רב שיח סוחף עם גדולי המשפיעים: שאו מרום עיניכם!
'מי שלומד חסידות, פחות מתפעל מהעולם. הוא יודע שגשמיות זה שקר': מה החסידות תורמת לעבודת השם של היהודי? כיצד מומלץ ללמוד חסידות - מה וכמה? איך ניתן להפנים את החסידות בתפילה? האם לימודה הוא עניין השייך לכל אחד מישראל? ואיך ניתן להגדיר את החידוש שחידש הרבי מלך המשיח בעומקי סוגיות החסידות? • צוות אתר 'לחלוחית גאולתית' מגיש שיחה מאלפת ומעמיקה עם שלושה מחשובי וגדולי המשפיעים בחסידות חב"ד - הגאונים החסידים הרב יוסף יצחק אופן, הרב חיים שלום דייטש והרב מנחם מענדל וועכטער • לכתבה המרתקת
•••
☚ בלעדי: הוידאו המלא של הפאנל 'תבוא לפניך תפילתי' עם גדולי המשפיעים
האם תוכלו להגדיר מהי חסידות? מה חידשו הבעל שם טוב ורבינו הזקן?
הרב וועכטער:
יש הסבורים, שהחסידות עוררה רק את ההתלהבות והשמחה. אך האמת היא שההתלהבות והשמחה הן תוצאה מהחידוש העיקרי של תורת החסידות. חסידות היא לכל לראש - יסוד באמונה. הרבי האמצעי כותב בהקדמתו לספר ׳אמרי בינה׳ קטע מופלא – שכל דרושי אביו (רבינו הזקן) 'מידי שבת בשבתו בכל ימי חיים חיותו ברבים וביחידות ליחידי סגולה' - 'הכל היה לקבוע אחדות השם הפשוטה.. במוח ולב כל אחד כפי אשר יוכל שאת, בכל חד לפום שיעורא דיליה'.
וכפי שגם מבואר בהרחבה ב׳דרך מצוותיך׳ של הרבי ה'צמח צדק' מצוות אחדות השם - שיטת הבעל שם טוב בזה. הבעל שם טוב הוסיף עומק נעלה בעניין אחדות ה׳. ומי שאינו יודע את תוספת החידוש הזו - חסר לו יסוד חשוב ביותר באמונה. אמנם לפני הבעל שם טוב לא ידעו את החידוש הזה, אך אחרי הבעל שם טוב, מי שאינו יודע זאת, חסר אצלו באמונה.
זה על דרך מה שכותב הראב״ד (בהשגותיו על הרמב״ם, תשובה ג, ז) ש'גדולים וטובים' (שהיו לפני הרמב״ם) לא שללו דמות הגוף אצל הקדוש ברוך הוא.. מובן, שאחרי שהרמב"ם העמיד את האמונה על תילה, מי שיאמר חס ושלום שלקדוש ברוך הוא יש דמות הגוף, הריהו כופר ממש חס ושלום;
בדומה לזה, אחרי הגילוי של תורת החסידות, כל יהודי מחויב להתבונן ולהעמיק על ידי זה את אמונתו בה׳ (וראה בכל זה בספר 'ליקוטי שיחות' חלק ל"ה שיחה ב' לפרשת 'נח', סעיף ו). מה שחסידות היא גם מקור חום והתלהבות, זו כבר תוצאה, אך הכל מתחיל מהנקודה הפנימית של תורת החסידות - האמונה הבהירה באחדות השם. ומכיוון שכל יהודי צריך להאמין באחדות השם - עליו ללמוד חסידות.
בקונטרס ׳עניינה של תורת החסידות׳, הרבי מגדיר שחסידות היא ׳יחידה׳. איך ניתן ׳לתרגם׳ זאת לאנשים כערכנו?
הרב וועכטער:
'יחידה' היא ה'עצם'. תורת הקבלה מדברת על עולמות ועל ספירות, אבל כל אלו הם רק ׳גילויים׳ שנובעים מעצמותו יתברך. גם ה׳יחידה׳ היא העצם, והיא נעלית באין ערוך מהספירות. חסידות מחברת את היהודי ל׳נקודה העצמית׳ של הקב״ה ושל התורה ושל ישראל. זהו ׳העצם׳, וממילא כל הגילויים משתנים, וכל הרגש משתנה. בחסידות מובאת דוגמא להתגלות היחידה שבנפש, מאדם שעושה חתונה לבנו יחידו, ורואים שזה משפיע על כל מהותו. השכל עובד אחרת, הרגש עובד אחרת, והכל באופן שונה ומרומם.
יש לשון מעניינת שמופיעה בספר המאמרים של הרבי המהר"ש ב'תורת שמואל' תרל״ח (עמוד תנב): 'שמעתי מאדוני אבי מורי שליט״א [הרבי ה'צמח צדק'], שכשרבינו ז״ל [אדמו״ר הזקן] היה רוצה לשבח ענין החסידות, היה אומר שקבלה הוא רק 'שמות', מה שאין כן חסידות הוא 'נגילה ונשמחה בך' (שיר השירים א, ד) - באין סוף עצמות ומהות'..
☚ פרקטי: המשפיע הנודע הרב אופן מסביר 'איך מתבוננים בתפילה'
הרב אופן:
שאלתם מהי חסידות. ובכן: תורת החסידות, נתנה משמעות חדשה לפסוק (דברים ו, ד) 'שמע ישראל'. 'שמע' זה ראשי תיבות 'שאו מרום עיניכם' (ישעיה מ, כו). יש כאלו שמקיימים זאת על ידי שמביטים אל השמים ומתפללים, וכעין המסופר בספר 'דניאל' (פרק ו'), שלמרות גזירתו של המלך דריווש שלא יתפללו, בכל זאת נכנס דניאל לביתו - 'וכוין פתיחן לה בעליתה נגד ירושלים' (חלונות היו לו בעליית הגג כנגד ירושלים – [פסוק יא]), ושלוש פעמים ביום הוא היה מברך ומתפלל לקדוש ברוך הוא (ולכן המלך השליך אותו לגוב האריות).
בחסידות, יש בזה ביאור עמוק יותר: הכוונה היא, שיש להפנות את המבט אל ה'מרום הרוחני'. בכל דבר, יש את החלק הגשמי, אבל יש בו גם 'מרום', את האלוקות שמחיה ומקיימת אותו. כך גם בנוגע לפסוק (תהילים טז, ח): 'שיויתי הדם לנגדי תמיד'. בבתי כנסיות רבים נוהגים להניח בתיבת התפילה של שליח הציבור שלט עם ארבעת האותיות הקדושות של שם הוי׳. אבל האמת היא, שארבעת האותיות של שם ה׳, יכולות להיות מונחות נגד העיניים, והאדם יביט בהן, אבל באותה שעה חס ושלום ישכח על הקדוש ברוך הוא, בעל השם.
את הכוונה ב'שיויתי ה׳ לנגדי תמיד', מלמדת חסידות חב״ד בעומק: כשהנך מתבונן באיזה דבר - תראה את פנימיות חיותו האמיתית, האלוקות. זו אחדות השם על פי חסידות, לא רק שאין עוד בורא ומנהיג לעולם, אלא שאין שום מציאות אחרת חוץ ממנו יתברך, כי המציאות האמיתית של כל דבר היא החיות האלוקית שלו. כך מסופר בספר 'שמואל' (ב' פרק ט"ז), על שמעי בן גרא שקילל את דוד המלך. אבישי בן צרויה, שמע את הקללות, וביקש רשות מדוד להרוג את שמעי כדין מורד במלך. ענה לו דוד המלך (פסוק י) 'השם אמר לו קלל את דוד'.
לכאורה, מתי ה׳ אמר לשמעי לקלל את דוד?! מסביר אדמו״ר הזקן (ב'אגרת הקודש' סימן כ"ה), שבעת ששמעי קילל את דוד - הקדוש ברוך הוא נתן לו את הכוח לעשות זאת. בלי חסידות, קשה מאוד לראות בכל דבר שקורה לנו, שמאת השם הייתה זאת. אך חסידות מלמדת - 'שיויתי ה׳ לנגדי תמיד', שהכל הוא מאת השם.
חסידות מגלה את האלוקות שביהודי, האלוקות שבתורה, והאלוקות שבעולם. אברהם אבינו היה החסיד הראשון, שהכריז שהשם הוא 'א־ל עולם' (בראשית כא, לג). אם היה כתוב ׳א־ל העולם׳ (בה״א), היינו שיש עולם, והשם הוא הא־ל של העולם. אבל 'א־ל עולם' פירושו שכל המציאות של העולם זה אלוקות. לא שה׳ ברא עולם, והעולם זה משהו אחר. כל המציאות של העולם, היא החיות האלוקית שמהווה אותו בכל רגע ורגע.
אז לימוד החסידות הוא בשביל להאמין? אם כן, מספיק לכאורה ללמוד פעם אחת את עיקרי האמונה כפי שתורת חב״ד מבארת, ואז לשוב ללמוד רק נגלה?
הרב וועכטער:
גם לפני חסידות, הרי יש את ידיעת התורה, ויש את קיום המצוות בפועל. גם בתורת החסידות, יש את העומק הפנימי שהבעל שם טוב גילה בי"ג עיקרי האמונה, וכדי שיהודי יאמין כדבעי, הוא מוכרח ללמוד את תורת החסידות. אך יש גם את מה שתורת חב״ד ואדמו״רי חב״ד תובעים כדרך בעבודת השם. אין מספיק רק לדעת בשכל, את עקרונות האמונה העמוקים כפי שגילה הקדוש ברוך הוא על ידי עבדיו הנביאים מורינו הבעל שם טוב ותלמידיו הקדושים. אלא יש צורך לחיות את הדברים, ולהחדיר זאת גם בלב. וכאמור, זה מביא גם להתלהבות ושמחה.
על כך נאמר (דברים ד, לט) 'וידעת היום (ידע, ולאחר מכן) והשבות אל לבבך' [לחיות את הדברים ולהפנים אותם בלב]. במילים אחרות, כיהודים מאמינים, אנו נדרשים לבצע שני עניינים: א] לשנות את הראש; ב] לשנות את האדם, את עצמנו. לשנות את הראש אפשר על ידי לימוד העניינים בשכל. לומדים היטב את הסוגיות בעומק, וההבנה משתנה בהתאם. אולם לימוד כזה עדיין אינו משנה כל כך את אישיותו של האדם.
לשנות את האדם בפנימיותו - זה מפעל חיים, ועבודה לכל החיים.. והדרך לכך היא רק על ידי שינון ולימוד יום־יומי. על כך כותב הרבי ה'צמח צדק' בספר 'דרך מצוותיך' (מצוות האמנת אלוקות פרק ב'); 'ולכן אמר 'דע את אלוקי אביך' (דברי הימים א כח, ט), 'דע' דייקא, דהיינו שכל מה שתוכל להגיע אלוקותו יתברך בבחינת דעת, תשתדל בזה ותעמיק מחשבתך.. ואז תהפך לאיש אחר כי יפתחו מידותיך לאהבה את ה׳ וליראה אותו כי הדעת הוא המפתח'.
הרב אופן:
בפרטיות יותר, יש כאן שלושה דברים: א] אמונה; ב] דעת - 'וידעת היום'; ג] 'והשבות אל לבבך'. בחסידות הכללית שמים דגש בעיקר על האמונה שבלב. אך כשהאמונה מגיעה באופן ישיר אל הלב (בלי הבנה), הרי זה באופן של ׳מקיף׳ ('מלמעלה'). לעומת זאת, חסידות חב״ד שמה דגש מרכזי על כל שלושת הדברים. אדמו"ר הזקן אמר, שאין די באמונה שבלב לבדה, אלא מוכרח שתהיה גם ה'דעת' (׳חכמה׳ ו׳בינה׳ גם, אבל בעיקר: 'דעת' והיינו שהאדם מחובר לרעיון השכלי, עד שמרגיש את הדברים בנפשו).
ללא התמדה בלימוד יומיומי, בלתי ניתן להגיע לחיבור והתקשרות פנימית עם האמונה. באופן הרגיל, האדם מחובר לענייני העולם הזה. והקשר הזה מתחדש בכל יום. ממילא מובן, שגם בקדושה, אם רוצים ליצור חיבור ודביקות לאלוקות, אי אפשר להסתפק במה שנעשה אתמול; בכל יום מחדש חייבים לעורר את ה'דעת'. על כך התאונן הרה״ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי״ע, ש'התאוות ניצבות מול העיניים, ואילו העניינים הרוחניים מסתתרים בתוככי הספרים'.. כלומר הנפש הבהמית נמצאת בהתעוררות ובגילוי באופן טבעי. כיצד, אפוא, ניתן לעורר כנגדה את הנפש האלוקית? מי שחש לנפשו וחפץ להתחבר לעניינים רוחניים - מוכרח לשקוד על כך. אין דבר זה מגיע מלימוד כלאחר יד..
וכאמור, הדגש של חסידות חב״ד הוא על 'דעת'. אמונה היא ׳הרגש׳. כל יהודי מצד מה שהוא בן של הקדוש ברוך הוא - 'בנים אתם להשם אלוקיכם' (דברים יד, א), יש לו את הרגשת האמונה. כמו תינוק שמכיר את הוריו באינסטינקט, עוד לפני שהגיע לשלב של מודעות בחייו - כך גם הנפש האלוקית שבכל יהודי, היא מכירה בקדוש ברוך הוא מצד טבעה. אך האדם הרגיל אינו מרגיש את הנפש האלוקית שלו באופן גלוי. הוא מרגיש את השכל האנושי ואת הנפש הבהמית. לכן, כדי שגם הנפש הבהמית וגם השכל האנושי ירגישו את הקדוש ברוך הוא - אף שלהם כאמור אין את ההרגשה הזאת מצד טבעם - לשם כך צריך לשוחח איתם ב'שפה' שלהם, להורות להם דעה ולחנך אותם.
☚ 'עבודת התפילה' נדרשת בדורנו יותר מבעבר • הרב מענדל וועכטער
זאת ניתן לעשות באמצעות העיון השכלי כשמסבירים להם במונחים שלהם - במונחים של השכל האנושי, הם גם יבינו וירגישו. גם בגשמיות, האהבה לגבי עניינים גשמיים עוברת דרך הראש, אמנם לא דרך העמקה והבנה, אבל על ידי הראייה. מה שהעין רואה - הראש חושב, וככה נוצרת האהבה לאותו דבר. אם כן, בגשמיות אין בעיה לעורר אהבה לעניין גשמי, כי אתה רואה, אתה חש, אתה נוגע. אמנם ברוחניות, איך אפשר לראות? מה פשר המושג ראייה כשמדובר בעניינים רוחניים? כאן, אם לא תבין - לא תוכל לראות.. הלימוד הוא העיניים. לא בכדי, חכמים נקראו ׳עיני העדה׳.
על ידי לימוד תורת החסידות ניתן להתבונן על המציאות בצורה הנכונה. דוגמא: כשרואים דבר מאכל, ניתן לראות כמה דברים באותו דבר עצמו: א] אתה יכול לראות את הטעם והתענוג, ה׳תאווה׳, שיש במאכל זה; ב] אתה יכול להבחין בערכים התזונתיים של דבר המאכל; ג] אתה יכול להתבונן בו ולראות את שורשו, במי שמחייה ומהווה אותו.
סוג הראייה הראשון הוא סוג הראייה שמאפיין את הנפש הבהמית. היא רואה מה שמעניין אותה - את התאווה שבדבר; סוג הראייה השני מאפיין את הראיה של הנפש השכלית, שמתבוננת יותר על המעלה והתועלת. ואילו סוג הראייה השלישי הוא סוג הראייה שמאפיין את הנפש האלוקית, המביטה אל הקדוש ברוך הוא – 'שיויתי ה׳ לנגדי תמיד'. חסידות מלמדת, איך האדם מגלה את הנפש האלוקית שלו, ואיך הוא מאפשר למבט של הנפש האלוקי להשפיע על האדם.
במילים אחרות: חסידות מלמדת את הנפש השכלית, מה יודעת ומה רואה הנפש האלוקית שלו. מי שאצלו נפש האלוקית היא בגילוי אין לו בעיה.. אבל כשהנפש השכלית והנפש הבהמית מסתירים, איך בכלל יידע האדם, שבקרבו שוכנת נפש אלוקית המסוגלת להרגיש ולראות את הקדוש ברוך הוא? וגם אם הוא יודע, איך יידע מה היא רוצה ממנו? לשם כך יש ללמוד חסידות. נמצא, שלימוד החסידות הוא לא רק בשביל לדעת את האמת, אלא גם בשביל לקיים את האמת הזאת!
הרב דייטש:
יש מכתב של הרבי הרש״ב שכתב לבנו הרבי הריי״צ לחג הגאולה י״ט כסלו תרס״ב. הרבי הרש״ב שהה אז במוסקבה, ואת המכתב הוא כתב לבנו, שבאותו זמן היה המנהל־פועל של ישיבת תומכי תמימים ושהה בליובאוויטש. וכך כותב הרבי הרש"ב: 'בני שיחי׳, תתאספו בי״ט כסלו הבא עלינו לטובה הלומדים וראשיהם ומוריהן ומשגיחיהם ותשמחו בשמחת החג, אשר פדה בשלום נפשינו ואור וחיות נפשנו ניתן לנו'.
זה דבר שאפשר לומר עליו שהוא מושא לצימאון אדיר - בוודאי בקרב חסידים, אבל בכלל אצל שלומי אמוני ישראל - והוא הכיסופים והכמיהה ל'אור וחיות נפשנו'. 'אור וחיות' בלימוד תורה; 'אור וחיות' בקיום המצוות; 'אור וחיות' ביראת שמים. ואור וחיות אלו נובעים מלימוד חסידות. במובן מסוים, העולם בדורות הקודמים היה הרבה יותר עדין. שרר אז מצב, שיהודים היו יכולים להיות בהתעוררות גדולה אפילו מדברים פשוטים ביותר.
ישנם כמה וכמה סיפורים הממחישים זאת. אספר סיפור אחד ששמעתי מחסידי סלונים. יהודי אחד, מחסידי סלונים, היה סוחר ביי״ש [= יין שרף, 'משקה']. יהודי זה, לא דיווח בצורה מדוייקת לרשויות המס על כל הכנסותיו. יום אחד הודיעו לו, שבקרוב יערכו בבית העסק שלו ביקורת. הוא ידע בליבו היטב, כי אם אכן תתרחש ביקורת שכזאת - מצבו יהיה גרוע.. בהגיע מועד הביקורת, חשב אותו יהודי: מה כבר אני יכול לעשות? והחליט ללכת לבית הכנסת לומר תהילים.
את פני המשלחת קיבלו בניו של אותו יהודי. בית ייצור היי"ש של אותו יהודי היה מצוי במרתף, והירידה למרתף לא הייתה באמצעות מדרגות אלא באמצעות מין כבש משופע כזה של אדמה. כשניסו לרדת באותו שיפוע, נפלו כמה מחברי המשלחת, ואך בקושי קמו על רגליהם כשהם כואבים ורצוצים. מרוב ההמולה של הנפילה והכאב, לא בוצעה הביקורת.. הבנים רצו כמובן לבית המדרש, כדי לבשר לאביהם את הבשורה הטובה.
כשהם נכנסו לבית המדרש הם פגשו אותו כשהוא עומד וספר תהילים בידיו, והיה אוחז באותה שעה בפרק י"ח פסוק ב', והוא חוזר שוב ושוב - ללא סוף - על מילותיו של דוד המלך ע״ה יחד עם תרגומו שלו: 'ארחמך השם צדקי', 'איך האב דיר ליב ריבונו של עולם'.. (חסידי סלונים כשהם מספרים סיפור זה הם מטעימים את מילותיו של אותו יהודי במנגינה שעברה אף היא במסורה).
כלומר, אותו יהודי נמצא בשעה של צרה - ובמה הוא מונח בתפילתו עד כדי שכחת צרותיו? באמירה שוב ושוב של המילים ומעומקא דליבא: 'אני אוהב אותך ריבונו של עולם!' הוא שכח לגמרי מהיי"ש, ומהפקחים והתעלה לעולם אחר לגמרי. הוא הגיע לדרגה כזו של דביקות בלי התבוננות.. נכון, היו אז ייסורים וייסורים מגלים את עצם הנפש, אבל בדורותינו אנו, קשה למצוא התעוררות כזו.
☚ צפו: התוועדות סוחפת עם הרב דייטש על 'עבודת התפילה'
בזמנינו, הרגש הטבעי שייך יותר לעניינים גשמיים. ברוך ה׳ יש גשמיות בשפע.. כיום, אם רוצים שיהיה 'אור וחיות' ברוחניות, זה חייב לעבור דרך הראש! זה הטעם לכך, בפשטות, שרואים היום רבים רבים - גם כאלה שמגיעים ממקומות שבהם לא למדו חסידות חב"ד ובדווקא לא למדו - שהם נשאבים לעומק לימוד תורת חב"ד, ומפיקים ממנה אור וחיות.
הגאון רבי מרדכי זילבר שליט״א אמר לי פעם, שהיום בלתי אפשרי להחזיק מעמד בלי ספרי חסידות, וכדי להבין את כלל ספרי החסידות, חייבים ללמוד מקודם חסידות חב"ד, כי אחרת לא מבינים מה שכתוב בשאר הספרים. 'נכון, בחלק מהמקומות הייתה התנגדות ללימוד תורת חב״ד - אך פעם כשהייתה דמות כמו ה'בעלזער רב' זי״ע, שהיה על מי להסתכל, היה אולי אפשר להסתדר. אבל היום חייבים ללמוד חסידות - וכדי להבין חסידות חייבים ללמוד היטב תורת חב"ד׳...
יתרה מזו: כיום חסידות עוזרת פשוט לקיים מצוות כפשוטו. פעם, כשהמשפיעים היו מדברים על חג הגאולה י״ב תמוז (הרבי הריי"צ נכלא ב'עוון' הפצת היהדות ברוסיה, ובניסי ניסים נגאל ויצא ממאסרו בי״ב תמוז תרפ״ז) היו שואלים 'מה זה שייך לחסידות'? 'מה זה קשור דוקא לחב״ד'? (כי המלחמה הייתה על יהדות כפשוטה), ו'תירצו' באופנים שונים. כיום, זו לא שאלה בכלל. כי רואים שחסידות עוזרת לקיים גם את המינימום שבמינימום. אני מכיר יהודים רבים שדווקא על ידי שהתחילו ללמוד חסידות, הם התחילו לקיים את המצוות כפשוטו.
כל זה נובע מכך שחסידות מעמיקה את הקשר של יהודי עם ה׳, ומחדירה בו עומק ופנימיות. בכלל חסידות היא ׳תוספת׳, מעבר לרגיל. ׳חסידות׳ היא מלשון חסד. יש דרך של גבורה, ויש דרך של חסד. זה מתבטא אפילו בפשטות, בעזרה וחסד ואהבת חברים. רואים בכל הקהילות החסידיות שהולכות בדרך הבעל שם טוב, שהנושא של עזרה וחסד מפותח ביותר. בקהילות מסוימות למשל, עוזרים לבעלי שמחה להכין את האירוע, וכיוצא בזה. כיום, נושא זה התפשט גם לקהילות שאינן מוגדרות כקהילות חסידיות, אך המקור הוא מהחסידים (כך אגב צריך להיות באמת, ש'יפוצו מעיינותיך חוצה' (משלי ה', ט"ז) - שחסידות תתפשט לכל מקום ומקום..).
דרך עבודת ה׳ שלא על פי חסידות היא יותר ב'יראה', ששייכת לגבורה. גם בחז״ל, ׳חסיד׳ הוא מי שעושה לפנים משורת הדין, ו'צדיק' זה מי שנוהג על פי שורת הדין. הגמרא (נדה יז, א) אומרת: 'שלושה דברים נאמרו בציפורניים: הקוברן - צדיק; שורפן - חסיד; זורקן - רשע'. בתוספות מביאים בשם ה׳ערוך׳, שכשאדם שורף דבר שבא מגופו זה מזיק לו. ובכל זאת, החסיד לא רק קובר את ציפורניו, אלא מהדר לשורפן, כדי לשלול אפילו סיכוי קלוש ביותר של נזק לאדם אחר. זהו חסיד, שמוותר מעצמו בשביל השני. על פי שורת הדין הוא לא חייב להסתכן בשביל ספק ספיקא שכזה. אך חסיד עושה ׳לפנים משורת הדין׳.
גם כאן רואים את אותה נקודה - ה׳צדיק׳ הוא ׳דין׳ (גבורה). הוא עושה הכל לפי שורת ה׳דין׳, וה׳חסיד׳ - נוהג בתוספת ובהרחבה, לא על פי שורת הדין. זו גם הסיבה שהחסידים נקראו בעבר ׳בעלי תשובה׳, כדי להבדיל בינם ל׳צדיקים׳.. והכל הא בהא תליא: מצד מעשה המצוות, האדם יכול להסתפק בכך שהוא יוצא ידי חובה על פי הדין. כשעושים לפנים משורת הדין, זה בגלל שמחוברים לפנימיות העניין.
מעניין לציין, ה'חתם סופר' כותב במפורש, שכל מטרת החסידות היא לגרום שיפסיקו לקיים את המצוות כ'מצוות אנשים מלומדה' (ישעיה כ"ט, י"ג), אלא יתחילו לקיימן באמת ובלבב שלם. וה'חתם סופר' שם מתאונן על איזה עניין בחסידות, שגם את זה הפכו ל'מלומדה' - אז מה הועילו? אבל הנקודה לעניינינו היא, שהעניין של חסידות הוא - להוציא מ'מלומדה'. על זה נאמר שיש 'גיבארענע חסידים' (ש׳נולדו׳ חסידים) ויש 'גיווארענע חסידים' (ש׳נהיו חסידים׳). ו׳גיבארענע איז ערגער׳ [ואלו שנולדו זה רע יותר].. ל׳גיווארענע׳ יש מעלה על ה׳גיבארענע׳. כי ל׳גיבארענע׳ יותר קל ליפול ל'מלומדה'.
תורת חב"ד מכילה רעיונות עמוקים ומופשטים מאוד. האם כל אחד מתאים לזה, או שמא זה שייך לסוג מסוים של אנשים - האנשים השכלתניים והמעמיקים, בעלי חוש בהפשטה ובהתבוננות?
הרב וועכטער:
אדמו״ר הזקן אמר (מובא בספר 'אגרות קודש' של הרבי הריי״צ חלק חלק י' עמוד דש) ש'לימוד תורת החסידות אינו עניין השייך לאיזה מפלגה שהיא, אלא חובת לימודה מוטלת על כללות בני ישראל יחיו בכלל ועל בני התורה בפרט'. כמובן צורת ואופן הלימוד משתנה מאחד לאחד בהתאם למוחו וכישרונותיו. בדיוק כמו שבלימוד ׳נגלה׳ דתורה, יש אחד שלומד 'טור', 'בית יוסף', 'דרכי משה' ו'שולחן ערוך' עם נושאי כליו לעיונא, ויש מי שלומד ׳קיצור שולחן ערוך׳, ויש גם מי שלומד מה׳לוח׳ שתלוי על קיר בית הכנסת. אך בעצם העניין, פשוט שעל כל יהודי מוטל חוב קדוש זה, כך זה גם בנוגע ללימוד החסידות.
המסקנה שנובעת מלימוד חסידות שייכת לכל יהודי ונדרשת מכל יהודי. מדובר על עיקרי האמונה, אמונה באחדות ה׳, אמונה בהשגחה פרטית. ואילו צורת הלימוד - משתנה בהתאם לכל אחד לפי כליו. פעם שאל יהודי את אדמו"ר הזקן מהי חסידות? וענה לו אדמו"ר הזקן, שחסידות היא פירוש לפסוק 'שמע ישראל ה׳ אלוקינו ה׳ אחד' - האות דלי"ת של המילה 'אחד', היא ׳דל"ת רבתי׳, והיא בצורת פטיש. זאת כדי ללמדנו לתקוע את האמונה באחדות ה׳ במוח בחוזק, כמו שתוקעים באמצעות פטיש.
זהו כל עומק החסידות. אותו יהודי היה יכול להבין זאת רק באמצעות המשל מהפטיש, אך יהודי שיש לו כישרונות נעלים יותר, ילמד ׳שער היחוד והאמונה׳, אחר ילמד ׳וידעת מוסקבה׳, וחברו - ׳אמרי בינה׳; איש איש לפי מדריגתו. אבל קיימת הנקודה היסודית, והיא שייכת לכל יהודי. על כל פנים, בקצרה, אם אתה שואל אותי: האם כל יהודי חייב ללמוד חסידות - התשובה שלי היא פשוטה: כן! כי אין דרך אחרת ללמוד על אחדות ה׳, זה לא מוסבר במקומות אחרים מלבד כאן. חסידות היא גם הכנה לגאולה העתידה, וכמענה המשיח לבעל שם טוב, שביאתו תלויה בהפצת מעיינות החסידות חוצה. אם כן פשיטא שלכל יהודי יש שייכות לחסידות, כי כל יהודי שייך לגאולה ולגילוי משיח.
☚ הרב אופן: אתה רואה את הגזר הזה? צריך שתהיה לך יראה מהאלוקות שבגזר!
אך חשוב להדגיש, שאדמו"ר הזקן ושאר רבותינו נשיאינו לא כתבו השכלה לשם 'השכלה'. מי שברצונו לקבל ידיעות בסדר השתלשלות וכיוצא בזה - יכול ללמוד ׳עץ חיים׳. לא בשביל זה נועדה החסידות. עניין זה מתבטא במה שכתוב בדף השער של ה'ליקוטי תורה': 'ספר ליקוטי תורה - והוא ליקוטי אמרים, מאמרים יקרים, מעוררים הלבבות לעבודת השם'. מי שרוצה ללמוד איך נראית תמונת העולמות - יכול ללמוד קבלה. חסידות עניינה ללמוד את הדברים עד שיעוררו את הלב. אלא שכאמור כדי להגיע ללב - מוכרח הדבר לעבור דרך לימוד עיוני במוח שבראש.
הרב אופן:
בליקוטי דיבורים (בלשון הקודש חלק ה', עמוד 1071) אומר הרבי הריי"צ דבר מעניין מאד: חומש דברים כשמו כן הוא 'אלה הדברים אשר דיבר משה'. חומש זה מכיל את דברי המוסר של משה לעם ישראל, באריכות גדולה, פרשה אחרי פרשה. קרוב לסיום הספר נאמר (לב, מה) 'ויכל משה לדבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל'. כלומר שהכל כבר דובר ונאמר - ואז אומר להם משה (פסוק מו): 'ויאמר אליהם שימו לבבכם לכל הדברים'. חסידות, אומר הרבי הריי"צ, היא ה'שימו לבבכם'. 'שימו לבבכם' משמעו, להתמסר ללימוד העניין שהבין ולהתחבר אליו. שהוא והעניין שלמד יהיו דבר אחד. לזה צריכים לשאוף כשלומדים חסידות.
הרב וועכטער:
בימינו באמת יכולה להיות בעיה. יכולים ללמוד חסידות כחלק ממסגרת לימודית, עם מבחנים וכדומה, ואז יכול להיות מצב שהלומד מתייחס לזה כ׳לימודים אקדמיים׳.. אמנם אין ברירה, וחייבים לבנות גם מסגרת לימודיות כאלה, כי כך הוא הסדר בימינו, אבל צריכים מאוד להיזהר בזה שהדבר לא יגרום לאבד את הנקודה.
הרב אופן:
לכן, חסידות לא מסתפקת בשלב הלימוד עצמו, אלא תובעת את התבוננות בזמן 'עבודת התפילה'. התבוננות ואריכות התפילה היא ה'מעשה' של החסידות, העבודה בתפילה היא היישום של לימוד החסידות. להתבונן על הנלמד תוך כדי התפילה. הרבי הרש"ב אמר: 'גדול תלמוד שמביא לידי מעשה' (קידושין מ, ב) - לימוד חסידות שמביא לידי מעשה - לידי התבוננות בתפילה, להפנים את הדברים שלומדים בחסידות - הוא הלימוד הגדול.
הרב דייטש:
ידוע הסיפור על אותו פרופסור שתחום העיסוק שלו היה בענייני מוסר (׳אתיקה׳). יום אחד ראוהו תלמידיו, שהוא עושה משהו בלתי מוסרי בעליל. שאלו אותו תלמידיו: הכיצד? הרי לפי גישתך - אין לנהוג כך! ויען להם: האם פרופסור למתמטיקה צריך להיראות כמשולש? יש הבדל, טען אותו פרופסור, בין האישיות שלי כ׳אדם פרטי׳ לבין האישיות שלי כפרופסור ומורה למוסר. ברור שזהו אבסורד.
פרופסור למתמטיקה, תחום הלימוד שלו הוא תיאורטי ועיוני, הוא מלמד על דבר אובייקטיבי מציאותי, ואיך החוקים פועלים באותו הדבר. אבל פרופסור לענייני מוסר, מדבר על בני האדם ועל התנהגותם הנדרשת! אפילו בלימוד הנגלה, מוכרחים ללמוד כדי לשמור ולעשות, אבל בתורת החסידות הדבר נכון שבעתיים, כי כל עניין החסידות הוא החיבור של היהודי עם הקדוש ברוך הוא.
הרב אופן:
מסופר על הרבי הרש"ב, שסבל פעם מכאובים בעצבי ידו. לשם טיפול בבעיה זו נסע לרופא מיוחד שהיה מפורסם באותה תקופה כמומחה לבעיות מסוג זה. כחלק מהטיפול שלו, הרופא ביקש לדעת מה סדר יומו של הרבי הרש"ב. הרבי ענה לו, שכך וכך זמן ביום הוא עוסק בחסידות. התעניין הפרופסור לדעת חסידות זו מה טיבה? השיב לו הרבי: החסידות מנחה את המוח כיצד צריך להיות, המוח נדרש להסביר ללב את ההנחיות הללו כך שהלב יוביל לקיומן וליישומן.
כשהפרופסור שמע הסבר זה התפלא: כיצד דבר כזה יכול להתרחש? הרי המוח והלב הם שני עולמות שונים בתכלית ו'ים' גדול מפריד ביניהם. על כך השיב הרבי: אכן, זו עניינה של תורת החסידות: להציב גשר בין המוח ללב, או לכל הפחות לחבר אותם באמצעות חוטי טלפון. והוסיף, שחסידים יש להם בטבע את החוש לזה. עניינה של החסידות הוא ליצור חיבור בין המוח ללב, וזו באמת עבודה קשה.
כשאתה לומד נגלה אינך נדרש לחבר בין המוח ללב, עליך רק להביא למוח את ה׳ידע׳, ומי שהוא ירא שמים הוא גם יקיים זאת הלכה למעשה. לעומת זאת בלימוד חסידות, יש לקשר בין המוח ללב. עניינה של החסידות הוא לא רק לפעול את החיבור עם הלב, אלא לחבר את כל העניינים והכוחות. חסידים הסבירו את משמעותה הפנימית של ׳תפילה בציבור׳ - לצבור ולחבר את כל כוחות הנפש.
בעניין זה, יש סיפור על בנו של הרבי ה'צמח צדק' - רבי יוסף יצחק מאַוְורוּטש (סבו של הרבי הריי"צ). רבי יוסף יצחק, היה חתנו של הרה״צ רבי יעקב ישראל מטשערקאס (בנו של הרה״צ רבי מרדכי מטשרנוביל וחתנו של הרבי האמצעי). רבי יעקב ישראל לא ראה בעין יפה את אלו שמאריכים בתפילה על חשבון תפילה בצבור. אך חתנו ר׳ יוסף יצחק היה אומר לו, שהוא משתדל להתפלל בציבור, ורבי יעקב ישראל היה מרוצה. פעם שלח ר׳ יעקב ישראל לקרוא לר׳ יוסף יצחק, והשליח מצא אותו בתפילתו.
☚ הרב דייטש: לר' שלמה חיים היה ברור: בלי 'עבודה' - אפשר לעזוב הכל!
הדבר היה לפלא בעיני ר׳ יעקב ישראל כי המניין כבר סיים מזמן את תפילתו. כעבור שעה שלח שוב את המשרת, ור׳ יוסף יצחק עדיין עמד בתפילתו. כך היה מספר פעמים, והדבר ארך זמן רב. כשסיים ר׳ יוסף יצחק תפילתו, שאלהו ר׳ יעקב ישראל: 'הרי אמרת לי שהנך משתדל להתפלל בציבור'?, השיב לו ר׳ יוסף יצחק, ששמע מאביו הרבי ה'צמח צדק' בשם אדמו"ר הזקן, שעניין התפילה בצבור הוא, ׳לצבור׳ את כל כחות הנפש וכל הניצוצות האלוקיים, ופעולה זו לוקחת לו זמן רב.
זאת אומרת, שאין די בכך שיש למוח ידע, אלא הוא צריך להשפיע על הלב והרגש, ואם לא הצליח בזה - אז לכל הפחות שהמוח ישפיע על הרצון בנוגע למעשה בפועל. דבר זה אורך זמן, ולא משהו שבא באופן מיידי ואוטומטי. ידוע, שאדמו"ר הזקן דרש מחסידים בעיקר מוח ומעשה, ועל זה הוא אמר: שלגבי 'וידעת' כתובה המילה 'היום', ובנוגע ל'והשבות אל לבבך' לא כתוב 'היום' - כי זה מגיע רק במשך הזמן.. צריכים ׳לטפטף׳ חסידות בעקביות, יום אחרי יום, עד שזה יחדור ללב.
שמעתי עוד גרסה בסיפור זה, שאדמו"ר הזקן הוסיף, שהמוח ׳לוחץ׳ על הלב מלמעלה וה׳מעשה׳ (שנמוך מהלב, כי בדרך כל הרגש מביא לעשייה) לוחץ על הלב מלמטה, עד שסוף סוף גם הלב מושפע ומשתנה והדברים חודרים לפנימיותו. מקובל בשם הרבי המהר"ש, שכדי ללמוד מאמר טוב צריך ללמוד אותו לפחות שלוש פעמים. אך כדי שזה ייכנס שייכנס ללב, צריך ללמוד אותו שלושים פעמים.
הנקודה היא, שכדי ללמוד בשביל עבודת ה׳, ולא סתם בשביל לדעת או כי כך הסדר, צריכים ללמוד את המאמר כמה וכמה פעמים. זה נקרא להפנים. מצד ׳ידיעה׳ גרידא, אחרי שלמדת שלוש פעמים אתה בוודאי יודע מה כתוב במאמר. אז לשם מה צריך ללמוד עוד? וריבוי פעמים? אלא מאי, יכול אדם ללמוד עניין שכלי מסוים, וילמד אותו היטב, אך העניין הנלמד לא יהיה קשור אליו כלל. הוא למד, אז מה?! כדי שהעניין הנלמד והוא יהיו דבר אחד, הוא חייב ללמוד את אותו עניין שוב ושוב ושוב.
זהו הסבר מאמר חז״ל (ראה נדרים מא, א) 'אין עני אלא בדעת ואין עשיר אלא בדעת'. ראיתי 'ווארט' מעניין בשם הרבי הרש״ב, שמי שיש לו בינה בלי דעת (דהיינו שההבנה וההשגה מנותקת לגמרי, בלי התחברות עם הדבר), הרי זה כמו ׳נושא ספרים באמתחתו׳. זה שבאמתחתו יש הרבה ספרים, לא אומר שאותו אדם יודע את הספרים הללו.. מי שיש לו ׳אוצר החכמה׳ - הפך להיות גאון בתורה? זה כמו שיש ברשותי פיקדון של סכום כסף עצום. האם הפכתי בכך לעשיר? וודאי שלא, הכסף אינו שלי, אז מה בכך שכרגע הוא שוהה בכספת שלי? מתי איהפך לעשיר, כאשר יהיה זה הרכוש שלי. על כך אומרים חז״ל 'אין עשיר אלא בדעת ואין עני אלא בדעת' - עשירות אמיתית היא, רק כאשר האדם מפנים את הדברים ומתחבר אליהם.
אני יודע על עצמי, שביום שלא למדתי חסידות, אני מרגיש ׳ריק׳, למרות שיש לי ידע ממה שלמדתי ביום קודם. רק בלימוד יום־יומי, אתה מרגיש שאלוקות היא ׳שלך׳ וחלק ממך. לכן תיקנו חז״ל להתפלל ג׳ תפילות בכל יום, ולברך מאה ברכות בכל יום, כדי לזכור ולהכניס את הקדוש ברוך הוא בחיים היום יומיים. כשאדם פונה בתפילה לקדוש ברוך הוא ערב בוקר וצהריים, ובכל פעם שהוא מכניס לפיו דבר מאכל או משקה הוא זוכר את הקדוש ברוך הוא, זה מחלחל אל תוך מהותו.
אלא מאי? עם הזמן פעולה זו הופכת להיות 'מלומדה', וזו בעיה. עם בעיה זו מתמודדת החסידות. כשאתה לומד חסידות, אתה מבין שכשאתה לוקח כוס מים לשתות ומברך: 'ברוך אתה ה׳.. שהכל נהיה בדברו', אתה מבקש שהקדוש ברוך הוא יהווה עבורך את המים שתוכל לשתותם. שכן זה שהמים היו לפני רגע, אין זה אומר שהם יהיו בעוד רגע, צריך שהקדוש ברוך הוא יהווה אותם על מנת שימשיכו להתקיים.
☚ סוחף: הפאנל המלא עם גדולי המשפיעים על 'עבודת התפילה' • האזינו
שאלו את המשפיע הנודע ר׳ שלמה חיים ע"ה קסלמן, שכידוע עורר הרבה על 'עבודת התפילה' והדריך בזה, מדוע ב'שמונה עשרה' - כשעומדים ׳עבדא קמיה מרא׳ מבקשים על בריאות, פרנסה וכדומה, כיצד ניתן לבקש אז על ענייני גשמיות? ר׳ שלמה חיים הזדעזע ממש כששמע את השאלה הזו. 'מה? בשמונה עשרה יש גשמיות'?!..
מה באמת התשובה לשאלתו של אותו יהודי? הרי בברכות 'שמונה עשרה' מופיעות בקשות על גשמיות? מסביר אדמו"ר הזקן, שבתפילה אנו מתפללים ומבקשים: 'ברוך אתה השם', שבחינת ה׳ תתגלה (׳ברוך׳ מלשון המשכה וגילוי), ותהיה נוכחת כאן בעולם הזה. וסדר התפילה הוא, שבתחילה אומרים 'שמע ישראל.. ה׳ אחד'. מבקשים גילוי אחדות ה׳ בכל העולמות. ואיך תתגלה אחדות זו? על זה מבקשים בהמשך: שהגילוי יהיה בתוך עולם הזה הגשמי, ברפואה, בפרנסה, וכו׳ וכו׳. הגשמיות הוא רק כלי לגילוי של הקדוש ברוך הוא.
לכאורה רואים שיש יהודים רבים שיש להם יראת שמים, גם בלי חסידות?
הרב אופן:
יש הבדל עצום. אפשר בהחלט שתהיה ׳קבלת עול׳, אבל כדי שהיא לא תהיה 'יבשה', כפייה עצמית בעלת כיווץ, אלא משהו שהוא עצמו בעל ׳חיות׳ - זה כבר משהו אחר לגמרי.. יש יראת שמים טבעית. אבל יראת שמים פנימית, זה אחד שמוסר את נפשו על יהדות. אז נכון שלאף אחד אין שלימות, ויכול להיות שחסר פה, חסר שם, אבל מי שלמד חסידות והוא קשור לרבי מלך המשיח, יש לו מסירות נפש, לא רק על עצמו. אלא גם לגבי השני, שגם הוא יהיה בן תורה.
יש כאלו שלומדים רק לעצמם. ובחב״ד הרבי שליט"א מחנך, שיהיה אכפת מהיהדות של השני. לא בגלל שהוא רוצה עוד שלימות עבור עצמו. כי הוא זיכה אותו, אז יהיה לו מצווה בשבילו. לא! בשביל הזולת. זה יראת שמים פנימית. למעשה זו הלכה מפורשת בנגלה. הרמב״ם פוסק (יסודי התורה פרק ב', ב', ובהלכות תשובה פרק י', ו'), שככל שהאדם יותר מכיר ויודע את השם, כך הוא יותר ירא ואוהב אותו. לכן הרמב״ם פוסק שאדם צריך ללמוד עניינים שיביאו אותו לדעת את השם.
הרב וועכטער:
לפעמים הלמדנות או היראת שמים ׳מסתדרת יפה׳ עם הנפש הבהמית. יש אדם שרוצה להיות ׳גדול׳, או שפשוט אוהב ׳שכל׳. ויש גם מי שנהנה להצטייר כצדיק ומדקדק. אצל מי שלומד חסידות אדעתא דנפשיה ניתן לראות את ה׳נקודה׳ – ׳ביטול׳ להשם, ועל כל פנים ב׳מקיף׳. אחד הביטויים לכך, ניתן לראות אצל ה'שלוחים'.
אצלם ניתן לראות את ה׳תנועה׳ הזו שהם לא מחפשים את השלמות שלהם האישית, אלא כי כך צריך לעשות. ׳ביטול׳ לא מתבטא בצעקות בתפילה, אבל זה מתבטא בכל מיני דברים, שחסיד מוכן לוותר על כל מיני עניינים שלו, כי הוא צריך לעשות את זה. 'בעל הבית' שעובד קשה כל השבוע בעבודת פרך, מוכן ללכת ביום ששי ל'מבצעים'. מה יש לו מזה? הוא יודע שצריך לעשות וזהו.
נו, וכל מי שלומד חסידות נעשה חדור ב׳נקודה׳?
הרב וועכטער:
זה תלוי באופן לימוד החסידות. דובר קודם שחסידות היא לא ׳השכלה׳ אלא דרך עבודה. כשלומדים חסידות בתור ׳עבודה׳ זה פועל בוודאות ובצורה גלויה. אך כשלומדים חסידות כאותו פרופסור למוסר.. זה לגמרי לא כפי הכוונה. לימוד ׳המשך תרס״ו׳, ו׳המשך תער״ב׳ (ספרים עמוקים בחסידות של הרבי הרש"ב), הוא לא כמו לימוד ׳שערי יושר׳ (ספר למדני מעמיק שמנתח סוגיות יסודיות בש״ס)!
☚ הרב דייטש במשא מאלף: ההכנה לגאולה היא ההשקעה בתפילה
אבל בתחילת הראיון אמרתם שההשפעה על האדם, זו רק תוצאה. העניין בעצם, לדעת את האמונה, לדעת אחדות ה׳, אם כן יש מטרה גם בעצם הידיעה של ׳המשך תרס״ו׳ ו׳המשך תער״ב׳?
הרב וועכטער:
נכון, אבל ה׳ידיעה׳ הזאת חייבת לחדור. התוצאה היא ׳התעוררות׳ וזה שייך בעיקר ללב, אך עוד לפני התעוררות הלב, חייבת להיות הפנמת הנקודה. זה ההבדל בין חסידות לנגלה, שבחסידות ההפנמה (ה׳דעת׳) היא חלק מהלימוד. וזה עוד לפני ההתעוררות, שהיא כבר ׳פועל יוצא׳ מההפנמה.
הרב דייטש:
הייתי אומר, שמי שלומד חסידות בשביל 'השכלה', יש בזה ׳עניין׳, אבל זה לא העניין של חסידות. יש עניין, כמו הרבה דברים טובים שיהודי עושה. אבל האם זה העניין של חסידות?! תראה, אדם לא יכול ללמוד בעיון, יש ענין שילמד אפילו מקופיא.
אדמו״ר הזקן כותב ב'הלכות תלמוד תורה' (ב, יג) דבר מעניין. הרי בתורה שבעל פה, אם אתה לא מבין, אתה לא יוצא ידי חובה. אבל כתוב שאם אדם לומד והוא לא מבין, אז שהוא יעשה את שלו וילמד. ויגיע זמן שגם יתנו לו להבין. אדמו"ר הזקן אומר את זה בהלכה, זה לא חסידות, בהלכה! אז תשאל, אחד שלומד ולא מבין, יש עניין? יש עניין, והראיה שאתה מבטיח לו שאחר כך הוא יבין. אבל האם זה ה׳עניין׳ של לימוד התורה - במפורש לא..
אני שמעתי פעמים רבות מהמשפיע הדגול ר׳ שלמה חיים קסלמן, שכמו שבנגלה יש את הלומד שלא על מנת לעשות, כך גם בחסידות. תסתכל במאמרי חז״ל, מה קורה למי שלומד לא על מנת לעשות. יש ביטויים חריפים מאוד. אז האם אחד שלומד לא על מנת לעשות, שילמד או לא ילמד?
אדמו"ר הזקן (הלכות תלמוד תורה ד, ג) מביא שתי דעות. יש דעה שאומרת שעל זה נאמר (תהלים נ, טז) 'ולרשע אמר אלוקים מה לך לספר חוקי'. והדעה השנייה אומרת שבכל זאת ילמד. ואדמו"ר הזקן אומר, שעל פי קבלה זה כמו הדעה השנייה. לכן אומרים לו גם כן שילמד, והמאור שבה יחזירו למוטב. ר׳ שלמה חיים היה תמיד חוזר, שהלומד על מנת לעשות ב'חסידות', זה 'עבודה'. אם אחד לומד לא בשביל לעשות, אז זה כמו בנגלה. אבל גם כן אומרים לו שלפחות ילמד.
הרב אופן:
צריך לדעת, שלימוד חסידות, איך שרק לא יהיה, זהו חלק מהתורה. יהודי חייב ללמוד את כל חלקי התורה. וכיוון שחסידות זה חלק מהתורה, אז הוא חייב ללמוד. שנית, יש מצווה פרטית של ידיעת אלוקות - 'וידעת'. זאת אומרת שלא מספיק אמונה, אלא צריכים גם ידיעה. בנוסף, גם כדי להאמין אמונה טהורה, גם זה, חסידות מגלה. כי יש כאלה שלא יודעים איך צריך להאמין, במה צריך להאמין. מה צריך לדעת..
גם אם בחור ישיבה לומד חסידות, בגלל שזה סדר הישיבה. או מי שהוא בדרגה יותר נמוכה, והולך ללמוד חסידות כי הוא אוהב שכל. אבל הוא לא הולך עכשיו להיות ׳עובד׳ גדול, אז קודם כל הוא מקיים את מצוות לימוד התורה.
שנית, הוא מקיים מצוות ידיעת אלוקות. ובנוסף, הוא יידע במה להאמין ואיך להאמין. ואחרי הכל, זה בוודאי משפיע עליו. באופן פנימי, או באופן מקיף. מי שלומד חסידות, פחות מתפעל מהעולם. הוא יודע שגשמיות זה שקר. ואפילו שהנפש הבהמית שלו מתאווה לזה, הוא יודע שאם זה שווה משהו, זה רק כדי לעשות מזה כלי לאלוקות. גם בפועל בשטח, יש הבדל עצום. איך תופס מקום הגשמיות אצל חסיד, ואצל מי שלא לומד חסידות.
לדוגמא, בחב״ד, עונג שבת בגשמיות, לא תופס כל כך מקום. יש כאלו שאמרים, 'מה זאת אומרת, אם לא יהיה איזה מאכל של שבת'.. ובצדק, זו מצווה. אבל יש פתגם מאדמו"ר הזקן, שמצוות כאלה שהגוף נהנה מהם, לא צריך להדר בהם כל כך.. כי כל אחד יודע בנפשיה, שהוא לא מתכוון לשם מצוה, אלא לשם הנאת הגוף. אז לא צריך להיות שקוע יותר מדאי בהנאה הגשמית.
☚ 'תענוג עצום לרבי': ראיון מרתק ובלעדי עם המשפיע הרב אופן על 'עבודת התפילה'
ידוע הסיפור, שהבעל שם טוב הראה לחסידים שלו שור יושב עם בגדי שבת, ואוכל סעודת שבת. זה היה אדם, שישב בסעודת שבת ואכל בשר שור, והתענג מאוד.. ה׳בגדי שבת׳ לא השתנו, אבל במקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא, ולכן האדם עצמו (בפנימיותו) הפך לשור..
ידוע, שפעם נפגשו הרבי הרש"ב והגאון רבי חיים סולובייצ׳יק (ר׳ חיים מבריסק) זצ״ל, ושוחחו בשאלה מדוע צריך ללמוד חסידות. אמר הרבי הרש"ב לר׳ חיים, ש'הרבה למדו תורה ושכחו על נותן התורה', ולכן אי אפשר להסתפק רק בלימוד נגלה דתורה. נענה ר׳ חיים ושאל: נו, אבל אפשר גם ללמוד חסידות ולשכוח על נותן התורה חס ושלום? נענה הרבי הרש"ב: יש גמרא מפורשת שזה לא ייתכן.
בקשר לבדיקת חמץ, הרי מדאורייתא מספיק ביטול, ובכל זאת חכמים תיקנו לבדוק שאין חמץ בבית. מדוע? משום שאם יסתפקו בביטול לבד, והאדם לא יבדוק ויבער החמץ מרשותו, יכול להיות שאדם באמצע החג יתקל בחתיכת חמץ, ישכח שהיום חג הפסח, ויאכל את החמץ. אך יש דין, שאם לא בדק לפני החג, צריך לבדוק בפסח עצמו.
על כך שואלת הגמרא (פסחים יא, א): והרי תוך כדי בדיקה הוא גם עלול לשכוח שהיום פסח ולאכול מן החמץ? ומסבירה הגמרא: וכי ייתכן שאם הוא בודק את החמץ כדי לשרוף אותו, הוא יבוא לשכוח ולאוכלו?! - ובלשון הגמרא: 'הוא עצמו מחזר עליו לשורפו מיכל קאכיל מיניה?!'. אותו הדבר, אמר הרבי הרש"ב לר' מבריסק, בעניינינו: האם ייתכן שאדם לומד על אלוקות, על גדלות השם ואחדות השם, וישכח מהקדוש ברוך הוא?!..
מה הייתם אומרים לאברך, כמה זמן ביום ללמוד חסידות?
הרב אופן:
אם הוא אברך שמתחיל, שיתחיל עם חצי שעה עד שלושת רבעי שעה. למתקדמים, כדאי ללמוד שעה וחצי ביום. ידועה גם ההוראה לישיבות 'תומכי תמימים', ללמוד שני שליש נגלה ושליש חסידות.
באלו ספרי חסידות מומלץ להתחיל?
הרב דייטש:
בהשגחה פרטית מצאתי מכתב מפורש מהרבי, שכדאי להתחיל ללמוד חסידות בקונטרס 'ומעין מבית השם' של הרבי הרש"ב, ובספר ׳דרך מצוותיך׳ של הרבי ה'צמח צדק'. והרבי מסביר שם, שהסיבה לכך היא, משום שבשני החיבורים הללו נעשה שימוש בשפה כזאת שיכולה להתאים למי שטרם צלל לתוך מימיה של חסידות חב"ד.
לתורת חב"ד יש שפה, עולם מינוחים וכו׳, משלה. וכדי להתרגל לשפה נדרשת איזו ידיעה מוקדמת, ומי שעדיין לא מכיר אותה כדבעי, הוא עלול להיתקל בקשיים. שני חיבורים אלו יוצאים מן הכלל, כי השפה שבהם קלה ושגורה יותר, ולכן הם יכולים להוות שער לעומק תורת חסידות חב"ד.
☚ וידאו בלעדי לאתר 'לחלוחית גאולתית': הרב דייטש מסביר מה הפירוש 'להתבונן בחסידות'
מעניין לעניין: מהו החידוש של הרבי, ביחס לחסידות, כמו שיש את החידוש של אדמו״ר הזקן ביחס לבעל שם טוב, שאצל הבעל שם טוב זה היה ׳אמונה׳, ואדמו״ר הזקן רצה חכמה בינה דעת. מה החידוש של הרבי, ביחס לנשיאים שקדמוהו?
הרב אופן:
חידושו של הרבי לדעתי, מתבטא בשני עניינים. מחד, בקישור של כל דבר לחסידות. לדוגמא: כל סיפור של התורה, הרבי מבאר אותו על פי חסידות. ונותן הוראה בעבודת ה׳. גם מרש״י, מהדרן של רמב״ם, מהדרן של ש״ס, מכל דבר בתורה ובעולם, הרבי מוצא מה לומדים ממנו הוראה בעבודת השם. הבעל שם טוב אמר, שכל דבר שיהודי רואה ושומע, צריך לקחת הוראה בעבודת ה׳. והרבי מממש את זה, ומוצא בכל דבר את ההוראות האלו.
מלבד זאת, הרבי מלך המשיח מבאר עניינים דקים, שלא נתבארו עד עכשיו. יש פרטים ופרטי פרטים שלא נתבארו, והרבי מוסיף ביאור ועומק, גם בדברים שכבר התבארו הרבי מוסיף עוד עומק, ואת ה׳הלכה למעשה׳. הרבי מוצא עומק בכל דבר, ו׳מרחב׳ בכל דבר, ופרטים ופרטי פרטים בכל דבר. הפירוט של הרבי בכל דבר, אין לו אח ורע. ובשפה מובנת, שמתאימה לדורנו, גם לאלה שרחוקים מתורה ומצוות,. המאמרים של הרבי האמצעי למשל, לא מתאימים לכל אחד. אבל בתורה של הרבי, לכל אחד יש גישה. לגדול יש מה להעמיק עוד יותר, אבל גם הקטן יכול למצוא את עצמו.
הרב דייטש:
כשבאים לדבר על ׳רבי׳ צריך זהירות גדולה.. יש דברים שזקני החסידים היו אומרים, אני הכרתי כמה וכמה שחיו שלושה דורות של אדמו"רים, הרבי הרש"ב והרבי הריי"צ והרבי נשיא דורנו. הם היו אומרים, שאצל הרבי בלטו שני דברים שלא היו בולטים כל כך אצל הנשיאים הקודמים: קבלת עול ושמחה. השמחה הייתה ניכרת לעין כל, אך גם העניין של קבלת עול, אם אתה מסתכל בשיחות, תראה את זה.
בהשקפה ראשונה, קבלת עול ושמחה נראים קצת תרתי דסתרי. אך הדרך לשמחה היא דוקא על ידי שפלות עצמו. בחסידות שואלים, מדוע מודגש שהאריז"ל היה שמח רק בשמחת מצוה, למה לא כתוב שהיה שמח בשמחת תורה, או בשמחת העבודה? התשובה היא, שתורה ועבודה תלוי בעבודת האדם. רק מצוות (כלשון רבינו הזקן) 'קדושתן מעצמן'.
ובאותיות פשוטות: בתורה מודגשת מציאות האדם, כמה שהוא מבין ומשיג. כך גם בעבודה, יש הרגש של אהבה ויראה וכו׳. ויש בזה הבדל בין גדול לקטן. בקיום המצוות לכאורה כולם שווים, מהגדול שבגדולים ועד לקטן שבקטנים. ההבדלים הם במוח ולב, אבל ב׳מעשה היבש׳, לכאורה כולם שווים. זהו הפירוש שהמצוות 'קדושתן מעצמן'. כאן לא מודגשת מעלת והשגת האדם, אלא זה שהמצוות הן קיום רצון ה׳.
ולכן זה מביא את השמחה הכי גדולה, כי כשהאדם שמח מצד השגתו ומעלתו, תמיד זה מוגבל (כי הבנת האדם והרגש שלו - מוגבלים). אך כשהאדם מקיים את המצווה בשפלות וקבלת עול, רק בגלל שזה רצון ה׳, השמחה היא רק מצד הקב״ה הבלתי מוגבל, וממילא השמחה היא גם ללא הגבלה. רואים שקבלת עול ושמחה, זה הא בהא תליא.
גם בהבנת החסידות יגידו לך ׳מבינים׳ שיש חידושים גדולים מהרבי. יש דברים עמוקים, שלא היו ברורים לפני המאמרים של הרבי. אבל ב׳עבודה׳ בוודאי שהדרישות הם לפעמים לא רק שונות, אלא אפילו מנוגדות. האם אתה מכיר כזה ביטוי, שיש ללמוד תורה מתוך הנאה מהסברא ומהשכל? זה היה מקובל בחב"ד? זה אחד החידושים של הרבי. פעם היה מקובל שממש לא!
☚ הרב אופן בשיעור מרתק: מה חסידות מבקשת מכל אחד? • צפו
המשפיע ר׳ שלמה חיים היה מספר שהיה איזה חסיד, שהיה לו סדר שהוא היה לומד נגלה וחסידות, היה לומד עניין בנגלה, היה נכנס עמוק עמוק בעניין, והיה אומר: אה? 'סאיז דיר גישמאק'? [זה נעים ומענג?] ואז היה סוגר את הגמרא ועובר לחסידות. ושוב לומד במשך זמן, ונהיה לו 'גישמאק'.. אה, 'סאיז דיר גישמאק'? סוגר את הספר חסידות והולך שוב לנגלה. זה היה פעם. לא רצו שהלימוד יהיה בשביל הנאה עצמית.
אבל הרבי במאמר של ט״ו בשבט תשל״א (סעיף ה), כותב שבזמן שאדם נהנה מהשכל, אז הנפש בפנים נהנית מהאלוקות שבזה. הדגש הזה לא תמצא את זה כמעט בחסידות. גם הדגש על מצוות מעשיות כמו שאצל הרבי, זה לא היה. יש כאלה שרוצים להגיד שזה ההבדל בין חסידים ללא חסידים, שחסידים הדגישו את הרגש ואלו שאינם חסידים הדגישו את המעשה. אבל זה ממש לא מדוייק, אדמו״ר הזקן אומר שכל העניין של רגש זה רק ׳גדפין׳ (כנפיים), אבל ׳המעשה הוא העיקר׳... אבל בזה עצמו, אצל הרבי זה בלט עוד יותר. זה שהרבי עשה את ה'מבצעים', שמתחילים עם ׳מעשה׳ המצוות לפני כל ההסברים, זה מתאים לכל המאמרים, גם ל'תניא', גם לכל הדורות, אבל ה׳דגש׳ וה׳זהיר טפי׳ בזה, בלט הרבה יותר אצל הרבי.
הרב וועכטער:
מאמרי הרבי מכילים מצד אחד חידושים מופלאים, וגם בענייני 'עבודה' יש שם תביעה לעניינים חדשים, שרבותינו שלפני זה לא תבעו כל כך. גם בלימוד, יש מעלה מיוחדת ללימוד מאמרי הרבי מצד עניין ההתקשרות לנשיא הדור. מאמרי הרבי גורמים למעלה נוספת. מכיוון שהם כתובים בקיצור ובתמציתיות (ובפרט המאמרים המוגהים), הם ׳דורשים׳ הכנה וידיעה של דרושי רבותינו נשיאינו הקודמים, שעליהם מיוסדים המאמרים.
ידוע שהרבי הרש״ב הוא 'הרמב״ם של תורת החסידות'. בדומה לזה ניתן לומר, שהרבי הוא ה'קצות החושן' של החסידות, אך דווקא בגלל זה, מובן שכמו שלפני לימוד ה'קצות' צריך ללמוד את הגמרא, ורק כך יבינו גם את ה'קצות' לעומקו ולאמיתתו, כך גם בעניינינו, לפני לימוד מאמרי הרבי, צריכים לדעת הרבה חסידות, ואז ניתן להבין באמת את מאמרי הרבי.
תגובות
הוסף רשומת תגובה
*רק תגובות מתאימות יתפרסמו לפי החלטת הנהלת האתר