דווקא בדור השביעי – יש להוסיף ב'עבודת התפילה' • מרתק

מערכת אתר 'לחלוחית גאולתית' מגישה התוועדות חסידית מיוחדת עם הגה"ח הרב זושא שיחי' אלפרוביץ' - משפיע ראשי ישיבת תות"ל קרית גת ומשלוחי הרבי מלך המשיח לארץ הקודש • איזה עניין חידשה תורת החסידות? כיצד נתחבר לאלוקות? מה יגרום ל'שליח' להיות משפיע ולא 'מקבל'? האם אנו שייכים ל'אהבה ויראה'? עד כמה נחוצה ההתעסקות ב'עבודת התפילה'? איך ההתבוננות מתקשרת לתפילה ולשינוי מעשי? ומה הדבר שיגרום להבאת הגאולה? • לקריאה

•••

החשיבות של 'עבודת התפילה' בדור שלנו היא בדיוק אותה חשיבות כמו שהייתה בדורות הקודמים. לא השתנה בזה שום דבר. מה שכן השתנה זה הדרגה שלנו, שמכל מיני סיבות אנחנו נמצאים בדרגות יותר נמוכות. אבל גם בדרגות הנמוכות שאנו נמצאים, החשיבות והקריטיות של ההתעסקות ב'עבודת התפילה' היא אותו דבר כמו שהיה פעם, מאחר שהתורה היא נצחית, אז בוודאי שזה שייך ונדרש בכל המשמעות שבזה גם בדורנו.

זאת בנוסף לעובדה, שהאפשרות לקיים את מצוות 'אהבת השם ו'יראת השם' שייכים רק על ידי ההתעסקות והעבודה בתפילה, כמבואר בתורת החסידות. ולכן פשוט הדבר שגם מאיתנו נדרש להגיע ל'אהבה ויראה' מהקדוש ברוך הוא, וזו שטות להגיד שלא שייך להגיע היום ל'אהבה ויראה'.

אמנם פעם האנשים היו יותר רוחניים ועדינים, והם עבדו יותר על עצמם, עסקו ב'אתכפיא' וביטול היש וכו', ולכן הם יכלו להשקיע זמן רב מאוד בתפילה, והם הגיעו לדרגות מאוד גבוהות ב'אהבה ויראה'. החיבור לאלוקות זה היה דבר שעניין אותם ונגע להם. ביחס אליהם אנחנו אנשים די פשוטים, ובמילא קצת קשה לנו להגיע להישגים שלהם, אבל כאשר מתבוננים בזה שכך חסידות דורשת מאיתנו וזוהי האמת, אז זה גורם גם לנו את האפשרות להצליח להגיע לחיבור לאלוקות.

אפשר להיווכח במוחש בפעולת התפילה

כמו שמוסבר בחסידות שספירת ה'מלכות' כוללת בתוכה את כל הספירות שלפניה, כך גם אנו שנמצאים בדור של ספירת ה'מלכות', אנו כוללים ומקבלים את הכוחות של כל הדורות שקדמו לנו, באמצעות הרבי, בכדי שנוכל להתפלל באריכות כדבעי. גם בדרגתנו יש את עניין השפעת המוחין והמידות, אם כי כמובן שזה מתקבל אצלנו בדרגה נמוכה יותר מדורות עברו. חשוב מאוד להפנים את חשיבותה של ההשקעה ב'עבודת התפילה', עד כמה היא עצומה וגדולה ובפרט בדורנו.

יש הנחה פשוטה בקרב הרבה מאנ"ש והתמימים, שזה עניין שלא שייך כל כך היום, וצריך לדעת שהרבי שולל את זה בתכלית! הרבי אומר בפירוש, שהדעה של אלו שאומרים ש'עבודת התפילה' זה עניין של 'למפרע' שהיה רק בדורות עברו - זה לא נכון בכלל ושקר מעיקרו. כמובן שלא מדברים על דרגות גבוהות, אלא על דברים פשוטים שכל אחד שייך לזה, ואדרבא כל אחד שיעסוק בזה, יראה ויווכח בזה בפועל ממש. אחרי שמתפללים באריכות, אפשר לראות את ההשפעה של התפילה.

כל אחד יראה בוודאי איך שזה מוסיף ומועיל לו בפועל ממש במחשבה דיבור ומעשה. כך שכל התירוצים, הם רק תירוצים. כל אחד מאיתנו שייך לזה וצריך לשייך את עצמו לזה. ולא מדברים כאן רק על בחורים, אלא גם על אברכים, ויש מקום לומר שאברכים צריכים את זה עוד יותר.. דווקא היום כל אחד שייך ל'עבודת התפילה' בצורה הכי פשוטה של הדברים.

אנו שייכים ל'אהבה ויראה'?

על אף שאולי קשה לומר שאנו חשים ומרגישים את האלוקות בצורה הפשוטה של הדברים, כמו שאנו מרגישים דברים גשמיים, ובכל זאת ברור שהתעסקות בתפילה מאוד משפיעה על התחושות שלנו. וגם אם האדם נמצא בדרגה כזו שהוא לא מרגיש שום רגש בלב, אבל בעקבות ההתבוננות שלו בתפילה, הוא קיים מצווה או נמנע מלעבור עבירה מאחר שהוא חשב על הקדוש ברוך הוא, אז הוא בהחלט קיים את מצוות 'אהבה ויראה' בדרגה מסויימת.

כי ההתבוננות גרמה לו שייכות עם הקדוש ברוך הוא. ולמרות שהוא לא הרגיש בלב שום רגש של אהבה או של יראה, אבל מאחר שהמחשבה שלו על מציאות הבורא גרמה לו לפעולה מעשית, אז זה נקרא 'אהבה ויראה' שכליים על כל פנים, ואדמו"ר הזקן פוסק בספר ה'תניא' שזה נחשב גם קיום מצוות 'אהבה ויראה'. במילים אחרות, חסידות דורשת להתחבר לאלוקות ולקדוש ברוך הוא, וגם אם האדם לא מגיע להרגשה גלויה בלב או במוח של 'אהבה ויראה', אבל הוא מתחבר לאלוקות, יש לו 'אהבה ויראה' במידת מה, ובמילא יהיה לו רגש מסויים לעניין. חשוב להדגיש שב'אהבה ויראה' יש אלפי מדריגות, וכשאומרים שכל אחד שייך ל'אהבה ויראה' לא מדובר פה על גבוהות של צדיקים וחסידים הראשונים וכו', אבל הנקודה של 'אהבה ויראה' נשארה בהתאם לערכנו וליכולות שלנו.

אך צריך לדעת שגם זה עבודה קשה וצריך להיכנס לזה בצורה רצינית. וצריך לדעת שהמאמץ וההשקעה שלנו, דווקא בדור שלנו שהוא כל כך נמוך וקשה להתחבר לאלוקות, הם הרבה יותר נעלים אצל הקדוש ברוך הוא מאשר החסידים הגדולים בדורות עברו. מאחר שלנו זה הרבה יותר קשה להתבונן ולהשקיע באריכות התפילה. למרות שהם הגיעו למדריגות יותר גבוהות מאיתנו.

כל אחד שייך

אחד החידושים הגדולים של התגלות תורת החסידות, זהו עניינה של 'עבודת התפילה'. לפני שהתגלתה פנימיות התורה, היה מצב שקיימו אתה תורה ומצוות בצורה קרירה וטכנית, בלי כל חיבור פנימי. בתורת ה'נגלה' ישנם הלכות שקובעים לאדם מה עליו לעשות, והדבר הכי חשוב הוא האם האדם קיים את ההלכות או שלא. לא חשוב כל כך הכוונה של האדם והחיבור הנפשי שלו עם העניין. ייתכן שהוא מרגיש רחוק מאוד ממה שהוא עושה, אבל זו הנקודה העיקרית שצד 'הנגלה' שבתורה הדגיש.

בעולם החסידות זה ממש לא כך. תורת החסידות הגיעה וגילתה את ה'נשמה' והמהות של התורה והמצוות. חסידות זה עניין של מהות, של פנימיות. ולכן חסידות מסבירה לנו בשכל אנושי את ההסבר האלוקי והכוונה של המצוות ולימוד התורה, בכדי שנתחבר לדברים בצורה פנימית ולא נעשה זאת רק כ'מצוות אנשים מלומדה'. ולכן לא מספיק רק ללמוד חסידות, אלא צריך 'להתפלל' עם החסידות. כי כאשר רק לומדים חסידות, אז יכול להיווצר מצב שזה נשאר לימוד תיאורטי שלא מחייב את האדם בהתנהגות היום יומית. הוא למד, וזה נשאר כתוב בספר. אך כדי שלימוד החסידות ישפיע וישנה את האדם, מוכרחים להתעסק ב'עבודת התפילה'.

אמנם גם כאשר רק לומדים חסידות ומבינים את החסידות, יש לזה השפעה כלשהי על האדם, אבל זה לא מתקרב כלל לגודל ועוצם ההשפעה שיש כאשר מתבוננים בחסידות ומתפללים ב'עבודה'. המטרה של התפילה היא להתחבר ולהתעצם עם הדברים שהאדם למד, מה שנקרא בלשון החסידות 'דעת' והתקשרות. כי כאשר האדם מתחבר לדבר בצורה אישית, זה כמובן משפיע עליו הרבה יותר, מאשר אם הוא רק יודע ומבין שזה ככה.

ואפילו אם הוא מעמיק בחסידות, להבין את המשמעות של הדברים, זה עדיין יכול להישאר ברמה של 'חכמה' ו'בינה', ברמה של הבנה שהוא מבין כך וכך, ושכדאי ומתאים להתנהג בצורה אחרת. אז הוא אולי מבין שכך עליו לעשות, אבל הוא לא מחובר לזה, ובמילא מובן כמה זה יכול ישפיע עליו בצורה מעשית. הרעיון של התחברות והתקשרות לעניין מסויים, זה לא רק שאני יודע ומבין, משום שאמרו לי כך וכך ואני מתבטל לדברים, אלא שאני עצמי מסוגל להתחבר לעניין. וזה שייך רק כאשר מתפללים באריכות. התפילה היא זאת שנותנת לנו את הכוח לחבר את הדברים אלינו.

הרבי נותן כוחות

באמת זהו חידוש גדול שאנשים כערכנו יוכלו להתחבר לעניינים של אלוקות, ועל זה מבאר אדמו"ר הזקן (בספר ה'תניא' פרק מ"ב), שהקדוש ברוך הוא נתן לנו את 'משה רבינו' והוא זה שנותן לנו את הכוח ל'דעת' והתחברות לאלוקות. כי זהו דבר בלתי אפשרי שאנשים גשמיים שמחוברים לגשמיות, יוכלו להתחבר לעניינים אלוקיים. אי אפשר לאהוב בבת אחת גם גשמיות וגם רוחניות. זה סתירה מאחד לשני. כדי להיות מחוברים לאלוקות, צריך לא להיות מחובר לגשמיות, וזה דבר לא פשוט כלל וכלל. אלא שזה החידוש שיש לנו את 'משה רבינו', הרבי, שנותן לנו את הכוח בכדי שגם שאנשים פשוטים כמונו נוכל להתחבר עם אלוקות.

אז הרבי נותן לנו את הכוחות לזה, אבל עלינו מוטל להיות 'כלים' ולהשתמש עם הכוחות שהרבי מעניק לנו. הדרך לממש את הכוחות שקיבלנו, בשביל שנוכל להתחבר לאפשרות הנעלית הזו של התחברות לאלוקות, זה דורש הכנה נפשית ומוכנות להתעסק ב'עבודת התפילה'. אפשר לראות זאת במוחש, שמי שעוסק בתפילה הוא קרוב יותר לעניין, הרבה יותר ממי שלא עוסק בתפילה. הגם שגם הוא לומד חסידות, ויודע מה נכון ומה לא נכון.

דוגמא לעניין: אם ניקח חסיד שלמד בחסידות על העובדה שדבר השם מהווה את הבריאה בכל רגע ורגע. הוא למד על העניין בחסידות בצורה טובה ואפילו בכמה מקומות, הוא הבין את הרעיון שבעצם לנברא אין מציאות כלל, אלא הכל זה החיות האלוקית שמהווה ומחיה בכל רגע את כל הנבראים, שהפירוש בזה הוא שבלי ה'דבר הוי'' שמחיה את הנברא, הוא בעצם לא קיים. ובמילא הוא מבין שכל המציאות שלו, זה בעצם המציאות של הקדוש ברוך הוא.

אז אמנם הוא למד את זה והבין זאת, אבל זה נשאר ממנו והלאה. בשעה שהאדם יבוא לידי עניין של ניסיון, הוא לא יצליח להתמודד. ואפילו אם הוא כן יזכור את העניין הזה ויצליח להתגבר עליו, אבל כל זה לא מתקרב כלל לאחד שחושב על זה ומתבונן על זה לפני התפילה, ואחר כך זה חודר גם במילים בתפילה, שהוא מצייר לעצמו בצורה אישית, שגם הוא נמצא במעמד ומצב הזה שהבורא מחיה אותו בכל רגע וכו'.

זה לא רק שהוא יודע ואמרו לו שזה כך, אלא כתוצאה מההתבוננות שלו הוא מצייר לעצמו שהוא נמצא במצב כזה, שזוהי באמת האמת. אך מכיוון שאנו לא מרגישים את האמת הזו, אז הוא מצייר לעצמו את העניין, וברור שההתמודדות שלו בשעת ניסיון תהיה חזקה הרבה יותר.

מה שגורם להתחבר..

לדוגמא: נניח שאחד יושב ורואה סרט, אז בשעת מעשה כאשר הוא רואה את הסרט, זה מחבר אותו לאותה מציאות שנמצאת בסרט, למרות ששם זה לא באמת המציאות, מאחר שהסרט הוא דמיון ולא המציאות האמיתית, אבל הפעולה של הסרט היא החיבור של האדם שצופה בו לתוכן של הסרט, עד כדי כך שאדם יכול כתוצאה מכך לבכות או לשמוח, ולהיכנס למצב רוח מסויים שישפיע עליו, אפילו שעה\שעתיים אחרי הצפייה בסרט. וזה למרות שהסרט הוא דמיון ולא המציאות כמובן.

אבל בעניין של ההתבוננות בתפילה, לא מדובר חלילה על דמיון אלא אדרבא זוהי המציאות האמיתית בתכלית. אך הבעיה שלנו היא שאנחנו מטומטמים ולא רואים את האמת כמו שהיא, ולכן אנחנו גם חושבים אחרת, אבל היות שאנו יודעים שהאמת היא לא כמו שאנו מרגישים בגשמיות, אז הקדוש ברוך הוא העניק לנו מתנה את 'עבודת התפילה'. שעל ידי שנחשוב ונתבונן בתפילה על המציאות האמיתית, אז יש בכוחנו להתחבר לאמת האלוקית, ושזה ישפיע עלינו בצורה פנימית.

כמו כל דבר, יש לקחת גם עניין זה בפרופורציות המתאימות, ולא להשלות את עצמנו בהרגשים ותחושות שונות, שבעצם איננו שייכים לזה. זה מאוד חשוב שלא נטעה את עצמנו ונעריך את עצמנו לא בצורה נכונה. אבל ברור שעצם המחשבה בעניינים אלוקיים בתפילה, היא נחוצה מאוד.

בלי ההתבוננות וההפנמה של החסידות, זה בדוגמת תיאור הגמרא על הגנב שמתפלל לקדוש ברוך הוא שיצליח בגניבתו ('גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא'). יש לשים לב, מדובר פה על אחד שיודע שיש בורא, והראיה שהוא גם מתפלל אליו כי הוא יודע שכדי להצליח לגנוב צריך את ברכת השם, אך למרות זאת, זה לא מונע ממנו לגנוב שזה היפך רצון השם, וזאת מאחר שהוא לא מחובר לזה.

יש לו שני חלקים בנפש, מצד אחד יש לו הבנה בכך שיש אלוקים ומצד שני ההרגשה של המציאות שלו הגשמית היא הפוכה מזה, ולא קרב זה אל זה. כל אחד לא נוגע ומתקרב לשני. וזהו העניין של 'דעת' שנעשה באמצעות 'עבודת התפילה', שגם המציאות של האדם תתחבר לעניינים אלו, שישפיעו עליו, שהוא יחיה בדברים האמיתיים שחסידות מחנכת אותנו.

כאשר ניגשים להתעסק ב'עבודת התפילה', יש לדעת שההדרכה בזה משתנית אצל כל אחד, בין צעיר למבוגר וכו' (ויש לכל אחד להתייעץ עם המשפיע האישי בעניין זה). יכול להיות שאחד חושב פרק 'תניא' עם 'אותיות הרב' או 'מאמר' חסידות. ועצם החשיבה בעניין זה בחסידות, זו הדרישה ממנו. ויכול להיות שהשני יתבונן יותר בתוכן העניין, באותיות והסברים משלו. בדרך כלל טבע בני אדם, שכאשר מסבירים דבר במילים וההגדרות שלהם, הם מתחברים ומתעצמים יותר עם הדברים. אך כאמור זה משתנה בטבעי בני אדם, בגיל ועוד.

אני אתן דוגמא להתבוננות בתוכן בעניין של חסידות: כשאדם חושב על העובדה שה' מחיה את העולם בכל רגע, והוא מסביר לעצמו את הדברים, עם משלים ודוגמאות, כמו עם המשל של זריקת אבן לאוויר, שכל רגע שהיא נמצאת באוויר זה מגיע מכוח היד, ולמרות שלא רואים זאת במוחש אבל זה ברור לאדם כשמש. אף אדם לא יחשוב לרגע שהאבן נמצאת באוויר מכוח עצמה, אלא מוכרח שיש כוח שמחזיק אותה למעלה. כך האדם מגיע למסקנה שכלית אצלו שגם בעולם כך הם פני הדברים. וברור לו שהבורא מחיה את הבריאה כולה, על אף שזה לא נראה בגשמיות. וכך האדם יכול לפרט זאת עם עוד דוגמאות והסברים, על עצמו ועל אנשים שסביבו, על סוגי החי והצומח והדומם וכו'.

הקשר בין ההתבוננות לתפילה עצמה

כאשר מתחילים להתפלל אחרי ההתבוננות, בדרך כלל בצורה אוטומטית מוצאים את הקשר המיוחד בין ההתבוננות למילות התפילה, ובמילא המילים הללו מקבלים הרבה יותר חיות ו'גישמאק' כאשר הם נאמרים עם ההתבוננות. אז שייך יותר להתעכב עליהם, הם יותר מעוררים, מאשר ללא ההתבוננות שאז האדם בכלל לא מוצא את עצמו בתוך מילות התפילה.

ניקח דוגמא בולטת לדבר: יש את הפסוק 'רבות מחשבות בלב איש ועצת השם היא תקום', אז כמובן שכל אחד מבין את הפשט של הפסוק, שהשם הוא זה שקובע את התנהלות הדברים ולא התכנונים של האדם הם אלו שיקבעו זאת. אבל כשאומרים את הפסוק הזה לאחר ההתבוננות שהבאנו קודם, שהשם מהווה את הבריאה כולה בכל רגע, אז המשמעות של הפסוק היא הרבה יותר משמעותית. מדוע 'עצת השם היא תקום'? כי הוא החיות של הכל ו'אין עוד מלבדו'! אין בכלל אפשרות לחשוב אחרת, שכאילו האדם יכול לתכנן לבד.. הרי מי שמהווה את כל הבריאה זה הקדוש ברוך הוא! אז מיהו האדם שיקבע את הדברים? כשמתבוננים באחדות השם, אז אני מבין יותר טוב וגם אז כל התפילה מתחברת יחד. זה מתחבר עם הפסוק בהמשך 'כי הוא צווה ויעמוד' וכו'. הכל נהיה קשר אחד. התפילה נהיית הרבה יותר חיה.

ויש בזה גם פירוש עמוק יותר שחוזרים בשם הרבי הריי"צ, שב'רבות מחשבות בלב איש' גופא יש את ה'עצת השם'. שגם זה גופא שיש לאדם 'רבות מחשבות' ותוכניות, זה עצמו מגיע מ'עצת השם', מרצונו של הבורא. וזה רק דוגמאות שיכולות להיות גם בהתבוננות בעניין אחר בחסידות, שגם הוא ישתקף במילות התפילה. הנקודה המרכזית היא שכאשר חושבים חסידות לפני התפילה, יש לזה השלכה והשפעה ישירה על התפילה שתבוא אחר כך. שהתפילה לא תהיה רק בצורה יבשה, ועם מחשבה בפירוש המילות וזהו, כי כך נצטווינו. אלא חלק חשוב מאוד מעבודת האדם שתשפיע עליו לשנות לתקן את עצמו, זוהי ההתבוננות ב'עבודת התפילה'. ככל שהאדם יתבונן ויחשוב בזה ולא רק ילמד על זה, הדברים ישמעו ויתקבלו יותר על ליבו של האדם, ובמילא יש סיכוי גדול יותר שהדברים יפעלו אחר כך בצורה מעשית ואמיתית.

מה זה שייך אלי?

אחד הדברים שכדאי לשים לב אליהם, זה לקשר את העניין שמתבוננים בחסידות בצורה מעשית לשינוי ותיקון האדם. שהאדם יחשוב מה ה'בכן' והמסקנה שיוצאת מההתבוננות לשינוי מעשי בחיים שלו. מהי ה'נפקא מינה' שיוצאת מכל ההתבוננות. לדוגמא, אם נחזור להתבוננות שהסברנו קודם, ההתבוננות הזו נוגעת בצורה מעשית בכל עניין ועניין. שהרי אם הכל זה אלוקות, אז אין מקום לכעוס על השני וכו' שהרי כל מה שהוא עשה זה הדבר הוי' שפעל דרכו. זה לא הוא. וכך זה נוגע גם ל'שמירה העיניים', שלא להסתכל איפה שמתחשק וכו'. זה נוגע בכל עניין ועניין שהוא מבטא את ההיפך מאלוקות, אז יש לו את ההתבוננות במה שהוא למד שתעזור לו להתמודד.

כמובן שאי אפשר להתבונן בעשר מסקנות בבת אחת, אלא צריך להתמקד בכל פעם בעניין מסויים אחד שעל האדם לתקנו ולהוסיף בו, כך שהאדם ידע מראש את התוצאות שאמורים לצאת מההתבוננות בתפילה, שתעזור לו להתמודד בעניין המסויים הזה כדבעי. לתכנן בתפילה את העובדה שבהמשך היום יהיה עליו לעמוד בניסיון, בעניינים של כעס, גאווה, תאוות התענוגים וכו'. שלכתחילה האדם יחשוב איך הוא יהיה אמור להתייחס לניסיון בהמשך היום, אז למרות שהוא עדיין בתפילה, אבל הוא כבר מכין את עצמו שיצליח להתמודד עם העניין הזה. ובהמשך לזה ובהקדמה לזה, הוא מתחיל להתפלל.

מהי הפעולה שנוצרת אחרי התפילה? כמובן שזה משתנה מדרגה לדרגה, אבל בכללות זה גורם התעוררות והתחזקות בעבודת השם בחיות, ללמוד תורה כדבעי ולקיים מצוות וכו'. אז אמנם בספר ה'תניא' אדמו"ר הזקן כותב על ה'בינוני', שהוא מגיע לדרגות גבוהות של 'אהבה כרשפי אש' בתפילה, ולאחר התפילה יכול לשכוח מכך לגמרי 'כאילו לא התפלל כלל', אבל בכל זאת כאשר מתבוננים לפני התפילה ובתפילה, זה פועל על האדם בצורה מסויימת, כי האדם התחבר לזה.

ואפילו אם האדם לא הצליח להתגבר על הניסיונות שבהמשך היום, זה גופא שהוא מצטער וזה כואב לו שהוא נפל בזה, זה מגיע היות שהוא התבונן בחסידות. כמו שמסופר על אחד היהודים שהתפלל באריכות, בעקבות השפעתו של החסיד ה'עובד' ר' הלל מפאריטש, והוא התלונן לפני ר' הלל שהתפילה לא משפיעה עליו. אז ענה לו ר' הלל: 'לפחות יש ממי להתבייש'.. זאת אומרת שעצם ההתבוננות מזככת את האדם ומרוממת אותו, ואם הוא לא היה חושב חסידות בתפילה, אז הנפילה הייתה פועלת עליו בצורה גרועה הרבה יותר. ההתבוננות בתפילה גרמה שלפחות האדם לא נפל עם כל החומריות וכל הגסות בעניין הזה..

לדוגמא אם אדם התבונן בשעת התפילה שלא ידבר 'לשון הרע' כלל או שלא יחשוב רע על השני, אז אפילו אם אחר כך הוא דיבר קצת, אז ברור שההתבוננות השפיעה על כמות ואיכות הדיבור והמחשבה בזה. כמה להרחיב ולהתענג בדיבורים ומחשבות אלו וכו'. כמה כועסים בדיבורים שמדברים וכו'. ובוודאי שכתוצאה שאדם חושב בתפילה כך וכך, הוא פועל פעולה עצומה על נפשו פנימה שברור שזה ישפיע במעשיו.

הדבר שיגרום להבאת הגאולה

כמובן שכאשר מדברים על הדור שלנו, בו יש דגש מיוחד על עניין ה'שליחות' והפצת המעיינות וכו', צריך להדגיש ש'עבודת התפילה' נצרכת בדורנו בדיוק כמו בדורות עברו. כמו שהרבי התבטא למשפיע הנודע ר' ניסן ע"ה נמנוב ש'לא באתי לגרוע אלא להוסיף'. והאמת היא שלא רק ש'עבודת התפילה' היא 'נשארה' כמו בדורות קודמים, אלא היא מחזקת ונותנת את הכוח לעסוק ב'שליחות' והפצת המעיינות כדבעי.

כאשר לומדים חסידות, מתבוננים בזה ו'מתפללים' עם זה, זה משפיע על האנשים בצורה חזקה הרבה יותר. בכלל כדאי להדגיש שבכדי שה'שליח' יהיה 'משפיע' ולא 'מקבל', חשוב מאוד שיאריך בתפילה, בנוסף לזה שעצם הפעולות ייעשו בחיות יתירה. ואם אין מספיק זמן להאריך בתפילה, אז אפשר למצוא זמנים אחרים 'להתפלל' אחר כך. וכך זה גם בעניין של 'קבלת פני משיח', שהרבי הגדיר זאת כהדבר המרכזי בעבודתנו, שכאשר מתעסקים ב'עבודת התפילה' החיות בענייני גאולה ומשיח נהיית חזקה ופנימית יותר.

ברוך השם מתעוררות הרבה יוזמות לאחרונה בשביל לזרז את הגאולה, ויש כאלו ששואלים: מה אפשר להוסיף? מה עוד טרם עשינו?  לכאורה ניסו כבר את כל הדברים להביא את משיח.. ניסו להוסיף ב'אהבת ישראל' ואחדות החסידים וכו'. ב'שליחות' והפצת המעיינות וכדומה, גם עוסקים בזה. וכמובן שכל העניינים שהרבי דורש הם חשובים ונחוצים. אבל את העניין הכל כך מרכזי של 'עבודת התפילה', משום מה עדיין לא ניסו מספיק ושמו אותה בצד. במילא אם מחפשים משהו שעדיין לא עשו בשביל לזרז את ביאת המשיח, אז יש את העניין של 'עבודת התפילה'. ואם רוצים לעשות משהו למען זירוז ביאת המשיח ולגרום נחת רוח לרבי, אז אדרבא - עומד בפנינו האתגר הזה, להשתדל בתחום הזה ולעסוק ב'עבודת התפילה'.