הרב דייטש במשא מאלף: ההכנה לגאולה היא ההשקעה בתפילה

מאמר סוחף: מערכת 'לחלוחית גאולתית' שמחה להגיש משא מאלף של הגה"ח הרב חיים שלום שיחי' דייטש - ראש כולל 'צמח צדק' ירושלים ומזקני משפיעי חסידות חב"ד ליובאוויטש • מהו היסוד כדי להתעסק ב'עבודת התפילה'? מה ההבדל בין התפילה של חסידות חב"ד לשאר החסידויות? האם יש הבדל בין 'לחשוב חסידות' ל'התבוננות'? מיהו העניו האמיתי? איך התפילה משפיעה? במה התפילה נחוצה עבור 'שלוחים'? ומהי הההכנה הטובה ביותר לגאולה? • המאמר המלא עם כל ההדרכות יפורסם בספר 'עבודת התפילה בדור השביעי' • לקריאה

•••

העניין של 'עבודת התפילה' זהו אחד הדברים הכי בסיסיים שדרך החסידות שייסד הבעל שם טוב, שמה עליו את הדגש ואת נקודת הכובד. זה היה אחד מהחילוקים הגדולים בין דרך החסידות לבין אלו שלא הלכו עדיין בדרך החסידות. לפני הבעל שם טוב עבודת השם הייתה כעול וכמשא. הבעל שם טוב רצה שזה יהיה עם תענוג ו'גישמאק', שמגיעים מ'עבודת התפילה'.

אחרי זה התפצלו תלמידיו ופתחו חצרות חסידיות שונות עם דרכים בעבודת השם לפי יסודות שקיבלו ממורם, אבל הדרך של חסידות חב"ד שייסד אדמו"ר הזקן מבוססת בראש ובראשונה על 'עבודת התפילה' שתביא לחיות ו'גישמאק' בתורה ובמצוות. אדמו"ר הזקן התמקד והעצים את המשך דרכו העיקרית של הבעל שם טוב - החיות והתענוג באלוקות שמגיעים על ידי 'עבודת התפילה'. אם אדם לומד תורה ומקיים מצוות ואין לו תענוג ו'גישמאק' בזה, אז פירוש הדבר הוא שעליו לעסוק יותר ב'עבודת התפילה' ובהכנות אליה.

הרעיון המרכזי שעומד מאחורי עניינה של 'עבודת התפילה', זה להביא חיות ותענוג בקיום התורה והמצוות. כדי שיהודי יוכל להגיע לתענוג באלוקות, שהוא ירגיש ש'קרבת אלוקים לי טוב', זה מגיע על ידי 'עבודת התפילה'. בתפילה האדם מדבר על גדלותו של השם, על כך שהוא ברא את העולם ומהווה אותו בכל רגע מחדש, על העובדה שהוא נותן את כל המצטרך לנו, על הקירבה הגדולה שהבורא קירב אותו אליו, על כך שהוא נתן לו את התורה והמצוות וכו'.

אז כאשר הראש עובד יחד עם הפה, וחושבים על מה שמדברים בתפילה, אז המחשבה על עניינים אלו מביאים ל'גישמאק' ותענוג בקיום התורה והמצוות. טבע האדם הוא שכשהוא יודע שהקדוש ברוך הוא הוא המקור לכל, אז במילא נהיה לו 'גימשאק' להיות קרוב אליו. כמו שאב משפחה יש לו תענוג לספר על הישגיו ומעשיו של בניו או שבן נהנה לספר על פועלו של אביו, כך גם אנו צריכים להתענג ממעשיו של 'אבינו' האמיתי – הקדוש ברוך הוא. היעד והמטרה של ההתבוננות בתפילה הם שהאדם יתחבר לקדוש ברוך הוא בצורה פנימית. שהוא יקיים את רצונו לא רק בצורה טכנית, אלא שהוא יתחבר לדברים עם השכל והרגש שלו. זהו השלב הכי כללי והראשוני ב'עבודת התפילה' (וכמובן שאחרי זה יש דרגות נוספות להתקדמות).

הרב דייטש בראיון עם אחד מהעורכים של ארגון 'לחלוחית גאולתית'

מה הם ההכנות לתפילה?

ההכנה הראשונה ל'עבודת התפילה', היא ההתרחקות מתענוגים גשמיים ותאוות עולם הזה. ולמה זה? מאחר שכל המטרה של התפילה היא להתחבר לתענוג אלוקי ורוחני, לתענוג של קדושה, במילא בכדי שתהיה אפשרות לזה מוכרחים פשוט להתרחק מכל התענוגים הגשמיים. יש כלל שמובא ב'קדמונים' ש'כשם שלא ישכון אש ומים ביחד - כך לא ישכון אהבת השם ואהבת עולם הזה בלב המאמין'. אי אפשר גם להתענג מכל תאוות העולם וגם להתענג מאלוקות. זה פשוט לא הולך ביחד. כמובן שלא דורשים מהאדם בבת אחת להיות ר' איצ'ה 'דער מתמיד'.. אי אפשר להתנתק מכל המשיכות והתאוות ביום אחד, אבל צריך להעמיד לעצמנו מטרה ברורה, ולהתקדם בזה בהדרגתיות.

כשהיו מגיעים לבקש הדרכה מהמשפיע הדגול ר' שלמה חיים ע"ה קסלמן, כיצד יש להתחיל להתעסק ב'עבודת התפילה', הוא היה מדריך דבר ראשון שיש להתרחק מתענוגי עולם הזה, ובלשון החסידות זה נקרא לעשות 'אתכפיא'. דהיינו שהאדם לא יעשה ככל העולה על רוחו ומה שמתחשק לו, אלא שהאדם יתרגל לאכוף את עצמו ולשלוט ביצרים הבהמיים שלו. שהאדם יהיה בעל הבית והשולט על המחשבות הדיבורים והמעשים שלו.

במה יש להתחיל לעשות 'אתכפיא'? אז באופן אישי אני זוכר שזכיתי לקבל  הדרכה מר' שלמה חיים בעניין זה. היה זה בחג הפורים הראשון שהייתי בישיבה בכפר חב"ד, ואחרי ששתיתי קצת 'משקה', הרגשתי בנוח מספיק לפנות למשפיע, ושאלתי את ר' שלמה חיים: 'איך מתפללים'?. ר' שלמה חיים ענה לי שאגש אליו אחרי החג ואז הוא יסביר לי. כמה ימים מספר, לאחר שפג לו כוחו של ה'משקה', זכרתי עדיין את מה שאמר לי ר' שלמה חיים, אך אודה ואתוודה שהיה קשה עבורי לגשת אליו. וזאת על אף העובדה שר' שלמה חיים היה מאוד ידידותי וחביב, אך בכל אופן לדבר אחרי 'משקה' בפורים זה מגיע בקלות יותר, מאשר לגשת אחרי החג שאז צריכים להוריד את זה ל'מעשה'.

בסופו של דבר התגברתי על עצמי, והגעתי לבית שלו (ששם היה יותר קל ונעים לדבר איתו). חזרתי  לפניו את סיפור הדברים שהיה בחג הפורים בישיבה, ועל כך שהוא אמר שלאחר 'פורים' הוא ידריך אותי כיצד 'להתפלל'. ר' שלמה חיים זכר זאת היטב, והוא אמר לי שהדבר שהכי נחוץ בכדי להתפלל באריכות, זה להתרגל במשך שלושה שבועות לעשות 'אתכפיא'. בהזדמנות הוא הוסיף וסיפר שכך חינך אותו בצורה אישית הרבי הרש"ב. כשאומרים 'אתכפיא' זה מתבטא אצל הרבה במיעוט באכילה..

אבל הרבי הרש"ב אמר לו שיש לו להתחיל את ה'אתכפיא' בענייני דיבור! שלא ידבר מה שמתחשק לו ומתי שמתחשק לו. לא הכוונה שלא לדבר בכלל, אלא שלא לדבר מה שמתחשק לדבר. כך האדם מתרגל לשלוט בעצמו. כך חינך אותנו ר' שלמה חיים (כמובן שחלק בלתי נפרד מה'אתכפיא', זה גם שהאדם יכפה את עצמו שלא לאכול כל דבר שהוא מתאווה אליו, אלא לאכול את הדברים שהוא נצרך אליהם, שחשובים עבור בריאות גופו, ולא לאכול סתם מטעמים ותפנוקים, כמוש מבואר ב'קונטרס העבודה' עד כמה הכפייה באכילה היא משמעותית מאוד בעבודת השם, אך הרעיון העיקרי של 'אתכפיא' זה להתרגל לכפות את היצרים של האדם ולשלוט בהם).

יותר מאוחר הבנתי עוד יותר עד כמה יסודי העניין של דיבור, וראיתי שבכללות המשפיע ר' שלמה חיים דיבר בהתוועדויות הרבה על חשיבות השמירה של הדיבורים. הוא היה חוזר על הפתגם ש'ריבוי דב"ט [=דיבורים בטלים] מביא לריבוי מח"ז [=מחשבות זרות]'. והוא היה חוזר על פתגם שהיה אומר הרב הקדוש מרוז'ין, ששמירת הדיבורים זה גם סגולה ל'שמירת הברית'. במילא מובן שההכנה הראשונה ל'עבודת התפילה', צריכה להיות להתרגל יותר להתרחק מתאוות גשמיות ('סור מרע'), אך כמובן שעיקר ההכנה היא להתעסק יותר בענייני קדושה ('עשה טוב'). ולכן יש לטבול במקווה, לתת צדקה, ללמוד חסידות כדבעי ולהתבונן בחסידות כמו שיפורט בהמשך.

מה השלבים להתקדמות ב'עבודת התפילה'?

השלב הראשון ב'עבודת התפילה', זה להגיע למצב כזה שמילות התפילה נאמרות מתוך חיות ו'גימשאק'. כאשר האדם חושב על פירוש המילות של התפילה בצורה קבועה בכל יום, והוא מתחבר לתוכן של המילים באופן אישי, אז יהיה לו חיות במילים שהוא אומר. כמו שר' שלמה חיים היה אומר: 'די ווערטער הויבט אן צו לייכטן' [=המילים מתחילים להאיר]. וכאשר מצליחים לקבל 'גישמאק' מהתפילה, אז במילא מקבלים תענוג בקיום התורה והמצוות.

מאחר שבזמן התפילה היהודי מדבר על הקירבה שיש לו לקדוש ברוך הוא, אבל כדי לממש את הקריבה ממש, זה נעשה על ידי התורה והמצוות. התפילה גורמת חיות בכל העניינים, בגלל שהוא עושה אותם כי זה רצון השם. כשמתחברים לעובדה שכאשר עושים מצווה או לומדים תורה מתחברים עם הקדוש ברוך הוא, הדבר נעשה בחיות עצומה. אך בכדי שפירוש המילות יהיה עם חיות, יש ללמוד חסידות לפני התפילה ואחרי זה להתבונן בחסידות, ואז כל פירוש המילות של התפילה מקבלים משמעות חזקה הרבה יותר. המילים מדברות לאדם.

חב"ד

לכאורה אפשר לשאול: מה ההבדל הגדול בין חסידות חב"ד לשאר החסידויות בעניין של 'עבודת התפילה'? לכאורה גם אצלם רואים את ההתעוררות והחיות בתפילה, אז מה מייחד את חסידות חב"ד שדווקא בה יש התמקדות בעניין של התפילה?

ההבדל בפשטות הוא אם ההתעוררות מגיעה מ'ווארט' קצר ומלהיב או מהסבר ארוך עם פרטים והסברה. זה הבדל ניכר ביניהם. אצל שאר החסידויות נאמרו בעיקר 'ווארט' קצרים, ואילו בחסידות חב"ד הכל מגיע עם אריכות ההסבר. ההבדל בין קיצור לאריכות, הוא כמו ההבדל בין 'חכמה' ל'בינה'. 'חכמה' זה כמו 'ברק המבריק', זה נקודה שמעוררת את האדם מאוד, אך זה בצורה מקיפה שחולפת ולא משפיע על האדם. אפילו קשה לאדם לזכור את הרעיון שעלה במוחו. זה הנוסח של האמרות שמקובל בשאר חצרות החסידות.

מה שאין כן בחב"ד, זה בדוגמה של 'בינה'. חב"ד היא בעצם המשך הדרך, מאחר שהיא מפתחת את אותם 'ווארטים' ('חכמה') קצרים בצורה רחבה ('בינה'), שעל ידי זה ה'ווארטים' יוכלו להשפיע על האדם ועל המידות שלו ('דעת'). ולכן דווקא התפילה החב"דית לוקחת זמן רב יותר ואף היא יכולה לקחת שעות ארוכות, כי ההתעוררות החב"דית היא מגיעה על ידי כל שלושת המוחין (חב"ד) ולא מסתפקת רק ב'חכמה', ועל ידי זה ההתעוררות תהיה פנימית ותשפיע בצורה אמיתית יותר.

ולכן באמת חסיד שלפני התפילה ילמד רק 'ווארט' קצר של חסידות (כמו לדוגמא פתגם מספר 'היום יום'), אז הוא בהחלט יתפלל בדרך של חסידיות פולין. הפתגמים הקצרים לא נועדו בשביל 'עבודת התפילה'. הם נועדו להתעוררות מחודשת בהמשך היום, שבנויה על ההתעוררות הפנימית שהייתה בתפילה. אמנם אפשר לקשר אותם להתבוננות ארוכה, אך הם לבד זה ממש לא מספק. רק התבוננות ב'מאמר' או עניין בחסידות שמוסבר בצורה רחבה, מאפשרים להגיע לתפילה החב"דית שתעורר רגש אמיתי.

כמובן שבכל מאמר אפשר להתבונן בו, ולהוסיף בו דוגמאות ממאמרים נוספים וכדומה, כי בסופו של דבר כל המאמרים מסבירים את עניין 'אחדות השם' במילים כאלו או במילים אחרות. ההתבוננות בעניין של 'אחדות השם' זה הדבר שמביא לאהבת השם, כמו שרואים שהפסוק 'ואהבת את השם אלוקיך' מגיע אחרי הפסוק 'שמע ישראל', וזאת מכיוון שכדי להגיע לידי אהבת השם יש להתבונן בעניין 'אחדות השם'.

וככל שהמאמר מסביר באריכות יותר בעניין 'אחדות השם', אז אפשר להגיע יותר לרגש של אהבה אמיתית. בכללות המשפיעים מדריכים ללמוד עבור ההתבוננות מאמרי חסידות שמסבירים סוגי התבוננות בצורה מפורטת וארוכה במיוחד, יותר משאר המאמרים, ואת המאמרים האלו יש לשנן היטב ובהם להתבונן. כמו לדוגמא 'שער היחוד והאמונה' שבספר ה'תניא', המאמר של 'אחת שאלתי' עת"ר ועוד. מומלץ לכל אחד להתייעץ בזה עם המשפיעים.

התבוננות

לאחר שלומדים חסידות, צריך להתבונן בנלמד. אם רק לומדים ולא מתבוננים בחסידות, זה נשאר 'מקיף' ויכול 'להישאר בספרים' חלילה. כדי שלימוד החסידות יפעל על האדם לשנות את דרכו בצורה מעשית, הוא צריך לחשוב ולהתבונן בחסידות. המשפיע ר' שלמה חיים היה מדריך אותנו, שהדרגה הראשונה של 'התבוננות' היא פשוט להעביר במחשבה איזה פרק 'תניא' או 'מאמר' חסידות, ובתור התחלה בדרך כלל יש להעביר במחשבה את 'אותיות הרב', את המילים שכתובים ב'מאמר'. דווקא ל'אותיות הרב' יש קדושה מיוחדת ולכן בתור התחלה יש להקפיד על זה.

והדרגה הזאת, של ההתבוננות בלשון של ה'מאמר', זה שייך לכל אחד ואחד בכל דרגה שהוא נמצא. בעניין זה אף פעם לא היו הגבלות. כל ההגבלות שמובאים ב'קונטרס התפילה' אודות ה'צעירים בדא"ח', זה מדובר רק אודות אלו שהאריכו בהתבוננות בהסברים משלהם, שההתבוננות שלהם הייתה מתחילה ובנויה על הסברים שלהם, אבל להתבונן באותיות של ה'מאמר' ואפילו אחר כך להסביר לעצמו במילים שלו את המילים של ה'מאמר', לזה לא היו אף הגבלות, ואדרבא את זה דורשים מכל אחד וזה נצרך מאוד עבור כל אחד.

אך גם בדרגה זו, ר' שלמה חיים הדגיש שיש להתרגל לרכז את המחשבה, שהאדם יוכל לחשוב על עניין אחד ושלא יכנסו לו עוד עניינים באמצע, והוא חינך אותנו כיצד יש להתרגל לרכז את המחשבה בעניין אחד. כי כל עניין ההתבוננות זה להתרכז בעניין אחד וכך להתחבר ולהתעצם איתו, ואי אפשר להתחיל בבת אחת לחשוב זמן ארוך. זה דורש התרגלות. הוא היה דורש להתחיל מחמש דקות של מחשבה בחסידות לפני התפילה, ואז בהדרגתיות הוא היה מעלה לבחורים את זמן ההתבוננות לשש דקות, שבע דקות וכן הלאה. בצורה מאוד מסודרת ומכוונת ולא להתקדם במהירות בזה, אלא לאט לאט. עד כדי כך שר' שלמה חיים הצליח להגיע עם בחורים לריכוז המחשבה בהתבוננות במשך שעה וחצי!!! אבל צריך סבלנות לזה.

אחרי המחשבה בחסידות, מגיעה ה'התבוננות' בחסידות. מה זה 'התבוננות'? 'התבוננות' זה לא 'בינה', זה משהו אחר לגמרי. 'בינה' זה להבין, ו'התבוננות' זוהי ההעמקה בדברים. ולכן החילוק ביניהם הוא ש'בינה' היא עם אות נו"ן אחת שמרמז על מחשבה אחת פשוטה, ו'התבוננות' היא עם שתי אותיות של נו"ן שמרמזות על מחשבה כפולה ועמוקה יותר ('מ'טראכט און מ'טראכט איבער'), כי 'בינה' זה כמו ההבנה השטחית של הדברים, וה'התבוננות' זה ההתעמקות בדברים.

כמו ששמעתי הסבר נפלא לזה מהמשפיע הנודע הרב יוסף יצחק שיחי' אופן, שפעם הוא ראה בחור שמסתכל במשך זמן ארוך על הצורה שהשלג יורד. הוא שאל אותו: מה אתה מסתכל כל כך הרבה זמן על השלג? כבר ראית והבנת כיצד יורד השלג? ראית כיצד יורדים כבר מאות של פתיתי שלג, אז מה מתחדש לך? מה מעניין אותך לראות שוב את אותו הדבר? והתשובה לזה היא, שהוא 'מתבונן' בירידת השלג. זו לא ראייה של הבנה, אלא של התחברות לדבר.

להתעצם עם האמת

זה העניין של התבוננות, להתחבר ולהתעצם בעניין שחושבים עליו בחסידות, שהוא יהיה חלק מהאדם. התבוננות זה לא להבין דבר חדש, אלא להתחבר לעניין שהאדם כבר הבין. שזה לא יישאר עוד 'עניין' שכתוב בחסידות, אלא זה דבר 'שלי'. שהאדם יתעצם עם העניין עד כדי כך, שזו תהיה צורת החשיבה הפרטית שלו. זה נהיה חלק בלתי נפרד ממנו. וזה נשעה בדרך כלל על ידי ההתבוננות במילים וב'אותיות' של האדם, ולא בהיצמדות למילים של חסידות, כי טבע האדם הוא להתחבר יותר להסברים ולמילים שלו. שהוא יסביר לעצמו את מה שמוסבר בחסידות, באותם מילים שהוא מסביר לעצמו שהוא צריך לאכול וכדומה.

ר' שלמה חיים סיפר שאחרי שהרבי הרש"ב היה חוזר 'מאמר', הרבי הריי"צ היה חוזר בפניו על ה'מאמר' כפי שאמרו אביו. ופעם אמר לו הרבי הרש"ב לאחר ה'חזרה': 'נו, און אין אייגענע אותיות' [= נו, ובאותיות לך].. וכך ר' שלמה חינך אותנו שאחרי ההתבוננות ב'אותיות הרב', האדם צריך להסביר את הדברים לעצמו במילים שלו, מה ה'מאמר' אומר לו. וב'אייגענע אותיות' אין טקסט שיגביל ויגיד איפה זה נגמר.. וכמובן שזה לא מספיק רק להבין ולהסביר לעצמו באותיות שלו, אלא הוא צריך אחרי זה לחשוב 'מה זה מחייב אותי, מה זה מועיל לי', כיצד ההתבוננות נוגעת לאדם.

וזה נקרא בלשון החסידות 'דעת' והתקשרות. ב'חכמה' ו'בינה' הדבר נשאר במחוץ לאדם, אבל ה'דעת' מחברת את הדבר שבו מתבוננים לאדם עצמו, שהוא יהיה חלק מזה. המידות הם הביטוי הכי גדול של האדם. המידות הם ההרגשה של האדם ובמילא יש להם 'ישות' מסויימת, לעומת המוחין שהם נפרדים ממציאות האדם ולכן הם גם ללא ישות. ה'דעת' היא הממוצע בין המוחין למידות, היא זאת שמחברת ויוצרת על ידי ההשכלה שבמוח את ההרגשה בלב. ה'דעת' היא זאת שמחברת בין עצם העניין לבין השייכות אלי. מה כל החסידות שייכת לאדם. וזה נעשה על ידי ההתבוננות בתפילה.

כשאדם מתחיל להתפלל, לפעמים הוא מרגיש שההתעוררות שלו היא חיצונית וחולפת, ובמילא הוא מגיע למסקנה שהוא לא מתבונן בצורה נכונה ומתייאש. אך האמת היא שההתפעלות הראשונית שחולפת, היא לא משהו 'חיצוני' ולא אמיתי, אלא היא התחלה טובה להתבוננות מעמיקה ופנימית יותר. ככל שהאדם יתבונן בזה יותר, הוא יתעצם עם העניין יותר ובמילא זה יחדור בפנימיות יותר. זה כמו שבכדי שהאדם ידע דף 'גמרא' בצורה טובה, הוא יצטרך לחזור עליו שוב ושוב, כך זה גם בהתבוננות. ככל שהאדם יתבונן עוד, הוא יגיע לתחושה והרגשה אמיתיים יותר.

המשפיע ר' שלמה חיים היה נותן לזה דוגמא, מאדם רעב שהחל לאכול פרוסת לחם, אך לאחר שגמר את הפרוסה תחושת הרעב רק התעצמה אצלו, והוא התפלא מאוד על כך וחשב אולי כדאי לו להפסיק לאכול.. אך האמת היא שהפרוסה השביעה אותו, אלא כדי שהוא ישבע כדבעי עליו לאכול עוד כמה וכמה פרוסות.. אבל באמת כבר הפרוסה הראשונה השביעה אותו, אלא שזה התגלה רק אחרי עוד כמה פרוסות. בלי הפרוסה הראשונה, הוא היה נשאר רעב. כך זה גם בהתבוננות בחסידות, גם אם משיהו מתחיל להתבונן ולא מרגיש משהו מיוחד שהתקדם אצלו, ואולי אף להיפך חלילה, אז הוא צריך לזכור שהאמת היא שכבר ההתבוננות הראשונה פעלה בו, אך כדי שזה יתגלה עליו להמשיך להשקיע בצורה קבועה בהתבוננות, ואז בוודאי שהוא יראה הצלחה גדולה בזה.

המשפיעים הרב יוסף יצחק אופן והרב חיים שלום דייטש בהתוועדות חסידים יחדיו

מיהו ה'ענו' האמיתי?

על ידי ההתבוננות ב'עבודת התפילה', ניתנים לאדם כוחות מיוחדים לחבר בין השכל הקר והמנותק מהאדם לרגש החם שמחובר לגמרי למציאות האדם. מרגישים את ה'קרבת אלוקים לי טוב'. בעקבות כך ה'משכילים' היו מתנשאים על ה'עובדים', באומרם: אנחנו מתעסקים רק עם השכל ולכן אנחנו ב'ביטול', ואילו אתם עוסקים כל הזמן להתעורר בהרגשה של 'אהבה ויראה' בלב שלכם ולכן אתם בעלי 'ישות'.. כל הזמן אתם חושבים כיצד העניין שעליו אתם חושבים בחסידות נוגע לכם, ואתם לא חושבים על עצם החסידות.. כך הם היו טוענים.

האמת היא שיש נקודה שבה הם צודקים. בהחלט כאשר חושבים רק על ה'השכלה' כשלעצמה, בלי להתבונן בשייכות של ההשכלה למציאות והרגשות של האדם, אז מצד העניין זה אמור לגרום להיות יותר ב'ביטול', וכאשר כן מורידים את ה'השכלה' למידות של 'אהבה ויראה', זה אמור לגרום לישות ('יש מי שאוהב'). אבל הטעות הגדולה שלהם היא, שהכוונה העליונה היא דווקא 'דירה בתחתונים', שגם מציאות האדם והרגשות שלו יהיו של אלוקות! כל מטרת ירידת הנשמה לעולם הזה היא בכדי שהאדם יתקן את מידותיו, שהוא ישנה את התענוג שלו מגשמיות לתענוג מרוחניות.

רבותינו נשיאנו דיברו בחריפות עצומה כנגד אלו שמתעסקים ב'השכלה' של חסידות ללא ההתעסקות ב'עבודת התפילה'. 'השכלה' בלי 'עבודה', זה ממש היפך כל העניין! הטענה של 'השכלה בלי עבודה', היא בעצם הישות הכי גדולה. כי אדם שבטל באמת לרצון של הקדוש ברוך הוא, הוא צריך לעורר רגשות של 'אהבה ויראה' ולשפר את המידות שלו, על ידי כך שהוא יתבונן ויתפלל באריכות.

אלא מה, שאותם 'משכילים' רצו להיות 'אנשי מעלה', החסידים שבטלים 'באמת'. לא עניין אותם הכוונה העליונה ורצון רבותינו נשיאנו. וזו הישות הכי גדולה שיכולה להיות עלי אדמות. להתגאות בזה שהוא 'ביטול'. הם רצו להראות שהם מיוחדים, על אף שהמידות שלהם היו מגונות וההתנהגות שלהם לקתה בחסר. זו הישות האמיתית שמצופה בעטיפה של 'ביטול'. כמו שהרבי הריי"צ מספר בזלזול כלפי אנשי ה'מוסר', שהיו מתווכחים ביניהם מי ה'ענו' הגדול שבהם.. כך גם ה'משכילים' רצו להתגאות שהם ה'ענוותנים' הגדולים ביותר..

ו'בכן'..

השלב הבא בהתבוננות, זה לחשוב מה המסר שיוצא מהעניין עליו חושבים בחסידות. מסופר שפעם לאחר שיעור חסידות שהסביר בטוב טעם ר' נחום ע"ה גולדשמיד, הוא שאל את ר' זעליג ע"ה פלדמן: 'נו, און וואס שטייט דא' [= נו, ומה כתוב כאן]?. ר' זעליג בתחילה לא תפס את השאלה. מה זאת אומרת מה כתוב כאן? מה שר' נחום הסביר בשיעור זה מה שכתוב בספר.. אך לאחר זמן הבין שר' נחום התכוון לשאול אותו: מה ה'מאמר' לימד אותך? מה המסר המעשי שיצא לך מלימוד החסידות?..

כאן כבר מתחילה ההתבוננות בדברים שתביא לשינוי מעשי. לא רק לחשוב על חסידות כ'חסידות', אלא מה זה אומר לאדם בצורה אישית. להתבונן ולחשוב על התוכן של העניין. אם מוסבר בחסידות על עניין 'ביטול היש' לדוגמא, אז אפשר להתבונן במה שכתוב ומוסבר ב'מאמר', ואפשר לקחת את הדברים באופן שמחייב את האדם, שהאדם יסביר לעצמו שגם הוא צריך לבטל את המציאות והישות שלו בעניין זה ובעניין אחר. זה השלב שמחבר בין מה שכתוב בספר לדבר שעושים בפועל.

אחד הדברים שחשוב מאוד לזכור כאשר מתבוננים בחסידות, זה להוציא מההתבוננות 'בכן' מעשי. משהו שירד לפועל ממש. שההתבוננות בגדולת השם, תגרום לאדם להתבטל לבורא ולקיים את רצונו בדבר מסויים. זה יכול להיות אפילו שההתבוננות תוסיף ב'אהבת השם' או 'יראת השם' (שהרי גם הם מצוות 'עשה' מן התורה), וכמובן שזה יכול להיות גם להוסיף באיכות וכמות הלימוד וקיום המצוות.

כל אחד יודע במה הוא צריך להתחזק בצורה מיוחדת, ועל העניין הזה כדאי להפנות את כוח פעולתה של ההתבוננות. אחד זקוק להתחזקות בלימוד החסידות, השני להוספה בלימוד ה'נגלה', להשתתף בהתוועדויות חסידיות וכו'. הנקודה היא שהאדם צריך להוציא משהו מעשי, שבו הוא יממש בפועל את ההרגשה של 'קרבת אלוקים לי טוב'. כשיש 'בכן' אז ההתבוננות יורדת יותר לפסים מעשיים.

'שליחות'

ולכן גם 'עבודת התפילה' היא מאוד חשובה עבור שלוחי הרבי מלך המשיח, שעוסקים בהפצת המעיינות. כי כאשר מבינים וחשים שרצונו הכי פנימי של הקדוש ברוך הוא זה עם ישראל, כמו שכתוב ש'ישראל יתבין בתוונא דליבאי' [= ישראל יושבים בפנימיות הלב (של הקדוש ברוך הוא, כביכול], אז במילא כשיהודי רוצה להתקרב לאלוקות, אין דבר יותר נעלה מאשר להביא ולקרב יהודים לדרך התורה והמצוות ושיתקשרו לקדוש ברוך הוא, שזהו הדבר שהכי אהוב עליו! כשמתבוננים בזה ו'מתפללים' עם העניין של הזה, אז מקבלים חיות גדולה ופנימית ב'שליחות'.

כי אז יש ל'שליח' אינטרס ושאיפה בשליחותו לממש את רצונו של הקדוש ברוך הוא ולקרב יהודים ליהדות, כי זו הקירבה הגדולה והפנימית ביותר לבורא! הוא לא עושה את הפצת המעיינות בכדי שהוא יקרא 'שליח'.. אלא מעניין אותו באמת המטרה של ה'שליחות' – לגלות אלוקות בעולם. ועל דרך זה בכל ענייני תורה ומצוות, שעל ידי התפילה האדם מרגיש שהוא מוכרח להתקשר ולהתחבר לקדוש ברוך הוא, והוא יודע שזה נעשה באמצעות התורה והמצוות שלו, ובמילא כשמודעים למשמעות הנפלאה של הדברים, זה יוצר התלהבות וחיות בקיומם.

משיח

כשמשיח יבוא יקרו הרבה דברים מיוחדים בעולם. האוכל יצמח על העצים, לא יצרכו לבשל והכל יהיה מוכן, לא יהיו מלחמות ויהיה שקט ורוגע, לא יהיו בעיות של פרנסה ועוד הרבה דברים על זמן הגאולה. אבל העניין העיקרי שאליו הרבי ציפה בכל מאודו לביאת המשיח, זה לגילוי אלוקות הגדול שיתגלה אז, ש'ביום ההוא יהיה השם אחד ושמו אחד'. והרבי דיבר על כך בפירוש בשיחות. ה'משיח' שחסידות חב"ד מחנכת לצפות לו, זה ל'משיח' כזה שיגלה את 'עצמות ומהות' בעולם הגשמי. הרבי שליט"א רוצה שנבקש ונדרוש מהקדוש ברוך הוא את הגאולה בצורה אמיתית, לא רק לבקש את הגשמיות ש'משיח' יביא לעולם.

מסופר שאחד החסידים אמר ליהודי ליטאי: 'המשיח שאתה מחכה לו, לעולם לא יגיע. המשיח שאליו אני מצפה, הוא המשיח שיגיע'. לכאורה זהו משפט מאוד תמוה. מה זאת אומרת לדבר בכזו חריפות על האמונה של יהודי אחר על בביאת המשיח?! אך הנקודה היא שה'משיח' שאותו ליטאי חיכה לו, זה 'משיח' שיביא לו כל טוב גשמי, שהוא ירגיש טוב עם עצמו במלוא מובן המילה. ובאמת זה אכן יהיה בזמן הגאולה, וזה לא שקר חלילה. אבל דברים אלו הם טפלים לגמרי לעניין הכי עיקרי בביאת המשיח, שעבור זה נברא כל 'סדר ההשתלשלות' וכל העולמות וכל הדורות וכו' – גילוי 'עצמות ומהות' פה בעולמנו.

זה תכלית בריאת העולם. לשם כך עם ישראל עבד בכל הדורות וקיים תורה ומצוות, וזה נקודת הכל, להמשיך ולגלות את השכינה פה למטה. 'מתנגד' לא יבין ולא יכיל כזה דבר, שיש לחכות לגאולה מכיוון שאז יהיה גילוי אלוקות, שהמשמעות של זה היא שלא יהיו לנו תאוות עולם הזה ולא יהיו תענוגי עולם הזה, ותהיה תקופה שלא יהי אכילה ושתייה וכו'.. הוא יעדיף להישאר בגלות ולוותר כל הציפייה של עם ישראל אלפי שנים לזמן בו לממש את כל התאוות והרצונות שלנו..

אבל חסיד שעובד את השם באמת, והוא יודע שבכדי להתבונן ולהרגיש קצת אלוקות בנפשו, עליו לעשות 'אתכפיא' ולא לאכול ולשתות ככל שמתחשק לו ולא למלא את כל הרצונות והמשיכות של היצרים שלו, אז הוא קולט שגשמיות זה לא התכלית. התכלית היא לגלות את הקדושה בגשמיות! וכאשר מתבוננים היום בחסידות בתפילה, אז אפשר להרגיש טעימה ומעט מזעיר מהתחושה שתהיה בגאולה. כל מה שהאדם מתבונן במה שכתוב בחסידות, בגאולה כולם יראו זאת במוחש. כולם יראו את האמת האלוקית שחסידות מחנכת אותנו לזה.

במילא ההכנה הכי גדולה לזמן הגאולה וכדי 'לחיות עם משיח' כבר כעת – זה נעשה על ידי 'עבודת התפילה'. כשחסיד מתבונן ומתפלל באריכות, הוא מתחיל לחיות בעידן הגאולה. הוא מתעלה לחיים של ימות המשיח. וזו הדרישה העיקרית שהרבי רוצה מאיתנו כעת, להחדיר לעצמנו את התחושה של זמן הגאולה כבר כעת. כל חסיד חייב לעצמו את הזכות והאפשרות להתעלות מהחיים החומריים לעולם של קדושה, עולם של גאולה. ובעזרת השם על ידי שנלמד על הגאולה ובפרט בתורת החסידות ונתבונן בזה ו'נתפלל' עם זה, נזכה במהרה בימינו להתגלות מלכנו משיחנו.