבוא זה - שואל האיש בקצף גדול - ויעמוד מלכת, ופניו מפיקים תמהון רב, מי אתם? ומאין באתם? וכמה זמן אתם יושבים בלענינגראד?

אנכי - עניתי - הנני הרב שניאור­סאן מליובאוויטש, בשנת תרע"ו (1915) ברחנו מהאשכנזים שהתקרבו לבוא ל­גבולינו30, ונסע לרוסטוב ושמה ישבנו עד שנת תרפ"ד (1924) ובשנה ההיא בחודש סיון (מאי) באנו ללענינגראד31.

ומדוע הובילו אתכם במבוא זה? שואל כמתמי', באיזה מקום אסרו אתכם? אם נמצאתם בחברת מורדים? מי הי' אתכם בעת המאסר? האם גם כתבי פלסתר או שארי כתבים מצאו אצלכם? ומי הביא אתכם הנה?

אותי - עניתי בקור רוח - אסרו ב­מעוני ברחוב מאחאוואייע מספר כ"ב מעון י"ב. נמצאתי בחברת בני ביתי ב­אכלי סעודת הלילה, איש זר זולת אנשי ביתי לא היו אצלי, כתבים, או כתבי פלסתר לא היו אצלי, ובמילא לא נמ­צאו, הביאו אותי הנה שני פקידים ושמותם נחמנסאהן ולולב.

יקחם אופל - אומר האיש ברוגז - ומדוע דרך מבוא זה? האם בוגד הביאו? - מדבר לעצמו - דרך מבוא זה הת­חילו להשתמש? ויגרר בגבחתו.

אח32 - מגיד לי - ניע וויערנא, ווע­ראיאטנא וויא כאָראָשויו שטוקו זדע­לאַלי. נאַפּראַסנאָ פּאָ עטאָמו קאָרידאָרו ניע פּאָוועזלי בי. סקאַזשי זעמליאַק פּראַוודו אַטאָ חוזשע בודיעט.

אין לי מה להגיד - עניתיו - את ה­אמת כבר הגדתי, כי הפקידים נחמנסאהן ולולב הביאו אותי לדלת המבוא, ונחמנ­סאהן לחש דבר מה באזנו של השומר העומד אצל הפתח וימסרני על ידו, והשומר ההוא הגיד לי ללכת אל החדר הגדול אשר דלתו פתוחה לרוחה, אמנם אנכי הייתי עייף מאד וראיתי כי במבוא זה עומדים ספסלים לשבת, ישבתי לנוח, ויותר לא אדע מאומה.

ניעט33 - אומר האיש - ניע פראוו­דאַ, זדיעס קאָיע צטאָ יעסט ניע לאַדנאָ, ווריאָש זיעמלאק, זאַ עטאָ אוו קאַרצער פאפאדיש לישנינקיע מעסיאצאוו 3­2 פּאַלוטשיש, יעסלי ניע באָלשע, זשאלקא שזאלקא, קאיע צטא טוואריל, סקאזשי פראַוודו.

חימקא34 - קול נשמע מאחורינו - צטאָ זאַבאלטאַלסיאַ, חאדי סיודא, סקא­רעי זשע, צטאָ טאַם באַלטאַיש.

סעיטשאַס35 - עונה האיש - פאגאדי סקארא פרידו, מניע אוו קאנטאָרו נאדא.

ניעט36 - פונה אלי - נוזשנא זנאט אוו טשאָם דיעלא.

••

מתמיהתו של חימקא הבנתי, כי המבוא האפל אשר דרך בו שלחני נחמנ­סאהן ללכת אל בית הפקידות הוא מבוא מיוחד לחוטאים מיוחדים במינם, ואשר הובאה זו (כלומר דרך מבוא זה) היא מורה לדעת כובד חטא של המובא.

אמנם עלי לא פעל זה שום רושם כלל, ופניתי ללכת אל בית הפקידות, הוא החדר אשר דלתו פתוחה לרוחה, והוא המקום אשר שם מדברים ברצון וגם באונס, כפי מליצתו של נחמנסאהן.

••

מסכת גיהנם מדור ראשון

דרכתי על המפתן והנה חדר גדול מ­רובע, כי"ב אמה על י"ב אמה, ושולחנות ארוכות לכל שלשת כותלי החדר. מעבר האחד יושבות כותבות כעשרים אשה, רובן מקטורת בפיהן, כותבות ומעשנות. פניהן אל הבית, ולמולן ספסלים ארוכים כארכם של השולחנות, מקום מושב בשביל האורחים, האזרחים המובאים.

ומימין הכניסה, בסמוך אצל הדלת המובילה לימין - כי ג' פתחים בחדר זה, הראשון הפתוח לרוחה להאסירים המובאים מהמבוא האפל, המיוחד לאסי­רים מכובדים, פתח השני מימין, כנראה אשר דרך שם מביאים אסירים ממבוא אחר (אשר חימקע הנ"ל חשב כי דרך שם באתי גם אני) לאסירים בינונים או פשוטים, ופתח השלישי המוביל למדור השני - ומימין פתח הכניסה מהמבוא האפל בין פתח מבוא השני, שם ראיתי מונח על הרצפה הילקוט שלי עם מחסה הפליעד.

מחזה מוזר, כארבעים או יותר איש יושבים בחדר זה, כעשרים כותבות וכ­עשרים איש אסירים היושבים למולן. הכותבות כותבות על גליון ארוך, ובכל רגע מגביהות עיניהן אל היושב למולן לשאול אצלו שאלה הכתובה בהגליון, ואסיר היושב למולה עונה, ברצון וב­אונס.

ובכל זה שקיטה חרישית בבית כאלו אין שם איש, הכל שוקט, שקיטת נר גועת, דומית גוסס, השאלות והתשובות נשאלות ונענות בלחישה, ונשמע רק קול העט המשתרע עלי גליון.

באמצע החדר במקום המרוח עומדים בני אדם, כנראה מלאכתם היא להשגיח על הסדר, כי הם אינם מדברים ביניהם, אינם משיחים אף הגה קל, רק מביטים בכל עבר ופינה, ועל כל אחד ואחד ביחוד, על שיחות הכותבות עם האסי­רים, על מראה פני האסירים, ועל הכל.

בני אדם הללו, חגורים בכלי זיין, מלובשים בבגדי חיל פשוטים, אבל מראיהם מטיל אימה, פניהם אדומים וזו­עפים, עיניהם מבריקות, וכפתורי בגדי­הם נחושת קלל, ומבנה גופם איתן.

הרושם הכללי; פה הוא מקום אריגת הרשת, וכל דבור וכל הגה הנרשם בגליון זה הוא יסוד הבנין אשר יבנה אחרי כן החוקר ודורש. פה הוא רק בית אוסף החומר, חומר האשמה, חומר ה­עלילה, פה הוא ספור האסיר: שמו, כנוייו, שנותיו, מולדתו, גזעו, דתו, מ­גורו, מעשהו, מספר בני ביתו, שמם ושנותיהם, אבל על ידי יתר עשיריות השאלות, נהפך הנשאל ממספר - למודה על כמה דברים וענינים הבלתי עולים על רעיונו תחילה. על ידי רכות הנהגת הכותבות, וחלקת דבריהן ועם זה בלבול רעיוני הנשאל ומצבו המדוכא, נעשו תשובות גליון זה חומר עשיר ורכוש גדול ביד החוקר דין, הבא אחרי כן בטענת הודאת בעל דין.

••

עודני מביט על כל הנעשה בחדר זה, מדור הראשון של הגיהנום, ואחד מהבני אדם הניף ידו ומרמז לי ללכת אל קצה אחד השולחנות אשר משמאל כניסתי, כי שם יש מקום פנוי לשבת מול אחת הכותבות אשר עתה זה גמרה מלאכתה עם אחד האסירים.

רואה הנני איך כי הכותבת מוסרת לאחד מפלוגת המלוים - על כל סוג פועל ישנם מלאכים מיוחדים, ואין האחד נכנס לתוך מלאכתו של חבירו, ופלוגת המלוים ענינם ללוות את האסיר, מחדר לחדר וממדור למדור, ומשתנים הם במלבושת כלי זיינם לפי תוכן מלאכתם - את ניירותיו ותעודותיו של האסיר, למען להביאו למדור השני, ועם זה נייר עם מספר הנקרא יארליק.

את השם יארליק פוגשים אנו בכמה מקומות שונים. באים אנחנו אל חנות גדולה לקנות סחורה, מינים שונים הבאים ממערכות שונות של החנות אל מקום אחד אל מקום התשלום, קאַססע, ושם ניתן להקונה יארליק אשר בו מ­סומן המספר של התחבושת - פאַקעט - שלו.

שולחים אנחנו איזה חפצים ע"י מסילת הברזל, בין שילוח מהיר או בלתי מהיר, מקבלים אנחנו תעודה ובה כתוב מספר היארליק.

אבל כאן, כלומר שם, שם בשפּאַלער­קע גם על אנשים נותנים יארליק, אבל נבדל הוא בזה מיארליק הרגיל, כי היארליק הרגיל מדביקים על תכריך הסחורה, אבל יארליק זה אינו נדבק על האדם ממש, כלומר על גופו רק על נשמתו כלומר מחליפים שמו בשם ה­מספר שנאמר בהיארליק.

והי' לבאר, עד מדור זה, האדם אם כי אסיר הוא, המלאכים בין של כת הא' ובין הכת הב' קוראים אותו בשמו. ומכיון שבא למדור זה וכתב וחתם על הגליון האמור, נחלף שמו במספר של היארליק ומכאן ולהבא הוא נקרא בשם המספר.

אינני יודע אם מספר היארליק הוא מספר של חדש, של יום, של מערכה - אבל יודע הנני כי זה שהי' לפני, אשר עלי למלאות מקום מושבו הוא יארליק 26803, האיש אשר עוד זה לא כבר ישב על קצה הספסל זה כאיש בין אנשים, מלבשתו בבגדים בינונים, מראהו כבן ששים, בעל פנים טובים, כנראה עוסק במלאכת מחשבת, עורך­ספרים (בוכ­האַלטער) או מנהל איזה בית מסחר, מתון, דיבורו בנחת ובנימוס.

מכיון שעמד ממושבו, והמלוה קרב אליו, ויקח את התעודה ויסתכל בה ויאמר, אָהאָ כמה נכתב כאן, נהפך פני בעל המספר 26803 לירקון, בתי עיניו נפלו מעל חוטמו וכולו רועד.

הלוך אחרי - מפקד המלוה - אל תתרגש, בעוד שעה תנוח על מצע קש ותבן ותשתרע על נסרים דקים. . . (יותר לא שמעתי רק ראיתי כי מוליכים אותו אל החדר הסמוך לזה, משמאל לחדר זה).

••

שבו אזרח - אומרת הכותבת - הא לכם גליון שאלות, וכתבו מענה ברורה על כל שאלה הנשאלת בזה, והמענה תכתבו במקום מיוחד לכל מענה ומענה ביחוד.

אין לי מה לכתוב - עניתי - כל האמור בגליון זה אינו מתיחס אלי, ואין לי מה לענות עליו.

איך? - שואלת הכותבת - האם אין ברצונכם להשמע לחוקי בית הפקידות? חק ידוע הוא לכל איש הבא הנה, עליו למלאות גליון שאלות הלז, ולהשיב מענה ברורה על כל שאלה.

אנכי - הנני מגיד - לא באתי הנה עם ביקור, כי אם הביאו אותי הנה, ואלו אשר הביאוני יודעים המה מי אני ומה אני, ואם כן איפה למה לי לעשות דבר שאין לי שום צורך בזה.

השוכחים אתם אי' אתם נמצאים? או בינתכם בלתי מסודרה? סדרים חדשים אתם חפצים להנהיג בבית פקידתינו? מה שמכם?

יודע אני שהנני אסיר מובא לשפאַ­לערקע, תודה לא­ל בינתי מסודרה, אין אני חפץ לעשות סדרים חדשים, שמי שניאורסאָהן, גר הנני פה ברחוב מאַחאָ­וואַיא בבית כ"ב מעון י"ב. וגליון שאלות לא אכתוב. את הדברים האלה יכולים אתן לכתוב.

הכותבת לוקחת גליון וכותבת, השם, הכינוי, הכתובת, ושואלת: מה התואר שלכם?

- אנכי אזרח נכבד לדורותיו.

תואר זה אין כעת במדינתינו.

אינני יודע אם ישנו התואר הלזה, אם איננו, אבל תוארי הוא, אזרח נכבד ל­דורותיו.

- מה מעשיכם?

- אנכי עוסק בלימודים. למוד המח­קר האלקי הנק' בשם חסידות, ולימוד ידיעות הלכות והמצוות ע"פ דת ישראל.

- דת? מחקר אולקי?

- כן, מחקר אלקי. א­ל אחד ברא ויצר את הכל, ומנהיג את עולמו עם כל ברואיו, הרמש הרומש בים, תולע קטן במדבר שמם והאנשים החיים בישוב.

איך אני יכולה לכתוב כזאת על גליון שאלות זה?

- מי מצוה לכתוב? לדידי לא תכתבו מאומה, אתן חפצים לכתוב - כתבו, אם אין אתן חפצים לכתוב לא תכתבו.

••

בשעה זו נראו שלשה אנשים בפתח של המדור השני מביטים למדור זה, מחפשים בעיניהם אנה ואנה, וכאשר הסתכלו במקום מושבי רושם פניהם הראה כי מצאו את אשר חפשו.

באחד מהשלשה הכרתי את מוביל המרכבה אשר בה נסעתי ממעוני ל­שפאלערקע, שלש אנשים הללו כולם צעירים מלובשים במלבושי אזרח רגי­לים, מכנסיים קצרים וכתונות משי, בעלי צבעים שונים בטעם אנגלי או אמריקני, בתי רגלים גבוהים אדומים, עם כפתורים, חגורות רחבות עם צלחת לשעון בשמאל וקנה רובה מימין, ו­שערותיהם סרוקות במשטר, ונחת רוח מתוח על פניהם הקר ככפור.

כניסתם של שלשה אנשים הללו הפיחה אימה קרה, באוירה של המדור הלזה, הכותבות והקבוצה של בני אדם העומדים באמצע הבית, הגם שלא הגידו מאומה ולא הוסיפו איזה תנועה במלאכ­תם הרגילה, אבל אויר החדר נשתנה לרגלי ביאת שלשה אלה.

באין אומר ובאין דברים, עמדו שלשה אלה, אבל כניסתם כנראה הביאה חרדת מות, אימת צלמות גם על פקידי בית זה, כל אחת הכותבות התכווצה והעמיקה במלאכת כתיבתה, ופני הקבו­צה אשר באמצע הבית מתאדמים ומת­לבנים, ועיניהם הולכות אנה ואנה, כ­מנגני בכנור למראה שרביטו של מצביא זועם.

אחד מהשלשה הוציא מצלחת מכנסיו כלי כסף מבריק מלא מקטורים, ויקח לו מקטרת ויכבד גם את חביריו העומדים על ידו, וכולם מסתכלים אל עבר פני השולחן הזה, רואה הנני ברור כי מחפשים הם עלילה נימוסית, הזדמנות של מה בכך איך לגשת אל שולחן זה.

הבנתי כי חפצים הם לידע מה שכות­בים בגליון זה, ברור לי אשר האנשים הללו יודעים אותי ואת עניני, אינני יודע אם הם מפקידי מדור השני או השלישי, אבל בכל אופן פקידים גבוהים המה הבלתי רגילים לבקר מדור זה, ולזאת ביקורם זה הביא איזה רעדה בכל פקידי הבית הלזה.

משער הנני כי חפצים לקחת חלק בעריכת גליון זה, אשר מלבד המענות הברורות על כל השאלות הנשאלות בו, היו תאבים במאד לתקוע מסמרות אשר יוכלו אחרי כן לתלות בהם עלילותם.

אבל האפשר הדבר דבר כזה אשר פקידים גבוהים יתערבו בדבר המסור ונתון על יד כותבת פשוטה, הלא בזה יכול להראות כי דבר סתר צפון בזה?

••

מה לי לעשות? - הכותבת, כשואלת לעצמה ומעשנת את המקטרת - אנכי אינני יכולה לכתוב דברים כאלה. עלי לשאול כל שאלה האמורה בזה, ואת המענה עלי לכתוב, ודברים כאלו, אלקים, דת, מצות, אינני יכולה לכתוב.

האפשר - שואל הנני - גם לאסיר לעשן מקטרת?

כן - באולם זה אינו אסור לעשן, אבל האסירים אינם מעשנים, ואם תרצו לעשן אז אשאלה רשיון מאחד הפקידים העומדים בקבוצה שבאמצע הבית. תשו­בה זו הגידה באופן אשר הפקידים ה­גבוהים אשר עמדו לא רחוק משולחן זה שמעו זאת.

בצחוק קל מרחף על שפתיו נגש אחד משלשת הפקידים הגבוהים ושאל כ­מתמי': האזרח הלזה חפץ לעשן מקטו­רת? ופונה אלי: פה אין אוסרים את ה­עישון, יכולים אתם לעשן.

לקחתי מקטורת, והפקיד הואיל לתת לי המקטרת שלו לעשון ממנו את מקטורתי. הגדתי לו תודתי, ואמרתי כי יש לי עצי גפרית.

אין אני - מתאוננת הכותבת לפני הפקיד שקרב על השלחן - יכולה לכתוב גליון אזרח זה הבלתי עונה על שאלות הגליון. באמרו כי אין לו יחס עם כל הכתוב בזה, ואיננו חפץ לענות כל מאום, רק שמו, כינויו, כתובתו ותארו.

הפקיד לוקח הגליון ומסתכל בו רגעים אחדים, ופונה אלי: הלא בגליון זה לא עניתם על השאלות מאומה, עלי­כם למלאותו כולו ובלא זה אי אפשר הוא.

- דברו הגיד במנוחה גמורה, כמנהל פועל המסתכל בהרצאת של אחד מ­פקידי המערכות, ויוסף להגיד:

בטח יודע הוא אזרח זה אי' הוא נמצא, בבית פקידות זו יש לה נימוסי' וחוקי' וכל הבאים הנה צריכים המה להשמע אל אשר מבקשים אותם, ורגי­לים המה פקידי בית פקידות זו אשר בקשותיהם מתמלאות בדיוק וגם ב­מהירות.

חפץ הנני - הגדתי - להשתמש בהז­דמנות זו ולברר, האם הבטחתם של באי כח פקידות זו או בדיוק יותר, צירי בית פקידות זו, נאמנות ואפשר לבטוח כי יתמלאו גם הן בדיוק.

לא אבין, - אמר הפקיד - מה אתם אומרים, אזרח.

ציר בית הפקידות אשר בא בלילה לאסריני הגיד לי כי יתנו לי להניח תפילין ולהתפלל, וזה שעה ומחצה ש­הנני מתגולל פה ועדיין הבטחתו לא נתמלאה, הוא אמר, ומעצמו, כי לא שאלוהו אודות זה, כי נקרא הנני לכאן רק על איזה שעות, אשר בבואי יחכו לי אחדים מהפקידים הגבוהים וישאלו אצלי שאלות אחדות וירשו לי לילך הביתה.

אינני יודע לאיזה צורך הי' לו להציר הלזה להגיד דברים אלו, אין זה אלא כי חפץ להשלות נפש אנשי ביתי יחיו, או לנקום על ידי שחוק כזה, ואחת היא לי אם הנני מבין דרכי הצירים והנהגתם אם לאו.

אבל - הנני יהודי דתי, הנני חפץ להניח תפילין ולהתפלל, איש אין בארץ, אשר יכול להפריע אותי מעבודת האלקים, את זה דרשתי ברגע מאסרי, דבר זה הבטיח לי ציר בית פקידות ג.פ.או. וסיים דבריו: אם כי קומוניסט הנני - באירוניא37 - את דברי לא אשנה, כן היו דבריו, ואת זה הנני דורש עתה.

ובהנוגע לגליון השאלות, הגדתי כי אנכי לא באתי הנה, רק הביאו אותי צירי פקידות ג. פ. או. ולא אפונה כי הצירים הללו וגם הפקידים הגבוהים יודעים מי אני ומה אני, אנכי הנני מגיד כדברים האלה:

"אנכי הרבי שניאורסאהן בן הרבי המפורסם מליובאוויטש, תוארו אזרח נכבד לדורותיו, נולד בליובאַוויטש, למד בישיבה, גר כשמונה וחצי שנה ברוסטוב וכשלשה שנים בלענינ­גראד, עוסק בלימודים: לימוד מחקר אלקי חסידות, ובירורי הלכות ומצות דת ישראל, וכמו כל היהודים שומרי דת אין לי שום יחס אל מדיניות (פוליטיק) ויותר אין לי מה לכתוב".

הדבור המוחלט, המענה הברורה, ה­קרירות ועישון המקטורת, היו כלי ה­טבע ללמעלה מן הטבע, והפקיד כמדבר לעצמו אמר: וואפראָצעס38 עטאָ דאָס­טאַטאצנא. ויפנה אל הכותבת ויאמר בשחוק קל, ובעינים בוערות, כתבו כמו שאומר האזרח.

ומה יהי' בנוגע להתפלה? הנני פונה בשאלתי אל הפקיד.

על זה — עונה בגאון — יענה לכם ראש הפקידים של המערכה אשר לשם תובלו לשבת. וילך בזעף עצור.

הכותבת לקחה גליון חדש ותכתוב בו את הדברים האמורים בזהירות גדולה, ותתן לי לחתום.

אנכי לקחתי את הגליון וקראתי בכל הכתוב בו, ובכל שאר השאלות עשיתי קו של מחק המעיד ברור כי על שאלה זו לא עניתי, וככלותי לקרא כולו חתמתי.

במשך זמן זה שוחחו ביניהם שלשת האנשים ולכסות עינים פנו כה וכה וילכו.

***

רגעים אחדים חכו פה, אומרת ה­כותבת, ותקח את הגליון ותלך אל מדור השני ותבוא חזרה, ותקח פסת נייר בגודל כרטיס מכתב גלוי אשר אותי' גדולות שחורות כתובים עליו כזה:

יארליק מספר עם קו של נקודות..

רואה הנני אשר בעוד רגע גם אנכי הנני נעשה יארליק, אינני יודע עדיין איזה מספר, אבל בעוד רגע גם את זה אדע. עדיין כותבת בספרים: ספרים גדולים ועבים, כמה ספרים יש שם. כל כותבת יש לה ספרים גדולים ועבים, עבים מאד, ומה כותבת שם לא אדע. אבל כותבת בספר ומניחים חותמות על גליון השאלות אשר חתמתי עליו.

לא אכחד כי מזה שמניחים חותמות על גליון השאלות הנני נהנה, הייתי נהנה יותר אם לא הייתי בא לשם כל עיקר, אבל מכיון שבאתי לשם, והוכרחתי לכתוב ולחתום, הלא טוב יותר כי יהי' עליו גם חותמות למען אשר לא יוחלף באחר.. או בחדש.. כי מי יודע תוכן רוחם של הפקידים הללו העלולים לברוא יש ודבר.. מאין.. אבל חותמות הללו שמירה הן.

הכתיבה בארבעת ספרים העבים נגמרה, והיד כותבת בהיארליק ובמקום הקו של הנקודות הועמד מספר 26818, וברגע זו נהייתי יארליק, ובטח - חושב הנני - בעוד רגעים אחדים יבוא המלוה ללוני למדור השני. או ישר לראש פקיד המערכה אשר עלי — לדברי חימקע ולדברי הפקיד הגבוה — לשבת שם.

כן, הכל מוכן — אומרת הכותבת ומסתכלת בהגליון ואומרת כמדברת לעצמה — כן נכתב מעט אבל תוכנו רב — ואותות חמלה נראו בפני' ולוחשת ואומרת: אפשר נדרש לכם למסור דבר מה לבני ביתכם הגידו לי ואמצא אופן למסור להם תיכף בבואי מעבודתי.

אנכי לא עניתי על זה כל מאום, רק חכיתי לבא המלוה כי כבר התחלתי להרגיש בעינוי הדין, כבר חפצתי לדעת החלט דבר, כבר הנני מתרגש מכל ההקדמות הבלתי דרושות לי הללו.

הכותבת קבצה כל התעודות ואומרת לי ללכת אחרי' אל אשר תוליכיני, כי כן צוותה אשר לא תמסור אותי ע"י מלוה.

***

כאמור כבר התרגשתי, השעון דפק חצי שעה חמישית כבר שבעתי תילי תילין, שיחה עם חימקא, זכרון יום השוק הליובאוויטשי, הליכת אנשי הכפר עם סוסיהם לשתות מי הבאר, ההתוכחות עם הכותבת, השיחה עם הפקיד הגבוה, כל אלה כבר הי' לי לזרא וחפצתי לבוא לידי איזה דבר ממש, לדבר עם חוקר ודורש או לשבת במאסר, אבל בכל אופן להפטר מענוי זה של מישמוש נשמה.

בחוזק לב ובצעדים רגילים הלכתי אל אשר יבילוני, עברתי החדר השני אשר בישבי במדור הראשון דמיתי כי הנהו זה מדור השני, עתה הנני רואה כי טעיתי, עברנו עוד חדר ושלישי ובא הנני לידי מבוא אפל ואיננו זה אשר דרך בו הביאני נחמנסאהן בתחלה, שם דולקים נרות אחדים ואין בו שמירת מזויינת ובהמבוא הזה עלינו לרדת בשליבות של ברזל כארבעה או חמשה סולמות.

את ילקוטי — הנני אומר — עזבתי בהבית אשר שם כתבתי את הגליון האם אוכל לחזור אחרי כן לקחת אותו, עומד הוא שם בין דלת הכניסה מהמבוא האפל אל פתח המבוא השני, שק אדמדם מעוטף במכסה ועליו מונח מכסה הפליעד ירקרק.

מדוע לא לקחתם חפציכם, עתה אי אפשר לכם לשוב, דרוש יהי' לכתוב בקשה ורשיון מיוחד, אשר דבר כזה אי אפשר להעשות השעה, אין לי עצה אחרת כי אם שאנכי אלכה ואביאה את החפיצים הנה, או טוב יותר אשר בשובי אביאה אותם, או אפשר ירשו לי לשלחם ע"י אחד המלוים. עליכם לדעת כי השמירה בפה גדולה היא במאד, ועל כל דבר פשע של מלה יתירה או הוראת איזה קירוב אל אחד האסירים יכולים לענש במושב של שלשה וארבעה ירחים, טוב יותר אשר בבואכם אל החדר שהנני מובילה אתכם, תגידו כי שכחתם לקחת חפציכם, ובטח ירשו לי להביא אותם הנה. דעו כי אשמה גדולה גוללים עליכם, אנכי יודעת כי חומר רב נאסף לנגדכם, עתה ידעתי מי אתם, כבר שמעתי מפי הפקידים, ב. ר. דעו כי רעה גדולה חפצים לעשות לכם, המצב הוא נורא, ובין השלשה פקידים האחד הי' ר. בעצמו.

***

הננו הולכים סולם אחר סולם והיא מספרת, רגעים נדמה לי כי שקרים והבהלה המה ולרגעים נדמה לי כי דברי אמת המה, ומי יודע, אפשר כי גם הכותבת הלזו קורטוב של אנושיות יש בה, ולא אכחד כי רגעים אחדים היו לי כבדים ביותר, רעיונותי מתטשטשים, לבבי דופק בחזקה, רגלי כושלות, ורעד פנימי עובר בכל גופי.

ובכל זה אינני שואל אנה מוליכים אותי, אם כי ידעתי ברור אשר הכותבת תאמר לי, אבל פחדתי פן יפעלו עלי דברי' רושם חזק ביותר ואפול ברוחי, לא כן כאשר אינני יודע הנני מרגיש א"ע חזק ביותר.

שנים עשר איש — מספרת — הובאו בלילה זה, רובם כהני דת, רוסים, לוטע­ראנים, אשכנזים, פולנים, מולא39, ויהודי אחד — רק אתכם, רוסי אחד גרוזיני ופולני הביאו ישר דרך מבוא האפל (הוא המבוא אשר דרך בו שלחני נחמנסאהן) בשמירה מזויינת ישר אל חדר השלישי (כנראה זהו באחד הפתחים אשר בהמבוא האפל) ומשם אל המכפלה השני' אשר מתחת לבית, ושם הומתו ביריית קנה רובה, בלא חקירה ודרישה, רק הודיעו לנו לכתוב בספר, לא כן אלו אשר מצווים לכתוב גליון שאלות, בטח איזה ימים תשבו עוד במבצר, ואחרי כן חקירה ודרישה.

צוויתי להוביל אתכם בדרך זה אל הקומה הראשונה מקום מושב המבקרים, קונטרול, אשר דרך שם מעבירים כל האסירים המובאים לשפאלערנא.

עתה הבנתי כי הולכה זו היא לשם הבהלה והפחדה כי החשך, והסולמות והשליבות של ברזל, שחרות הכתלים, והאויר מעופש מעוררים רגש עז וחשד של הולכה למקום איום אף נורא.

מאמין הנני כי אנשים בעלי רגש אשר עטם עט סופר, היו מוצאים חומר רב לכתיבת ספרים ארוכים עפ"י יסודי ההנהגה ורוחה אשר עבר עלי במשך שתי שעות הללו, מאז הובאתי הנה עד בואי אל מקום מושב המבקרים אשר לשם מביאים אסירים רגילים.

***

דפיקה בדלת ושומר הפתח איש חיל מזויין בסדר הרגיל פותח את הדלת, ובתמהון רב שואל, והמשמר איהו?

משמר אין! ענתה הכותבת, אנכי צוויתי להביא את האסיר האזרח הזה אל חדר הרביעי, תנו לי ללכת.

והאות? שואל השומר.

אינני יודעת, קראו הנה את החבר. . .

צאו המסדרונה — עונה השומר — ואסגור את הדלת ואקרא את החבר. . . והוא יתן לכם הרשיון לכנוס, אנכי אינני יכול להניח אתכם פה.

עד כמה גדולה השמירה — אומרת — בפה, על כל צעד וצעד שמירה גדולה, חרב וחנית, קנה רובה וכדון.

כבר הוא לי לזרא כל המשחק הלזה, כי רואה הנני אשר הפחדים וההבהלה הוא ראשית הכל והוא יסוד או אמצעי לבצוע מזימות. ואסור הצדה, ואשען בכותל ואחכה.

רגעים אחדים והדלת נפתחה ופני איש שחור כעורב עם שערות ארוכות פרועות לבוש בכתונת ירוקה בלי חגו­רה, נראה במפתן הבית.

צפרא טבא, חבר. . . אומרת הכות­בת, הפקיד. . . צוה עלי להוביל האסיר הזה אל בית המבקרים הרביעי דרך מבוא זה, תן לי הרשות לקיים הפקודה, כי דבר לי אל החבר המבקר. . . ל­השמיע בעל פה.

החבר. . . בעל פנים המזוהמות, מדד אותי במבטו מכף רגלי עד ראשי, ורואה הנני, כי בוז יבוז לי ולמלבושי, ועפר ואפר הנני בעיניו.

גירוד בגבחת ורקיקה גדולה, פיהוק ארוך, ופזמון חד וחלק יוצא מבין שיני הארי הלזה: אופל יקח את כל האסירים. משנה עבודה עבדתי הלילה הלזה, וזה רק כשעה אשר שכבתי לנוח, והנה הרוח השחור הביא חתיכת זבל כזה. האם חולה הי' לבוא דרך המבוא אשר כל האסירים הולכים. ומה לו דרך מבוא זה, דרך מבוא זה מוליכים אל המכפלה התחתונה לנוח שינת עולמים.

אין לי זמן, אמור להחבר השומר אשר יתן לי לקיים את הפּקודה. שם בבית הפקידות עבודה רבה ואין לי זמן לחכות הרבה.

לך — אומר החבר בעל המליצה — ופותח פיו בפיהוק ארוך ובקול משונה.

מדבר דברים בלתי מובנים, רק סיפא של המליצה היא בברכה משולשת: יקחם אופל, אתכם עם כל האסירים יחדיו.

***

באים אנחנו במבוא קצר, אפל, ואחרי כן פונים לימין במבוא בהיר וצעדים אחדים, ונכנסים לחדר מרובע גדול ב­ערך ח' אמה על ח' אמה, ארבעה שול­חנות כתיבה עומדים עם כסאות. שני שולחנות ריקנים, ובשני שולחנות יוש­בים שני פקידים. איש איש מהם עסוק במלאכתו, ספרים פתוחים וניירות מונ­חות על השולחנות.

הכותבת מיהרה ללכת ותקרב אל אחד הפקידים ותאמר: הבאתי את יארליק 26818. ותניח את הניירות על השולחן.

מראה פני הפקידים האלו הם כמראה פני הפקידים מאז ומקדם, הרגילים לשבת אצל שולחן העבודה, ובעצלות מדפדפים בדפי הספרים העבים ומחט­טים בהחמרים חמרים תעודות וניירות המתגלגלים על שלחנם.

גם הפקידים האלו כנראה עיפים הם ביותר, כי ישיבתם בשעה זו פה היא, כעין נדבה או הכרח. מרגע לרגע יפהקו בפיהוקים ארוכים, מתגרדים בגבחתם וקדחתם, מגביהים נייר ומניחים אותו חזרה ותנועותיהם כבדות.

הכותבת הגידה איזה לחש להפקיד, אשר עורר אותו להתגבר על עיפותו ועצלותו ויפנה אלי לאמור: חכו בחדר זה, ובאצבעו מראה על הדלת אשר מימין הכניסה.

טוב — עניתי — אבל חפציי נשארו שם במקום אשר כתבתי הגליון, ואיך אוכל להשיגם הנה, האפשר לשלוח מי להביאם.

אין לנו משרתים — עונה הפקיד ברוגז — אשר יטפל עם החפצים של האסירים, ולמה לכם חפצים שלכם? שם בחדר כלאכם אין נדרש לכם חפצים, מה יש אצלכם שמה?

שם — עניתי — יש לי ילקוט אשר בו נמצאים איזה דברים הנצרכים לי: תפילין, טלית, סידור תפלה, תהלים ועוד, ושמיכת משי עבה ירקרקת, אם יצוה לאחד המשרתים להביא אשלם לו עבור טרחתו.

— בורזשויסקיע וויחאָדקי, טשאיע­ויע40 — מגיד הפקיד בחימה — משרתים תן להם, חולים הם האסירים לשאת בעצמם את ילקוטיהם. כל מלבושי הדת אסורים להביא בכותלי בית הכלא. בין כך ובין כך, הפקיד ראש המערכה אשר תחת השגחתו תושלחו יקח אצלכם כל לבושי וספרי הדת, ואחת היא לכם אם ישארו בבית הפקידות או באוצר — סקלאַד — ראש פקידי המערכה. הניחו ההבלים שלכם, עליכם לדעת כי אסיר אתם.

במשך השתי שעות — עניתי ברגש — שהנני פה כבר, שמעתי איזה עשרות פעמים כי אסיר הנני. אינני יודע אם רק אני לבד הנני אסיר או גם כל הפקידים שבפה אסירים הנה, כי כמוני כמוכם, אי אתם רשאים ואי אתם יכולים לזוז ממקום משמרתכם, וכמו שאנכי צריך להשמע לפקודת המשמעת כן גם אתם מחוייבים לקיים חובתכם, ואל לכם להשמיעני דברי בוז על כל דבר שבדת הקדוש לי, החוק מרשה לי לדרוש את חפציי ולתת הרשיון להתפלל.

ההתרגשות שלי עשתה רושם חזק עד כי גם הפקיד השני נתעורר משינתו, ויבט עלינו כולנו בעינים מפיקות תמהון, והפקיד שלי ברוגזה מחליק את שפמיו וחוטט בחמרי הניירות המונחים על שלחנו.

כנראה אשר בלתי רגילים המה לש­מוע קול מדבר בשפה ברורה, כי אמת הדבר אשר בעת ההיא שפכתי חמתי שהתקבץ בשעת שבתי במדור הראשון. הפקיד עומד ממקום מושבו וקרב אלי ופותח דלת ואומר: שבו בחדר זה עד אשר אקרא אתכם, יוצא וסוגר את הדלת.

***

מסכת גיהנם מדור שני

הנני נכנס אל החדר הסתום מכל צדדיו זולת פתח זה אשר בו נכנסתי. חדר לא גדול, בערך כארבעה אמות רוחב על שמונה אמות אורך. כותליו משוחים בששר. חלון אחד גדול, מכוסה מבחוץ בפסי ברזל, כמנהג כל החלונות אשר בבתי אסורים, ובפרט שפאלערקע, שולחן באמצע החדר ואיזה כסאות מסביב לו.

ישבתי על אחת הכסאות ואתבונן, השעון התלוי בכותל מראה ארבעים מינוט על שעה החמישית. מה עושים בני ביתי יחי', מתנוצץ רעיון במוחי. כבר ידוע הוא המאסר בבתי ידידינו וגם בכפר החדש41, ואנחה עמוקה יוצאה מלבי.

***

אי אפשר לי בשעה זו ואינני רשאי לחשוב מחשבות כאלו הפועלות נמיכת רוח. פה אין מקום לעצבות ושפלות, המקום והזמן דורשים חסדי השי"ת ועזרתו באמצת הלב והגבהת רוח ועם זה לשים דעת ולב על כל פרטי השגחה העליונה, שיכולים לבוא רק מתוך התבוננות של מרירות והסתכלות בציור פני קדש הקדשים הוד אאמו"ר הרה"ק זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע..........................

(אותיות המחשבה). .....................

....................................................

........... אבא, אבא קדישא*41. .........

רגעים אחדים נדמה לי אשר אפשר כי במקום הזה אשב, בחדר זה יחזיקו אותי, אבל האפשר הדבר, כי בחדר כזה יושיבו אסיר ומה גם לא אסיר פשוט, כי אם אסיר שצריכים להנקם ממנו, ולהת­עולל בו, ולהעיקו, ולפתוח את פיו להו­ציא דבורים ולהכריחו לדבר ולספר.

אין אני רשאי לחשוב כן.

הנני צריך להכין את עצמי להנהגה אחרת, למצב אחר, מצב של אסיר. מצב כזה אשר עד היום לא ידעתיו. מצב של מבצר פעטראָפאַוולאָסקע, או של טיינע סאָוועט42 ומחויב הנני להתרגל בזה בכדי שלא להבהל ושלא לפחוד, למען אשר אוכל החזיק מעמדי שלא לסור ימין ושמאל, מאת אשר החלטתי, לבלי לתת את גאון יעקב למרמס, וד' הוא יחזקני.

עוד לא עברו שלש שעות וכבר הנני עיף, אין בי מתום. ראשי יכאב לי במאד, לבבי יכאב וגם דוקר בצדי השמאלית. נוסף על כולם הכאב בגרון.

בשעה זו עלי לבלי שים לב אל כל כאבי גופי לעומת כאב נפשי, ונפשי תכאב לי במאד.

אנא ה' הביטה וראה בעוני עמך, הלא לא אותי הושיבו במאסר, ולא אותי הם חפצים לענוש, כי אני מה אני, רק מה שהנני גזע אבות קדושים ואחד האבנים אשר עמודי חצרות ה' חצרות התורה נשענים עליהם. אנא ה'. ...................

עוד חמשה מינוט ויהי' שעה ה­חמישית. מה טוב הי' אם הי' מביאים לי את ילקוטי והי' נותנים לי להתפלל, כאן בחדר זה. מי יודע אפשר בגלל זאת הובאתי הנה. כי מי שאמר והי' העולם שגזר אשר במבוא הבהיר — מקום שם ישבתי לנוח בתחלת בואי — יבוא ביום פלוני ובשעה פלונית איש יהודי ויאמר שם ברכת השחר ושיר של פגעים, הוא ית' גזר אשר במקום זה יתפלל איש יהודי. להביא כוונה עליונה סתומה ונעלמה זו מהכח אל הפועל, הלא א"א הי' באופן אחר.

בה ברגע חשבתי כי כל איש יהודי המאמין בה' באמונה טהורה עפ"י תורת הוד כ"ק הבעש"ט והוד כ"ק אבותינו רבותינו הק' זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע — הנה ברור לו, אשר טל של תחי' המה דריכת כפי רגל אנשים ישרים להאבנים הללו או להעצים הללו, על רצפה זו במבואות החשכים הללו בסולמות ושלי­בות של ברזל, אשר מתחלת בנינם נבנו בשביל לענוש בני אדם, בשביל להמיט מועקה על צוארי בני איש, בשביל ללחוץ ולדחוק את כל הבא תחת צל קורת הבית ההיא.

ובכן איש יהודי הבא לשם צריך לכונן את המוח ולב לאמר שם פסוקי תורה, פסוקי תהלים, ולחשוב מחשבות ביחוד א"ס ב"ה ביחוד גמור, אשר מלא כל הארץ כבודו, גם במערות פריצים, ובהיכלי שואפי דם.

ברעיוני חולפת ועוברת התמונה הנהדרה אשר הראני הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, בהיותי נער בן חמש או תחלת שש שנה43.

***

נוסעים אנחנו אז בין הרי קרים, בין סעוואַסטאָפאָל ליאלטע44 במרכבת עג­לת צב רתומה לארבעה סוסים, כמנהג המקום ההוא.

הנוסעים, הוד כ"ק ארמו"ר הרה"ק זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, ותבדל לחיים טובים ארוכים ונעימים בטוב רוחני וגשמי כבוד אמי מורתי הרבנית הכבודה ת' לאויט"א9, ואצל העגלון יושבת ה­מבשלת, האשה האומנת שלי.

המסע הוא בין הרים גבוהים, גבוהים מאד, מקום סלעים, והדרך סובבת והו­לכת מתחת להרים, מימין — ההר ומ­שמאל — שפת הים.

עוברים אנחנו דרך תחנה אחת אשר מקומה בהר, ומשם ואילך הנסיעה בין ההרים. באחד המקומות עמדנו לנוח על פני השדה, כלומר, בין תחנה לתחנה, אשר רגילים המה הרכבים לרעות את בהמתם שמה.

ישבנו על אחד הסלעים, הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, פנה לו הצדה, תחת אחד הסלעים ה­גבוהים, או מדויק יותר, נכנס בבקעה קטנה בין שני סלעים גבוהים, ויתפלל תפלת המנחה, אם כי השעה עדיין שעה שני' צהרים.

כבוד אמי מורתי הרבנית הכבודה ת' לאויט"א, העריכה איזה עניני מאכל. כי עלינו עוד לנסוע כחמש או שש שעות במרכבה זו, או במרכבה אחרת.

ואני, אם כי חפצי הי' יותר להיות בחברת הרכב, המתעסק עם הארבעה סוסים אשר לו, אבל אבן כבד מעיק על לבי, הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, הגיד לי אשר בבואנו ליאלטע, יבוא לשם איש מיוחד, מלמד אשר ילמוד עמדי.

ואני לא ידעתי מראהו של האיש המיועד לבוא, וטרם אדע ארחותיו והנ­הגותיו אם יהיו כארחותיו של מורי ר' יקותיאל ז"ל45.

***

ר' יקותיאל המלמד — איש זקן ובא בשנים כבן שבעים ויותר, אבל מומחה הוא האיש הלזה לירד לתוך ארחות חייהם של תינוקות בני ארבע וחמש שנים, להמשיך לבבם אליו לאהבה אותו ואת הלימודים אשר הוא מורה.

בר פועל46 גדול הוא ר' יקותיאל המלמד. לא אדע אם בירושה באה לו נחלתו זאת, כשרון המלמדות, או אותו בלבד חנן השי"ת בכשרון זה, אבל בכל אופן, בר פועל נפלא הוא, בר פועל יוצא מן הכלל.

הדוגמאות והמשלים המחוכמים שהי' ר' יקותיאל המלמד מבאר ומסביר לתלמידיו בתמונות האותיות היו מושכים את לב התלמיד לשמוע, קובעים אותם במוח וחותמים אותם בזכרון טוב:

דלי מכאן ודלי מכאן ומקל נושאים באמצע הוא אל"ף47, אשר יו"ד לו מעבר מזה ויו"ד מעבר מזה וקו באמצע48.

ובכל עת שהיינו רואים נושא מים היינו נזכרים באות אל"ף. וכן בשארי תמונות וענינים באופן כזה, עד אשר כל מקרה בחיינו הי' מזכיר לנו איזה ענין בלימוד.

***

כאשר הוחלטה נסיעת יאלטע התחיל הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע בעצמו ללמוד עמי וכבר הייתי לומד סידור ויודע פירוש כמה תיבות.

בנסיעתנו התעכבנו כשבועיים בחר­קוב, כי הפראָפעסאָרן חפצו לעשות איזה בחינות בהנוגע למצב בריאותו ו­אופן הרפואה של הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע.

בכל משך הזמן הזה למד בעצמו עמי, ולא נתנני על יד מורה, והבטיחני שכאשר אתנהג כראוי ילמוד עמי ב­עצמו, ובנסיעתנו מחרקוב אמר לי כי הפראָפעסאָרן פקדו עליו כי לא ידבר הרבה, על כן ישיג עבורי מלמד ולעת מן העתים ילמוד עמי בעצמו.

כבר בנתי לדעה חובת הבן לדאוג להטבת בריאות האב, ומאד יכאב לי חלישות בריאותו של אבא, אבל התשו­קה והחפץ אשר אבא ילמוד בעצמו עמדי מתגבר על כל, וחושב הנני אשר בארחותי הטובים אטיב בריאותו של אבא.

כל כך הנהגותי טובים המה, אשר מאז נסענו מחרקוב, לא הי' אף הנהגה אחת אשר לא חשבתי בה לעשותה באופן המועיל יותר.

ולזאת בשעה ההיא לקחתי הסידור וישבתי על אחד הסלעים הקטנים וחזרתי על שיעורי, במזמור49 השמים מספרים כבוד א­ל.

***

ישבנו לסעוד במיני מזונות, והוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע מראה לנו על מקום אחד בגובה ההר, גבוה גבוה מאד, ומרחוק, כלומר, ממקום שבתנו רואים אנחנו כעין חור גדול בסלע העומד בראש ההר.

הוד כ"ק אאמו"ר מספר, כי בשנת תרמ"ד בעת נסיעתו עם כבוד אחיו דודי הרז"א נ"ע50, נסעו מן התחנה שעברנו דרך בה לפה בלילה, ובשעה הששית בקר, עמדו לנוח במקום זה, וילכו להתפלל תפלת שחרית בגובה ההר. תחלה טרם בואם לשם נדמה להם כי רק חור הוא, ובבואם לשם ראו כי מערה ארוכה היא וחלולה ושם מונחים סלעים קטנים, מקום טוב לשבת.

אז ביאר לי כי השי"ת ברא את העולם באופן כזה אשר כל יהודי יכול לקיים את מצות ד', והי' אם יסע אדם בדרך ויגיע זמן תפלה, ואסור להתפלל על פני השדה במקום פתוח51, לזאת ברא הקב"ה סלעים חלולים כאלו, אשר הם כמו בתים למען שיוכלו להתפלל שם.

***

כן, — חושב הנני — אפשר אתפלל בחדר זה, ועדיין איני יודע מה גורלי, ומה גורל תפלתי היום, כי מי הוא היודע מה שגזרה ההשגחה העליונה. ופתאום והפתח נפתח והפקיד אומר: צאו הנה.

הזה הוא, הילקוט והשמיכה שלכם? שואל אותי בכעס ובהתרגשות. הפקיד השני איננו, רק איש חיל מזוין עומד הכן אצל הדלת, חרב חדה עם ברק מתנוצץ בידו השמאלית, וקנה רובה בידו ה­ימנית, ושני סכינים ארוכים תלוים ב­חגורתו.

כן — עונה הנני — אלה שלי המה ואפשר תתנו לי הרשיון להתפלל ולהניח תפילין ברשותכם, הייתי מתפלל בחדר זה, בטובכם — במענה רך — תרשו לי להתמהמה כחמש עשר או עשרים מינוט תחת השגחתו של שומר להניח — מוציא אנכי התפילין מילקוטי — תפילין אלו כחק דתי.

לא — עונה בקצף גדול — טשטאַ52 זשע או נאַס טאָזשע חאָטיטיע אוסטראָ­ איש מאַלעלניע? ניעט — מה יש אצלכם, מעות, שעון, כלי כסף, וכלי זהב, כל מה שיש אצלכם תנו הנה כי האסיר אין לו הרשות להיות עמו חפצים טובים. פה יהיו שמורים, להיוצאים לחפשי נותנים להם חפציהם. להנשלחים שולחים גם חפציהם לשם, להמומתים, ר"ל — מוסרים אחרי כן לבני ביתם.

מסרתי כל מה שהי' אצלי, ויספור וימנה ויכתוב בספר ויתן על ידי שובר בו כתוב כל מה שלקח אצלי: שעון פשוט, וחמשים ושמונה רובל.

ועתה — פונה להאיש חיל — הנני מוסר על ידך היארליק 26818 ותוליכהו אל ראש המערכה הששית, והוא כבר יודע החדר אנה להושיב את היארליק 26818. נצטויתי להגיד לך כי אתה תשא את הילקוט שלו, כי אזרח זה חולה הוא והבטיחו לו שירות.

כן אעשה. — עונה האיש חיל — איך יהי' עם השמיכה?

הנני מרשה לך — עונה הפקיד — להניח החרב בתערה, והקנה רובה ביל­קוטו, כי הוא בטח לא יברח מידך. בטוח הנני כי בשני אצבעות תוכל למלל פרעושים כאלו.

התפילין נשארו בידי והאיש חיל מניח את תכשיטיו, ומביט עלי בגאון ובעוז נמר, פותח לי הדלת והולכים אנחנו דרך מבוא, לא בהיר ולא חשוך, עד בואנו לשער ברזל.

שומרי השער, אנשי חיל מזוינים מבפנים ומבחוץ, עומדים כפסילי שיש עם כלי זיינם. כולם שומרים את היאר­ליקים הכלואים בששת המערכות, אשר כל מערכה מכילה — כפי שאומרים — מאה חדרים.

למראה תבניתו של שומרי ההולך בגאון ובצעדי גבר בעל תעודה רמה, ולמראה פני איש יהודי בעל זקן צהוב ומצנפת רבנית, שחוק קל מרחף על פני בני אדם הללו.

אחרי קריאתו של ראש השומרים את פתקת הסתר הנשלחה אל ראש מערכה הששית — והנחתו את חותמו עלי' ועל היארליק, פתחו את השער ונכנסנו ל"מדור השלישי".

***

מסכת גיהנם מדור שלישי

הולכים53 אנחנו לימין השער אל מבוא אפל מואר בנרות קטנים, ומתחיל הנני להתחנן אל השומר לא רק לבקש אלא להתחנן במלא מובן המלה, כי ירשה לי להניח תפילין. ואגב הנני אומר לו, כי קשה לי ההילוך במהירות. לא, עונה השומר, ואם אתעקש יוליכני אל הקאַרצער.

מוסיף הנני להתחנן. תן לי חמשה מינוט, שלשה מינוט ומבאר הנני לו כי יהודי דתי הנני, ורק אכרוך התפילין על רגעים אחדים.

הוא מעשן מקטורת ומספר לי כי יודע הוא היטב מה זה תפילין. הוא הי' דר בעיר קטנה לא רחוק מן הבית הכנסת ויודע מה זה תפלה, ובכל זה לא יתן לי משאלתי.

הולכים אנחנו, הוא לפני ואני אחריו. ומכיון שראיתי אשר לא ירשני החלטתי להניח התפילין בהילוכי, והנחתי את התפלה של יד ולא הספקתי להניח את השל ראש ויכני וידחפני אל שמאל מקום שם סולם ברזל הולכת מטה, ואפול מכל השליבות ות"ל אשר לא שברתי ידי ורגלי.

בעמל רב עליתי איזה שליבות, כאבי גדול. מרגיש הנני כי בעת נפילתי נשבר ברזל חגורתי (שהנני נושא זה רבות בשנים), והברזל כנראה קרע את בשר בטני, ולבי מתכווץ מהכאב, עוד מעט ואתעלף.

עוד תראה — צועק עלי השומר — את המנה יפה אשר יכבדך הפקיד ראש ה­מערכה הששית. ואז תשכח על רצונותיך ועל תפלותיך. כשתשכב כשלשה ואר­בעה ימים בין העכברים בחשך ואפלה ברפש וטיט, אז תשכיל להבין אשר בשפּאלערנע אי אפשר לעשות בית תפלה של יהודים.

באים אנחנו אל המבוא הרחב, ועתה עוד עלי ללכת שלשה סולמות עדי אשר אבוא אל האצטבא השלישית, מקום מושב ראש המחלקה הששית ושם ידין אותי ראש המחלקה על החטא אשר חטאתי.

הוכרחתי לשבת על אחת השליבות לנוח, כי מעי כואבים לי מאד, ומרגיש הנני זוב דם מהפצע וחבורה, וההילוך כבד לי מאד.

מבליג הנני על כאבי. אוחז הנני בפסי הברזל אשר בסולם ועולה בכבי­דות משליבה לשליבה. השומר כבר הנהו בסולם השלישי, ואנכי מרחש כזקן ושבור.

***

ראש המחלקה הששית עומד על ה­אצטבא לקבל פני האורח החשוב. נראה אשר כבר קיבל איזה פקודה מאת בית הפקידות. אם לחסד או לשבט, אי אפשר לדעת, כי פני האיש כפני אבן.

יארליק 26818 אומר האיש חיל, ומושיט התעודות לראש מערכת הששית.

כאָראָשאָ54 — נוהם הפקיד — כאָראָ­שאָ, דאַוויי טאָוואַר, דאַוויי סקוטשנאָ טאַק סלאזשא רוקיא סידיעט — ומביט ממעל לתחת שהנני עוד בתחלת סולם השלישי — וועסעלעי סטאַריק, טשטאָ טי טאַם קאַראַבקאַיעשסיאַ, וורעמיאַ דאָראָ­גאַ.

עליתי על האצטבא, והתפילין בידי.

סטופּאַי55 נאַ אָביסק — נוהם הפקיד והולך לו בשמחה, ומנגן בשריקה, ובצע­דו צעדים אחדים נותן צו — פּעטיאַ, פּרימי טאָוואַר יאַרליק 26818 אי דאוואי אוו ראבאָטאַ, כלומר אשר יקבלני מאת האיש חיל המלוה אותי ויביאני אל חדרו, חדר בית פקידות מערכת הששית.

והאיש או החי' דמתקריא פּעטיא יוצא לו מאחד התאים או החורים אשר בקצה האצטבא ומתקרב ובא אלי.

בבואו עמד וימודד אותי במבט עיניו ומדבר לעצמו: וואָט56 קאַק, אי טאַקיע גנילאַ נאַצאלי וועסטי סיודא, ניעצעוואָ סקאַזאַט, כאָראָשי פּאַראַזיט, באָראָדאַטי זשיד, סטופּאַי סטאַריק נאַ אָביסק, ניצעוואָ, מי טעביאַ זדעס פּראָציסצים, פּאָ קאָסטאָצקי טעביאַ ראַזבערוט.

המין פּעטיא, הוא אחד ממונים, הממונה על האוצרות אשר שם מונחים הטאָוואַר של היארליקים המובאים אל בירת שפּאלערניא.

פּעטיא זה, אינו מזוין, ואיננו מקושט בתכשיטי חבלה כי אם הוא מראהו העצמי כשד משחית, גבהו ממוצע, אבל פניו נלהבים, וקולו כארי, ומביט הצדה, כי אינו יכול להביט ישר, ככל האדם.

ופּעטיא זה, הולך לפני, להורות לי הדרך, לבוא אל מקום מושב הפקיד הראשי של המערכה הששית.

מה אתה צולע? שואל פּעטיא, האם האויר של שפּאליערנא פּגע בך? בפה אויר טוב, כן? בפה נותנים להריח בשמים, בשמים טובים, עבור פּאַראַזיטין כמוך יש לנו פה מיני בשמים כאלו אשר ביום הראשון הם נופלים על פניהם, כאלו אחזתם חולי.

שנים שלשה ימים — ממשיך הוא ספורו — שוכבים המה עד אשר בא הרופא, ופעמים כי הרופא מאחר, והוא רק כותב סיבת המיתה בלבד.

אנכי, אשר לסיבת הפצע כבד לי ההילוך במאד, ועל כל צעד וצעד עמדתי לנוח מרגיש הנני זוב דם, כאב גדול, ולבי מתכווץ.

מדוע פניך לבנות? שואל פּעטיא, האם גם אתה חולה, פּאָסלע57 אָביסקא מאָזשעש אומריעט, זדיעס ספּאָקאָינאָ, ניכטאָ טיעביע מעשאַט ניע בודעט, אי דאָמאַ ניכטאָ זניאַט ניע בודשיעט, ווראַטש נאַפּישעט אָטנאָשעניע אוו קאנ­טארו, נאצאלניק פּאָלאָזשיט פּעטשאַט, אוו קאַנטאָרע זאפּישוט אוו קניגי, יאר­ליק זאצערקונט אי חלאם וויבראָסים אוו אָדנאָם איז ניזשניך קאָלאָדצאָוו.

אנכי, לא אוכל להגיד אשר דבריו לא עשו עלי שום רושם, אלא חושב הייתי מה מוסר אפשר לקחת מדיבורו זה.

יודעים אנחנו כולנו, את אשר הגיד כ"ק מורנו הבעש"ט נ"ע, אשר כל דיבור והגה, כל מראה ותבנית, אשר האדם רואה ושומע, הוא הוראה על ענין ב­עבודה.

דעת גם לבלתי נבון נקל להבין כי דיבור כזה יכול הוא ועלול הוא לעורר רגש של תשובה, הרגש של יראת שמים, הרגש של השגחה פרטית, הרגש של אמונה ובטחון, אבל גם שם ישנו יצר הרע, גם שם יש שטן המרקד, גם שם יש מי שמעכב מלהיות כמו שצריכים להיות.

הכאבים מתגברים ואי אפשר לי ללכת אף צעד, ואעמדה כרגע.

צטאָ58 טי פּריטוואָראיעשסאַ? — פונה אלי פּעטיא באף ובחימה — צטאָ טיבע נא נאסילקאח ניעסטי ק נאצאלניקו נאַ אָביסק? צטאָ זשידאָווסקאַיאַ מאָרדא קאקעטניצאַיעש.

פּעטיאַ59 — צועק פקיד המחלקה ה­ששית — גדיע טי פּראָפּאַל? גדיע 26818 יארליק? דאוואי סיודא, סקאָריי, נאדא­יעלאָ זשדאַט.

אידו60, אידו עונה פּעיטאַ ופונה אלי ואומר, ווידיש, יעמו אוזשע נאדאיעלא זשדאט, וואָט טשאָרט פּאדלאיא סאבא­קא.

בחסדי השי"ת באתי אל מקום שבת הפקיד, חדר קטן כשלשה אמות על שלשה אמות בלא חלון, מואר לאור הנר, ודלת ברזל.

נאַ61 טיבעי, — אומר פּעטיא אל הפקיד — טוואָי דראניא, ראזווי עטאָ טאָזשע טאָוואַר, צערעז צאס זדאחניעט.

והפקיד שומע מליצתו של פּעטיא ושוחק בנחת רוח, ועונה לו, צטאָ62 זשע סדיעלאט, בראַט, יעסלי דרוגאווא ניעט, אי עטא חאראשא, נאשים בראטיאם, בעז ראבאטי ניעלזיא.

נוא — פונה אלי — דאַוואַי פאָאיש­טשים, צטאָ אוו טיעבע יעסט אוו קארמאני?

כרגע חפש וביקר ולא מצא מאומה, ויחפש בילקוטי, וימצא התפילין דר"ת ושמושא רבא והחגורה, והספרים ויקח אותם, והתפילין דרש"י הנני אוחז בידי.

סטופּאַי63 — אומר הפקיד לפּעטיאַ — נא סוואיא מיעסטא, קאָגדאַ קאָנ­טשיטסיאַ אָביסק יא טיעבע פּאזאוואו.

***

בהחדר ההוא עמד רק כסא אחד שבור, וישבתי עליו, והפקיד מחפש בילקוטי ואפנה אליו בבקשת תחנון כי יתן לי להתפלל, לא — עונה הפקיד בכעס וקצף, ובאשר מושבי הי' מאחוריו והתפילין בידי, לא התמהמהתי אף רגע ואניח תפילין של יד ותפילין של ראש ואקרא ק"ש והתחלתי ברכת שמו"ע בה ברגע כלה מלאכתו, מלאכת החיפוש והביקור ויפנה וירא כי הנני מעוטף בתפילין.

כרגע נשתומם הפקיד, ויבט עלי בעינים גדולים, בעיני תמהון ובהלה ובה ברגע נהפך לחי' רעה, כל דמו נכנס בפניו, ובשתי ידיו אחז בהשל ראש בקריאת זשידאָווסקאיא64 מארדא, אוו קארצער פּאסאזשו, פיזיאָניאָמיאַ ראזביו אָח דיאוואל טי קאקאיי. . .

וכאשר סיימתי ברכת ומלוך עלינו אתה ה' לבדך בחסד וברחמים, הוכרחתי לחלוץ התפילין כי יראתי אשר לא יקרע את הרצועות.

פּעיטאַ — קרא הפקיד — ונוהם כ­כפיר, חס אני עליך זקן, כי גם מבלעדי במהרה תמות, כי פניך הלבנים ושפתיך השחורות מעידות עליך כי לא לאורך זמן נטפל עמך פה, ומסיים לאמר: צעם65 טי חוואראיעש? סקאזי.

אנכי לא עניתיו, אך רואה אני כי כל מלאכתם של הפקידים והממונים הוא להפחיד ולהבהיל את האסירים מצחקים הם עם היארליקעס כצחוק נער קטן עם הקלפים.

נו66 צטאָ? — שואל פּעטיאַ, ברוגז, ועיניו בארץ. —

צטאָ67 טי ספּראשיוואיעש? עונה הפ­קיד, ראזווע טי ניעזנאַיעש צטאָ טיעבע נאדא דיעלאַט?

צטאָ68, אובראט חלאם? אומר פּעטיא, אוזשע זאפּיסאַן?

ניעט69 יעשצא, עונה הפקיד, סייצאַס זאַפּישו אוו באָלשויו פּריחאדנויוא קני­גוא, פּאטאם דאם נומער, אי פּאלאזים נאקלייקא, ווסיא זדעלאיעם קאק סליע­דויעט פּא זאקאנו צעסט צעסטיוא.

אָחאָטאַ70 טיעבע — אומר פּעטיאַ — סטאלקא וואזיטסיא עטים גאוונאם, דאיי נא ראסחאד, אי קאניעץ, ווסיא ראוונא ניע ווידערזשיט, צערעז דיען דווא אומריאָט.

ניעט71 — עונה הפקיד — ניעלזא בראק טאַק, מי דאָלזשני פּא זאקאנו פּאסטופּיט זאפּיסאט יארליצאק נא סוואיא מעסטא אַקוראטניענקא ווידאַט נאָמער אי נאַקלייקא יעאסלי חוואָ­ראַייעט זאַפּישעס אי אָטפּראַווים אָטנאָ­שעניע דאָקטאָרו. צטא סעוואדניא סרעדא, וואט קאק ראז יעסלי אוספּעיוא ק סיעוואדנישנויו אטפּראווקו טאגדא ק סובאָאטו ניע פּאזשע פּאָניעדיעלניקאַ בודיעט אסמאטר א וואזמאזשנא יעוואָ אי ראנשע אָסוואָבאָדיאַט אָט ווסעך באָ­לעזנעי.

אָדנא72, פילולקע — אומר פּעטיאַ ב­פנים צהובות אי גאטאווא.

עטאָ73 אוזשע — עונה הפקיד — דיעלא נאצאַלסטוואָ, פּרידיאט פּריקאז ווידאט טאוואר נא ראסחאד ווידאם טיא פּעטיא אוזשע פּאריאדאק זנאיעש, טיא אוזשע אָפּיטני.

זנאַיו74 זנאַיו — עונה פּעטיאַ יאַ אָצען ליובליו סמאַטרעט קאק אָני טאראפּע­ציטסיא צאסיקא דווא טרי, יעסט טאקיעקאגדא טי  איך ווידעש אני אידוט קאק מיערטוועי נאצינאיעש איך ראזדיעוואט אני אוזשע אומיראיוט, אָט סטראחא, עטא ניע חאראשא ניע פּריאטנא, וואט קאגדא קראוו ליאטסיא וואט פּריאטנאָ סמאטרעט, אינאגדא פּיאט שעסט צא­סאוו נוזשנא זשדאַט אובארקי פּאקא קאנצאיעטסיא וואט טאגדא חאראשא זאבאוונא, מניע טאק פּריאטנא סמאט­רעט פּריאמא אודאוואלסטוויא.

נוא75 קאָנצענאָ — אומר הפקיד — ווסיא גאטאָווא, יארליק 26818 פּאמע­סטיט אוו 160 קאמנאטו נאקלייקא צעטווארטאיא — ופונה אלי ואומר — טיעפּער76 סטאַריק טיבע, זאַוואוט, סטאָ שעסטדיעסאטי צעטווארטי סטופּאי, פּעטיא, פּרינימאי סטא שעסטדעסיאַטי צעטוואָרטי, ראספּישיס נא פּאלוצעניא סטאָ שעסטדעסיאטי צעטווארטי אי גאטאווא.

פּעטיא כותב וחותם והפקיד עומד עליו ומביט בגאון ובפנים צהובות ומסיים — חאראשאָ77 ווסיאָ אוו פּאַרי­אַדקע.

נוא טיעפּער78 — אומר פּעטיאַ — טי אוזשע מאָי, חאָדי סטופּאַי נאַ אָטדיך, בערי וועשצי.

הושטתי ידי לקחת התפילין המונחים על השולחן, כי כל התפילין היו מעורבים יחד, ותודה לא­ל אשר הפקיד לא פתח את הבתים, ולקחתי התפילין והנחתים בסדר ודמיתי פּן ואולי יתן לי התפילין עמי לחדר.

בתחנונים דברתי את הפּקיד כי יתן אותם לי, והגדתי לו אשר כן הבטיחו לי, וישחק הפּקיד בקול, ויאמר לי, זקן שכח על הכל, דע כי אסיר אתה, ועזוב את כל ההבלים שלך, לא אתן לך יותר מאת אשר נתתי לך, הלבנים שלך, המטפחות ולא יותר.

אם דבר לך — ממשיך הפקיד דיבורו — יכול אתה לכתוב בקשה אל הפּקידים הגבוהים וכאשר תגיע פּקודה אז אתן לך ככל אשר יצוו עלי.

בפה — הנני אומר אל הפּקיד — הלא אתה הוא הפּקיד שלי, ואין דרוש לי פּקידים גבוהים ממך, והנני פּונה רק אליך, אשר אתה תעשה חסד עמי, ותתן לי התפילין והספרים, הלבנים וה­מטפּחות וכל מיני מאכל שיש לי בלתי דרושים לי.

כמה גדולה היא הכניעה והמענה רך אשר יכולה היא לרכך גם לבו של אבן, כרגע נראה אשר הפּקיד נהפּך מאכזר לאיש, ומגרד בקדקדו.

ניעלזיא 79 — אומר פּעטיאַ — ניעלזיא סטופּאי, אידי.

ניעלזיא80 — עונה הפקיד — ניע מאָגו, בעז נאַצאַלסטוואָ ניע מאָגו, חאָציש פּישי זאיאוולעניע, נאַ טיעבא בומאגא אי פּישי.

בישבי בחדרו של הפקיד הלזה, ראי­תי טבלא שנדבק עלי' עלה נדפסת ותוכ­נה חוקי בית האסורים.

כל אסיר שיש לו כסף בבית הפּקידות יכול הוא לכתוב הבקשות שלו או הידיעות גם בטעלעגראם, רק שצריך לכתוב על הגליון כי הוצאת המשלוח ינוכה מן כספּו המונח בבית הפּקידות על חשבונו.

עפּ"י יסוד חוק זה פּניתי אל הפּקיד כי חפץ הנני לכתוב דרישתי בטעלעגראם, אם כי פּעטיא ימאן לחכות והגיד דעתו כי יכול הנני לכתוב בחדרו, כי בעוד איזה מינוטין עליו ללכת להקיץ את הנאקלייקות הישנים, אבל בכל זה הפּקיד הרשה לי לכתוב.

ואכתוב שלשה טעלעגראמעס, כולם בנוסח אחד:

פּראָשו81 ראַספּאָראדיטסיא סעיצאַס נאַצאַלניקו שעסטאָוואָ אָטדעליעניע ווי­דאַט מניע מאָיא באָגאָמאָלעניע תפילין.

דוכאווני ראַווין י. שנייערסאָן, 6 יאַ אָטדעליעניע.

סטאָ שעסטדיעסיאַטאַיאַ קאָמנאַטאַ.

הטעלעגראַמעס שלחתי 1) אל הפּראָ­קוראָר (הקטיגור) הראשי, 2) אל הפקיד הראשי של שפּאליערנאַ, 3) ואל החוקר דין נחמנסון.

אחרי אשר הפקיד קרא השלשה טעלעגראמעס נענה בראשו ואמר באָ­לשאָי82 ראַזמאַח, וואָט קאק פּישעט ק אָבער פּראָקוראָר, נאַצאַלניקו ג.פּ.או. אי סליעדאוואטיעליו, ויצחק בשחוק גדול.

אנכי ידעתי כי צריכים לדרוש מאת הפקיד שובר כי קיבל שלשה טעלע­גראמעס ואשר ישלחם באפשרות ה­ראשונה.

קאָנטשיל?83 — שואל פּעטיא — טיע­פּער אוזשע אוספּאקאָילסיאַ, סטופּאַי.

אַ84 קוויטאַנציאַ — הנני פונה אל הפקיד — נא פּאָסילקו טעלעגראַמי.

טשטאָ85 זאַ קוויטאַנציאַ — עונה הפקיד.

סלעדו יאמוע86 פּאָ זאַקאָנו קווי­טאַנציאַ — עניתי בקר רוח — נאַ ראַזרע­שעניע אי אָטפּראַווקו טעלעגראַמי.

ומכיון שהזכרתי החוב עפ"י חוק, נכנע הפּקיד, ותיכף לקח פּסת נייר וכתב עליו נוסח הקבלה, ויניח את החותם שלו, וכן הניח חותמו על כל טעלעגראם וטעלעגראם ויניחום במעטפה גדולה, כנראה אשר שם מתקבצים אצלו כל הניירות והתעודות אשר הוא שולח אל בית הפּקידות.

ובכן גמרתי מסכת גיהנם מדור שלישי והולך הנני על יד המלווה פּעטיא ההולך ומקלל אותי, ואת כל האנשים הנמצאים על פני תבל ומפחדני בפחדי מות.

***

אנכי לא שמתי לבי לדיבוריו ואתבונן אל הבנין הגדול של בירת שפּאַליערנא, ואתפּלא על הכשרון הגדול שהי' לו להאדריכל לבנות בנין כזה מעובד ומשוכלל בעיבוד ושכלול כזה אשר יתאים לכל עניני האסירים, ומקומות מיוחדים להעיק ולהציק ללחוץ ולענות בני אדם.

הבנין שפּאליערנא מתוכו הוא בית בתוך בית, חומה בתוך חומה, חומה אחת גדולה מקפת מכל ארבעה צדדי', חומה אחת מרובעת כמאה אמה על מאה אמה, החומה הפּנימית עשוי' היא כתיבה מרובעת ובקיר החומה מכל ארבע צדדי' חדרים תאים עם דלתות של ברזל, בין החומה הפּנימית להחומה החיצונית פּרוזדור כרוחב ששה אמות בערך ובקיר החומה החיצונית חלונות גדולים וגובה כשמונה אמות, ובהשמונה האמות הללו הם שלשה קומות, קומה התחתונה, וממעל לה קומה שני' ועלי' ממעל קומה שלישית.

מסביב לקירות הבית חומה הפנימית סובבת והולכת אצטבא רחבה כאמה ורבע אשר בסולמות של ברזל עולים עלי' למען לכנוס אל החדרים והתאים, והרוחב אשר בין החומה החיצונה לה­חומה הפּנימית למטה היא כעין רחוב אשר ממנו עולים בסולם של ברזל אל האצטבא הראשונה המשמשת הילוך לקומה השני', וממנה שביל סולם ברזל אל האצטבא השני' שהיא הקומה השלי­שית.

ועל האצטבא הנני מטייל עתה מחדרו של הפּקיד הראשי אל החדר מאה וששים, אי' הוא לא אדע עדיין כי הולך הנני אחרי פּעטיא המדבר ומבהיל אותי בסיפּוריו שנעים לו במאד לראות שפיכות דמי העשירים וכהני הדתות אשר פּעם חכה על יציאת נשמתו של אחד המומתים כי עליו הי' להשליך שבעה גויות מומתים אל אחד הבארות אשר מתחת למכפלה השני' שבמרתפי הבית, וכולם כבר זרקם, רק אחד עוד פרפר, אי87 ניע חאָטיעל וויפּוסטיט דוך.

אָן88 — ממשיך סיפורו — ביל טאַקאָי קאַק טי בליעדני אי פּאָלני, אי חאָטיאַ אָן ביל פּיאַטי ווסיאָטאקי ווידערזשאַל באָלשע ווסיעך, ווסיאָ ווריעמיא דרא­גנול טאָ רוקאָי טאָ נאגאי.

טאָוואַרישטש89 אושאָל זאַ פּאָלו­טשקו, זדאָראָוואָ זאַראַבאָטאַל 420 צעל­קאָוויך (עבור כל הריגה ר"ל משלמים ששים רוביל) אי טרי בוטילקי וואדקיא א מאיא ראבאטא וויעסטי איז קאמערי, פּריוועסטי אוו פּריגאטאוויטעלניויוא אי ראזדאוואט א קאגדא אוזשע ווסיא קאנטשענא טאגדא אובראט חלאם, ווימיט פּאָלי אי סטיעני אָט קראָווי.

טאָט90 יעשטשאָ ניע גאָטאָוו, רעשיל איטי בראַט קרוזשקו טשאַי אי פּרישאָל אָבראַטנאָ אָן יעשטשאָ טאראפּעטשיל­סיא, מניע בילא טאַק פּריאַטנאָ סמאָט­רעט טשטאָ וויפּיל טשאַי בעז סאַחאַראַ, פּאָטאָם מניע נאַדאַיעלא, יאַ יעמו אודאריל דוואַ ראזא נאגאי אי טאָגדאַ וויפּוסטיל דוך, אַ איז גאָרלאָ נאַטשאַ­לאַס ליעטסיא קראָוו, אי מאָמענ­טאַלנאָ סטאַל טשאָרני קאק זשוק.

אם כי דברי פּעטיא לא הבהילו אותי אבל בכל זה עשה עלי רושם עז ורעד עבר בי בשמעי סיפורו בארוכה וב­פרטיות.

טיעבע91 — אומר פּעטיאַ — סליע­דאוואלא בי פּאסאדיט אוו אָטדיעל­ניויוא קאָמנאַטו, טי סטשיטאַיעשסיא סמערטניקאם, א סמערטניקאם פּאלא­גאיעטסיא אטדיעלנאיא קאמערא, נאזי­וואיעמאיא אדינאטשנאיע זאקליוטשע­ניע, נא ווידנא טשטא טיעפּער ווסיא פּערעפּאלניענא טיעבע נאזנאטשילי קאמנאטו סטא שעסטדיעסאט.

וואָט92 טוואיא קאמנאטא — ופּעטיא לוקח מפתח גדול ופותח את המנעול של אחד הדלתי ברזל, ואח"כ לוקח עוד מפתח ופותח את המנעול שבהדלת עצמו ופּותח את הפּתח ואומר לי הכנס ושכב על הרצפּה, וטרם הספּקתי להכנס אחז בי בשתי ידיו בקצף גדול על לא דבר וידחקני להכנס החדרה, ויוסף לי מכאוב על מכאובי, ויסגור את הדלת וילך לו93.

***

החדר הוא כשני ארשין וחצי רוחב על חמשה ארשין אורך ושני ארשין וחצי גובה, הכתלים הם אבנים ועבים כאר­שין, הדלת היא של ברזל, וחלל חלון אחד בכותל היוצא אל החצר בגובה הכותל סמוך אל התקרה, אורך החלל כארשין ורחבה כחצי ארשין פּסי ברזל באורך החלל ופס אחד ברוחב החלל, שתי וערב, והחלון עשוי משבצת ברזל באופן אשר גודל הזכוכית כטפח על טפח.

והחלון הלזו מלבד שקבועה במס­מרות ברזל יש לה שלשה שרשרות ברזל עבה, שנים משני צדי החלל ואחת באמצע החלל ממעל, כי החלון נפתחת ואז אחוזה היא בשרשרות אלו, ומעבר השני מעקה של ברזל מקפת את אורך החלל למען שלא יוכלו האסירים לראות מה נעשה בחוץ, ושלא יתדברו עם האסירים היושבים בהחדרים אשר מעבר החצר ממולם.

בחדר זה מטה של ברזל קבועה ב­כותל, ושולחן ברזל כאמה על אמה ג"כ קבוע בכותל וצנור מים, ובקרן זוית כלי חלולה לצרכי אדם, ונר של עלעקטרי, וצנור של חמין עובר דרך החדר להחמו.

חדר כזה נחשב לחדר של יחיד "אָדינאָטשענאָיע זאַקליוטשעניע" אבל כאשר רבו האסירים לזאת מושיבים שנים שלשה גם ארבעה בחדר אחד.

דלת החדר עוביו כטפח ויותר ואינני יודע אם היא כולה של ברזל או שהיא מצופה ברזל משני עברי', גבהה כאמתים ורחבה כאמה, ואשנב קטן כגודל ביצה באמצע הדלת, מכוסה במכסה ברזל, ותעודתה היא למען אשר השומר יוכל בכל עת להסתכל ולהשגיח על מעשה האסירים היושבים בחדר, ומתחת לאשנב זה בריחוק חצי אמה חלון קטן זרת  ארכו וזרת רחבו רבוע, אשר דרך בו נותנים להאסירים מאכלם ומשקם, וחלון זה סתום הוא בדלת ברזל, סגורה על מסגר.

***

חוקי בית האסורים המה:

א) הפקידים אסורים לבוא בשיח ושיג עם האסירים, ב) כל החדרים צריכים להיות על מסגר כפול, ג) האסירים מחוייבים לשכוב לישון בשעה הקבועה כפי הציווי, ולעמוד בשעה הקבועה, ד) ביום אסור לישן, ה) אסור לכסות את האשנב, ו) אסור להסתכל בחלון (הגם שאי אפשר לראות מאומה), ז) אסור להשליך דבר מה דרך החלון, ח) אסור לעשן מקטורות בלילה, ט) אסור להד­ליק נר בחדר, י) אסור לשוח בלילה, יא) אסור לדרוש שום דבר משעה האחד עשר בלילה, עד שעה שביעית בבקר, כלומר מזמן השכיבה עד זמן קימה, יב) אסור לשבור הכלים הנמצאים בחדר (?), יג) כל אסיר מחוייב לכבס את הרצפּה, יד) כל אסיר מחוייב להכנע לפקודת השומר שהוא הממונה על היארליקים, כלומר האסירים, טו) אם אסיר ממרה ציווי השומר, או עובר על אחד החוקים הנזכרים, ביד השומר לענוש אותו כפי הבנתו במניעת אוכל או חמין יום או יומים, או יכתוב אודותו לפקיד המחלקה להושיבו במבצר הקארצער על יום או יומים, ולפעמים גם על שבוע.

הנהגת בית האסורים:

א) בבקר מקיצים את היארליקים על ידי הכרזה עמדו, עמדו, הגיע הזמן לעמוד, ובהשמע הכרזה זו הכל מחויי­בים לרדת ממטתם, כי השומר מביט דרך האשנב, ואוי לו לאסיר אשר ה­שומר מוצא אותו מושכב במטתו, או על הרצפה אחר ההכרזה.

ב) כרוז יוצא קבלו לחם, הכונו לקבל לחם, ובה בשעה איש אחד פותח מנעולי החורים הקטנים אשר בדלתי החדר, אבל עודם סגורים על מסגר השני, וה­אסירים עומדים הכן לבוא השומר השני הפותח את המנעול השני ואחריו הולך המחלק לחם.

ג) לכל אסיר נותנים פרוסת לחם שחור במשקל קילא המספיק על יום שלם, ועל הרוב נשארים פּתיתים גדולים אצל כל אסיר.

שמחה גדולה היא להאסירים בהפּתח החור ורואים פני איש יהי' מי שיהי' ומה גם כי ברגעים ההם יכול הוא האסיר לראות גם כותל החומה החיצונית ולהת­ענג על שאיפת רוח קר החודר מהאצ­טבא וכרגע אחרי חילוק הלחם נסגר החור על מנעול אחד.

ד) כעבור איזה זמן כרוז יוצא הכונו לקבל חמין, כי לכל אסיר בבואו לחדר כלאו נותנים לו כף עץ, קערה וכד גדולה ככוס מאַליומיניום, ובהשמע כרוז זה האסירים עומדים הכן לקבל המתנה טובה ומתוקה מים חמין.

ה) כרוז יוצא הכונו לקבל סעודת צהרים וכל אחד האסירים מנקה את הקערה והכף ועומד הכן לקבל הסעודה ומפלפלים ביניהם מה יהי' בארוחה היומית.

ו) כרוז יוצא הכונו לקבל דייסא, והיא סעודת הערב, ועוד הפעם תנועה גדולה בחדר זה אומר אקח ולא אאכול, וזה אומר אקח ואאכול, והשלישי אומר לא אקח והחור נפתח והמלצר ממלא הקערות דייסא שחורה.

ז) כרוז יוצא הכונו לקבל מים, מים חמין, כי פעמים ביום נותנים כד מים חמין לאיש, אבל כד אחד ולא יותר, כל כד עשוי שיש לו בית יד, ועל דרך הרגיל אוחזים הכד ע"י אמצעית בית ידו, אבל לפעמים הפקידים המחלקים מצוים לאחוז את הכד ולא בהבית יד, וכוונתם לצער ע"י החום הגדול, עוד זאת כי כל אסיר צריך הוא לקבל ב­עצמו המנה שלו דוקא, וכאשר אנכי לא חפצתי לקום ממקומי לקבל בעצמי מנת חלקי וכוסי במים חמין (ביום הששי י"ז סיון, כי ביום ד' ויום ה' עד פעם השני' של חלוקת מים ביום הששי ישבתי בתענית) נשארתי בלי מים, ורק אחרי כן, כאשר יבואר הלאה במקומו הובא לי מים ביחוד.

ח) כרוז יוצא חדר פלוני הכונו לטייל, כרוז זה של טיול מתקבל בנעימות גדולה בין האסירים, המחכים על זה יום תמים, עשרים וארבע שעות, כי חוק הוא להנתן לכל אָסיר ואָסיר ללכת רובע שעה בכל יום ויום לטייל בשמירתם של פלוגת שומרים מיוחדה.

***

הטיול הלזה, מלבד עצם ענינו לצאת אף לשעה קלה מן החדר, לשאוף אויר, לראות את הרקיע, ללכת, מאות אמות בהילוך, לרדת מן הסולמות של ברזל, הנה עוד תוכן גדול בזה, לראות אנשים פן יקרה ויזדמן מכירים, כי הלא אלפי אנשים, אנשים שונים יושבים שמה, בעלי מדה, רופאים מומחים, אינזינערים, עורכי דין, פּרקליטים, סוחרים, כהני הדתות, בעלי דת שונים, זקנים, צעירים, אברכים, בעלי מלאכה שונים, עוד ועוד.

הטיול הלזה נוטל הוא חלק גדול אצל האסירים, תחלה חושבים ומהר­הרים איך להתנהג בעת ההילוך באופן אשר הטיול הלזה יביא איזה תועלת מלבד נשיבת האויר, ובעת ההילוך ל­פעמים מצליח לראות איזה מכיר, ולפעמים ההצלחה משחקת כי גם מתדב­רים ברמיזה אף כי השמירה גדולה היא במאד.

והטיול הלזה נותן ענין לענות בו גם אחרי כן, בבוא האָסיר חזרה לחדר כלאו, לפעמים נשבר ונדכא רוחו של האָסיר עוד יותר מתחלה, בסיבת חזותו אנשים שונים, ולפעמים פּועל התחזקות הרוח, אבל בכל אופן הטיול הוא דבר הלוקח לבו של אָסיר.

הטיול הלזה אין לו שעה קבועה במשך היום, כי זמנו הוא במשך י"ב שעות היום היינו משעת קימה עד שעה השביעית אחר הצהרים, ובהשמע כרוז ההילוך של חדר זה, האסירים מכינים עצמם אל העונג הבא וכל רגע לשעה ארוכה יחשב.

וסדר מיוחד יש לו לטיול זה, אחרי צאת כרוז ההכנה לטיול, בא איש מיוחד לבקר בהאשנב האם האסירים מוכנים ואחרי כן בשעה קלה פּותחים את הפּתח, ופּקיד מיוחד עם פּלוגת חיל מזוינים באים לקבל את הנאקלייקעס להוליכם לטייל.

ראש הפּלוגה הלזו, הוא מין אדם שחור כגחלת, גבוה כארז וכתיפיו רחבים, מבנה גופו איתן, ולבושו אדום ושחור, ומעוטר בתכשיטי כלי חבלה, מראהו כשד משחית, ובהבטה אחת יכול לבלוע מאה אסירים, וקולו כקול ארי', ותמיד חורק בשיניו, תאב הוא להעיק ולהציר את היצורים הללו, ומה מאושר הי' אם הי' יכול למלול את אחד היתו­שים הללו.

בהפּתח הדלת, ראש הפּלוגה עומד ומסתכל בכל הנעשה בחדר פּנימה ויוצא לו החוצה ועומד במזוזת הפּתח ומכריז: צא לטייל, וכרחלים הולכים כפוף האסירים בזה אחר זה, והפּקיד סוגר את הדלת ומוביל את הפרעושים לרחש על פני האדמה (כן הוא מליצתו של ראש הפּלוגה בהוליכו את האסירים לטייל), ולהתעדן על נועם מתיקות עריבות האויר זך (?!) של חצר בית המות, היא החצר המוקפת מכל צדדי' ע"י כתלי הבנינים של מבצר שפּאליערנא.

(עפּ"י השמועה, כי אנכי לא הלכתי לטייל אפילו פעם אחת) מקום הטיול הוא באורך שלשים קלאפטער או יותר, בנקודת מרכז השטח הלזה נבנה בימת עץ גבוה יותר מקומת אדם, ועלי' עומדת השמירה הכללית, השומר הלזה תעודתו להשגיח אם המטיילים ממלאים חוקי הטיול בעשה ולא תעשה.

העשה הם: א) לילך במקום המיודע להילוך בעיגול, כלומר כל הטיול הוא במרחב העשוי כעיגול, סביבות הבימה, ב) הכלואים בחדר אחד צריכים להלוך זה אצל זה, ג) צריכים להלוך, לא לעמוד ולא לישב.

והלא תעשה: א) אסור לרוץ, כ"א לילך במתינות, ב) אסור לדבר כ"א בחשאי, ג) אסור לילך בקומה זקופה, שלא להסתכל בפני שאר ההולכים, ד) אסור להביט בכיון אל איזה חלון מחלו­ני המבצר, ה) אסור להגביה איזה דבר מן הארץ, ו) אסור לזרוק איזה דבר, ז) אסור לקרוץ בעינים, ח) אסור לעשות איזה תנועה ביד או ברגל, ט) אסור לדבר עם אחד המלוים, י) אסור לתת מקטרת או לקבל מקטרת מאחר.

ולפתע פתאם כרוז יוצא, הטיול נגמר, נגמר הטיול, עמדו, עמדו סטראייסיא וויראוניאייסיא, סטאָי, נאַ מיעסטאַ94 (ואז האסירים של חדר אחד צריכים לעמוד זה אצל זה, רגל אצל רגל, וכתף אצל כתף) וכרוז שני נשמע, שאַגאָם מאַרש (ואז הולכים כן עד פתח הביאה) וכרוז נשמע סטאָי, הסתדר בזה אחר זה (ומתחיל סדר הכניסה לביאה), ושם מקבלים פני הבאים, ואיש איש אל חדרו ילך, הפּתחים נפתחים, והכלואים הולכים אל כלובותיהם כתישים כפופים.

***

ט) כרוז יוצא, שכב לישן, הגיע מועד השינה, מועד השינה הגיע, שכב לישן, ובהשמע כרוז זה אימה נופלת על האסירים, כי כאשר יבוא המבקר ויביט בהאשנב כי פּקודתו "שכב לישן" עוד לא נתמלאה, יכול הוא לענוש, וזמן הלילה מסוגל יותר לעונש, כי ברשות השומר הפּשוט הלזה לחרוץ משפּט קל מבלי שאלת פּקיד המערכה, והמשפּט הקל הוא ללון במרתף חשוך ורטוב, אויר מעופּש, ובחברת תולעים ועכברים.

עונש כזה נחשב לעונש קל, והוא רק רמז קל בהדרכה בשביל הנהגה ישרה, כעין רמיזת אצבע על החוטם אשר הגדול מרמז להקטן ממנו.

***

מענין הוא סיפּורו של האָסיר ס.95 המספּר לתומו, כי אנוש זה אינו יכול לשקר, כי אין לו דעת כלל, ובטבעו מספּר מה שיודע בלי שום פּירוש ומכש"כ איזה כיון לפאר או לגזם את אשר קרה לו בבואו הנה ביום הראשון:

אנכי לא ידעתי חוקי בית האסורים וכאשר פּקדו עלי לישן, והייתי אז יחידי בחדר זה ולא חפצתי עוד לישן ואשב לי ואקטר מקטרת, השומר הביט בהאשנב הלזה (כן הוא מראה בידו) ויצו עלי ברוגז כי אשכב לנוח, ועניתי לו במלה משולשת (הנהוג בין הרוסים) ועוד לא גמרתי לגמור מקרתי, והדלת נפתחה, והשומר מצוה עלי ללכת אחריו ואקום ואלך אחריו, והולכים אנחנו סולם אחר סולם, עד אשר ירדנו לפרוזדור מרתף הבית ויפתח אחד הדלתות ויצו לי לכנוס שמה, נכנסתי ואדמה כי הולך הוא אחרי, אך כרגע שמעתי אשר הדלת נסגרת.

פּסעתי — מספּר — פּסיעה אחת והנני ברפש, והאויר מחניק ואצית עץ גפרית ואראה כי חדר גדול הוא כחמש אמות על חמש אמות, הכתלים רטובים ועליהם מרחשים תולעים גדולים לבנים שחורים ארוכים, וכל הלילה עמדתי בבצה עד קרסולי ומזמן לזמן נעניתי בידי לגרש העכברים הגדולים אשר קפצו עלי, וקולם הי' מבהיל ומפחד אותי.

נדמה הי' לי אשר זה ודאי יום שלם הנני יושב במרתף, ואכילה? (שואל האסיר ק.96) טאַם97 ניע חאָטשעטסיא — טאַם אי קוריט ניע חאָטשעטסיא, ניטשע­וואָ ניע חאָטשעטסיאַ, פּאָטאָם סלישו טשטאָ דווער אָטקריוואַיוט, דומאַיו טיע­פּער נאַ ראַסטרעל פּאָוועזוט, סלישו קריק, חאָדי סיודאַ, אָטוועטיל ניטשעוואָ ניע ויזשו קודא איטי, וואָט טאָגדאַ נאטשלאניק דאַל סוויעט אווידיעל, טאַם אי קאָיקאַ זשעלעזשנאַיא יעסט קאַק זדיעס, נאָ באָזשע מאָי, קאק סטראַשנאָ, אידי וואָן אָט סיודאַ — פּריקאזאל נא­טשלאניק — סייטשאס ווישאָל, סטופּאי נא ליעסניצו — פּריקאזאל נאטשלאניק — סלאווא טיעבע האספּאדי — דומאיו ניעט ניע ראסטרעל —

טיעפּער — גאוואריט נאטשאלניק — בודעש זנאט קאק זדאָראָוואטסיאַ נאַ­טשאַלסטוואָם, באָלשע פּאָ נאַטשאַלניקו ניעלזיאַ דיעלאַט, טי אַרעסטאָוואַני אַ יאַ טוואָי נאַטשאַלניק, אי טיעפער יאַ טיעבע פאָוועדו ספאַט, בודיעש ספאַט? — ספּראַשיוואַיעט נאַטשאַלניק — בודו, וואַשע בלאַגאָראָדיע, בודו, טיוח, ראז דווא פּא פיזאנאמיו דאל, יא אדורעל ניע זנאיו פּאטשעמו אי זא טשטא, קאקאי יא טיעבע בלאגאראדיע — גאוואריט נאטשאלניק — מערזאוויעץ טי — ביעלי סלוגא, שפּיאן, יא טיעבע נא טרי סוטקי אוו פּאגרעב פּאסאזשו, ניע נא טרי טשאסא קאק טיעפּער.

יאַ נאַטשאַל פּלאקאט, אי פּראַסיט­סיא, באַטשיושקא מאָי באטיושקא, מיליענקי מאי, גאספּאדין נאטשאלניק בודו פּאסלושנים, אָפּיאַט טיוחניט פּאָ פיזאנאמיו, טרי, ראזא פּאדראד, באָלנאָ טאָ אָטשען באָלנאָ, זובי דראָזיאַט קראָוו איז נאָסאַ פּאשאל, ווסיאטאקי סטאיו דיערזשוס קאק סליעדויעט פּערעד נאַטשאַלניקאָם סטאַיאַט.

פּאָמניו יעשטשאָ סטארויו סאָלדאַטס­קויו דיסציפּלינו, יאַ ווסיאטאקי טשע­לאוועק ביוואלי, טשעטירי גאדא גאסודארא פּאסלוזשיל, נא יאפּאנסקאי וואינע ביל, אי גענעראלאוו ווידאל, זנאַיו טשטאָ פּאַריאַדאק טאָ פּאַריאַדאק, אַ דיסציפּלינא ניע שוטקא, מאזשעס זדאחנוט א וויערנים סאלדאטאם דאל­זשען אסטאוואטסיא ניע קאק טיעפּערע­שניע מאלטשוגאני קאטאריע טאלקא פּאיוט, יאזיקאם וואראטיאט נא פּראווא נא ליעווא אַ טאָלקו ניעט.

קאַקאָי98 יאַ טיעבע גאָספּאָדין — גאָ­וואָריט נאַטשאַלניק — טאָוואַרישטט ניזשנאָ נאַזיוואַט, טיעפּער גאָספּאָד ניעט, ווסיע טאָוואַרישטשי.

נו חאָראָשאָ — גאָוואָרו — טאָוואַ­רישטש באָלשע ניע בודו, טראח טראח דווא אודארא קולאקאם אוו פּליעטשא פּאָלוטשיל אָט נאטשאלניקא, קאקאי יא טיעבע טאווארישטש? ניעלזיא טאַק נאַטשאַלניקאַ נאוואַטי, טי דאָלזשען זנאַט טשטאָ טי אַרעסטאָוואַני, אַ יאַ טוואָי נאַטשאַלניק, נוזשנאָ סקאזאט טאָווא­רישטש נאטשלאניק, יאַ אידו ראזביטי, ספּאט חאָטעלאָס, קוריט חאָטעלאָס, אַ זובי באָליאט, אי באָקא באָליאט, אידו אי דומאיו, טאָוואַרישטש נאטשאלניק, באָיוס ניע זאַביטס א טאָ פּלאָחאָ בודעט, אח קאק פּריאטנא בילא לאָזשיטסיא נא קאָיעטשקו או סיעבע אוו קאמנאטע.

***

י) בכל יום נותנים עט עופרת ופסת נייר לכתוב עליו בקשות אל שר הפקיד של המערכה או אל החוקר ודורש או אל הסניגור או אל הרופא, נתינת העט עופרת הוא רק על שעה או שתים ואח"כ מחוייבים להחזירו, כי הכתיבה, בכלל, אסורה היא.

יא) פעם בשבוע יום ד' יכול כל אסיר לשלוח חזרה לביתו או לקרוביו בגדיו הלבנים שצריכים לכבסם, או כלים רקים שהביאו בהם אוכל, ול­שילוח זה צריך הוא לצרף רשימת הדברים שהוא שולח, ויכול לכתוב מלה אחת מבריאותו אם בריא הוא חולה, ומעבר השני יכול הוא לכתוב מה שהוא מבקש שיביאו לו אוכל או בגדים.

יב) פעם בשבוע ביום הששי מביאים אוכל להאסירים על משך שבוע, ויש סדר מיוחד באופן מסירתו ונתינתו עדי בואו אל בית אוצר פּקיד הראשי של המחלקה אשר האָסיר נמצא ברשותו.

והנה מלבד הביקור שמבקרים בעת הקבלה בבית הפקידות של בירת שפּאַליערנא, הנה עוד ביקור פרטי ישנו בעת מסירתם אל האָסיר בבית אוצר הפקיד של המחלקה.

כל דבר אוכל של עידון ותענוג אסור למסור בשביל האסירים, וכל דבר הנמסר אסור שיהי' חתום, או שלם, ולכן גם לחם הנמסר הוא נחתך לחלקים קטנים פן נמצא בתוך הלחם איזה כתב או רושם, וכן הבגדים נבדקים במקום התפירות.

***

בהגיע יום הששי כל האסירים שיש להם בני בית, או קרובים מחכים אשר יקראו אותם אל הפּקיד של המחלקה לקבל את הנשלח לו מביתו או מקרוביו.

הליכה אל אוצר פקיד המחלקה והובאת השילוח מגביה רוחו של האסיר ואם כי גוף כתב ידו של המשלח עם רשימת הדברים הנשלחים נשאר בבית פקידות פקיד המחלקה, אבל בכל זה הלא ראיית כתב ידם של הבני בית מחי' נפש האסיר.

וישנם בקיאים כאלו אשר רשימת הדברים הנשלחים כותבים על פסת בד ותופרים אותה אל המעטפה של בד או השק אשר בה שולחים את האוכל והבגדים, ובאופן כזה נשאר כתב ידו של המשלח אצל האסיר.

כאשר האסיר מביא את השילוח לחדר כלאו, פונה מקום היותר חשוב עבור הפּאסילקע, והיש לך מקום יותר חשוב מכמו המטה שלו, אשר בה ישתמש כמעט כ"ד שעות היום, עלי' ישן, עלי' שוכב, עלי' יושב, עלי' בוכה, עלי' צוחק, עלי' חולץ עצמותיו, ועלי' ירדום גם בשעות איסור השינה.

באהבה וחיבה ובזהירות לוקח הוא האסיר את הפּאַסילקע ומניחה על ה­מקום היותר חשוב אשר פנה עבורה, וב­עינים בולטות מביט הוא על כל תפירה ותפירה שבשק המעטפה של הדברים הנשלחים, ומסתכל בה מכל עבר ופנה.

במתינות גדולה קורא הוא הכתוב בהפסת בד הדבוקה בהשק, ומדייק בכל אות ואות, מחפש הוא בין השיטין, לא מבעי אם איזה תיבה חסירה אות או יתירה, ענין הוא לדרוש בו איזה רמז או ידיעה, גם אם אות אחת גדולה ואחת קטנה, בודאי מסורה היא.

בשבע חקירות מפלפל הוא האסיר בינו לבין עצמו, חוקר ודורש מדוע באות זו יש קוץ ממעל או מתחת ובאות זו איננו, הרי שני צדיק­ן לפניך, מדוע עוקצו של זה חד יותר מעוקצו של זה, הרי שתי גימל­ן לפניך מדוע בטנו של גימל זה עבה יותר מבטנו של חבירו שמא תאמר שתי ידות כתבום, הריני מכיר, כי יד אחת כתבתם, אלא מאי? רמז הוא, אך מה הכוונה ברמז זה.

נגמר בדיקת הכתב, ומתחלת בדיקת השק, כלומר המעטפה, וכאן האסיר שואל, מפני מה בשבועה העברה שלחו במעטפת שק של נופת, ובפעם הזה במעטפת שק של קמח, האפשר הדבר כי בני ביתי נודעו אשר מאשימים אותי גם בקנין ומסחר של קמח, ולזאת שלחו לי הפּאַסילקע בשק של קמח.

ובאופן כזה דורש הוא האסיר וחוקר אלף אלפים חקירות, ובודק בשבעים ושבעה בדיקות את כל דבר ודבר הנשלח לו, ואחרית קבלת הפּאַסילקע היא שקיטה חרישית, משך איזה שעות, כי כל אחד יושב לו בדד וחושב מחשבות ובונה לו בנינים של חיוב ועלילה, כלומר, מה שרוצים לחייב אותו ולהעליל עליו, ובנינים של תשובות מה ישיב כאשר ישאל אותו החוקר ודורש בדבר קמח, בדבר כל מה שלא סחר בהם מעולם, לא הוא ולא אבות אבותיו.

***

יג) פעם בשני שבועות יכול הוא כל אסיר לכתוב מכתב גלוי אל בני ביתו, כמובן אשר הכל עובר דרך הבקורת — צענזור — ועל כן צריכים להיות דבריו מועטים לכתוב רק מצב בריאותו ולא יותר.

יד) פעם בשני שבועות יכול הוא כל אסיר לקבל מכתב מאנשי ביתו, אבל אם בהמכתב נמצאו דברי יתר, או שבכל­לותו אינו לפי רוחו של המבקר, אין מוסרים את המכתב.

טו) פעם בשני שבועות יכול הוא כל אסיר שיש לו כסף על חשבונו בבית הפקידות הכללי הנקרא טיעקושצי שצאאָט לקנות כל מה שהוא חפץ (?) מהחנות המשותפת — קאָאָפּעראַטיוו — של שפּאַלערני, רק שהוא צריך לכתוב מפורט ומפורש מה שהוא חפץ ואשר ישלמו מן חשבונו, ודרישה זו נשלחת לאישור — נאַ אוטווערזשדיעניע — אל החוקר דין והמנהל הראשי של בית הפקידות, וכאשר מרשים אז במשך השני שבועות יקבל דרישתו.

השתי פעמים בחדש הללו הוא ביום ראשון וביום חמשה עשר בכל חדש, ובשאר הימים אי אפשר לדרוש, והסדר הוא אשר ביום הראשון והחמש עשרה בכל חדש מחלקים פתקאות נדפסות — בלאנקען — אשר עליהם נכתב כל ה­דרישה — זאַקאַז — ולעת ערב ביום ההוא עובר איש מיוחד ומאסף כל הפתקאות, וההחלט יודע בסוף השני שבועות.

טז) פעם בשני שבועות מחלקים ספרים למקרא, ליטעראַטור, ונותנים לכל אסיר שנים או שלשה ספרים ואין רשות להאסיר לדרוש איזה ספר הוא חפץ, רק מה שנותנים את זה הוא יכול לקרוא, ורוב הספרים הם הליטעראַטור הקומוניסטי.

יז) פעם בשלשה שבועות יכול הוא האסיר לגלח או להסתפר, ורק שצריך הוא להודיע שבוע אחד קודם לזה ולרשום את שמו בין החפצים להתגלח או להסתפר.

יח) פעם בחדש מחויב הוא כל אסיר ללכת למרחץ, ויכול הוא ללכת גם פעם בשני שבועות, אבל פעם בחדש מוכרח הוא ללכת.

יט) פעם בחודש מוכרח הוא האסיר ללכת אל חדר הרופא על ביקור, יכול הוא האסיר לדרוש ביאת הרופא בכל עת שידרש לו, רק על זה דרוש עריכת בקשה אל פקיד המחלקה, והפקיד שולחה אל בית הפקידות הכללי, וכאשר בא הרשיון על זה, אז מוליכין את החולה אל הרופא או שולחים רופא אל החולה, וכפי הנסיון דרוש על זה לא פחות משלשה ימים. ואחרי שהאסיר יודע כל חוקי ה­אסירים, סדריו, ארחות הפקידים נימוסי­הם והנהגותיהם אז הוא אסיר נכבד.

***

כאמור, אין מורה שעות בחדר הכלא, ולזאת עפ"י הכרוזים של הקיצה, חלוקת לחם, חמין, אוכל, דייסא, חמין, שינה יודעים בערך שעות היום, כי בקיץ זמן העמידה מחצי השביעית עד השביעית, לחם חצי השמינית, חמין מחצי התשיעית והלאה, אוכל משעה ראשונה והלאה, דייסא משעה חמישית והלאה, חמין השני משעה הששית עד שעה השביעית בערך, שכיבה חצי האחד עשרה.

***

איתא במדרש99 ומנין ידע משה מתי יום ומתי לילה כששמע שמלאכי השרת אומרים קדוש, ידע שהוא יום וכששמע אותם אומרים ברוך, ידע שהוא לילה.

***

טרם עזבי את חדרו הקטן של הפקיד הראשי דמחלקה הששית שאלתיו, איזו שעה היא, ובחסדו הטוב הרשה לי להביט בשעונו אשר על ידו השמאלית, והראה חמשה מינוט קודם שעה הששית.

***

הזמן הוא ארוך וקצר, ואינו אלא תלוי בתוכנו. לפעמים הנה שעות רבות עוברות כרגעים אחדים, ולפעמים הנה רק שלשה שעות נמשכות ונראות כזמן ארוך ארוך מאד.

נזכרתי בהיותי ילד בן י"ב שנה — תחלת שנת השלש עשרה, אלול תרנ"ב — חתונת דודתי100 הכבודה101 עם ב"ג ר' משה שי' הכהן הארינשטיין ביום ועש"ק בי"ב אלול102 היתה החופה למז"ט וב­מוצאי ש"ק אחר ההבדלה בשעה ה­תשיעית בערך, באו המחותנים והרבה חסידים אל הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, עם ביקור (וויזיט) לשתות חמין של מוצש"ק.

לפי מצב הזמן של שמחה נהפכו המים חמין למים מחממין, כוס של שמחה, סעודת מלוה מלכה, ובשעה האחד עשר כבר היתה השמחה בהתגלות והחדר הגדול של הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק אשר ארכו שנים עשר אמה על עשר אמות, וחדר הביאה אשר ארכו ורחבו כחדר הראשון היו מלאים אנשים.

ובחצי שעה השתים עשרה התחיל הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק לאמר הדרוש כל הנהנה103, ובין הבאים על החתונה היו חסידים בעלי הבנה ובעלי עבודה, וגם הבעלי בתים היו בעלי דעה אשר ההשגה והפועל היו בלולים יחדיו ומתאימים אל אמיתת תורת החסידות.

***

כבר נשאלה שאלה גדולה בבית מושב חסידים בעת התועדותם יחדיו: החסידות מה היא אם השכלה והבנה, או הדרכה והנהגה בעבודה בפועל.

שאלה זו התעוררה בשלשים שנה האחרונות בערך, כי קודם לזה לא נשאלו שאלות כאלו. הכל ידעו כי החסידות היא סמי המרפא של הארת ה­נשמה המלובשת בגוף, החסידות מעור­רת את הנשמה מהתעלפותה104, מקיצה אותה משינתה, ומדיחה את הגוף לטהרו מזוהמתו.

החסידים בימי רבינו הגדול נ"ע היו מחולקים בשני מפלגות רחוקות זו מזו, הריחוק הי' ריחוק עצמי, ריחוק מהותי, כלומר מהותים נבדלים בעצם ענינם.

מפלגה אחת היתה בעלי דעה גדולה ורחבה בידיעת התורה, רובם (בזמן ה­ראשון) היו בקיאים בש"ס בבלי וירו­שלמי, ספרא, ספרי, רמב"ם וד"ח שו"ע במקורם, ספרי הקבלה הידועים וספרי מחקר.

והמפלגה השני' היו אנשים בינונים בידיעה, ומהם גם פשוטים ביותר, אבל בכל דבר מצוה והנהגה טובה אשר עשו הי' כל כוונתם אשר יהי' לשם שמים כפי הכוונה אשר יודעים ומבינים מביני מדע, והם עוררו את מדת האמת וטהרת הנקודה הפנימית שלהם.

סבת התחלקות בפלוגות האמורות המה כנודע אשר רבינו הגדול נ"ע נסמך מאת מורו ורבו כ"ק המגיד נ"ע בתור מדריך ומנהל עדת ישראל בפלכי רוסיא הלבנה וליטא.

***

ידוע105 כי ההתנגדות הכי גדולה אל תורת והדרכת הנהגת מורנו כ"ק הבעש"ט נ"ע היתה מליטא בכלל ומעיר הבירה ווילנא יע"א בפרט, והתחלתה היתה עוד בשנת תקט"ו, או קודם לזה, היינו עוד בחיי מורנו כ"ק הבעש"ט נ"ע ששה שנים בערך.

כשהתחזקה תורת מורנו כ"ק הבעש"ט נ"ע ע"י אמצעות תלמידים שרי התורה וגבורי יראת אלקים התחדדו פני ה­מלחמה על ידי גדולי התורה מכת המנגדים אשר כוונתם היתה לשם שמים.

סבת יראתם של המתנגדים היתה — מאורעות שונות של הפילוסופיא החדשה של שפּינוזה, התפשטות המופתים ע"י קבלה מעשית, מעשה התועבה של שבתי צבי ימ"ש, כת פראנק, ונוסף ע"ז בדי­דותם של גדולי התורה בליטא, ריחוקם מן החיים ואמונתם בדוברי שקר על מורנו כ"ק הבעש"ט ותלמידיו, כל זה פעל ועשה שמות בתוככי ישראל.

צוואת מורנו כ"ק הבעש"ט נ"ע והס­תלקותו גרמה התאחדות התלמידים וחי­זוק רוחם ללכת שלובי זרוע בהסתדרות שיטת ההדרכה של עדת בני ישראל עפ"י הוראותיו של מורם ורבם הקדוש.

התמנותו של מורנו כ"ק המגיד נ"ע גאונותו הגדולה והרחבה בחד"ת בנגלה, וחידושיו הרחבים (לפי ערך זמן ההוא) בגילוי סתרי תורה ועוצם גודל שקידתו באריכות התפלה, הלהיב לב חבריו תלמידי מורנו כ"ק הבעש"ט נ"ע והותחלו להראות נטעים חדשים בכרם ישראל.

קבוצת התלמידים החדשים אשר התקבצו והתגדלו במשך החמשה ששה שנים, כבר הספיקו לתת יבול, וריח הבושם טוב נשמע בקרב ישראל, בכל מרחבי המדינות.

***

כבר נודע אשר בעבודת האלקים ישנה עוד שטה גדולה ומעובדה, אשר לא לבד המדרש ולימוד התורה הוא העיקר, כ"א גם המעשה והעבודה שבלב בתפלה, וכל האומר אין לי אלא תורה בלבד, גם תורה אמיתית אין לו106.

אמיתית התורה, היא התורה אשר הלומד יודע שזהו חכמתו ורצונו ית' שכך גזרה חכמתו העליונה באם שיטעון ראובן כך ושמעון כך יהי' פסק ההלכה כך וכך107, והלומד תורה עליו להתדבק בקדושת ההלכה, ובקדושת האותיות, ואשר בשכלו יקיף את דבר ד', ואח"כ הנה שכלו מוקף מדבר ד', ומתאחד עם האוא"ס ב"ה שבתורה107.

ובכדי אשר האדם במוחו הגשמי יתקרב אל הקדש פנימה, הוא ע"י עבודה שבלב זו תפלה, הבאה ע"י ידיעת גדולתו ורוממותו, וההתבוננות וההסתכלות ביקרא דמלכא.

בכל החיים של חיי האדם והנבראים וענפיהם המרובים בסבות מסבות שונות, ובמאורעות ממאורעות שונים מוצא מורנו כ"ק הבעש"ט נ"ע108 את האלקים, כי אין דבר בכל הדצח"מ והד' יסודות אש רוח מים עפר אשר לא יראה באצבע על אלקות.

שיטת מורנו כ"ק הבעש"ט נ"ע היא תורה אחת בשתי נוסחאות109: א) אלקות הוא הכל, דער אייבערשטער איז אַלץ, ב) הכל הוא אלקות, אַלץ איז דער אייבערשטער.

ועל יסוד זה הולך וסובב כל עניני התורה והמצוה בביאורים והסברים שונים ע"פ דרכי הבנת תורת החסידות בכל חיי האדם על פני האדמה.

האדם התחתון החי על הארץ אשר ברא ויצר אדון כל, הוא דמות תבניתו של אדם העליון אשר עליו נאמר110 ודמות כמראה אדם עליו מלמעלה, ולכן נקראת בריאה זו אדם, אדמה לעליון.

ובכן בכל עבודת האדם למטה יכול הוא להתאחד ולהתקשר באוא"ס ב"ה, והמאחד המה התורה והמצות דכתיב בה111 זאת התורה אדם, דיש בה רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה.

וזה כל האדם, אשר תמיד כל ימי חייו יהי' שלשלת ארוכה של עבודה ופועל טוב, להתרחק מן הגשם ולהתקרב אל הרוחני, ע"י עבודה ויגיעה שמעמל ומייגע נפשו, למאוס בחומר, ולבחור בצורה.

***

בימים ההם כבר נודע אשר תלמידי מורנו כ"ק המגיד נ"ע, הם אנשים בעלי צורה נכבדה, שוקדים בתורה, בעלי כשרון גאוני, עובדי ד' בעבודת הלב, בעלי מדות טובות, בוחרי הבדידות הכניעה והענוה.

נודע הדבר אשר הוד כ"ק רבנו הגדול נ"ע בהיותו בן ט"ז הי' גאון גדול, וגם מקובל וחקרן, וכמאמר112 הוד כ"ק אאזמו"ר מורנו הצמח צדק (כן שמעתי מכבוד א"ז הרבנית הצדקנית מרת רבקה זצ"ל113) אַז דער זיידע וואָלט זיין בזמן התנאים וואָלט ער זיין אַ גרויסער תנא, און אַז ער וואָלט זיין בזמן הנביאים, וואָלט ער זיין אַ גרויסער נביא114, (וסיים) דער זיידע איז געווען אַ תנא און אַ נביא, נאָר וויילע דער דור איז געווען ניט כדאי, דערפאַר איז דאָס געווען בהעלם נאָר פאַר די וואָס זיינען געווען ראוי לזה.

***

הוד כ"ק115 רבנו הגדול נ"ע אמר לבנו הוד כ"ק אדמו"ר רבינו האמצעי, המאמר כל האומר אין לי אלא תורה כו' הביא אותי ללכת למעזריטש.

געגועים גדולים הי' לי לכנוס בתורה להבין ולהשיג, כל מה שידעתי והשגתי הי' לי לאפס ואין לעומת גודל תשוקתי לדעת את התורה.

בהיותי בן י"ג שנה התחלתי ללמוד רוב הזמן לעצמי, ושעות לימודי היו שמונה עשר שעות יום יום, ושלש שנים רצופות למדתי בחול שני שלישים גמרא ופוסקים ראשונים ושליש אחד מקרא, אגדה, זוהר, מדרש, קבלה וחקירה, ובשבת שליש גמרא ופוסקים, שליש מקרא, אגדה וחקירה, ושליש מדרש, זוהר וקבלה116.

באחד הימים עצבון רוח אחזני, כי האפשר הדבר אשר אשאר בלא רב, ומה יהי' אחרית דבר זה, והחלטתי, כי בא מועד ללכת למקום תורה, למקום מורה דרך, ואתבונן אנה אלך כי שמעתי אשר שני מאורות ישנם בעולם.

המאור האחד במעזריטש תלמידו של הבעש"ט, והמאור השני בווילנא, חבורת גדולי תורה, אין ווילנא לערנט מען ווי צו לערנען, און אין מעזריטש לערנט מען ווי צו דאַוונען (בווילנא מורים איך ללמוד, ובמעזריטש מורים איך להת­פלל)117.

גודל תשוקתי אל ידיעת התורה אלצה אותי ללכת לווילנא, ואלכה ימים אחדים בדרכי זה המובילה לווילנא ובהלכי התבוננתי הלא ללמוד הנני יכול במעט, ואיך עובדים את ד' בתפלה לא אדע, על כן אלכה תחלה למעזריטש, ואראה מה היא דרכם ומשם אלכה ל­ווילנא.

עשר שנים עברו והוד כ"ק מורנו רבנו הגדול הוא אחד מעמודי התוך אשר בית ישראל קדישא נשען עליו, ובשנת תקל"ד הנהו אחד ממנהיגי המועצה בסדרי כלכלת ענין החסידות אף אשר טרם נקראה בשם זה.

באסיפת118 כ"ק תלמידי המגיד נ"ע בשנת תקל"ו הנהו הקורא ומקריא ועושה סדר בחלוקת המדינות אשר בהם יתיישבו תלמידי המגיד נ"ע ויתעסקו להפיץ תורת כ"ק מורנו הבעש"ט עפ"י יסודי ההוראה אשר קבלו ממורם ורבם.

זקן התלמידים והארי שבחבורה קדישא כ"ק האדמו"ר רמ"מ זצ"ל מ­האראדאק דורש מאתו לקיים פקודת מורנו כ"ק המגיד נ"ע לקחת על עצמו העבודה בהפצת תורת והדרכת כ"ק מורנו הבעש"ט נ"ע.

אחת ההחלטות של האסיפה ההיא היתה שהתלמידים לא יוסיפו עוד להסתיר ידיעתם בתורה, כדרכם בתחלה שהיו מתנהגים בענוה, ומסתירים את עצמם אלא אדרבא ידברו דברי תורה בנגלה מעל הבימה, בריש גלי, ואחרי כל פלפול או דבר הלכה יבארו את ההלכה ההיא או את הפלפול ההוא מה ענינו בעבודת האדם לתקן מדות בני אדם.

ובבוא רבינו הגדול נ"ע לביתו לליאזני התחיל לבחור באיזה אברכים, אשר באו אליו, ואשר התקרבו אליו בהליכתו בדרך, ללמדם דרכי החסידות, ויבחר רק בבעלי כשרון גאוני ובעלי ידיעה רחבה בתורה.

בשנה ההיא עשה רבינו הגדול נ"ע שני מסעות אשר בשני המקומות הגיד דברי תורה בקהל רב, והשיב על כל השאלות אשר שאלוהו, ובמסעיו אלו נדבקו בו הרבה בעלי כשרון גאוני אשר נסעו אחריו לביתו.

שלל המסעות הי' לרכוש גדול אשר באבני חן הללו יסד רבינו הגדול נ"ע פנת יקרת חדר הוראה בתורת כ"ק מורנו הבעש"ט נ"ע.

שמונה עשר שנים עברו ובחסדי א­ל עליון ישנה מפלגה נקראת בשם חסידים, ועדת החסידים עושה חיל, וכעשרת אלפים איש נחשבים על דגל רבינו הגדול נ"ע.

בעת ההיא יוצא לאור ספר התניא119 אשר קירב אלפי לבבות לאבינו שב­שמים, וההתנגדות הכללית נהפכת מל­שם שמים לשם קנאה, ויוצא עגל המסירה הידועה, דבר אשר הכאיב גם את לבן של גדולי התורה אשר בין המתנגדים.

עוברים שלש עשרה שנה של הת­פשטות תורת החסידות גם בתוככי ההמון, רבים המה הנהנים לאורה של החסידות, בידיעה מסתפקים המה גם במיעוט אבל בעבודה ופועל דורשים הם מעצמם הרבה, ולעומתם בעלי הידיעה מתכלכלים על מבועי דחוכמתא מאמרי ודרושי התורה אור, לקוטי תורה, סידור ובאורי הזהר.

המלחמה הצרפתית מנדדת את הנשר מקנו, ובעש"ק מברכין אלול תקע"ב120 עוזב רבנו הגדול נ"ע עם ב"ב ואיזה מהחסידים את העיר ליאדי, ובששים עגלות121 הולכים בגולה במחסה של החיל הרוסי.

רבנו הגדול עוין את המלך נאַפּולי­אָן122, באשר חשבו למכחש באלקים, ועל אשר התגאה כי בכחו ועוצם ידו עשה כל גבורותיו, ובכן לא חפץ להיות תחת רשותו אפילו שעה קלה.

ובקיץ תקע"ד123 בא הוד כ"ק אאזמו"ר כ"ק אדמו"ר האמצעי לליובא­וויטש עם כל בני ביתו הוד כ"ק אאזמו"ר, כ"ק אדמו"ר הצמח צדק, וכל אלו אשר יצאו אתם עמם בדרך, ואשר נספחו אליהם בימי ישבם בעיר קרע­מענצוג והסביבה.

וראש השנה תקע"ה היא ראש השנה הראשונה לדברי ימי בית רבי, ולהת­יסדותם בליובאַוויטש, בירת החסידות חב"ד.

כשנים עשר שנה התלהבה החסידות בימי כ"ק רבנו האמצעי, רוב החסידים מסרו ונתנו עצמם על לימוד החסידות ועבודה שבלב זו תפלה באריכות גדולה יום יום.

בהחמישים שנה, שנות התפלסות תורת חסידות החב"ד ודרכי הדרכתה ועבודתה על ידי שני המאורות הגדולים כ"ק מורנו רבנו הגדול, ובנו כ"ק מורנו רבנו האמצעי, נפתחו חמשים שערי בינה.

בעת ההיא נעשתה תורת החסידות לקנין עם אלקי אברהם, הרבה עשיריות אלפים איש מסתכלים ביקרא דמלכא עילאה מתוך ידיעה והשגה גדולה ורחבה, והרבה עשיריות אלפים מדברים בשפה ברורה על אדות טהירו עילאה ועל אדות העולמות העליונים מושללי הגשם העומדים בחללו של אין סוף ב"ה.

***

בימי הוד כ"ק אאזמו"ר מורנו רבנו הרב צמח צדק, לבשה תורת החסידות צורה קבועה ומסודרת, כי כל עניני התיקונים והסדרים בנוסח התפלה, ב­לטישת הסכין ועוד, כבר נתקבלו בתוכ­כי ישראל ונקבעה ההלכה כשולחן ערוך הרב.

התיסדות הישיבה הגדולה בשנת תקצ"א124, והתפשטות החניכים אשר התאחזו במקומות שונים בתור רבנים, דיינים, מלמדים, ומשמשי בתי כנסיות ובתי מדרש, הפיחו רוח חיים בקרב עדת החסידים.

אגרות השאלות אשר התקבלו להוד כ"ק רבנו מאת גדולי התורה בכל המדינות, ומכתבי המענה הביאו את תלמידי הישיבה וביותר את היושבים — די זיצער — לידי חיבוב ביותר של שקידה בלימוד תורת הנגלה.

מאות רבות לומדים היו באים ויוצאים מדי שנה בשנה מבירת ליובא­וויטש, עד כי התפשטה השמועה גם בין המתנגדים כי החסידים הם גדולים בתורת הנגלית, ובהיות הוד כ"ק מורנו בפטרסבורג על אספת הרבנים בשנת תר"ג125 והזדמן עם גדולי התורה של כת המנגדים הפליאו לספר בשבחן של הרבה חסידים בעלי ידיעה גדולה ב­תורה.

העסקנות הכללית וחוזק רוחו של הוד כ"ק מורנו, להגן בעד כל דבר הנוגע לחיי ישראל הרוחניים, כן התענינותו לטובת ישראל הכלכלית, הרבו לעשות התיחסות טובה בין המתנגדים והחסידים ודבר זה השפיע השפעה מרובה על כל עניני החסידים למקומו­תיהם, ומספר החסידים הולך וגדל, הלוך ומתרחב בכל מרחבי המדינה.

תורת החסידות היא כבר שיטה קבועה ומסודרה, והחסידים המה בעלי מפלגה מפורסמת נוטלת חלק גדול בראש בהרבה עשיריות ומאות עיירות במרחבי המדינה.

דור השלישי בדברי ימי החסידות וחסידי חב"ד עשיר הוא במאד מאד בגשם וברוח, כי מלבד זה אשר כל הזריעות והנטיעות אשר זרעו ונטעו אבות העולם הוד כ"ק רבנו הגדול, והוד כ"ק בנו רבנו האמצעי, צמחו ועשו פרי טוב בימי הוד כ"ק רבנו, הנה הנוספות אשר עשו נתנו את יבולם.

מענין הוא מאד גם זה אשר המושבות אשר יסד הוד כ"ק אאזמו"ר רבנו האמצעי126 בתחלת ימי נשיאותו בשנות תקע"ג-­ע"ד ואחרי כן בעת נסיעתו ביחוד אל הסטעפּעס127 בפלכי חערסון ויקטרינוסלאב הנה התפתחות מושבות הללו היתה בימי הוד כ"ק אאזמו"ר רבנו הרב צמח צדק.

בשנת ת"ר­א גילה הוד כ"ק אאזמו"ר רבנו דעתו ברבים על אודות עבודת האדמה, ועשיית מלאכת יד, ובעת ההיא128 קנה שטח אדמה בפלך מינסק, ויבנה בה מושב שצעדרין, מושב של עובדי אדמה, ויתמוך בידי אנשים ה­חפצים להתעסק במלאכת יד.

בימים ההם היו הטליתות באות ממקומות רחוקים במדינת וואהלין או גאליציא, ולהיות כי בהמושבות דחער­סון כבר התפשט מסחר הצמר רחלים השפיע על הסוחרים ההם אשר יביאום גם למדינה זו ויבחר בעיר דובראָוונע, מקום מושב שאר בשרו, וחבירו בלימוד, הגאון ר' נחמי' הלוי זצ"ל129, למקום התיסדות מלאכת יד באריגת טליתות.

רעיון המוסדות הללו השפיע הרבה על כל עדת החסידים לשום לב לעבודות כאלו, ומזה הוא אשר התפשטה ההתיישבות בכפרים ובבתי פרשת דרכים — קרעטשמעס — וכמה מאחינו בעלי היכולת התחילו לקנות אחוזות וישבו שם לרוחה עם בתי כנסיות ולהבדיל בתי טבילה, ומלמדים ומורים לבניהם.

דברי ימי הוד כ"ק אאזמו"ר רבנו הרב צמח צדק, העשירה את דברי ימי החסידות והחסידים, ברכוש גדול רוחני וגם בהוראת אורח חיים בחיי הכלכלים.

עזר וסעד גדול הי' לו להוד כ"ק אאזמו"ר מורנו, מאת זקני החסידים, תלמידי רבנו הגדול, ותלמידי רבנו האמצעי אשר מסרו ונתנו עצמם אליו במסירה ונתינה אמיתית, וכל הגה היוצא מפיו הקדוש בהנהגה או הדרכה הי' מתמלא בדיוק.

***

בן130 עשרים ושלש שנה הי' כ"ק אאזמו"ר מורנו, בעת הסתלקותו של הוד כ"ק רבנו הגדול, ובהיותו בן שלש שנים לוקח לבית זקינו להתחנך, כי נשאר יתום מאמו131, והוד כ"ק רבנו הגדול הבטיח לבתו קודם הסתלקותה אשר הוא יחנך את בנה, ואמר לה: בנך מנחם, נוחם הוא לי, ונוחם יהי' לך, ונוחם יהי' לישראל132.

וכה סיפר133 החסיד ר' אייזיק זצ"ל134: בהיותי אברך הייתי בין הצעירים אצל רבנו הגדול, ופעם אחת שמענו מאמר על שלשה דברים העולם עומד, והדרוש הי' עמוק מאד ולא ידענו אותו.

על ידי השתדלות זקני החסידים זכינו להבטחה אשר אחר התפלה ביום א' יכנסו כעשרה אנשים לחזור המאמר לפני רבנו הגדול, ואנחנו האברכים הצעירים גם לא קוינו להיות בין הזוכים לכנוס פנימה בג"ע העליון.

— כן הי' סגנון הלשון בשנות קדם, בין התלמידים אשר ישבו בליאזני בשנות תקל"ח­תקנ"ט, היו קוראים את מקום בית מדרשם בשם היכל, החדר הראשון אשר בו היו מחכים לכנוס על יחידות בשם ג"ע התחתון, והחדר אשר בו ישב כ"ק רבנו הגדול, ג"ע העליון. —

בעת ההיא הי' כ"ק רבנו זה ילד קטן — מספר החסיד ר' אייזיק — וכל היום הי' בחדרו של רבנו הגדול, כי רבנו למד אתו אמירת הברכות, והי' מדבר בשפה ברורה, והי' בקי בברכות השחר, ק"ש, ברכות הנהנין בעל פה, וקורא אותיות שבכתב ועברי במהירות כנער בן שש שנים, וכבר ידע כמה מעשיות מתורה שבכתב ונביאים ראשונים ואחרונים.

***

יודעים היינו כולנו, כי רבנו הגדול מחבב הוא את נכדו זה, כי כולנו ידענו אשר אמו הרבנית היתה אשה גדולה בדעת ויראת אלקים, ומסורה לרבנו הגדול כאחד החסידים הגדולים.

ויתרון חשיבות הי' לה בקרב החסידים, כי כולנו ידענו אשר חיי רבנו משנת תקנ"ג והלאה הוא תודת מסירת נפשה בפועל עבור רבנו הגדול, וכולנו החסידים החדשים בנינו ובני בנינו נהנים לאור רבנו הגדול בגללה.

***

הסכסוכים בהענינים בכלל, ובעניני ארה"ק בפרט, וחילופי המכתבים בין רבותינו שבאה"ק זצ"ל ורבנו הגדול, והדלטוריא שהכניסו בין אדמו"רי וואָהלין זצ"ל ורבנו הגדול, החשיכו אז מאורות ישראל קדישא, ומעשה שטן הצליח, ורבנו הגדול חשב אשר בא עתו, עת שקיעת השמש.

באחד הימים135 סיפר רבנו הגדול, לבתו הרבנית הצדקנית מצב הענינים, ואשר מרגיש הוא כי עת כבדה היא, והקטרוג גדול במאד, ויצטער במאד על מצב החסידים ותורת הבעש"ט.

בת רבנו הגדול הבינה כי המצב הוא איום ונורא, ואשר בתוצאותיו תלוים חייו של רבנו הגדול, וימים אחדים היתה מבולבלה מאת אשר שמעה ותחליט כי מחויבת היא לגלות ליחידי סגולה ולהתיישב עמהם, וגמרה בלבה למסור חיי' בעד חיי רבנו הגדול.

בת רבנו הרבנית הצדקנית קראה שלושת החסידים הזקנים ר' משה מייזליש136, ר' פנחס רייזעס137 ור' משה ווילענקער138, ותדרוש מאתם כי יבטיחו לה לשמוע בכל אשר תצוה עליהם, ואשר ישבעו לה בשבועת אומן בכל חומר שבדיני התורה אשר ישאר הכל בסוד גמור עד אשר אפשר יהי' לגלות.

האריות הללו אם כי היו אבירי הדעת ואדירי הלב, בכל זה התרגשו במאד ויאמרו לה כי צריכים המה להתיישב ביניהם תחלה אם יכולים המה להסכים על התנאים אשר אמרה ומבקשים המה זמן יום אחד.

בימים ההם הי' רבנו הגדול סגור בחדרו יותר מכמו הרגיל, וגם החסידים היותר מקורבים לא יכלו לכנוס ב­געה"ע, והשינוי בההנהגה הראה לדעת כי עת צרה היא, עת מצוקה, אבל מה היא הצרה, ובמה איפוא אפשר להועיל או לעשות איש לא ידע.

שלשה הנבחרים התועדו פּעמים במשך היום, והחליטו כי בלילה זה יתועדו כל הלילה לשקול בדעתם האם יכולים המה למלאות התנאים אשר התנתה בת רבנו הגדול.

הם התועדו יחדיו, התבוננו בהמצב ויבינו נאמנה כי בת רבנו הגדול יודעת היא יותר מכל הנעשה מאשר יודעים המה ואשר על כן מוכרחים המה ל­מלאות התנאים, ובהחלט זה באו אל בת רבנו הגדול, בזמן אשר יעדה להם.

בת רבנו הגדול קבלה אותם בסבר פנים יפות וראשית דברי' היו לאמר: כולנו חסידי אבינו רבנו אנחנו, וכולנו חייבים אנחנו למסור נפשינו בפועל ממש עבור אבינו רבנו ועבור תורתו תורת הבעש"ט, ותפסוק מלדבר ותבכה בכי רב.

לשמע הדברים האלה התרגש החסיד ר' משה מייזלש ויעמוד ממקומו בבהלה, ויאמר, מה אתם בוכים, הגידו לנו מה הדבר הזה, אנכי הראשון ההולך למות, באש או במים עבור רבנו הגדול, עבור תורת הבעש"ט, הגידו לנו מה לעשות, אנכי אלך בשמחה, בשמחה וטוב לבב מרב כל, כאשר ביאר לנו רבנו הגדול.

ראשית דבר — אמרה הרבנית — הנני דורשת מכם אשר תשבעו לי בשבועה חמורה שאין לה הפרה, אשר תקיימו ככל אשר אומר לכם, והשבועה תהי' רק על דעתי, כי אתם אינכם יודעים מה אגיד לכם, ובכן תשבעו שבועה חמורה עפ"י התורה שאין לה הפרה כלל גם בדבר שנוגע בנפש האדם.

לשמע הדברים האלה, הנה החסיד ר' משה ווילענקער שהי' נודע לבעל מוח מבהיל ואדיר לב והי' מופלא במתינות, הנה גם הוא התרגש במאד ויאמר כי דבר זה צריכים לעשות בשיקול הדעת ובמתינות גדולה כי ירא הוא להסכים על זה.

ר' משה מייזלש ור' פנחס לא חפצו גם להתיישב בזה ויאמרו הלא כבר החלטנו למלאות כל התנאים ואם כן איפוא מה ענין הישוב בזה, והשנים הכריעו את השלישי ויסכימו וישבעו שבועה חמורה עפ"י התורה.

עתה הנני עושה אתכם — אמרה ה­רבנית — לבית דין ואתם תקבלו עליכם להעשות בית דין לפסוק הלכה למעשה עפ"י גזירת חוקי ודיני תורתנו הקדושה.

המצב ההוה, אחרי חידודי הענינים שנעשו על ידי הדילטוריא בין ה­אדמו"רים שבאה"ק, ואדמו"רי וואָהלין ובין אבינו רבנו הוא מבהיל מאד, ועפ"י הדברים אשר שמעתי מאבי יכולים להיות ח"ו תוצאות איומות.

שלשים שנה — אמר אבי — צריך האילן הטוב, לעידור וניכוש עד אשר יתן פריו, מאז היותו אילן, תורת מורנו הבעש"ט ומורנו המגיד זה עתה נהי' לאילנא דחייא, ועתה נתעורר הקטרוג הנורא אשר יוכל לגדע את הכל, חפץ הנני לחיות, כי כן הוא חיוב האדם עפ"י התורה אבל עוד יותר חפץ הנני לעדר ולנכש את האילן הזה שיתן את פריו עד כי יבא שילה. מורי המגיד נ"ע הגיד לי כי יבואו עתים רעים, והבטיח לי אשר בכל עת יעזרוני, ראיתי את מורי ורבו, אבל פניהם שחור, אות הוא כי תורתם בסכנה ואות הוא כי. . .

מעינות מים נפתחו, — אומר החסיד ר' משה ווילענקער — בהלה אחזה כול­נו, ונבכה בבכי רב, ודעתנו מתבלבלת.

ובכן — אומרת הרבנית — החלטתי לתת חיי תמורת חיי אבי, הנני חפצה להיות כפרתו, הנני נותנת את ימי חיי לאבי, אני הולכת למיתה ואבי ילך לחיים טובים ארוכים בשביל להחזיק האילן אשר נטע, ויעדרו וינכשו, ובזה אזכה גם אני בתורת אבי.

ביני לביני שלח הוד כ"ק רבנו הגדול פ"נ לכ"ק האדמו"ר הר"נ מטשערנאָביל זצ"ל139 ועבר מה שעבר, והרבנית בת רבנו נסתלקה, וקודם מסירת נפשה ביקשה את רבנו הגדול אשר הוא בעצמו יחנך וידריך את בנה ומהיותו בן שלש שנים הנהו תמיד בג"ע העליון.

בחשיבות גדולה ובחרדת קדש מזכירים כל החסידים הגדולים בכלל ושלשת אבירי החסידים הנ"ל בפרט, את שם בת רבנו הרבנית הקדושה, כי כל אחד יודע היטיב אשר מסירת נפשה ואצילות רוחה הצילו את אילנא דחייא.

***

הילד133 ר' מענדעלע, כנער בין גילו, משחק הי' בדברים של מה בכך, ובעת שרבנו הגדול הי' מתפלל הי' הוא לוקח תפּוחי אדמה, עושה מהם כדוגמת בתים של תפילין קשורים בשרוכים והי' לובשם בזרועו ובראשו. וכאשר רבנו הגדול הי' חולץ תפיליו, הי' גם הילד ר' מענדעלע חולץ תפיליו, והי' משחק עמהם, אוחז בהשרוכים ומושכם על גבי הרצפּה, כמשחק נערים קטנים.

בעת שחכינו בגעה"ת על חזרת הדרוש על שלשה דברים הנ"ל, ראינו דרך אחד הסדקים כי אחד תפּוחי האדמה הסתבך סביבות רגל להשולחן, וישחה רבנו הגדול והסיר העיכוב, ו­הילד ר' מענדעלע התענג במאד וירוץ וירקוד כילד קטן.

כשחלץ רבנו הגדול תפילין דר"ת, פתח את הדלת ויכנסו לחזור את הדרוש, ואנכי נשארתי על עמדי, כי יראתי לכנוס פנימה, אך כרגע שאל רבינו הגדול, מי נשאר שם, ענה אחד ה­חסידים, דאָרט איז געבליבן אַ יונגער­מאַן, ואמר רבנו יכנס גם הוא, פון אַ יונגערמאַן קאָן דאָך ווערן אַ אַלטער מאַן.

התבלבלתי במאד עד כי ברגעים ה­ראשונים לא ראיתי ולא שמעתי מאומה, רק הדברים דברי קדש "פון אַ יונגער­מאַן קאָן דאָך ווערן אַ אַלטער מאַן" האירו לנגד עיני, ומלאו את מוחי ולבי, ועבר איזה זמן עד אשר באתי אל בינתי, ואכנס ואעמוד בשורה האחרונה.

בה בשעה הרגשתי איך כי הילד ר' מענדעלע דוחק עצמו בינינו, נדמה הי' לי פן ואולי, מחפש הוא אחר אחד הצעצועים שלו ויראתי שלא יבלבל, ואפנה ואראה כי אוחז הוא תפּוחי ה­אדמה בידיו, ודוחק עצמו לשמוע ועברה מחשבה במוחי: האפשר הדבר כי יחפוץ לשמוע.

ואשמע קול קדוש רבנו הגדול לאמר: ער הערט, ער הערט, דו וועסט וויסען אַז ער הערט.

לשמע דברי קדש אלה נבהלתי, ובבואי למנוחתי הנה בעוד עמדי בגעה"ע יראתי לחשוב איזה מחשבה כי במוחש ראיתי, אשר רבנו הגדול, רואה הוא מחשבותיו של כל אחד.

אחרי צאתנו, ובואנו לההיכל לחזור הדרוש בינינו, חקרו ודרשו החסידים בינם לבין עצמם לדעת על מי, ולמי, אמר רבינו הגדול, ער הערט, ער הערט, דו וועסט וויסען אַז ער הערט, ונשאר בסוד גמור יותר מארבעים וחמשה שנים140.

בהיות הוד כ"ק אאזמו"ר מורנו בן שמונה שנים כבר למד בעיון רב גמרא ופוסקים ורבנו הגדול, מפאר את טיב כשרונותיו וידיעתו הגדולה והרחבה בלימוד לפני בנו הוד כ"ק אאזמו"ר רבנו האמצעי, ומדבר אתו כי יקח אותו לחתן עבור בתו הרבנית חי' מושקא זצ"ל141.

קבלה היא אשר בהשיחה ההיא היו דיבורים מופלאים, רבנו האמצעי אמר על עצמו שהוא מיוחס גדול שיש לו אב רבי, השיב רבנו כי יחוסו גדול יותר שיש לו בן רבי, וכתיב142 כי לא ימושו מפיך כו' עולם, ובכן קח אותו לחתן עבור בתך. וכן הי'.

***

בקיץ תרנ"א, נסע הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק כשלשה פעמים לכפר מאזינקעס (הסמוכה כעשרים וחמשה ויארסט ל­ליובאוויטש דרך באבינאוויטש ושם עיר סאסני) ומתאכסן בבית דירתו של ר' שמואל ז"ל הורעוויטש143. הי' נוסע ביום א' מליובאוויטש והי' בא ביום ה' חזרה.

אנכי למדתי אז עם שלשה חברים אצל המלמד ר' ניסן סקאבלא144, הלי­מוד הי' גמרא ב"מ עם פרש"י ותוספות, ש"ע אדמו"ר או"ח, משניות בעל פה (כבר הייתי בקי בסדר זרעים ומועד) אחרי שלמדתי תחלה עם פי' ברטנורה, מקרא עם פרש"י. ופעם בשבוע הי' הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק לומד אתי פרק תניא, וב' פעמים בשבוע סעיף דרוש בלקו"ת.

***

המלמד ר' ניסן ז"ל הי' למדן גדול יודע ללמוד היטב על אתר, ובקי בכמה מסכתות עם ספרי החידוש, הי' מתמיד גדול, בקי בשמות ספרים (אף שלא ידע מענין הביבליאגראפי') ומחבריהם, זמנם וכל הקורות. הסדר הדורות והשפתי ישנים וצמח דוד היו שגורים על פיו.

מופלא הי' ר' ניסן ז"ל המלמד בזה שלא הי' קונס כדרך שאר המלמדים, כן לא הי' מתאונן על התלמידים, אך בשעה שראה אשר מי מתלמידיו אינו חפץ ל­התענין בלימוד כראוי, לא הי' לומד עמו, והי' מתעסק עם המתענין לדעת מה שלומד, וביותר עם מי שהכין את ה­שיעור בטוב — האָט גימאַכט גוט דעם לייענען — ואצלנו התלמידים הי' זה קנס היותר גדול.

***

באחד הימים שאל הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק את המלמד ר"נ ז"ל אם יכול הוא לקחת אותי במסעו אל הכפר למאזינ­קעס, המלמד ר"נ לא חפץ בזה באמרו כי יבטל זמן שבוע שלם, ובכלל ירא הוא כי הנסיעה תכניס חולשה כללית בהלימוד.

אם כי עוד נער הייתי, ואפשר גם שובב במעט — אף כי אופן חינוכי ותנאי חיי משנה השביעית עד העשירית, הסירו מאתי כל פינוק ודרישת המותרות, כאשר עוד יסופר באיזה זמן אחר, בכל זה הנה החילוף והתמורה בתנאי חיי מ­קיץ תרמ"ט עד קיץ תרנ"א החזירו לי הידיעה כי בן יחידי הנני, ואשר גם לי יש אב אוהב, ותבדל לחיים טובים ארוכים אם רחמני'.

בכל זה הבנתי אשר בנסיעה זו יש מטרה, לבד גוף ועצם הנסיעה לשבת באויר טוב, אך לא יכולתי להבין אם מטרת נסיעה זו היא בשבילו שהוא בשבילי, או שהוא בשבילי שהוא ב­שבילו.

***

אב ובן במושגו האמיתי הוא מתעצם ומתאחד ביחוד גמור, יחוד כזה אשר אי אפשר להפריד בין הדבקים, ולזאת תענוגו של האב תורת חיים להבן, ובן טוב יכפול שנותיו של אביו.

***

לא אדע מה הי' אז, אך הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק דחה נסיעתו על יום השני בקר, אנכי דמיתי כי גם אני אסע, אבל מכיון שלא הוגד לי דבר, מובן אשר אנכי מצדי לא הרהבתי עוז לבקש לקחת אותי לנאות דשא, דאטשע, ובפרט אחרי אשר המלמד ר"נ עשה הערה כזו, שהנסיעה לאיזה ימים יכולה היא להכניס חולשה בכללות החפץ בלימוד.

ביום ב' נסע הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק למאזינקעס, ואנכי נשארתי בבית, הנני זוכר עתה, הצער פנימי אשר סבלתי אז, רגעים הייתי מעוין את המלמד ר"נ, ורגעים נתחרטתי על זה, הלא טובתי הוא דורש, וכעין פלא בשבוע ההוא למדתי בהתמדה גדולה.

בהשני שבועות אשר הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק נוסע למאזינקעס, לומד עמי הפרק תניא ביום הששי, לקו"ת ב­ש"ק קודם מנחה, וביום א' משעה השלי­שית עד הרביעית.

***

בש"ק הי' הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק מתפלל באריכות גדולה, אז הי' מתפלל בחול ובש"ק בבית הכנסת, והי' בא בש"ק בשעה חצי העשירית בערך, לעת התחלת התפלה, ואחרי אשר המנין סיים תפלתו בערך חצי השתים עשרה, הי' הוא מתחיל ברוך שאמר, והי' מסיים בשעה השלישית ופעמים בשעה הרבי­עית.

כפי הסדר הרגיל הנה חצי שעה או לכל היותר שעה אחר סיום תפלת הצי­בור, כבר היו גם מאריכי התפלה מסיי­מים את תפלתם, זולת החסיד ר' חנוך הענדיל ז"ל145 אשר הוא הי' מאריך ב­תפלה, אבל הי' מתפלל בחדר שני, ובמנין הגדול לא הי' איש זולתו.

אנכי אחרי התפללתי עם הצבור הייתי הולך הביתה, ומשם אוהב הייתי ללכת אל כבוד אמי זקנתי הרבנית הצדקנית זצ"ל לראות איך כי כל בני המנין מקדשים, מדברים, מספרים מעשיות, והי' נמשך כחצי שעה, ולפעמים עוד איזה מנוטין.

ואחרי כן הייתי שב לביהכנ"ס לשמוע אל הרנה ואל התפלה של הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק.

הביהמ"ד, הנקרא זאל הקטן, הוא אולם שמונה עשר אמות ארכו ממזרח למערב ורחבו מדרום לצפון חמש עשרה אמות, גובה חמש אמות ורבע, פתחו במערב סמוך לקרן צפון נכנס מדביר קטן ארבעה אורך על ארבעה רוחב, שלשה חלונות גבוהים ורחבים בדרום ובקרן צפונית מערבית בביאה כיור מים, ושלשה חלונות גבוהים ורחבים בצפון.

ארון הקודש באמצע ביהכנ"ס ומימינו בקרן מזרחית דרומית, מקומו של הוד כ"ק אאזמו"ר, השני לו מקום פנוי, השלישי לו מקומו של דודי חתן כ"ק אאזמו"ר, ר' משה ארי' ליב146, הרביעי מקומו של דודי רז"א50, החמישי מקומו של הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק, הששי מקומו של דודי רמ"מ147, והשביעי פנוי הוא מוכן ומחכה על החתן של דודתי חי' מושקא תי'148.

ומעבר השני המקום הראשון הוא מקומו התמידי של הוד כ"ק אאזמו"ר, פתח המוביל להחדר של יחידות, ושם התפלל הוד כ"ק אאזמו"ר ורק כאשר יוצא לביה"כ הנה במקום הזה יושב לשמוע קרה"ת.

באמצע ביהכ"נ שולחן הקריאה.

בכותל המערבי ובו שני תנורים גדו­לים, וביניהם פתח אל החדר שני אשר מדרום לצפון אחד עשר על רוחב מ­מזרח למערב ארבעה, ובו ארון קודש ושולחן קריאה ואיזה ספסלים.

זה כשתי שנים ויותר אשר הנני בא בכל שבת לשמוע את התפלה היוצאת מלבו לב אדם עליון זה הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק, והגם כי גם בחול הי' מתפלל בביהכ"נ ובאריכות אבל אז לא יכולתי לבוא כי הנני יושב בחדר.

הסדר המסודר בשבילי הוא לקום בשעה השמינית, וחצי התשיעית להת­פלל, בבית הכנסת בצבור, וחצי העשי­רית פת שחרית ושעה עשירית התחלת הלימוד עד שעה השני', משני' עד השלישית סעודת צהרים, משלישית עד רביעית זמן כתיבה, מרביעית עד שמינית לימוד, ואח"כ זמני לעצמי בחדר המיוחד אשר לי.

***

ואז נזכרתי אשר בהיותי ילד קטן עוד אצל המלמד ר' יקותיאל ז"ל הייתי ג"כ רץ לביהכ"נ לשמוע תפלת אבא, וכך הי' כבד עלי לבי מדוע אבא אינו מתפלל במהירות כמו כל הצבור המתפללים כמו דודיי, פעם שאלתי מדוע הוא כן, והשיב לי דודי רז"א כי אבא אינו יכול להגיד האותיות במהירות, והצטערתי מאד על דבר זה.

***

משנת תרמ"ז עד תרמ"ט לא ראיתי את הורי, כי נסעו לחו"ל למעינות שונים, והתעכבו שם כל משך זמן זה מסיבות שונות, מצד הבריאות וביותר מסיבות בייתיות. ורק לפעמים באו על ימים אחדים. ותנאי חיי במשך שתי השנים השביתו מלבי זכרון אבא מקדם.

אמנם הקירוב הגדול אשר קרבני אבא מקיץ תרמ"ט149 והלאה עקרו מלבי כל כתמי היסורים אשר נהיו לרגלי נדודי ורוע חיי בשנות תרמ"ז — מ"ט, ושוב נזכרתי על כל אשר ראיתי ושמעתי עד תרמ"ז.

פעם באתי לבית הכנסת, והנה אין איש, רק אבא עומד פניו אל הכותל ומתפלל, מתחנן הוא אל האלקים, מבקש רחמים הוא, אך בשום אופן לא יכולתי להבין מפני מה הוא מתחנן יותר מכל שאר המתפללים ומדוע הוא צריך ל­רחמים יותר משארי בני האדם.

פתאום התחיל אבא לבכות בכי רב, לבי נפל בקרבי אבא בוכה, איש אין בבית אלקים ואבא בוכה, ואטה אזניי ואשמע כי אומר הוא שמע ישראל ובו­כה, ד' אלקינו ובוכה, ונשתתק ואחרי כן שוב קול גדול יוצא מעומק לב ד' אחד בבכי' גדולה ובקול מאוים.

הפעם לא יכולתי להתאפק ואלך אל כבוד אמי מורתי תי' לאוי"ט, ואבכה מדוע אבא מאריך בתפלתו יותר מכל המתפללים, דודי רז"א אומר כי אבא אינו יכול להגיד האותיות במהירות, ומדוע אינו יכול אבא להגיד עברי במהירות כראוי, והיום ראיתי ושמעתי אשר אבא בוכה, בוא עמי אמי ואראך כי אבא בוכה.

מה אוכל לעשות — עונה אמי מורתי הרבנית תי' לאוי"ט9 — האם אנכי יכולה לתת אותו ללמוד, לך אל אמך זקנתך ושאל אותה, אפשר תוכל לתקן מה בזה.

אנכי, מהרתי לקיים עצת אימא, ו­הלכתי לכבוד אמי זקנתי הרבנית הצד­קנית ז"ל113 ואשאל אותה בשאלת תם, כבוד אמי זקנתי אמרה לי, אביך חסיד גדול וצדיק, וכל מלה ותיבה שהוא מוציא מפיו חושב תחלה פירושה של התיבה מה שהוא מדבר.

זוכר הנני אשר בה בשעה הרגיעה את רוחי, ומני אז נשתנה יחוסי אל אבא כי ידעתי אשר אבא מופלא הוא משאר אנשים, ועל כל צעד וצעד ראיתי כי אבא, אבא הוא, אבא עומד בבקר ולובש תפילין וקורא שמע ואחרי כן הולך הוא להגיש כוס חמין לאמו, גם אנכי חפצתי לעשות כן, אבל מונעים אותי באמרם עלי כי אנזק בהמים הרותחין.

אבא נוטל ידיו לסעודה לא כמו שאר האנשים150, כל האנשים נוטלים ידיהם רק שתי פעמים, ואבא לוקח הכד בידו הימנית ונותנו בידו השמאלית ושופך ג"פ רצופים על ידו הימנית, ואחרי כן לוקח עוד כד מים ועל ידי האלונטית לוקחו בידו הימנית ושופך ג"פ על ידו השמאלית.

אבא הולך בכל יום קודם תפלת מנחה להגיש כוס חמין — טיי — לאמו ויושב שם כשעה, הכל מדברים, מדברים ברתיחה, ואבא על הרוב שותק, ולפע­מים מדבר, מדבר בלחישה.

***

פעם ישבה כבוד אמי זקנתי113, דודי רז"א, דודי רמ"מ, דודתי דבורה לאה, דודתי — אחות אמי זקנתי — גיטיל151, ובן אחות אמי זקנתי, זלמן פראדקין152, ומחכים על טיי, הכוסות והנופת ערוכים והמיחם טרם הוגש.

אנכי שחקתי אז עם בן דודתי אהרן יוסף153, בהקרן זוית המערבי אצל מגדול האכל — בופעט — אשר זה לא כבר הוביאו אותו מעיר גדולה, לא אז­כור אם מוויטעבסק או אפשר גם מ­מאסקבא, צעצועיו החטובים מיני' ובי' היו מענינים אותנו, ופתאום שמענו כי כל הכסאות השמיעו קול, ואראה כי אבא נכנס, וכולם עמדו ממקומם לכבודו.

אביך בא — אומר לי בן דודתי — הזהר שלא ייסרך, אני אמסור עליך אשר אכלת בלא ברכה את הנופת — צו­קערקע — אשר נתנה לך אמי.

הלא אנכי ברכתי — עניתי לו — אתה לא ברכת, אנכי ברכתי, גם יוסף מרדכי154 שמע — הוא משרת זקן בבית כבוד אמי זקנתי — וענה אמן, ואתה לא חפצת לברך, ואם תמסור עלי לפני אבא תהי' מסור ושקרן.

— אבל כשאספר לדודי אשר לא ברכת יאמין לי וייסר אותך, וגם אשבע לו על יהדותי אשר אכלת בלא ברכה, ויאמין לי.

כרגע לא ידעתי מה לעשות, יראתי מאבא, הצטערתי מעלבונו של אבא, אשר בנו יחידו אוכל בלא ברכה.

אבא — הנני אומר לו — הוא חסיד, אבא הוא צדיק, אבא יודע את האמת אשר ברכתי, ועוד טרם כליתי לדבר ברחתי להתלונן בסתרו של יוסף מרדכי, להודע אצלו אם זוכר הוא אשר ענה אמן על ברכתי. מה מאושר הייתי בשמעי מפורש יוצא מפי יוסף מרדכי הזקן אשר ברכתי שהכל וענה אמן.

האמת אתי — הנני רץ לבשר את בן דודתי אהרן יוסף — האמת אתי, יוסף מרדכי ענה אמן על ברכתי, עתה אינני ירא אותך, אבא חסיד, אבא צדיק, וגם צדיק הנני, צדיק בן צדיק, ואתה מה? הלא אתה גדול ממני שתי שנים, אתה לא ברכת ואכלת כגוי, ואנכי ברכתי, ברכתי בקול, וגם יוסף מרדכי ענה אמן.

***

בקיץ תרמ"ט בחדש אחד נהייתי לילד אחר, אבא קרבני בקירוב גדול כזה אשר הרגשתי כל חומו של אבא, כל אהבתו של אב רחמן, הנני הולך לישן במחשבה: גם לי יש אב ואם למי להגיד לילה טבא, ובמשך השתי שנים הללו כבר שכחתי תנאי החיים המרים ה­קודמים.

במשך השתי שנים הללו כבר עמדתי על דוגמא של הבנה, כבר הנני מבין ההבדל הגדול בין אבא לאחיו, כלומר בין שאיפתו של אבא לשאיפותיהם של דודיי, זה שנה ויותר אשר הנני שומע חסידות, זה שנה שהנני עומד מאחורי אבא בשעה שהוא אומר חסידות. אבא אומר חסידות ואנכי שומע.

בשתי שנים הללו היו השבתים המועדים, שבתים קדושים, ומועדים לעבודה ושמחה, בכל שבת קדש הייתי שומע קריאת התורה מתוך החומש, ובמשך השבת הנני לומד גם פרש"י, ר"ה תר"ן הי' ר"ה הראשון אשר עשיתי הכל כגדול, בערב ר"ה הייתי במקוה והייתי באהל הוד כ"ק אאזמו"ר, ובערב שמעתי תפלת אבא, בבקר הלכתי להתפלל, והתפללתי כל התפלה במתינות הגדתי המחזור, שמעתי תקיעות, אמרתי תהי­לים, שמעתי חסידות התפללתי ערבית, וכן ביום השני ומאז והלאה לגדול נהייתי.

***

בחורף תרנ"א נחלה הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק במחלת חום155, בסוף כסלו ב­ערך והומשך כשני חדשים, שני שבועות הראשונים היו כבדים, ואחרי כן הוקל לו, אך שלשה שבועות הי' רוב היום במטה וכשלשה שבועות או חודש ימים נאסרה לו כל עבודה עיונית.

בימי חליו מעט למדתי, כי על הרוב הייתי יושב בחדרי ובוכה, הייתי אומר תהלים ובוכה, מתפלל ובוכה, מחלתו לא היתה גדולה כ"כ, אך עלי נפלה חרדה גדולה, אימה חשיכה, אבא חולה, רבש"ע זה עתה רק שנה ומחצה שיש לי אב, כי במשך שתי שנים הקודמות, לולי הארבע פעמים שבא לסירוגין על ימים אחדים הייתי שוכח עיקר אב, ועתה אבא חולה.

באחד הימים כשחיכנו על הקריזיס, רצתי השכם בקר בעוד ליל אל ר' זלמן ליבליס (הוא הי' מגזע של דודנו מהרי"ל זצ"ל מיאנאוויטש156, ושמש האהל ותמיד בכל יום הי' הולך למקוה, ואל האהל הקדוש) ובקשתיו בתחנונים שיקחני אל האהל, ואשר יבטיחני כי איש לא יודע מזה.

ר"ז הכיר בי כי הדבר נוגע לי מאד, גם ידע כי מצב הבריאות של אבא דורש רחמים וכי זה פעמים היתה כבוד אמי זקנתי הרבנית באהל ותבדל לחיים טובים ארוכים גם כבוד אמי מורתי הרבנית תי' ומלא בקשתי.

השלג הי' רב, קור גדול, ובבואינו חוץ לעיר הי' הרוח דוחף אותי. ר"ז הגם שהי' קצר הקומה ואיש שיבה, אבל בכל זה הלך לו בצעדים חזקים, לא כן אנכי אשר כמעט על כל צעד וצעד נכשלתי ובעמל רב באתי אל האהל הקדוש.

עוד טרם פתחתי הדלת לבי הקטנה התרגשה ונחלי דמעות הפרצו מעיני, כשנכנסתי פנימה, ראיתי קברי הקדש, והשלג הדק המכסה אותם, השקיטה ה­חרישית, אמירת הברכה, ברכת המתים. רעדה אחזתני, אינני יכול לאמר הפסוקי תהלים ואינני אומרם, רק הנני בוכה אבא חולה, מספר הנני לפני הישני עפר כי אבא חולה, אבא זה שהוא חסיד וצדיק שוכב במטה וחולה, אבא זה אשר יש לו רק בן יחיד וזה רק שנה וחצי אשר הוא מדריכני הוא חולה, התפללו אל האלקים, בקשו רחמים כי יתרפא במהרה.

בתוך כך נגש אלי ר' זלמן, ואומר לי הדלק את הנר הלזה ואמור נוסח זה ומראה לי במענה לשון, ומסיים לאמר בקש רחמים מאת זקניך הצדיקים הקדושים שהם יבקשו רחמים בעד אביך החולה, כי ירחמהו וישאר בחיים.

דבריו אלה דכאוני ואצעק בקול מר: זיידעס157 הייליקע צדיקים, דער טאטע איז קראיינק, בעט דעם אייבערשטין ער זאל בלאייבין לעבין און זאיין גיזונד און ער זאל מיך מדריך זאיין, אז איך זאל זאיין אַ ערליכער איד, ובכיתי בכי רב, מרגע לרגע התגברו רגשי לבבי השבורה עד אשר ר' זלמן, הגם כי בעצמו בכה בכי רב, לקחני בידי והוציאני מהאהל.

היום האיר, עוד השמש לא יצא על הארץ, אבל כבר מתקבצים אל ככר השוק, ר"ז הולך במהירות ואנכי מבלי הבט על עיפותי הנני רץ וכל גופי רטוב מזיעה, חפץ הנני לבוא הביתה להודע מה מצבו של אבא, גם ר"ז ממהר פסיעותיו, בבואנו להתחלת רחוב בראם פגשנו ר' חיים מאיר ז"ל הקצב158 ואחיו ר' אברהם דן ז"ל159, במרחק כחמשים אמה צועקים: תודה להשי"ת, אנו באים מ"החצר" וזה עתה הי' הקריזיס. בקרו הרופאים ברודא — הוא הי' יהודי מ­סביבות חרקוב ובא לליובאוויטש, והי' רופא גדול — ובאגאראדסקי160 — הוא רופא רוסי פולני, רופא מומחה, זקן כשבעים שנה, מתלמידי הרופא המפור­סם הייבענטאל161 — ושניהם אמרו כי הי' הקריזיס, ועתה ת"ל הוא שלנו יאריך השי"ת ימיו.

אנכי רצתי הביתה, באתי והנה שמחה בבית, אין איש יודע אי' הייתי, ואין מי שואל אותי, כבוד אמי מורתי הרבנית תי' בחדר אבא ובחדרים הראשונים נקבצו רבים מבני משפחתנו, שם כבוד אמי זקנתי הרבנית, דודיי רז"א ויבדלו לחיים טובים רמ"מ ור' משה ליב, דודותיי דבורה לאה, בתי' ותבדל לחיים טובים בתי' וחי' מושקא תי'.

חפץ הנני במאד להכנס לחדרו של אבא, תאב הנני לראות פני אבא אשר זה כשבועים לא ראיתיו, אבל אין מניחים אותי, ובין הנמצאים בבית הי' גם מורי ר' ניסן ז"ל ואתבונן כי טוב אשר אספר לו כי הייתי באהל, ואפשר יגיד לי מה לעשות עתה לטובת בריאותו של אבא.

ואקרב אל מורי ואדברה אתו בלט, ואספרה לו ככל אשר עשיתי, ויאמר לי כי טוב עשיתי, ועתה — שואלני — האם כבר שתית חמין, לא — עניתי — אם לא שתית עדיין חמים — אומר מורי — לא תשתה ולא תאכל כל היום ותתענה, עתה תלך להתפלל ותתפלל במנין ואחרי כן אגיד לך מה תעשה.

בקשתי את מורי, אשר לא יגלה את סודי, והבטיחני על זה, ואלך להתפלל, וקיימתי בכל סדר היום כפי שהגיד לי מורי.

ברור הי' לי, כי תפלתי באהל אבותי הקדושים פעלה החסד והרחמים מאת האלקים, ומאד חפצתי לילך עוד הפעם להודיעם כי הי' הקריזיס ולבקש רחמים כי ימהר השי"ת רפואתו ברפואה שלמה, אבל יראתי להגיד זאת.

בשעה החמישית נועדה התועדות הרופאים, ואנכי הגם כי כבר התפללתי ערבית בציבור בכ"ז לא טעמתי מאומה וקרוב לשעה הששית יצאו הרופאים מחדרו של אבא ופניהם צהובות, גם החום סר כולו, ועתה דרוש הנהגה מסודרה ומנוחה שלמה.

הרופא באגאראדסקי הי' מחבב אותי במאד, כי בהיותי בן חמש (קודם נסיעת יאלטע) הייתי — ל"ע — חולה גדול, גם מסוכן, והוא ריפא אותי162, ואנכי הייתי ממלא בדיוק כל פקודיו בלקיחת הסמי מרפא ושארי הנהגות אשר בזה לקחתי לבו של הרופא דייקני זה.

מה עתה עצב — שואל אותי הרופא באגאראדסקי — תודה לא­ל אביך מתרפא ועוד איזה ימים יהי' בריא, ופונה אל חבירו הרופא ברודא ואומר, חברי עתה עלינו להעריך סדר הנהגתו של החולה במאכל, שתי', ומנוחה.

הנני מתגעגע מאד — אומר אני אל הרופאים — לראות את אבא, כי זה כשני שבועות אשר לא ראיתיו, כי כל העת לא נתנוני לכנוס לחדרו, וכוסף הנני לראות את אבא.

הרופא ברודא הנה מלבד אומנתו, הי' מכבד מאד את כל משפחתנו, והי' אוהב נאמן להוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק בפרט, כי כמה פעמים הי' בא אליו בביקור, ביחוד אליו בחדרו, כי הי' איש תבונות ואוהב מחקר, ולא פעם ושתים היו שוחחים בעניני מדע שונים.

הרופא ברודא עמד ממקומו וילך לו לחדרו של אבא, ויתמהמה כעשרה מינוטין ויבוא חזרה וישב לשתות חמין עם הרופא באגאראדסקי שהי' אוהב לשתות טיי עם חלב ונופת רב וישיחו עם אנשי הבית, אשר על כולם שרה אור צוהל.

חסד השם בהשינוי הטוב במצב בריאותו של אבא הוכר בפני כל, לא מיבעי בני משפחתנו אלא גם משרתינו וכל באי החצר, גם יוסף מרדכי המשרת הזקן פנים אחרת לו, וזעפו התמידי סר.

***

ראוי הי' לייחד פרק מיוחד לטפוסו של אדם פשוט וכשר זה, אשר חי תקופה שלמה בליובאוויטש. הוא בא לשרת את הוד כ"ק אאזמו"ר הרה"ק הרב צ"צ עוד טרם הולדת הוד כ"ק אאזמו"ר הרה"ק מוהר"ש — עד חורף תרנ"ח.

במספר שנים יש לחשוב כי ששים ושבע שנים הי' יוסף מרדכי בבית רבינו, ואם כי הי' אדם פשוט, ומולקה בכמה חסרונות, אבל מה שראה בעיניו ושמע באזניו — הוא רכוש גדול ועושר בלתי אפשרי להכתב עלי גליון.

מדה אחת טובה היתה בו אשר הי' מספר דברים כהוויתן בעל זכרון נפלא הי', על כל דיבור ודיבור, מעשה, או מקרה, הי' מזכיר שם המקום, הזמן, ושמות האנשים. הכל בדיוק גמור כאלו בו ביום הי' הדבר ההוא.

עבודתו היתה שירות פשוטה להסיק התנורים, ולנקות החדרים, אבל זה גרם לו אשר בכל עת הי' בא בלי שום שאלה, ראה מה שראה, ושמע מה שמדברים.

הרבה סבלתי מיוסף מרדכי זה בשתי השנים המרורים, אבל בגלל זאת הרבה, הרבה מאד שמעתי ממנו, הסיפורים קבועים במוחי וקלוטים בדמי ואדע נאמנה כי כנים המה ומדוייקים ביותר, אך אין המקום ואין הזמן גורמים לרוש­מם, ובטח יבא עת בעזה"י.

***

פתאום יצא המשרת מענדל163 ויאמר לי כי אבא קורא אותי לכנוס אליו החדרה, אם כי לרגע נתבלבלתי, אבל תומ"י נרגעתי ואלך בשמחה גדולה.

באין אומר ודברים עמדתי אצל מטת אבא. פניו הלבנות, עיפותו, וחלישות כוחו דכאוני עד למאד, עד כי שמעתי קולו החלש שואל: יוסף יצחק, מה אתה עושה, האם אתה לומד, מה למדת במשך הזמן הזה, השמרת ללכת להתפלל בציבור.

בכל יום ויום — עניתי — הלכתי ל­התפלל בציבור ג"פ ביום, גם למדתי, אבל הזהירו אותי למעט בדיבור שלא להפריע מנוחתך, כל משך הימים לא נתנו לי לכנוס לחדרך, וירא אני שלא אגרום אשר ישלחוני מפה.

שחוק קל נראו על שפתי אבא, מעתה לא יעצרו בעדך, מלכנוס אלי, האם שתית טיי? שואל אבא.

באתי בין המצרים, לדבר שקר מלבד שלא חפצתי הנה יראתי, הלא אבא חסיד וצדיק ויודע בודאי הכל, ואיך אשקר לפניו, להגיד את האמת ג"כ לא חפצתי ואפשר כי בדברים הנוגעים אל הצדי­קים בעצמם אין מגלים להם. בה ברגע נזכרתי במעשה מכירת יוסף שיצחק ידע והעלים מיעקב164.

גמגמתי ולא ידעתי מה לענותו וכ­דבר בעתו, ברגע זה נכנסה כבוד אמי מורתי הרבנית תי' החדרה וכוס חלב בידה ותאמר כי הרופאים ציוו לשתות כשלשה כוסות בלילה זו עד השינה.

טוב — עונה אבא — עד כמה שיהי' אפשר אשתה, והעמיד את הכוס ויוסף יצחק יגש לי כאשר יתקרר במעט, ואשתה.

לשמע הדברים האלה נתרפאו כל תחלואי, ענג וקורת רוח עבר וחלף בכל גוי, אנכי אשרת את אבא, אנכי אשר זה כי"א שעות רצתי אל האהל, בכיתי בקשתי רחמים, עתה זכיתי לראות כי האלקים קיבל תפלתי, תפלת בן יחיד האוהב את אביו, אהבה בלתי מוגבלת.

ובפנימיות לבבי נהנה הנני הנאה מרובה על אשר עוד לא טעמתי מאומה ומשמש את אבא מתוך תענית, מעיק לי ומתירא הנני שלא ישאל אבא עוד הפעם אם שתיתי טיי, אבל קורת רוח שהנני משמש את אבא מגרשת כל יראה.

וכפול עונגי כי הנני משמש את אבא מתוך תענית: ומה עשו הרשע שחפץ להרוג את אחיו התם יעקב אבינו, כששמש את אביו לבש בגדים יקרים, שלא האמין שמירתם רק לאמו165, ומכל שכן אני בן חסיד וצדיק שראוי אני לבוא למדריגה זו לשמש את אבא מתוך תענית וטוהר לב.

מהיום ההוא והלאה הוכר שינוי גדול בבריאותו של אבא, ומיום ליום מתחזק כחו עד כי בסוף השבוע הותר לשבת על כסא, ורוב היום הנני בחדרו של אבא עפ"י בקשתי, דבר שגרם לי ענג גדול.

בכ"ד טבת התיר לי הרופא ברודא אשר יכול הוא לצאת לחדר השני ול­הגיד קדיש, כי כן הי' מנהגו אשר בכ"ד טבת הי' מגיד קדיש, גם ביום ההוא כתב חסידות (והוא המאמר מזמור שיר ליום השבת166, שעליו כתוב, כתי"ק: נאמר בשבת יאצ"ט י"ג תשרי, ונכתב בכ"ד טבת).

מן העת ההיא והלאה הוכרו בי סימני גדלות, לאט לאט הנני עוזב מעשה נערות, עוזב הנני המשחק עם בני דודתי דבורה לאה, מתחיל הנני למאס בחבר­תם, ומתקרב הנני אל החסיד ר' חנוך הענדיל ז"ל אשר אבא מחבבו, ומפליג בשבח מדותיו הבאות מדרכי חסידות יסודיים.

החסיד הלזה הוא אחד האישיים אשר ראוי הוא לפרק מיוחד בתולדת דברי ימי משפחתנו הרוממה, הן מצד אישיותו הפרטית והן מצד התיחסותו וקרבתו לבית משפחתנו, אשר כארבעים שנה הי' כמו בן בית, ונוטל חלק גדול בראש כל ענין פרטי המתיחס לנו, ובע"ה עוד אשוב לדבר זה.

מצב משפחתנו, כבוד אמי זקנתי, דודי הרז"א, אבא, דודי הרמ"מ, אף כי כולם היו סמוכים על שולחנה של כבוד א"ז אבל כל אחד הי' גר בדירה מיוחדת ואם כי הוצאה אחת לכולם, אבל הכיס ריק הוא, כבר כלו כל העסקים, ונשארו דודיי בע"ח גדולים ונשבר מטה לחמם, וגם זה יבוא בפרק מיוחד.

הדוחק שרר בבית בתוקף עוז, ואם כי האורחים מקרובינו הבאים בלתי מרגישים המה בזה, כי בית כבוד א"ז פתוחה היא לרוחה, והסדר הוא כרגיל, קרובים באים וקרובים נוסעים, אבל גרי הבית יודעים זאת היטיב.

גם אני הבנתי כי המצב לא טוב הוא, רגיל הוא אבא לתת לי חמשה קאפ' עבור לימוד פרק משניות בע"פ — ובכל יום הייתי מתלמד פרק אחד — ורגילה היא כבוד אמי מורתי הרבנית תי' לתת לי חמשה קאפ' בכל יום, וזה זמן נכון אשר לא קבלתי, אנכי לא בקשתי, אבל אות גמור הי' לי על המצב השורר.

מעת שהבריא אבא, סדר חדש נהי' בלימודי, אשר בכל שבוע ביום ה' אבא בא לחדר שוהה כשעה וחצי ויותר, ובוחן אותי בפני המלמד ר"ן במה ש­למדתי במשך השבוע, ובכל יום בערב — אחרי גמירת זמן הלימוד בחדר — עלי לחזור לפני אבא את הפרק החדש אשר למדתי ביום ההוא, ואגב הייתי חוזר לפניו בע"פ ממה שהנני בקי.

***

את לימוד משניות בע"פ הייתי אוהב במאד, והסדרים שהייתי בקי בהם הייתי חוזר בחיבה ובמהירות גדולה ועם זה הייתי מדקדק באותיות.

דכירנא כי פעם אחת היתה לי התח­רות עם החסיד ר' אבא ז"ל פערסאן167 — גם הוא יבוא בע"ה בפרק מיוחד — שהי' בקי בשתא סדרי משנה ובתניא באופן נפלא.

הוא — ר"א ז"ל — אמר לאבא כי הוד כ"ק אאזמו"ר רבינו הרצ"צ אמר לו על היחידות הראשונה "למוד משניות בע"פ, משנה הוא אותיות נשמה168, ע"י אמירת משניות בע"פ הנשמה מאירה את הגוף אַז דער גוף ווערט ליכטיקער".

לא אדע מה הי' סיבת דבר זה, אבל פעם אחת יושבים אנחנו בחדר — זה הי' בתחלת אדר בערך — והודלק הנר, ולומדים אנחנו שו"ע אדמו"ר הלכות פסח פתאום בא המשרת מענדל, ואומר אבא קורא אותך.

רצתי הביתה — כי החדר שלנו הי' בביתו של ר' סעדי' ז"ל קאסטיער*168, היא הבית אשר אח"כ נקנה עבור "תומכי תמימים" והי' שם השיעור — ונכנסתי בחדרו של אבא, והנה גם ר"א ז"ל יושב על כסא ממול אבא.

יוסף יצחק — אומר אבא — בכמה זמן תוכל לחזור סדר זרעים, אנכי לא ידעתי פשר דבר, ונפחדתי ולא ידעתי מה להשיב, אם יותר מכפי הדרוש לי באמת, או להגיד פחות, עניתי: כמדומה לי אשר בשעה ויותר אוכל לחזור כל הסדר.

אמר ר"א ז"ל, אנכי הנני חוזר סדר זרעים בשעה ועשרים מינוט, ואפשר לקמץ עוד חמשה מינוט ולכל היותר עשרה מינוט.

ויאמר אבא, נבחון ונראה, ויוציא את השעון ויבט בו, ויקח משניות קטן, ויאמר לי לחזור סדר זרעים, חזרתי כל הסדר בלי הפסק ובחמשים ושמונה מינוט חזרתי כל הסדר.

הפעם הראשונה זכיתי לראות צהי­בות פניו של אבא בנחת רוח גלוי, רק אח"כ הגיד כי ירא הוא אשר לגודל המהירות לא יתקלקל אצלי הדיבור, ולזאת חושב הוא להוריני דקדוק ו­קריאת הטעמים של נגינה, וכן הי' אשר לוקח לי מורה מיוחד על זה ר' יצחק גרשון המלמד169 אשר ילמדני שתי פעמים בשבוע שעה אחת.

לאות הצטיינות בלימוד משניות בפרט קבלתי אז מתנה מאת הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק את הספר כתי"ק של הוד כ"ק אאזמו"ר הרה"ק הרצ"צ חלק מתשובות צמח צדק, אשר ניתן לו במתנה מאת הוד כ"ק אאזמו"ר אביו הרה"ק.

בפורים ההוא אסון קרה לי, ואסון לדעתי אז גדול במאד, תשוקתי היתה לקנות איזה ספרים בכריכה טובה, ושר­שרת מוזהבה עם שעון. לפי חשבוני עלה הקאפיטאל שלי עבור משניות למספר מרובה, היינו המזומן והחובות המגיעים לי היו מספיקים על כל הדרוש לי לפי חפצי, אמנם לרגלי המצב הדחוק הבנתי גם אני כי החובות אי אפשר לחשבם למזומן בשעה הדרושה, ועל כן הייתי שוקל ומפלס בדעתי ביני לבין עצמי מה אקנה בראשונה — אם הספרים, אף שלעת עתה אוכל להסתפק בהלואתם, או שעון — שאי אפשר להשיגו בהלואה.

כף מאזני שכלי הכריע כי שעון נחוץ יותר, ותועלתו מרובה בשמירת הזמן, וכמה הרהורים הרהרתי בזה, וכמה ציו­רים הצטיירו ברעיוני, וברור הי' לי אשר לכשיהי' לי שעון אז הנה לא מיבעי כל שעה שתהי' נקבעת ומיוחדת רק לצרכי גבוה, אלא גם אפילו המינוטין יהיו שמורים, ובפרט כאשר יהי' לי שעון עם רגעים, אז הלא כל רגע יגיד לי מה יעשה בו.

לדוגמא בבקר השעון יעוררני לעמוד בשעה השמינית, יצוה לשתות טיי, חצי התשיעית יפקוד ללכת להתפלל, העשי­רית לישב ללמוד וכן הלאה.

לבי מלא תקוה אשר לרגלי השעון ישתנה מצבי הכללי לטוב, אהי' גדול, נער עם שעון. וכבר הגדתי חפצי לכבוד אמי מורתי הרבנית תי' וגם הסכימה על זה, ועתה עלי לקבץ את רכושי החלוק לכמה אנשים בתור גמ"ח.

בפעם הראשונה שנקבץ אצלי סכום גדול של רובל שלם, הגיד לי אבא כי ראוי לעשות גמילות חסדים, ואלוה את רכושי זה לר' סעדי' ז"ל גבאי מלביש ערומים, ובמשך שני חדשים הגעתי לידי מדרגה שכבר היו לי שלשה רובל.

כשרכושי התחיל להתגדל ולא חפצ­תי שיהי' כולו בידו של אחד יעץ לי אבא להלוות לר' הערץ ז"ל מייטין גבאי לחם אביונים. עבר זמן וגם שם נמצאו שלשה רובלים שלי, אשר בזעת אפי בלימוד משניות קבצתים.

אנכי הנני מזיע חוטף ולומד והוני נצבר, עובר שבוע ועושרי מתגדל, עברה חצי שנה ושנה תמימה ועשיתי חשבון בעזרת דודי רז"א נ"ע והנה ל­חמש עשר רו"כ מגיע הוני ואתאוה לקבץ רכושי, ובמשך כשני חדשים באה תאותי להחליף הוני במטבע זהב ויעלה אימפריאל שלם.

עברו חדשים אחדים, ומזלי בקיבוץ כספים התמוטט, הזמן דחוק, דחוק ב­מאד, ועבודתי היא רק באמנה, ברור לי אשר אבא ישלם לי, אבל מתי ואיך לא ידעתי.

ובאחד הימים ואני הנני משתעשע במה שיש לי בהמטבע של זהב.

בעת ההיא לר' קאפיל שי' דרוש לו גמ"ח כ"ח רו"כ, ואבא עונה לו כי אין לו, מה להלוות לו, ר"ק שי' העיף עינו בהמטבע שלי, ויאמר אם כי איננה אלא ט"ו אבל מה לעשות בשעת הדחק גם זה טוב.

בשמעי דברי ר"ק שי' רעד חלף בקרבי, ואראה שחוק קל על שפתי אבא ועינים בהירות מאירות בפניו הצהובות, ואנכי מלחמה פנימית התלקחה בקרבי.

ברגעים אחדים כמה מחשבות עברו ברעיוני, ומבלי דבר הטמנתי המטבע של זהב בצלחתי, ואטול ידי לאכול סעודת הצהרים עם אבא ותבדל לחיים טובים אמא תי'.

ר"ק הלך לו, ואבא אמר לי, גמילות חסד גדולה מצדקה בזה שהיא הן ל­עניים והן לעשירים170, און אז עס ווילט זעך ניט און מיא גיט, יעמולט איז דאס נאך בעסער, מיא לאייט יענעם אייף א וואך צוויי און מיא איז מקבל אקריק און מיא האט א גרייסע מצוה.

כבד הי' לי מאד להפרד אף לזמן קצר מן שעשועי זה, המטבע של זהב, אשר פעמיים בכל יום הייתי משתעשע בה, אבל מכיון שאבא הגיד אשר גמילות חסד הוא עוד גדול מצדקה שוב אין בי כח מלהמנע, ובגמרי הסעודה הנני רץ לראות את ר"ק שי' ולקיים את המצוה.

באתי לחנותו של ר"ק שי' ומצאתיו יושב ותוהא, יושב ומחכה על קונה, מביט הנני בכל הצדדים, מביט ומחריש, לשוני נגלד בפי ולבי מתכווץ.

מתפלל הנני בלבי אשר ר"ק זה יאמר לי כי כבר השיג הגמ"ח, וזהבי בלתי דרוש לו ואז הלא משנה שכר יהי' לי, הזהב ישאר בצלחתי, וגם שכר מצוה יהי' לי.

עמדתי רגעים אחדים, ואנחה יוצאת מלבו של ר"ק, דרוש לי כסף, כסף הרבה, הקאמיסינער צריך לנסוע הלילה להביא סחורה, וכסף אין.

רואה הנני כי תפלתי לא הועילה, האנחה והפזמון מכוונים המה אל רכושי, עוד רגע ועלי להפרד מאהובי ושעשועי, אבל מה אוכל לעשות אבא אמר כי גמ"ח גדול מצדקה, ואבא זה אשר יקר לי במאד, ות"ל כי היבריא ועלי לקיים דברו, ובשברון לב הוצאתי את האוצר שלי, משאת נפשי ואמסרהו על יד ר"ק שי'.

בשבוע הבא לטובה, אומר ר"ק תקבל חזרה, ורק על שבוע אחד דרוש לי. אודה ולא אבוש כי לא יכולתי לעמוד אף רגע מפרץ הדמעות אשר נשרו מעיניי וארוץ החוצה.

בבואי החדרה, חברי כבר היו לומדים ורבי ר"ן הביט עלי בהבטה של רוגז, שומע הנני מה שלומדים אבל לבי בל עמי.

עברה שבוע אחד, שנים, שלשה, וב­כל עת הנני מסבב סביבות ר"ק שי', ור"ק זה אינו מדבר עמי אף הגה אינו מביט בפינתי.

ובפורים, ביום שכל אדם יוצא מ­גדרו, הנה גם אנכי יצאתי מגדרי ועשיתי לי חוזק לב ושאלתי את ר"ק שי' מה יהי' עם הגמ"ח, הגמ"ח — עונה ר"ק — הלא זה מעשה ישנה, מי יכול לחשוב אדות גמ"ח כאלו, גם אם יתן השם ויהי' מסחר האתרוגים, בקיץ הבא, טוב גם אז אינני חושב אדות גמ"ח כאלו.

לרגע בינתי הסתתרה, מה בין גמ"ח זה לגמ"ח אחר, אבל מפורש שמעתי ממנו כי הוא מעשה ישנה, ואינו חושב בהחזרת גמ"ח זה וחגי נהפך לתוגה ואפנה הצדה ואבכה.

***

חג הפסח מתקרב ובא, ותודה לא­ל כבר הנני בקי בהרבה דיני פסח בעל פה ויודע מקומם בשו"ע ולעת אפיית השמורה כבר הייתי מאחד המנצחים על מלאכת עבודה זו, ושמעתי מאחורי הפרגוד אשר השתתפותי גרמה נחת רוח לאבא, ומקוה הנני כי בערב הפסח באפיית מצת מצוה אז אראה את כל כחי.

כשלשה ימים לפני הפסח נדדה שנה מעיני, כל מחשבתי מסורה ונתונה בהרהור טוב על אדות הענינים העומדים על הפרק, שאיבת מים שלנו בי"ג בין השמשות, הבדיקה, הסיום — מס' מגילה בע"פ, אפיית מצת מצוה, אמירת הקרבן פסח.

גם בשנה העברה שנת תר"ן — לקחני אבא ללכת עמו לשאוב מים שלנו, לעמוד בעת ברכת הבדיקה, ואחרי כן לעזור לו בבדיקת חדרי הבית, ובהשכם בקר בארבעה עשר לשמוע הסיום על מס' זבחים.

אבל בשנה העברה הייתי רק משתתף בלבד, הלכתי לשאוב מים שלנו ולא ידעתי פירושו, עמדתי בעת ברכת ה­בדיקה ולא הבנתי חובתו. שמעתי את הסיום ולא בנתי לדעה מה זה במה גדולה וקטנה פיגול ולינה, הנני רק זוכר גודל תמיהתי על אבא, אשר במשך קצר כזה מחלוקת הש"ס בי"ט כסלו עד י"ד ניסן למד ק"כ דפים גמרא עם רש"י ותוספות.

בשנה ההיא, היא השנה הראשונה אשר בהיותי עסוק וטרוד בהפצעת אגו­זים בשביל חרוסת זכר החמר, קראני אבא לחדרו וישאלני לאמר, הנה קודם התפלה אנו אומרים רבון העולמים אתה צויתנו להקריב קרבן התמיד במועדו כו' לכן יה"ר כו' שיהא שיח שפתותינו חשוב ומקובל לפניך כו' מה פירושה של תפלה זו.

אנכי כפי מצב למודי כבר ידעתי פירושן של התפלות המשניות ומזמורים כמעט על בורין, ולזאת בנקל הי' לי לתרגם תפלה זו עם כל פרטי הקרבנות הנאמרים בה.

בארבעה עשר בניסן — אומר לי אבא — היו מביאים קרבן פסח, כי שני מועדים המה, בי"ד ניסן הוא הבאת הפסח, ואכילתו בלילה, ליל החמש עשרה, ובחמשה עשר בניסן מועד צאתנו מגלות מצרים.

זמן הבאת קרבן זה הוא אחר הבאת התמיד של בין הערבים, אשר זמנו מתחיל מפלג המנחה, אשר על פי המורה שעות שלנו הוא משעת עשרים וחמשה מינוט על שעה השני' צהרים, ואנחנו אומרים דינו של הבאת קרבן זה אחר תפלת המנחה שהיא במקום קרבן תמיד של בין הערבים.

ולמען אשר תדע פירוש הדברים, אלמוד אתך את זה, ואחרי כן תחזור אותו בינך לבין עצמך פעם ושתיים ו­אחרי מנחה תבוא אלי ונאמר יחדיו סדר הבאת קרבן הפסח.

***

— ומדי דברי בזה, הנני לרשום כי כל השנים משנת תר"ן עד תרע"ט (מלבד שנת תרס"א שהי' בועריסהאפען171, ושנת תרס"ז שהי' בליובאוויטש ואני וב"ב יחיו בוירצבורג172) בכל ערב פסח הי' קורא אותי לאמר יחדיו הקרבן פסח.

סדר ואופן אמירתו הקרבן פסח, הי' לובש כובע העגולה של יו"ט, ובגדי יו"ט, והי' חוגר עצמו בחגורתו, הי' אומרו בעמידה, עמד (בכל השנים) פניו לדרום והי' אומרו בפנים צהובות, מדייק בכל מלה ותיבה ומפלפל בדינו, ומשנת תרנ"ו והלאה הי' מבאר בו איזה ענין ע"ד החסידות ומשנת תרס"ח והלאה הי' מבאר בו גם ע"ד הקבלה, —

***

אבל בשנה זו — תרנ"א — יודע הנני עניני שאיבת מים וזמנה בדיוק, כן ענין הבדיקה ובפרט הסיום, אמת הדבר כי כל הלילה לא ישנתי מרוב התרגשות אבל יודע אני מה שלמדתי וכמה נח"ר יהי' לאבא כאשר אלמוד לפניו העמוד האחרון ואבאר קריאה בתורה, ברכת התורה, הגבה גלילה ואופנם.

עוד לא האיר השחר ואני כבר נטלתי ידיי, ואתלבש ואלך בחדרי אנה ואנה, ועלי עוד לחכות יותר על שעה כי רגיל הוא אבא לקום בערב פסח בשעה החמשית בקר. מלאכת היום עברה בשלום ובהצלחה גדולה, לא מיבעי הסיום שהי' בהצטיינות רבה, אלא גם באפיית מצת מצוה הבאתי תועלת רב, פעם עמדתי אצל התנור להחליף המוט — דעם שטעקין — פעם עמדתי במקום חלוקת הבצק, בדרך כלל נצחתי על המלאכה, והייתי מתכוון למלאות מקום החסר.

גם אמירת הקרבן פסח בשנה זו נשתנה היא משנה העברה, כזקן ורגיל עמדתי לימין אבא כאשר עמדתי בשנה העברה, אבל נוסף לזה יודע הנני דיני וסדרי הקרבן פסח ממקורם ממשניות פסחים שהנני בקי בע"פ.

הבית הכנסת כולו מאיר, מנורה חדשה הביא אחד מהמתפללים, אשר כל השנה הוא דר בעירות הגדולות פטר­בורג מוסקבה, כי בעל משרה הוא אצל השר הנודע פאליקוב, ורק שתי פעמים בשנה בא הביתה, על חדש תשרי, ועל חג הפסח, ובשנה זו הביא מתנה לביהכ"נ מנורה תלוי' בשרשרות מוזהבות.

הבית הכנסת קירותיו מלובנים, וזכו­כית חלונותיו מבריקות, גם הספסלים נקיים על שלחן הקריאה מונחת מפת משי אדומה, הארון הקדש מכוסה ב­פרוכת ירוקה אדמדמת, העמוד מכוסה במפה קטנה אדומה מרוקמת משי, מעשי ידי כבוד אמי מורתי הרבנית תי' מצויי­רת הכותל המערבי באמצע, ובאמצע פינותיו קבר רחל אמנו, קבר שמואל הנביא, קברי מלכי בית דוד וקברו של רשב"י, נ"ע, גם אלונטית לבנה תחובה בטבעת אצל פתח המבוא, והמנורות מאירות.

רוח אציליות שורה בכל פנות בית אלקים, ולעומתה גם פני הבעלי בתים מאירות המה, בפנת צפון יושב לו זלמן ליב הזקן וסביבו עומדים חבורת אנשים והוא מספר מזכרונותיו מימי קדם, לא רחוק ממנו יושב לו יצחק­שאול השקרן ומספר הנפלאות מן מלחמת התורכים, אצל שולחן הקריאה עומד לו בערע דער שמש*172 ומדבר עם יצחק­גרשון דעם חזן, ומסביב להם קבוצת אנשים אוהבי זמרה, ויצחק גרשון מתפאר כי גם ניסע בעלזער הי' מתפלא על הדרת קולו.

בכותל הדרומי יושב לו זלמן מונ­קעש ומשיח עם ישעי' קאסטיער, זלמן זה מספר מגדולותיו של אבי אביו ברפואה, וישעי' מספר גדולותיו של אבי אמו זקנתו אשר הי' בעל חשבון נפלא עד כי על אצבעות ידיו יכול הי' לספור עד עשרת אלפים בשתי שעות, ועליהם עומדים זלמן בעשעס און זלמן דער טייבער ומתפעלים במאד.

בקרן זוית דרומית מערבית אצל השעון הישן יושב לו החסיד ר' חנוך הענדיל נ"ע החסיד ר' שמואל חיים ה­פולני נ"ע, ומשיחים בעניני חסידות בקדושת לילה זו, ועליהם עומדים ר' זלמן דער פעטער לייבעלעס ר' שלמה חיים שו"ב173 ועוד איזה אנשים, והחסיד ר' אבא*173 הישיש יושב ושותק, שומע ומקשיב וכפעם בפעם ישא עיניו למרום.

***

ר' אבא*173 זה הוא איש בן שמונים ודאי, יליד צאסקניק ובנערותו הי' מלמד בעירו. בילדותו ראה שתי פעמים את הוד כ"ק אאזמו"ר אדמו"ר האמצעי, נטל חלק גדול במחלוקת שטראשעלע בשנת תקצ"ה — ת"ר והי' בין המנצחים, הי' בקי בספרי אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי ולקו"ת, כל ימי רבינו הי' בא לליובאוויטש רגלי פעם בשתי שנים, בשנת תרל"ה עזב את המלמדות ונעשה תושב ליובאוויטש, הי' משכיל בדא"ח וכותב דרושים לעצמו והי' מונע עצמו מדיבור בכלל, כל היום הי' יושב בביהכ"נ מתפלל לומד וכותב.

***

בכותל המזרחי מן ארון הקדש לצד צפון יושב הרב דוד174, ר' משולם, ר' ניסן המלמד144 ר' שלום המלמד175 ומ­דברים בענינא דיומא מפלפלים בהלכות פסח, ולולי עיפותי הייתי יכול ליטול חלק בשיחתם, אבל מרגיש הנני כי השינה תסגיר את עיני ומתחיל הנני לירא שלא יקראני אסון שינה וחרדה קלה עוברת בי, רגעים והמזרח הדרומי מתמלא, כבר באו דודי רז"א, דודי רמ"מ ובא מועד התפלה והוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק בא.

התפלה נגמרת, הרב והבע"ב כולם נוהרים למזרח הדרומית לברך בברכת ימא טבא כולם לבושים בלבושי יו"ט ו­פניהם מאירות, ומתחילים לצאת, ועברה שעה אחת וכולנו יושבים בבית כבוד א"ז הרבנית הצדקנית נ"ע ומעריכים את הסדר.

רגשות הכנת שאילת הארבע קושיות והאור זך המתלונן על פני אבא קדישא, גרש השינה מעל עיני וחסדי השם לא תמנו גם אנכי יושב אצל השלחן כגדול, וכל פועל כרחץ, כרפס, יחץ, כיסוי הפת וגילוי הפת, אחיזת הכוס בפזמון והיא שעמדה הולך אצלי כבקי ורגיל, וכל זה נותן לי כח ועוז לעמוד בפני כוסף השינה.

תודה לא­ל עליון החזקתי מעמד עד הקריאה הצוהלה לשנה הבאה בירושלים ותקוה טובה כי בעוד רגעים אחדים אישן, ואישן מתוך שמחה וטוב לב.

כימים אחדים עברו ימי החג ויתחילו ימי העבודה, ימי הלימוד, רשמי ימי החג וקירובו של אבא פעלו עלי רושם טוב במאד ואותותם הוכרו בהתמדת לימודי.

כה עברו הששה שבועות עד חג העצרת, ויו"ט זה הוא הראשון בימי חיי אשר הנני ער כל הלילה, ואומר תיקון ליל שבועות ובאשמורת הבקר גם אנכי בין באי בית הטבילה לא אכחד כי גם בליל שביעי של פסח התאויתי להיות ער כל הלילה, אבל אונס השינה גבר עלי, לא כן בליל שבועות, כי אנכי גברתי ונצחתי את השינה.

מפני המצב הדחוק לא הי' שום אפשרות אשר אבא יסע לאחד המקומות בשביל הטבת בריאותו, ולזאת בחר בזה לנסוע על משך ימי השבוע ליער מאזינקעס, אשר על זה הכריח הרופא באגוראדסקי.

ע"י השתלשלות כל הענינים האמורים עד כה, אופן הנהגתי והתמדת לימודי, וקירובו של אבא — איפוא לא יפלא אם אבא חפץ לקחת אותי אתו עמו בנסיעתו למאזינקעס.

גם לא יפלא על תשוקתי לנסיעה כזו, מלבד זה שבימים ההם אהי' עם אבא, הלא אוכל להתפאר לפני חברי, אשר כבר הוכרה והוסכמה דמות תבניתו הרוחני של אבא בתור אדם המעלה, וא"כ איפוא מאד חרה לי על מלמדי ר"ן ז"ל, אשר מנע אותי מקירוב גדול הלזה.

***

לאשרי הנה בשבוע השלישי לנסיעת אבא למאזינקעס ביום הראשון בשעה קודם הנסיעה נקראתי לאבא ויודיעני, היום תסע עמדי ואם יש לך חפץ ליקח איזה מספריך לך והבא אותם למען אכול להשימם בתוך ילקוטי.

ולשמחתי אין קץ, אבל עם זה יודע הנני לעצור את עצמי מלגלותה לעין כל שלא לגרום איזה דבר אשר יוכל ל­קלקל, וברגעים אחדים הבאתי את התנ"ך, משניות, והגמרא ושו"ע שלמדתי אז, הכל במתינות ובהכנעה הראוי'.

עד רגע ישבי בעגלה לא האמנתי כי אסע, ויראתי אשר לא תצמח איזה מניעה פתאומית, אך בחסדי השם הכל עבר במנוחה שלמה ונוסעים אנחנו, ישיבתי עם אבא, רוח היום, מראה פני השדות הזרועות ודיבורי העגלון לייבעצקע מ­מקום מושבו הגבוה המיוחד רק לו, עם סוסיו, ושוט הארוך הזקוף מימין מושבו, הרהיבוני.

***

במסע זה נסע גם ר' שמואל, הבעל בית דירה אשר שם דר אבא, ומושבו במרכבה ממול אבא, ור' שמואל זה מו­לדתו מעיר דענעבורג, אך בנעוריו הי' נמנה בין היושבים בליובאוויטש אצל רבינו משנת תר"ח — תרי"א.

מהותו, יודע ספר להבינו היטיב, לומד גמרא ופוסקים בעיון, בקי בשלשה סדרים משניות בעל פה, אשר כן נצטוה מאת רבינו על יחידות, ובקי בתורה אור ולקו"ת, ובעל מדות ישרות.

בעת ישבו בליובאוויטש הציעו לו נכבדות עם כפרי אחד בעל תורה, אשר לקחו על שולחנו על משך איזה שנים, חותנו קיים הבטחתו במילוי' ואחרי כן גם הוא נשאר יושב בכפר, ועסקו כ­עסקם של יושבי כפר. ובהיות כי במקום מגורו התפשט מסחר עצי היער עשה בבניני חצירו מקום אכסניא למשרתי ופקידי סוחרי יער.

בשלש השנים שישב ר' שמואל בליובאוויטש הי' כל היום ולפעמים גם כל הלילה רק בבית מדרשו של רבינו, כי שתי פלוגות היו אז, יושבים ולומדים בישיבה, ושניהם היו מקבלים תמיכתם מבית רבי, אבל חלוקים היו בסדר לימודם ואופן עבודתם.

••

הישיבה נתיסדה בשנת תר"ב176, מגידי השיעורים היו בן רבינו כ"ק אאזמו"ר הגאון ר' ישראל נח177, וחתן רבינו הרב ר' לוי יצחק178, וכל אחד מהם הי' אומר שני שיעורים בשבוע, ובשתי כתות התחלקו התלמידים - כת אחת קטנה ובה עשרים וחמשה איש, וכת השני' ובה כשלשים וחמשה ולפעמים גם ארבעים איש.

בני הישיבה בכת הא' היו מבני י"ד­י"ז, ולומדי כת הב' מבני י"ז­כ', וכולם בעלי כשרון ומתמידים בלימודם בנגלה גמרא ופוסקים, ומזמן לזמן היו לומדים פרק תניא ולעיתים רחוקים איזה מאמר בתורה אור, גם בעת אמירת חסידות הנה על הרוב לא היו מניחים אותם לכנוס, רק בימים נוראים וימים טובים.

להיושבים נחשבו אלו שכל התעס­קותם הי' בעניני חסידות ובהם שתי פלוגות — אברכים אחרי חתונתם, או חתנים קודם החתונה, מהם איזה צעירים בעלי כשרון גדול, והפלוגה השני' הי' מאלו אשר אבותיהם החזיקו אותם על חשבונם הפרטי, או אלו שלא הצטיינו בלימודם והיו מתחככים — רייבין זעך — בין החסידים.

כי, בעת נשיאת רבינו — מספר ר"ש — כמעט אשר בכל משך השנה היו נמצאים בליובאוויטש מנכבדי וזקני ה­חסידים, וא"כ איפוא הי' בכל עת מקום לשמש את מי מהגדולים, לראות איך הוא מתפלל, איך הוא אוכל, איך הוא לומד, איך הוא מתנהג, אשר לפעמים פעל זה על הצעירים עוד יותר מכמו הלימוד.

כן הדבר, גדולה שמושה יותר מלימודה, אמרו רז"ל, ובחיי החסידים וחסידות רואים אנו זה במוחש, השימוש של זקני החסידים פעל הרבה יותר מ­כמו הלימוד, כי הלימוד עשה את התל­מיד רק למשכיל על דבר ומבין ענין שכלי, אבל השימוש עשה את התלמיד לעובד ד' וחסיד.

••

מצטער הנני במאד על אשר לא הטיתי אזן קשבת כראוי להשיחה של אבא ור' שמואל — כי קנאתי את לייבעצקע העגלון היושב במרום ומושך ברצועותיו, וקנאתי זאת הטרידה אותי בשעה ההיא למאד. —

עברנו כחמש פרסאות ואבא ציוה להעגלון לעמוד, אבא יורד מן המרכבה, הולך לו הצדה בין אילני היער, ובא חזרה ונוטל ידיו מברך ומוסיף לאמר ברכת הדרך מלה אחר מלה בכדי שגם אנכי אוכל לאמר אחריו בע"פ.

אבא עלה במרכבה אחריו ר"ש ואני ונוסעים הלאה, האויר הוא טוב, האילנות נותנים ריח, רוח אין, והצפרים מזמרות ואבא אומר לעגלון לבלי למהר בנסיעתו, שלא יהי' אבק גדול, וגם כדי להנות מאויר המקום, ויעזוב לייבעצקע את בריותיו ללכת כחפצם פסיעה אחר פסיעה.

אבא יושב ומהרהר, ר"ש יושב ומת­נמנם וברעיוני עוברים וחולפים זכרונות ימי קדם.

••

ונזכרתי עת היותנו ביאלטע179 וכמו חי עובר לפני מחזות חיינו שם, ההרים הגבוהים, אבא ותבדל לחיים טובים כבוד אמי מורתי הרבנית תי' והמלמד ר' שניאור סלאנים180 ואני הולכים (כמעט בכל יום) בשעה הראשונה אחרי הצהרים לטייל, עד שעה השביעית ולפעמים גם השמינית.

אבא יושב לו ומעיין בספר אשר לקח אתו, יושב ומהרהר, יושב וכותב, ר"ש לומד אתי כשעה ומצוה לי לחזור על אשר למדנו והולך לו אל אבא ושניהם יחדיו לומדים בספר ההוא, אבא מדבר ור"ש שומע, ר"ש מקשה ואבא מתרץ, אבא מבאר לו ור"ש נהנה ופניו צהובות.

אימא יושבת לה מרחוק וקוראת באיזה מכתב, מכתב ארוך, ואצלה על הארץ מונח ילקוט קטן, שם בקבוק חלב, מיני מזונות, ומזמן לזמן נותנת לי, ושולחת על ידי גם לאבא ור"ש.

אימא היתה עוסקת בתפירה ואריגה, אומנת גדולה היא לרקם בזהב ובתכלת, וכעין עיגול של עץ — אַ בייגיל — עשוי לתחוב בו את הבד אשר עלי' תרקם הי' לה, שעות ביום היתה עסוקה בזה.

נזכרתי את מחזה בוא המלך אלכסנ­דר השלישי, עמידת הורי על חוף הים בין המחכים לראות המלך ושריו, מראה אחוזת ליבאַדיאַ, ארמון המלך וכרמו, פגישת המלך ברחוב בהליכתנו בערב פסח לבית הטבילה, ונזכרתי עת נסיעתנו חזרה דרך חרקוב, והיותנו שם בל"ג בעומר תרמ"ו.

שם בחרקוב181 בפעם הראשונה ראיתי מושב חסידים, דיבוריהם מנגינתם התלהבותם שמחתם ועליצותם.

רושם גדול עשה עלי הרב ר' יחזקאל ז"ל182 הדרתו ומשקפי הזהב אשר על עיניו, אנשים בעלי זקן ומהם לבנים כשלג, זקנים וישישים כולם מתקבצים בחדר אחד לא גדול, מהם יושבים ומהם עומדים, כולם צפופים, ועיני כולם נשואות אל אבא, היושב בראש השולחן הקצר וארוך, ורעש בחדר, מנגנים ומדברים, אך מכיון שרואים אשר אבא חפץ להגיד דבר, הכל שותקים, שקיטה חרישית, ואבא מדבר.

בשעה אחת האויר מתחמם, אותי כבר לקחו מן השולחן והנני בחדר אחר, חדר מלא ספרים, שמה אימא יושבת ונטפי דמעה יורדות על לחיי'.

צר לי מאד, לבי מתכווץ אמי בוכה, וכשאימא בוכה בודאי יש על מה לבכות, כי זוכר הנני אשר בחורף העבר — ביאלטא — בכתה בכי רב, גם אבא בכה, שניהם בכו, ואזכור כי ברוב תחנון פעלתי מאימא — בהבטחת התמדת לימוד, כי זה הי' בראשית בוא המלמד ר"ש ואנכי לא חפצתי ללמוד עמו — אשר תספר לי סיבת הצער.

אתה — אומרת אימא — עודך ילד גם אם אספר לך לא תבין תוכן הדבר וצערו.

ספרי לי — אמרתי — באופן אשר אבין, הלא גם חומש אינני מבין, וכאשר אבא מבאר לי אז הנני מבין, הלא אבא אמר כי מבין הנני בטוב הפרשה אשר למד עמי, ומדוע לא תחפוץ גם את לספר לי באופן אשר אבין, ואבכה.

מה אתה בוכה — שואלת אימא.

ואיך לא אבכה — עניתי — רואה הנני כי אבא בוכה, אימא בוכה, אבא ואימא מדברים ביניהם מצטערים ובוכים, הלא ודאי דבר גדול, ואיך אני הבן יחידי שלהם לא אבכה.

בכייתי וטענותיי לקחו לב אימא ותספר לי, אבי אביך הי' רבי, אדם גדול בתורה והי' כל ימיו לומד תורה ומת­פלל, והוא ציווה אשר בניו דודך רז"א, אביך, ודודך רמ"מ לא יעשו שום מסחר רק ישבו וילמדו, וכה עשו כשתי שנים, עתה התחילו לעשות מסחר.

בשבוע העבר בא מכתב לאביך מאם זקנתך, ודודיך אשר רוצים המה לקנות יער גדול, וכותבים אשר קנו את היער, ואביך כאשר קיבל את המכתב הנה הצטער על אשר עוברים המה את מצות אביהם הרבי הגדול אשר ציוה אותם שלא יעשו שום מסחר, ומרוב צער בכה.

ואנכי כאשר ראיתי בצער אביך ויראתי שלא יקלקל את בריאותו בכיתי על צערו של אביך, ואנחם את אימא אשר אנכי אשמע בקול אבא לכל אשר יצוני, ואעשה לו נחת רוח אשר בזה יו­טב בריאותו החלש, ומעתה הנני מתחיל ללמוד עם המלמד ר' שניאור בהתמדה כחפצו של אבא.

ולזאת כשראיתי את אימא בוכה הצטערתי במאד, ואף גם לא הרהבתי עוז לגשת לשאול סיבת בכיתה, עודני מהרהר אם לשאול אם לאו ואשמע קול מצהלות מחדר המושב וארוץ שמה והנה אחד עומד על שולחן קטן גבוה בקרן זוית ומנגן והכל עונים אחריו בשמחה.

ואטפס על הסולם הקטן אשר עומד אצל התנור לא רחוק מפתח המוביל לחדרו של אימא, ואראה אבא יושב במצנפת משי עגולה קטנה — כמו שהי' יושב בחדרו בעת שהי' לומד — מצחו הגדולה בהירה, פניו מאירות בלהב אודם, עיניו סגורות, בידו הימנית ישען את רקתו, וידו השמאלית מונחת על השולחן, וחרדת הדרת קדש על סביביו.

עברו רגעים אחדים, אבא פותח עיניו ומביט על כל סביביו, העינים היפים מסתכלים פנימה, וחודרים אל לב איש הפוגע במבט פנימי וערכי הלזה, מבט כזה כחו רב לפשט העקמומית שבלב, והחן השפוך על שפתי אדם גדול זה נותנים המה תקוה טובה גם לקשי יום וכוחם אדיר לעורר גם לב נשבר ונדכא.

הס, קרא אחד מהמסובים, וכרגע הכל נשקט, כל הגויות התיישרו, כל אחד הכין את עצמו, כולם מחכים, וכולם מייחלים, אבא לובש הכובע, כובע של משי, חוגר את עצמו בחגורת משי, וזוהר רעיוני שפוך על פניו המאירות.

כרגע כל המסובים היושבים עמדו, הישישים הללו ובעלי זקנים לבנים עומדים על רגליהם ואבא עיניו סגורות, מראה פני קדשו מתחלף מתאדם ומת­לבן, מתלבן ומתאדם ויחפוץ להתחיל לדבר ויפתח את עיניו, ובראותו את כולם עומדים, בענות חן בקשם לשבת, אך כולם כעין מתחננים לבלי למונעם מלמלאות את חפצם זה, לעמוד.

אבא מעביר ידו הימנית על עיניו ויושב לו רגעים אחדים, תנועות פניו מוכיחים המה כי רגעים כואבים — טוט ווייע מאמענטין — עוברים עליו בשעה זו ופתאום פותח עיניו ומתחיל לדבר.

מה מדבר אבא לא אדע, מה הוא אומר אינני מבין, אבל רואה הנני כי אבא מדבר והעומדים שומעים, אבא מדבר בקול רם, גם מרמז בידו הימנית, ומרגע לרגע מתלהב ומתלהט, והעומדים שומעים, שומעים בעיון, ומעיני אחדים נוטפות טיפות של דמע, מדוע בוכים המה לא אבין עוד רגעים אחדים עמדתי ואלך לי לחדרו של אימא.

אימא יושבת לה גם היא נשענת על ידה הימנית פני' להבים ודמעות יורדות, טפה אחר טפה, כאגלי טל.

— מה את בוכה — הנני שואל את אימא — האם דודיי קנו יער? ומדוע אבא אינו בוכה ולמה תבכי את?

הנח לי — אומרת אימא — לכשתגדל אז תדע, עתה הנך ילד קטן, ואין לך לדעת כל זה, כמובן לא קבלתי עונג ממענה זה ואלך לי הצדה ואשב על אחד הכסאות ואדום.

עברה שעה ויותר ואבא עוד מדבר והשומעים עומדים על מקומם כאשר בתחלה, אך פתאום קול ששון נשמע, קולות רבים מתבוללים יחדיו, וארוץ לראות והנה הרבה אנשים רוקדים, ה­אחד ידו על כתף חברו מנגנים ורוקדים, לא עבר רגע וגם אני הנני נסחב על יד אחד האנשים בהמחול.

הרעש הושקט, ואחד החסידים לוקח אותי על כתפו ומוסר להשני, השני להשלישי, והשלישי להרביעי עד אשר הוביאוני אל השולחן לראות את אבא, ואבא כבר התיר את החגורה, הסיר את הכובע ועל מצחו הגדול והרחב אגלי זיעה כעין אבני חן.

הרב ר' יחזקאל נותן לי כוס משקה להגיד לחיים לאבא ולכל המסובין, ואנכי מסרב אבא מביט עלי בעין בוחנת, ואנכי מסרב מליקח הכוס ועיני אל המזונות העומדים על השולחן ואפנה להרב ר' יחזקאל ואומר לו, מלמדי ר' שניאור אומר כי תחלה צריכים לברך מזונות ואחרי כן שהכל, שחוק קל עבר על פני אבא, הרב, והמסובים אשר שמעו דברי.

הרב ר"י נתן לי חתיכת טארט ואברך ואוכל, ואברך על הכוס ואמרתי לחיים תחלה לאבא, אחרי כן להרב ר"י אחרי כן לשאר המסובים ואגע בשפתי בהכוס, ואעמידו על השולחן ואשב על קצה כסאו של הרב.

מסתכל הנני בפני אבא, ופניו אינם צהובות כאשר בתחלה, היושבים והעומ­דים מנגנים בקול ובעליזה, ובה ברגע נזכרתי כי אימא יושבת לה בחדר השני יחידה, ומי יודע אפשר בוכה היא גם עתה ולבי התכווץ במאד, ואתאנח ב­אנחה גדולה.

ומבלי התבונן הרבה עמדתי ממקומי קרבתי אל אבא, להגיד לו דבר סוד, אבא הטה אזנו אלי, ואומר לו, אבא, אימא יושבת בחדר השני, ונטפי דמע יורדות על לחי', שאלתי ותאמר לי כי עודני ילד, ולא לי לדעת הכל.

למשמע דבריי אלה התעצב אבא, ו­אחרי חשבו רגעים אחדים אמר לי ב­אזני, לך אמור לאימא, כי הנני מרגיש את עצמי בטוב, כאב ראשי סר מאתי, גם לבבי לא יכאב לי עתה, ותוכל להיות במנוחה שהנני מרגיש את עצמי בטוב.

על כפים מיד אחד ליד השני שאוני עד בואי אל פתח החדר השני, אשר אימא יושבת בו, ואבוא ואראה כי אימא יושבת אצל החלון ועיני' אדומות מבכי, ואקרב אלי' ואגיד לה דברי אבא, ותבט בי ותשחק, ותענני טוב הדבר, עתה תוכל לשוב חזרה אל החדר השני.

(עד כאן נמצא)

••••

1) נדפס בליקוטי דיבורים חלק ד תריא, ב ואילך עם הערות של הרבי מלך המשיח. בהוצאה זו ניתוספו הערות מהמו"ל בין אריחיים.

ברשימה זו (שלא הגיעה לידינו, עד עתה, ב­שלימות), מסופר על הלילה הראשון של המאסר, עד שהוכנס רבינו לחדר כלאו בבוקרו של יום ד', טו סיון תרפ"ז. ובסופו מסופר על זכרונות רבינו (משנת תרנ"א).

לאח"ז, הגיעה לספריית כ"ק אדמו"ר שליט"א מעטפה, שנכתב עלי' בגוכי"ק כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ: "ניירות השייכים להמאסר", ובה, קובץ קטן בגוכי"ק כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, הכולל:

א) תיאור החיפוש שקדם להמאסר. נכתב בגוף שלישי, בסגנון של הקדמה לרשימת המאסר.

ב) מהדו"ק של תיאור הלילה הראשון של ה­מאסר.

ג) תיאור שני הימים הראשונים של המאסר.

רשימות אלו נדפסו בקובץ יגדיל תורה ניו יארק שנה שביעית חוברת ה (נד) ע' רפח ואילך בתוס' הערות מהמו"ל. ונדפסו לקמן ע' 263 ואילך.

2) מרגלא בפומי דחסידים הראשונים, אשר כן הורה ונהג רבנו הזקן בהיותו בפטרבורג בעת מאסרו השני בשנת תקס"א.

3) ראה בפרטיות בקונטרס לי"ב תמוז תשנת ה'תש"ח [סה"מ תש"ח ע' 264. לאח"ז נדפס באגרות ­קודש ח"ב ע' פא ואילך. וראה לעיל ע' 116. 171.

4) {6} שם מושבה.

5) רבה של לענינגראד.

6) ראה לעיל ב"מבוא" ע' ט ואילך. וראה אגרות ­קודש ח"א ע' תרלו: כאמור הנני מנגד אל הועידה אשר קהלת ליענינגראד חשבה לקרוא, ובימים ההם ערכתי מכתב גלוי אל יושבי מדינתינו

*) בסגנון חד, אמנם לא חפצתיו לשלחו ולפרסמו עד אשר אבוא בדברים עם הרב קאצענעלינבויגין, פן ואולי יחזור הוא משיטתו בענין זה. . ושלחתי אליו ג' רבנים להתדבר עמו בזה.

הרבנים שי' שלוחי נסעו אליו ביום ב' בקר (כי ישב בנאות דשא) והוא הושיב פניהם ריקם, גם אמר להם כי קהלת ליענינג' בכעס ורוגז עלי על אשר אינני מתחשב עמהם לקרוא גם אותם, אשר גם הם יודעים מכל הנעשה לטובת החזקת תורה, כמו שיודעים הרבנים מחארקוב מאסקווא, מינסק, ובקש אשר אחד הרבנים יבוא איליו ביום המחרת הוא ביום ג'. ביום ג' בא הרב איליו שנית ודבר עמו הרבה בזה, והושיב לו כי הועידה צריכה להיות ומאד מצטער על אשר הנני מנגד אל האסיפה הכללית, ואשר מצוה למנוע אותי מן ההתנגדות כי ישנם בין בני הקהלה שהם שקצים גדולים, ויש סכנה גדולה בדבר.

הציר בא חזרה בשעה 9 לעת ערב, ובו ביום גמרתי לפרסם את המכתב הנ"ל, אמנם בהיותי באמצע עבודתי לקבל אנשים, אשר הייתי מקבלם ביום א', ג', וה', ע"כ הנחתי המכתב על השולחן, טרם מסרתיו אל המעתיק להעתיקו, בהעתקות רבות כפי הדרוש, והיו רק מועתק איזה אכסימפליארין, וכתב ידי הי' מונח על השלחן, ומשכתי עבודתי בקבלת אנשים הלאה עד חצי שעה השתים עשרה לילה, ואז התפללנו תפלת ערבית, ובשעה רבע הראשונה יצאתי אל חדר האכל לאכול סעודת הלילה, ועוד טרם כליתי לאכול בג' רביעי שעה הראשונה אחר חצות לילה באו — לא עתה — חברי הגפא"ו לעשות חיפוש בביתי.

*6) תהלים קו, א. ועוד.

7) שם כט, יא.

*) מיום ג', יג סיון תרפ"ז (אגרות ­קודש ח"א ע' תקצו ואילך).

*7) ראה אודותם לעיל ע' 22 הערה 24. ע' 23 הערה 26].

8) בלתי מפלגתית.

9) [הרבנית הצדקנית מרת שטערנא שרה - ראה אודותה לעיל ע' 13 הערה 12].

10) ראה סה"מ עת"ר ע' קב ואילך. המשך תער"ב ח"ב ע' תשע. ובכ"מ.

11) [ראה אודותו לעיל ע' 28 הערה 2].

12) בליובאוויטש - אוהל כ"ק אדמו"ר ה"צמח צדק" ואוהל כ"ק בנו אדמו"ר המהר"ש. ניעזין — אוהל כ"ק אדמו"ר האמצעי. האַדיאץ — אוהל כ"ק אדמו"ר הזקן.

13) [ברשימות הרא"ח אלטהויז הי"ד: אחד מבנותיו של רבינו* בהיותה בחדרה לבדה ואין איש, והחלון הי' פתוח לחצר, הספיקה לאמר מבעד החלון אל האברך מענדל ש"ס שי'** בזה"ל: "שניאורסאָהן, אורחים באו לבקרנו", והוא הבינה, וירץ תיכף החוצה להודיע להמקורבים וכו'.

14) ראה לעיל ע' 128 הערה 4.

*) במק"א נאמר שזה היתה הרבנית הצדקנית מרת חי' מושקא נ"ע זי"ע.

**) כ"ק אדמו"ר שליט"א.

15) ע"ד ההפרש בין הרהור ומחשבה — להעיר מביאורי הזוהר לאדמו"ר האמצעי בראשית א, ד. אגרות ­קודש כ"ק אדמו"ר שליט"א ח"ז ע' קצב­קצג.

15) ע"ד ההפרש בין הרהור ומחשבה — להעיר מביאורי הזהר לאדמו"ר האמצעי בראשית א, ד. אגרות­ קודש כ"ק אדמו"ר שליט"א ח"ז ע' קצב­קצג.

16) ראה ר"ד כ"ק אדמו"ר שליט"א יד שבט תש"י (לקו"ש ח"א ס"ע 138 ואילך): ביים ברית האָט דער רבי געוויינט, כדרך התינוקות, האָט דער רבי מוהר"ש געזאָגט: וואָס וויינסט דו, וועסט אויסוואַקסן וועסט דו זיין.. און זאָגן חסידות בשפה ברורה.

— אַזוי איז פאַרצייכנט אין דעם רבי'נס רשימות המאסר מיט אַ מקום חלק נאָכן וואָרט זיין —.

פון חסידים האָב איך געהערט אַז ער האָט געזאָגט וועסט דו זיין אַ רבי*. דערמיט איז אויך פאַרשטענדליך וואָס עס איז אַ מקום חלק אין די רשימות פון רבי'ן.

*) נתבאר בשיחת ש"פ פינחס, י"ט תמוז תשל"ב.

17) ראה לקוטי שיחות חלק יח ע' 307.

18) ראה גם מכתב כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ לרא"ח אלטהויז (אגרות­קודש ח"א ע' תר): בהנהו הראשון בין מקושרי הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, אשר פגש אותי בעת — ל"ע — שהובילו אותי מדירתי אל בית האסורים, באור ליום ד' ט"ו סיון, ות"ל הנהו הראשון אשר ברכני בברכת מז"ט על הודעת החופש אשר ניתן לי בעיר מקלטי קאסטראמא בז"ה היום ג' י"ב תמוז].

19) המתפללים לה'.

20) שער היראה פרק יג.

21) נחום א, ו.

22) משלי ל, טו.

*22) ראה שיחת י"ב תמוז תש"ל.

23) סה"מ תרפ"ח ס"ע ה ואילך. וראה לעיל ע' 126. 134. לקמן ע' 194 ובהערה 28.

24) כ"ק אדמו"ר שליט"א.

25) ראה לעיל הערה 13.

26) גם זה מרשימות כ"ק מו"ח אדמו"ר [וראה שיחת ל"ג בעומר ה'שי"ת סט"ז (תורת מנחם ח"א ע' 67)].

27) המצב והסביבה.

28) הכוונה לביאור הבעש"ט — המובא בכ"מ בדא"ח — אשר השגחה פרטית היא בכל הנבראים, גם בדומם צומח וחי, ויש דין ומשפט כמה פעמים יתגלגל העלה או הקש ובאיזה מקום. "והדברים קל וחומר. ומה דבר קטן כזה, אם העלה הנתלש או הקש יהי' במקום זה או יטולטל למקום אחר הוא בהשגחה פרטית, ומכל שכן מה שנוגע לאיש ה­ישראלי" (ראה שיחת יט כסלו תרצ"ד אות ג. היום יום כח חשון תש"ג*).

סיפר** כ"ק מו"ח אדמו"ר****: במאמרי ר"ה שלפני המאסר — שנת תרפ"ז — נדבר בתוך המאמר**** ענין שיטת הבעש"ט אודות השגחה פרטית שהוא גם בדצ"ח ובכל פרט ופרט וכו', אף שלא הי' שייך להמאמר. ולולא זאת — איני יודע אם הייתי יכול דורכטראָגען (לסבול יסוריו ולצאת מן) המאסר.

*) [ראה גם בהנסמן לעיל ע' 126 הערה 15].

**) ראה שיחת ליל כ' כסלו תרצ"ג (רשימות חוב' קעא ע' 3).

***) נתבאר בארוכה בלקוטי שיחות חלק כג ע' 157 ואילך.

****) בסה"מ תרפ"ז (קה"ת — תשמ"א נדפס ע"פ העתקה מוגהת ובהוספות בגכתי"ק —) לא נזכר ע"ד ענין הנ"ל בהשגח"פ. ואולי נשמט ע"י בעל המאמר מטעם הנ"ל, כיון שלא הי' שייך ל(המשך הענין ב)המאמר. אף שנאמר (וכידוע בנוגע לכמה מאמרים). — לקוטי שיחות חלק כג שם הערה 3].

29) השאלון.

30) [ראה לעיל ס"ע 11 ואילך. ע' 15 ובהערה 27 שם.

31) ראה לעיל ב"מבוא" ע' ז וש"נ].

32) אבל לא אמת. בודאי יש בך עון חמור. לחנם לא היו מובילים אותך דרך מבוא זה. הגידה נא, אחא, האמת, פן ירע לך.

33) לא, לא אמת. משהו לא בסדר כאן. שקר בפיך, אחא. בשביל זה תפול בכלא (קארצער). תקבל שנים­שלשה חדשי­מאסר נוספים, ואולי עוד יותר. חבל. במה נכשלת? הגד האמת!

34) מה זה מפטפט אתה! בא הנה. מהר! חדל לפטפט שם.

35) תיכף. חכה. עוד מעט אבוא. דרוש לי דבר מה בלשכה.

36) לא. צריך לדעת מה זה.

37) בהיתול.

38) הכתוב בזה מספיק הוא.

39) כהן מושלמי.

40) מנהג אדונים.

41) פרבר בסביבות לענינגראד.

*41) [ראה שיחה שבהערה 26].

42) מועצה חשאית — המקומות בם הי' אסור רבינו הזקן — בעל התניא והשו"ע.

43) [ראה הערה הבאה].

44) אלול תרמ"ה. — ראה לעיל ע' 13 הערה 11.

9) [הרבנית הצדקנית מרת שטערנא שרה. — ראה אודותה לעיל ע' 13 הערה 12].

45) ראה אודותו ספר השיחות תרצ"ו — חורף ה'ש"ת ע' 111. וש"נ.

46) "מלמד בר פועל" — נתבאר בהמשך תרס"ו ע' קעה. סה"מ תרס"ח ס"ע לה ואילך. תש"ח ע' 80. ובכ"מ.

47) ראה מאור עינים בליקוטים (ד"ה וזהו שאמר דוד המלך ע"ה). וראה גם לקוטי שיחות חלק כה ע' 310.

48) ראה ספר השיחות שבהערה 45. וש"נ.

49) תהלים יט.

50) ראה אודותו לעיל ע' 41 הערה 16. וש"נ.

51) ראה טושו"ע ודאדה"ז או"ח ס"צ ס"ה].

52) מה זה? גם כאן ברצונכם לעשות בית תפילה?.

53) [מהדורא קמא מהבא להלן נדפס לקמן ע' 264 ואילך].

54) טוב, טוב. הגש הסחורה. משעמם לשבת ב­חיבוק ידים. בזריזות, זקן, מה אתה מתעכב שם. הזמן יקר.

55) לך לחיפוש. — פעטיא, קבל הסחורה, והתחל בעבודה.

56) ראה זה פלא. סמרטוטים כאלה התחילו להביא כאן אין מה לדבר. פאראזיט הגון, זשיד בעל זקן, לך זקן לחיפוש. אין דבר, ננקה אותך כאן כדבעי. יפרקו עצמותיך אחת אחת.

57) אחרי החיפוש תוכל למות. כאן שקט, איש לא יפריע לך. וגם בביתך לא ידעו דבר. הרופא יכתוב תעודה ללשכה, הפקיד יחתום חותם, ירשמו בפנקס הלשכה, ימחקו את התיק, והפגר ישליכו לאחד הבארות התחתונים.

58) למה אתה מתחפש? האם נישא אותך במטת חולים להביאך להפקיד לחיפוש? חדל, פרצוף יהודי, להתיהר.

59) איפה אבדת? איפה 26818? הגש הנה, מהר, נמאס לי כבר לחכות.

60) הנני בא תיכף.. רואה אתה, כבר פקעה סבלנותו. השד! נבלת כלב!

61) הא לך. הסמרטוט שלך הוא. האם גם זה סחורה? בעוד שעה תצא רוחו!

62) מה לעשות, אחי, אם אין אחר גם זה יספיק. אי אפשר להיות לחברינו בלי עבודה. ובכן, הבה נחפש. מה יש לך בכיסך?

63) לך למקומך. כשיגמר החיפוש אקרא לך.

64) פרצוף זשיד, אושיבך בקארצער, אבטש פניך. הוי, שד שכמותך..

65) מה מחלתך? הגד.

66) מה יש?

67) מה זה תשאל? האם לא תדע מה עליך לעשות?

68) מה, להוציא הרפש? האם נרשם כבר?

69) עוד לא. תיכף ארשמו בפינקס הגדול של המובאים, אח"כ אתן לו מספר, ונדבק תיק, הכל נעשה כהוגן, על פי החוק כיאות.

70) מה לך להתעסק כל כך בטינוף זה. מסור אותו להוצאה, וחסל. בין כך ובין כך לא יעמוד, ובעוד יום או יומים ימות.

71) לא, אחי, כך לא יתכן. צריכים אנו להתנהג על פי החוק לרשום התיק על מקומו, לציין המספר בסדר נכון. אם חולה הוא, נרשום בפינקס, ונשלח תעודה לרופא, מה היום, ד' בשבוע — אם רק אספיק לשלוח היום. ואז בשבת לערך, ועל כל פנים לא יאוחר מיום ב' תהי' בחינה, ואולי עוד מקודם ישחררו אותו מכל מחלותיו.

72) פילולקא אחת וחסל.

73) זהו כבר ענין בעד הראשים, אם תבוא פקודה להוציא את הסחורה, אוציא. אתה, פעטיא, יודע כבר את הסדר. בעל נסיון אתה מאז.

74) ידעתי גם ידעתי. אוהב אני מאד לראות כיצד מפרפרים הם ביסוריהם שעתים או שלש. יש אמנם, כשמוביל אתה אותם מתהלכים כמתים, אך תתחיל להפשיט בגדיהם והם מתים כבר מפחד. זה לא טוב, לא נעים. לעומת זה כאשר שותת דם, אז נעים להסתכל. לפעמים צריך לחכות חמש או שש שעות עד שהעסק נגמר. אז, רק אז, משמח. כל כך נעים לי להסתכל בהם אז, עונג ממש!

75) נו, גמרתי כבר. הכל מוכן. תיק 26818 להובילו לחדר 160 מספר ארבעה.

76) עכשיו שמך זקן, הוא "מספר 160, הרביעי". לך. פעטיא, קבל מספר 160, רביעי. תחתום על קבלת מספר 160 הרביעי, וחסל.

77) טוב. הכל בסדר.

78) עכשו אתה שלי. קום לך למנוחה, קח חפציך.

79) אסור, אסור. קום, לך!

80) אסור, איני יכול. בלי רשות לא אוכל. אם רוצה אתה, כתוב בקשה. הא לך נייר וכתוב.

81) הנני מבקש לצוות תיכף לפקיד מחלקה הששית למסור לי התפלין שלי. רב דתי י. שניאור­סאהן, מחלקה 6, חדר 160.

82) השגות גדולות לו. ראה איך הוא כותב לפּרוקוראָר הראשי, לפקיד הראשי ולחוקר­הדין.

83) הגמרת? עכשו נרגעת כבר. נלך.

84) ואי' השובר על משלוח הטלגרמות?

85) איזה שובר?

86) על פי החוק צריך הפקיד לתת אישור על רשיון ומשלוח טלגרמה.

87) ולא רצה להוציא רוחו.

88) הוא הי' כמוך, חיוור ובעל גוף, והגם שהי' החמישי, בכל זאת האריך יותר מכולם. כל העת פרפר, פעם בידו פעם ברגלו.

89) חברי הלך לקבל שכרו. השתכר היטב בעד עמלו. 420 רובל ושלושה בקבוקי יי"ש. ועבודתי להובילם מהכלא, להביאם להכנה, ולחלקם, וכאשר הכל נגמר כבר, עלי להוציא את הפגרים, לנקות את הרצפה והקירות מהדם.

90) פלוני עדיין לא מת. החלטתי ללכת לשתות ספל תה וחזרתי, ועדיין פרפר. כל כך הי' נעים לי להביט, עד ששיתי את התה בלי סוכר! אח"כ פקעה סבלנותי. בעטתי בו פעמיים ברגלי ואז הוציא רוחו, ומגרונו החל שותת דם, ומיד נעשה שחור כחי­פושית.

91) אותך צריך הי' להושיב בחדר ביחידות. נמנה אתה בין היוצאים לקולר, ולאלה מיועד חדר מיוחד הנקרא כלא בודד. אבל כנראה כל החדרים מלאים, וקבעו לך חדר 160.

92) הנה החדר שלך.

93) [ראה ההמשך להמסופר כאן לקמן ע' 266 ואילך].

94) הסתדר בשורה. עמוד.. לכו.. עמוד.

95) [{6} סייטין. — ראה לקמן לקמן ע' 273­272.

96) {6} קוטייניק. — ראה לקמן שם].

97) שם אין תאוה לאכילה. שם אפילו אין חפץ לעשן. שם אינך מתאוה שום דבר. אח"כ שומע אני שפותחים דלת. חושב אני — עכשו יובילוני לירי'. הנני שומע שריקה. "בא הנה!" אני עונה: "איני רואה כלום, לאן ללכת". אז האיר הפקיד, וארא, והנה מטת ברזל, כמו כאן, אבל מרא דעלמא! מה נורא! "צא מכאן!" השמיע הפקיד. תיכף יצאתי. "עלה על המעלות!" ציוה הפקיד. תודה לשם, חושב אני. לא למות בירי'.

"עכשו" — אומר הפקיד — תדע כיצד לדבר עם פקיד. לגדף את הפקיד אסור. אתה האסיר, ואני פקידך. כעת אובילך לישון. תישן? שואל הפקיד. "אישן רום מעלות מעלתך, אישן". פתאום הכני מכת לחי, פעם ושתים. נתבלבלתי, איני יודע למה ועל מה הכני. "איזה" רום מעלתך אני לך? נוהם הפקיד, "מנובל שכמותך, עבד ללבנים, מרגל*, אושיבך על שלשה ימים במרתף, ולא רק על שלש שעות כמו עכשו".

התחלתי לבכות ולהתחנן. "אבי אתה, יקירי, אדוני הפקיד, אני אציית". ושוב הכני על פני, שלש פעמים רצופות. כואב מאד, השנים רועדות, דם שותת מהאף. בכל זאת אני מתאפּק, משתדל לעמוד בדרך כבוד כיאות לפקיד.

זוכר אני עדיין את הדיסציפלינה הישנה בצבא. הייתי אדם. ארבע שנים עבדתי את מלכי. במלחמה היאַפּאַנית הייתי. ראיתי גנרלים. מכיר אני שסדר הוא סדר, ודיסציפלינה לא היתולים. נשאר אתה חיל נאמן עד נשימתך האחרונה, לא כמו הבחורים שבימינו, אשר רק מזמרים, מנענים בלשונם, ימינה, שמאלה, רק מבוכה.

*) [נחשב למרגל לטובת פינלאנדיא – לקמן ע' 266].

98) "איזה אדון אני לך?" אומר הפקיד. "טאָווא­רישטש (חבר), צריך לקראני. עכשו אין אדונים, עכשו כלם חברים!". "נו, טוב, חבר", אומר אני. "לא אוסיף עוד". טראח, טראח, שוב הכני באגרופו פעמים בשכמי. "איזה חבר אני לך?" לא כך קוראים לפקיד. עליך לדעת כי אסיר אתה, ואני הפקיד שלך. צריך לומר: "חברי הפקיד". שבור צועד אני הלאה. חפצתי לישון, חפצתי לעשן, השנים כואבות, המתנים כואבות. צועד אני וחוזר במחשבתי "חברי הפקיד", ירא אני פן אשכח, ואוי לי אם אשכח. אך, מה נעים הי' עכשו לשכב על מטתי בחדרי.

99) [ילקוט שמעוני תשא רמז תו. מדרש תהלים יט, ג. וראה גם סה"מ תש"ח ע' 274].

100) ראה ס' התולדות — מהר"ש [קה"ת, תש"ז. תשנ"ז] ע' כב.

101) [הרבנית מרת חי' מושקא בת כ"ק אדמו"ר מהר"ש.

102) אוצ"ל: יו"ד אלול, כי י"ב אלול תרנ"ב חל ביום א' בשבוע. וראה לעיל ע' 114 הערה 4.

103) נדפס בסה"מ תרנ"ב ע' צא ואילך. וראה ספר השיחות תרצ"א ע' 224. ע' 271 הערה 9. ע' 278.

104) ראה כת"י דא"ח ישן — לא נודע למי (הובא בלקו"ש ח"ב ע' 516. ועוד) — נדפס בכתר שם טוב (הוצאת קה"ת תשנ"ט ושלאח"ז) בהוספות; מגדל עז (כפר חב"ד, תש"מ) ע' שנח; סה"מ תרס"ג ע' רנא ואילך].

105) בהבא לקמן — ראה ג"כ "אבות החסידות" בחוברת "התמים" ח"ב ואילך.

106) [ראה יבמות קט, ב. לקו"ת ויקרא ה, א. קונטרס עץ החיים פרק יב. סה"מ תרפ"ח ע' קנ. ובכ"מ.

107) ראה תניא פ"ה (ט, סע"א ואילך).

107) ראה תניא פ"ה (ט, סע"א ואילך).

108) ראה לעיל ע' 134. 193. 194 (ובהערה 28).

109) ראה שיחת שמח"ת תר"ץ סעיף ב. ספר השיחות תש"א ע' 47. וראה גם ד"ה והניף ידו דאחש"פ תשי"א (סה"מ תשי"א ע' 42).

110) יחזקאל א, כו (ושם: דמות).

111) חוקת יט, יד. וראה זהר ח"ב קיז, ריש ע"ב. ח"ג כט, ב. ובכ"מ].

112) ראה ס' השיחות — תורת שלום [ע' 169] נוסחא אחרת.

113) [אשת כ"ק אדמו"ר מהר"ש. — ראה אודותה ספר התולדות אדמו"ר מהר"ש [קה"ת, תש"ז] ע' 12].

114) כעין זה אמרו על ר' יהודה החסיד (ספר מעשיות [וז"ל: "אילו הי' בימי האמוראים הי' אמורא, בימי התנאים הי' תנא, ובימי הנביאים הי' נביא" — הועתק בספר חסידים הראשונים — וואיטצן, תרע"ז. וראה שיחת י"ט כסלו תשט"ו]).

115) בהבא לקמן — ראה "רבנו הזקן" להרב א. ח. גליצנשטיין.

116) [ראה גם רשימות כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ (סעיף לג) — בטאון חב"ד גליון 20­19 (39­38) ע' 38. ספר התולדות אדמו"ר הזקן (קה"ת — אה"ק, תשמ"ו) ח"א ע' 72.

117) ראה גם ספר השיחות תש"ה ע' 132. תש"ח ע' 197. וש"נ.

118) בהבא לקמן — ראה מאמר "אבות החסי­דות" סי"א ואילך ("התמים" חוברת ב ע' נ [עב, ב] ואילך). לעיל ע' 54.

119) ספר התניא נדפס בפעם הראשונה בשנת תקנ"ז.

120) כ"ה [דבעש"ק מבה"ח אלול עזב אדמו"ר הזקן את ליאדי] ברשימת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ("דברי ימי חיי אדמו"ר הזקן" — נדפס בספר התולדות אדמו"ר הזקן (קה"ת — אה"ק, תשמ"ו) ח"ד ע' 1029 ואילך): ביום ערב שבת [{6} פ' עקב] כב מנ"א [{6} שהוא עש"ק מבה"ח אלול]. . עזב כ"ק אדמו"ר הזקן ומשפחתו את ליאדי. . ואתם עמם כשלשים איש. . ביום השישי [{6} פ' ויגש] בשמונה לחודש טבת* באו כששים עגלות לכפר פיענא.

אבל ברשימת אדמו"ר הצ"צ (אגרות­קודש שלו (קה"ת, תש"מ) ח"א ע' שכא — מגוכי"ק) ובשיחת יט כסלו תרצ"ג סעיף ד: ביום ו' [{6} פ' ראה, כט מנחם­אב] ער"ח אלול נסע עכב"ב לקראסנא [ויבואו ביום א' ב' דר"ח אלול לעיר קראסנא — שיחת יט כסלו שם].

ובמכתב אדמו"ר האמצעי (אגרות­קודש הנ"ל ע' רמא):. . . ובקראסנא בע"ש הסמוך לר"ח אלול. . ובבואו לקראסנא בחצי היום עש"ק כו'.

121) כ"ה גם ("ששים עגלות") בספר השיחות תורת שלום ע' 86. שיחת י"ט כסלו שבהערה הקודמת. רשימת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ שבהערה הקודמת. ובמכתב כ"ק אדמו"ר האמצעי שבהערה הקודמת (ע' רמ): וברחנו על ב' עגלות לבד. ושם ע' רמד: נסענו ברוב עם יותר מששים עגלות. ואולי הב' עגלות היו עבור רבינו ומשפחתו, והשאר — עבור החסידים ועוד שנסעו בשיירה זו (ראה עד"ז אגרות­קודש שם ע' רלד­רלה בהערת המו"ל).

122) ראה מכתב אדמו"ר הזקן (אגרות­קודש הנ"ל ע' קנ­קנא). מכתב אדמו"ר האמצעי, רשימת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ושיחת י"ט כסלו שבהערה 120. ספר השיחות תורת שלום ע' 203. שיחת ש"פ וישב תשנ"ב סעיף ה. בית רבי חלק א פרק כב (מה, ב ואילך). ועוד.

123) ראה גם קונטרס אדמו"ר "הצמח צדק" ותנועת "ההשכלה" ע' 3, שכ"ק התיישב בליובא­וויטש תחלת תמוז תקע"ד. אבל באגרות­קודש חלק ג ע' תקב ואילך: יום ב', פרשת נצבים­וילך, י"ח אלול תקע"ג קבע דירתו בעיר ליובאוויטש, פלך מאהליב. וכ"ה בספר השיחות קיץ ה'ש"ת ע' 95, ובהערת כ"ק אדמו"ר שליט"א שם: ראה שיחת י"ט כסלו תרצ"ג אות ח ההתיישבות בקביעות היתה בחודש מרחשון שנת תקע"ד. וראה ספר השיחות תש"ט ע' 332 הערה 51].

*) ברשימת אדמו"ר הצ"צ (שהובא לקמן בפנים ההערה) שבאו לכפר פיענא "ע"ש וישלח [= טז כסלו] תקע"ג. וב"היום יום" בתחלתו: יב טבת תקע"ג. וראה לקוטי שיחות חלק טז ע' 35 הערה 24.

124) האות האחרונה — אי ברורה בגוף כתי"ק כ"ק מו"ח אדמו"ר [ראה אגרות­ קודש ח"ב ע' תכז: הישיבה הגדולה שיסד הוד כ"ק אאזמו"ר הרה"ק צמח צדק זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע בשנת ה'תקצ"ד].

125) [ראה הצ"צ ותנועת ה"השכלה" ע' 22 ואילך].

126) ראה גם רשימות כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ (סעיף מ­מא) — בטאון חב"ד גליון 20­19 (39­38) ע' 41.

127) {6} מושבות.

128) ראה בכל זה הצ"צ ותנועת ה"השכלה" [ע' 4. ראה גם ספר השיחות תש"ב ע' 53 ואילך. וב"היום יום" בתחילתו, שקנה את האחוזה שצעדרין בשנת תקצ"ט].

129) [תלמיד מובהק לרבינו הזקן. בזווג שני חתנו של הרה"ק ר' חיים אברהם בנו של רבינו הזקן. נולד טו שבט תקמ"ח — נפטר טו שבט תרי"ב. בעהמ"ס דברי נחמי'. — ראה אודותו בית רבי חלק א פרק כו (סט, א­ב). וראה גם שיחת טו שבט, ש"פ ויק"פ וש"פ ויקרא — תשמ"ב].

130) בהבא לקמן — ראה ס' השיחות קייץ ה'ש"ת ע' לט, סד ואילך. "התמים" ח"ג ע' כב [קכז, ב] ואילך — נוסחא אחרת.

131) [הרבנית הצדקנית מרת דבורה לאה.

132) ראה גם רשימת רבינו פ' בהעלותך תרצ"א (ספר השיחות תרצ"א ע' 234), שמביא מאמר אדמו"ר הזקן לר' נחמי' מדובראוונע אודות כ"ק אדמו"ר הצמח צדק: נח הי' צדיק, אך הוא מדריגה שלפני התיקון, ונקרא נח ע"ש ינחמנו, ובתיקון מנח"ם נח עם מ' לפניו שהוא התחלת המשנה, ומ"ם לאחריו שהוא סיום המשנה, ינחמנ"ו בעתיד, מנח"ם בהוה.

133) בהבא לקמן — ראה נוסף ל"התמים" שם — אגרות ­קודש ח"ד ע' תקז ואילך. ספר השיחות תרצ"ו — חורף ה'ש"ת ס"ע 3 ואילך. וש"נ.

134) הר"ר יצחק אייזיק בר' מרדכי הלוי עפשטיין מהאמיל. — ראה אודותו לעיל ע' 52 הערה 11. וש"נ.

135) בהבא לקמן (ראה נוסף לספר השיחות שבהערה 130) שיחת כ' כסלו תרצ"ג סעיף יא. יד. ספר השיחות תש"ג ע' 59.

136) ראה אודותו לעיל ע' 111 ובהערה 8­7. וש"נ.

137) ראה אודותו ספר השיחות תרצ"ו — חורף ה'ש"ת ע' 55 ובהנסמן שם הערה 14.

138) ראה אודותו "התמים" חוברת ו ע' ח [רעא, ב] ואילך.

139) ראה שיחת כ' כסלו שבהערה 135].

133) בהבא לקמן — ראה נוסף ל"התמים" שם — אגרות ­קודש ח"ד ע' תקז ואילך. ספר השיחות תרצ"ו — חורף ה'ש"ת ס"ע 3 ואילך. וש"נ.

140) ראה עדכ"ז ב"התמים" ח"ג ע' כג [קכח, א] נוסחא אחרת [וראה בהנסמן לעיל הערה 133].

141) [נולדה בעיר ליאזנא בשנת תק"ן. בחורף תרכ"א נחלתה, ובאור ליום הששי ח' טבת* תרכ"א נסתלקה. ומ"כ בעיר ליובאוויטש באהל כבוד אמה זקנתה הרבנית הצדקנית מרת סטערנא [אשת כ"ק אדמו"ר הזקן] וכבוד אמה הרבנית הצדקנית מרת שיינא (ראה ספר השיחות קיץ ה'ש"ת ע' 95. "הקריאה והקדושה" טבת תש"ג ע' ג).

142) ישעי' נט, כא. וראה ב"מ פה, א.

143) ראה אודותו אגרות­קודש ח"ג ע' שפה ואילך.

144) ראה אודותו לעיל ע' 17 הערה 31.

*) ראה ספר השיחות תש"ו ע' 14 הערה 10.

145) ראה אודותו לעיל ע' 29 הערה 10.

146) גינזבורג. התחתן ביום ו' עש"ק אסרו חג השבועות תרל"ב (ראה נוסח ההזמנה להחתונה באגרות­קודש אדמו"ר מהר"ש ע' יא) נפטר יום א' דחה"ס, ט"ו תשרי, תרצ"ה.

50) ראה אודותו לעיל ע' 41 הערה 16. וש"נ.

147) ראה אודותו לעיל ע' 41 הערה 17.

148) קשורי התנאים שלה עם הרה"ח ר' משה הכהן הארענשטיין הי' ביום ח' תמוז תרנ"א (אגרות­ קודש ח"ג ע' שפט).

149) להעיר משיחת יג תמוז תש"ט סעיף יז: מיין חסיד'ישער חינוך הפרטי ביי הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק, האָט זיך אָנגעפאַנגען אין יאָהר תרמ"ט. וראה גם לעיל ע' 41.

9) הרבנית הצדקנית מרת שטערנא שרה. — ראה אודותה לעיל ע' 13 הערה 12.

113) [אשת כ"ק אדמו"ר מהר"ש. — ראה אודותה ספר התולדות אדמו"ר מהר"ש [קה"ת, תש"ז] ע' 12].

150) ראה ספר השיחות תרצ"ו — חורף ה'ש"ת ע' 98. וש"נ.

113) [אשת כ"ק אדמו"ר מהר"ש. — ראה אודותה ספר התולדות אדמו"ר מהר"ש [קה"ת, תש"ז] ע' 12].

151) מרת ברכה צבי' גיטל. שם בעלה: זאב וואלף לעמפערט. ראה סיפורי מעשיות שסיפרה בספר השיחות תורת שלום ס"ע 205 ואילך.

152) בן מו"ה דובער פראדקין מטשעריי ומרת שטערנא [אחות הרבנית הצדקנית מרת רבקה, זקנתו של רבינו] בת* הרה"ק ר' אהרן אלכסנדראוו משקלאוו והרבנית מרת חי' שרה בת כ"ק אדמו"ר האמצעי (ראה "אגרת יוחסין למשפחת אלכסנד­ראוו" — אודיסה, תרנ"ב — סימן ה).

153) בן הרה"ח ר' משה ארי' ליב והרבנית מרת דבורה לאה גינזבורג.

154) ראה אודותו ספר השיחות תש"ד ע' 12. ספר התולדות אדמו"ר מהר"ש [קה"ת, תש"ז. תשנ"ז] ע' 70.

*) להעיר שבאגרות ­קודש ח"ב ע' כו אינה נזכרת בין בנות הרה"ק ר' אהרן אלכסנדראוו והרבנית מרת חי' שרה.

155) ראה גם ספר השיחות קיץ ה'ש"ת ע' 149 ואילך (נוסחא אחרת).

156) אחי כ"ק אדמו"ר הזקן.

157) זקניי, צדיקים קדושים, אבא חולה, בקשו את השם אשר ישאר בחיים, יהי' בריא, וידריכני להיות יהודי תמים.

158) [נזכר ביומן כ' אייר תרנ"ו (הוספות לספר השיחות תש"ו­ה'שי"ת ע' 424). ספר השיחות תש"א ע' 49.

159) נזכר ביומן שבהערה הקודמת. ואולי הוא הנזכר בשיחת חג הפסח תרצ"ד סעיף א: אברהם דאניע דער קצב.

160) ראה בהנסמן בהערה 162.

161) הי' מקורב לרבותינו נשיאינו — ראה יומן כ טבת תרנ"ו ("התמים" חוברת ח ע' ו [שעט, ב). ח­יא כסלו תרס"ז ("התמים" חוברת ב ע' עז. פג [פו, א. פט, א). ספר השיחות תרצ"ו — חורף ה'ש"ת ע' 163. שם ע' 208. ועוד.

162) ראה רשימת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ מחורף ה'שי"ת סעיף ו (ספר השיחות ה'שי"ת ע' 394).

163) נזכר בספר השיחות קיץ ה'ש"ת ע' 149. תש"ג ע' 74. תש"ז ע' 142. וש"נ.

164) ראה פרש"י וישב לז, לג.

165) ראה בראשית רבה פס"ה, טז. פסיקתא רבתי ספכ"ד.

166) נדפס בסה"מ תרנ"א ע' נד ואילך.

167) ראה אודותו "התמים" חוברת ו ע' ח [רעא, ב] ואילך. ספר השיחות תרצ"ו — חורף ה'ש"ת ע' 2. קיץ ה'ש"ת ע' 23. 42.

168) שער המצות להאריז"ל פ' ואתחנן וטעמי המצות להרח"ו שם. ועוד.

*168) בספר השיחות ה'שי"ת ע' 395: ר' ישעי' קאסטיער.

169) ר' יצחק גרשון איטסאן. — ראה גם יומן ה' תשרי תרנ"ב (סה"מ תשי"א ע' 295). שיחת כ' כסלו תרצ"ד סעיף ז. ספר השיחות תש"א ע' 33. תש"ד ס"ע 24 ואילך. שם ע' 31.

170) סוכה מט, ב.

171) ראה חנוך לנער ע' 13. אגרות­ קודש ח"ז ע' שכה. קונטרס ומעין ע' 5. 7.

172) ראה לעיל ע' 15.

*172) ראה לעיל ע' 58.

173) ר' שלמה חיים קיטאין שו"ב. ראה אודותו ספר השיחות תש"ז ע' 101. וש"נ. יומן כב כסלו תרנ"ב (סה"מ תשי"א ע' 300). כ' אייר תרנ"ו (הוספות לספר השיחות שם ע' 419. 426). ספר השיחות ה'ש"ת ע' 152. אגרות­ קודש ח"ג ע' שצג. ח"ד ע' קפא. ובכ"מ.

*173) ראה אודותו בהנסמן בספר השיחות תרצ"ו — חורף ה'ש"ת ע' 213 הערה 17.

*173) ראה אודותו בהנסמן בספר השיחות תרצ"ו — חורף ה'ש"ת ע' 213 הערה 17.

174) הר"ר דוד יעקבסאן. המו"צ בליובאוויטש. נתקבל לרב על מקום חותנו הר"ר אברהם זעליג­סאהן, למרות גילו הצעיר. — ראה אגרות ­קודש אדמו"ר מהורש"ב חלק ג ע' ט.

144) ראה אודותו לעיל ע' 17 הערה 31.

175) ר' שלום מקאדין. — ראה ספר השיחות תרצ"ו — חורף ה'ש"ת ע' 226. וש"נ.

176) באגרות­ קודש ח"ב ע' קז: בשנת תר"א יסד הישיבה ומינה את בנו הוד כ"ק אאזמו"ר הגאון ר' ישראל נח זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע בתור ראש ישיבה ומגיד שיעור, ובתור מנהל הישיבה את חתנו הגאון ר' לוי יצחק זצוק"ל. וראה הצ"צ ותנועת ה"השכלה" ע' 33.

177) נולד בשנת תקע"ה בעיר ליובאוויטש. לאחרי הסתלקות אביו כ"ק אדמו"ר הצ"צ (יג ניסן תרכ"ו) התנהג כשתי שנים בנשיאות בעיר ליובאוויטש, ובסוף שנת תרכ"ח העתיק מושבו לעיר ניעזשין, פלך טשערניגוב. נסתלק א' דחול המועד פסח, יז ניסן תרמ"ג, ומ"כ בעיר ניעזשין באהל כ"ק זקנו אדמו"ר האמצעי ("הקריאה והקדושה" ניסן תש"ג ע' ד). ראה אודותו: בית רבי חלק ג פרק ח (יד, ב [קכב, ב]) ואילך. ושם, שנולד בשנת תקע"ו).

178) הרב ר' לוי יצחק זלמנזאהן בן הרה"ח ר' יקותיאל זלמן*. ראה אודותו: אגרות ­קודש ח"ד ע' שפב. בית רבי חלק ג פרק ז (יב, א [קכ, א] ואילך).

*) ראה אודותו לעיל ע' 112 הערה 9.

179) נסעו לשם אלול תרמ"ה. — ראה לעיל ע' 13 הערה 11.

180) ר' שניאור זלמן בהר"ר מרדכי דובער סלונים מחברון, שנסע עם אדמו"ר מהורש"ב ומשפחתו ליאלטע. — ראה גם אגרות ­קודש אדמו"ר מהורש"ב ח"א ע' ז ובהערה שם. ספר השיחות תרפ"ט ריש ע' 75 בהערה. שיחת חג הפסח תרצ"ד סעיף יד].

181) ראה עד"ז גם בס' השיחות — קיץ ה'ת"ש ע' כח.

182) [הר"ר אברהם יחזקאל ארלאזאראוו, רב דחרקוב].