זכרונות מחודש תשרי בדורות עברו בליובאוויטש • ר' מענדל מרוזוב

בעומדנו בימי ההכנה לחודש החגים, מערכת האתר מגישה תיאור מיוחד של חודש תשרי בצל נשיאי חב"ד בדורות עברו, הרב מענדל מרוזוב ע"ה - היה מזקני המשפיעים בישיבת 'אהלי תורה' ו'בעל שמועה' נדיר לסיפורים של חסידי חב"ד בדורות הקודמים, מספר מזכרונות ילדותו על נסיעה לרבי מסוג שונה, על מעמד התקיעות במחיצת הרבי ה'צמח צדק', ועל ראשית נשיאותו של הרבי המהר"ש • לכתבה המלאה

•••

 ☚ מזכירו האישי של הרבי: לרבי נוגע שכולם יתפללו באריכות! • וידאו בלעדי 

למי שלא מכיר, החסיד ר' מענדל מרוזוב היה מזקני חסידי חב"ד ו'בעל שמועה' נדיר למעשיות של חסידי חב"ד בדורות הקודמים. הוא עצמו נולד בעיירה ליובאוויטש וככל הנראה הוא החסיד היחיד בדורנו ששנות ילדותו הראשונות עברו עליו בעיירה ליובאוויטש ורוסטוב. ר' מענדל הינו בנו של החסיד הפנימי ר' אלחנן דב (חאניע) מרוזוב הי"ד, שכיהן בקודש כגבאי-אישי של הרבי הרש"ב והרבי הריי"צ - מה שמסביר מדוע זכה הילד מענדל לקירובים מיוחדים בעת שהותו במחיצתו של הרבי הריי"צ.

הסיפור הראשון ששמענו מפיו, לא עסק כל כך ב'דרכי החסידים', אלא דווקא ב'מה לא להיות'.. וכך סיפר ר' מענדל: בתקופת מלחמת העולם הראשונה העתיק הרגוצ'ובר את מקום מושבו מהעיר דווינסק אל לנינגרד (ולאחר כמה שנים שב לדווינסק). כך שבילדותי התפללתי בבית הכנסת החסידי בו התפלל גם הרגוצ'ובר. בעיר היה גם מניין של 'מתנגדים', אבל יום אחד כנראה שבית הכנסת שלהם היה סגור, וכך הגיע אברך 'מתנגד' לבית הכנסת החסידי לתפילת שחרית. אצל המתנגדים הרי מתחילים את התפילה בבית הכנסת מברכות השחר, וכך נעמד אותו אברך והחל לומר את ברכות השחר בקול רם, וכולנו נאלצנו לעצור ולענות 'אמן' אחר ברכותיו..

מקומו של הרגוצ'ובר היה במזרח, והוא עמד מאחורי העמוד של החזן, שהיה גבוה כמו ב-‏770 והסתיר את הרגוצ'ובר שהיה נמוך קומה. כאשר שמע את המתנגד ההוא, הגיח ממקומו והציץ מעבר לעמוד של החזן. עיניו נפגשו בעיני הקטנות, והוא חייך חיוך רחב ואמר לי: אינגלע, אינגלע, קוק אוף א 'מתנגד' [= ילד, ילד, הבט על 'מתנגד'].. וצחק..

כולם נוסעים לרבי, ואני - הביתה..

בתקופת מלחמת העולם הראשונה, כאשר הגרמנים התקרבו לעיר סמולנסק הסמוכה לעיירה ליובאוויטש, עזבנו את ליובאוויטש וכעבור כמה שנים עברנו לגור ברוסטוב, שם שימש אבי כגבאי של הרבי הריי"צ. לאחר תקופה קצרה, בהיותי בן שמונה, עבר הרבי הריי"צ ללנינגרד (מה שהיום נקרא פטרבורג) ומכיוון שאבי היה הגבאי, עברנו גם אנחנו בעקבות הרבי.

בשנים קודמות, יהודי דתי לא יכל לגור בלנינגרד. זו הייתה עיר יפה בגשמיות אך מלוכלכת ברוחניות. בתקופה שאנחנו באנו, כבר היו שם קצת יהודים – רבים מפליטי המלחמה שמצאו בה את מנוחתם. אך עדיין ישיבה ומלמד לא היה בנמצא. היינו ילדים קטנים שצריכים ללמוד ב'חדר', ואבא לא יכל ללמד אותנו מכיוון שהיה עסוק מהבוקר עד הלילה בבית של הרבי. בלית ברירה החליטו הוריי לשלוח אותי ואת אחי הקטן 'הירשל' ללמוד בעיירה החסידית נעוועל.

סיכמו עם תמים, אברך בשם אלי וולובסקין, ששימש כמלמד בעיירה נעוועל, שהוא ידאג לנו במשך זמן שהותנו בנעוועל. אצלו למדנו, אצלו אכלנו, אצלו ישנו. הוא היה אברך צעיר לימים, אני מניח שהיה זמן קצר אחרי חתונתו, מכיוון שעוד לא היו להם ילדים. אני זוכר את החדר הגדול בו למדנו. במרכז החדר היה שולחן גדול, סביבו למדנו במשך היום. בכיתה שלנו היו די הרבה ילדים. למדנו חומש, איני זוכר אם למדנו עם רש"י או בלי, אך מה שבטוח זכור לי, שהוא היה מלמד חסידי, ובימי שישי ושבת לא לימד אלא רק סיפר סיפורים חסידיים.. בכל לילה היו מקפלים את השולחן, מחברים את הכיסאות, מניחים עליהם איזה סמרטוט והולכים לישון..

כשהגיע חודש אלול, נסעו כל תלמידי הישיבה וחסידי העיירה אל הרבי, ללנינגרד. גם אני ואחי הקטן - נסענו ללנינגרד, חזרה לבית הוריי. שמחתי מאוד לחזור לבית הוריי, אך על השמחה הגדולה העיבה העובדה המעציבה שאחי הקטן, הירשל, חלה מאוד. מכיוון שהיינו עדיין ילדים, אני בן תשע ואחי בן שבע, לא יכולנו לנסוע לבדנו ברכבת, אז שלחו אותנו עם בחור מתומכי תמימים, לייבל ליפסקר שמו, שהיה אז כבן 18, שילווה אותנו ברכבת.

הנסיעה מנעוועל ללנינגרד ארכה שתים-עשרה שעות, ומכיוון שאחי לא חש בטוב, סידרו עבורו מקום מיוחד שיוכל לנוח. אני, לעומת זאת, הייתי ילד צעיר ולא יכולתי לשבת על מקום למשך זמן כה ארוך אז הסתובבתי הלוך ושוב במהלך הנסיעה. אחרי כמה שעות נסיעה בלילה, כאשר הפציע אור ראשון של בוקר, קרא לי לייבל ליפסקר, ואמר: 'מענדל'ה, צריך להתפלל', הוא הביא לי סידור והורה לי להתפלל. כנראה שסיימתי את התפילה מהר מידי לטעמו, והוא אמר שדילגתי דפים בתפילה. האמנתי לו. יכול להיות. 

אמרתי לו: בסדר, אז אצטרך להתפלל בשנית, רק תראה לי היכן להתפלל שוב. אז הוא אמר לו "'אראה לך היכן'. ואז הוא הצביע על קטעים מסויימים ואמר: 'כאן דילגת וגם כאן, ואת זה תגיד שוב'.. התפלאתי מאוד ושאלתי אותו: מהיכן אתה יודע להצביע מה דילגתי ומה לא? הוא אמר לי כי הוא רואה שחלק מדפי הסידור מוארים יותר וחלק חשוכים והיכן שחשוך זה בגלל שדילגתי.. אמרתי לו: 'אבל אני לא רואה', אז לייבל השיב לי: אתה לא רואה, אבל אני כן רואה. טוב, לא יכולתי להתווכח איתו, והתפללתי שוב (ר' מענדל מתגלגל מצחוק) 'הוא הצליח לעבוד עליי'.. כילד, האמנתי לו שהוא רואה.

לאחר התפילה המשכתי להסתובב בין קרונות הרכבת. בעודי משוטט בין הקרונות, נקלעתי לקרון שהיה ריק כולו. רק יהודי מבוגר ישב שם לבדו. חסיד בעל הדרת-פנים, עם זקן לבן ארוך. לא הכרתי את אותו חסיד מבוגר, אבל כנראה שהוא כן הכיר אותי, וקרא לי וביקש שאספר לו סיפור חסידי ששמעתי מהמלמד.. סיפרתי לו אחד הסיפורים ששמעתי לאחרונה מהמלמד, ומארשת פניו היה נראה כי הוא נהנה מאוד.

הסיפור שהרבנית שטערנא שרה - שמעה בשמי..

מיד לאחר שחזרנו הבייתה, הובהל אחי הירשל לבית הרפואה, שם הסתבכה מחלתו עד שנפטר. אחרי הטרגדיה הזאת, החליטו הוריי שלא לשלוח אותי שוב לנעוועל, ונשארתי בבית בלנינגרד. בתור ילד כמובן שמאוד שמחתי להישאר בבית. חלפו כמה חודשים. יום אחד לקחתי את אחי הקטן, שלום, שישן בעגלת תינוקות, והעברתי אותו מחדר אחד לחדר אחר. הבית היה מאוד קטן, וכאשר עברתי בסלון ראיתי את אבי יושב עם אורח בלתי-מוכר, עם זקן ארוך ושחור ופנים מחייכות. לפתע קרא לי אבי, ואמר: תשאיר את שלום בעגלה, ותבוא לכאן.

התקרבתי אליהם, ואבי ביקש ממני: תחזור לנו על הסיפור שסיפרת לר' מאיר שמחה חן, ברכבת מנעוועל ללנינגרד. לא הבנתי על איזה 'מאיר שמחה' אבי מדבר. לא הכרתי חסיד בשם כזה, ובוודאי שלא זכרתי שסיפרתי לו סיפור.. רק לאחר שאבי הזכיר לי על אותו יהודי זקן שפגש אותו בקרון הרכבת הריק, וביקש ממני לספר סיפור - נזכרתי, וחזרתי בשמחה על הסיפור:

בזמנו של אדמו"ר הזקן, השתדלו החסידים לקרב במיוחד אברכים צעירים תלמידי חכמים וברי-דעת, שיכולים לקלוט את העומק של תורת החסידות. אותם אברכים שגילו את הטעם המיוחד של חסידות חב"ד, נדרשו פעמים רבות למסירות נפש של ממש לעשות את הצעד הזה ולהיות חסידים לכל דבר, שכן רבים מהם היו סמוכים על שולחן חותנם, המתנגד, וכאשר נודע לו שחתנו התקרב לחסידות, היה מפסיק לשלם את מחייתם..

והנה מעשה באברך צעיר שגילה את אור החסידות, וכאשר התברר לחותנו העשיר כי חתנו הפך לחסיד, אמר לו שאמנם לא יגדע את מקור פרנסתו, אבל ברצונו לדבר בעצמו עם רבינו הזקן. הגיע החותן העשיר אל רבינו הזקן, וטענה בפיו: החסידות קלקלה את חתני! טרם הכיר את תורת החסידות, היה יושב ולומד בהתמדה שמונה-עשרה שעות ביממה. ואילו מאז החל ללמוד חסידות, החל מחסיר משעות לימוד, ומעתה חתנו היקר (תרתי משמע..) יושב בטל!

אמר לו אדמו"ר הזקן: טעות בידך. עד עכשיו למד חתנך שלוש שעות בשבילך - בכדי שתראה שהוא לומד. עוד שלוש שעות - בשביל השוויגער, שהיא תראה שהוא לומד. שלוש שעות נוספות בשביל אשתו - שתראה שהוא לומד, ושלוש שעות בשביל השכן, שגם הוא יראה את לימודו, ואפילו כמה שעות בגלל החתול. כלומר, שבכל פעם שהחתול חלף ליד הדלת וחשב החתן שמאן-דהו מביט בו, היה רץ ופותח את הספר, כדי שכולם יחשבו שהוא לומד.. 

ורק כמה שעות למד באמת, כי כך ציווה הקדוש ברוך הוא. כעת עתה, לאחר שהתקרב אל תורת החסידות, הרי הוא מבין ש'כולא קמיה כלא חשיב', ואתה, השוויגער, האשה, השכן והחתול כבר אינם חשובים, והוא לא רץ לפתוח את הספר בכל פעם שאתם חולפים בסביבה. 'נו, מה הפלא שנראה לך שהוא לומד פחות?'..

כל זה סיפרתי לאורח הצעיר, שבכל אותו זמן עמד שלוב-ידיים כשחיוך רחב על פניו. לאחר שהאורח יצא מהבית, התעניינתי אצל אבי, לפשר שמו של האורח המחויך ומדוע נזכרו לפתע בסיפור מאדמו"ר הזקן אותו התבקשתי לגולל בפניהם, בגלל המפגש הרגעי עם אותו חסיד בשם 'מאיר שמחה' לפני מספר חודשים ברכבת מנעוועל ללנינגרד..

השיב לי אבי: האורח שזה עתה עזב את הבית, הוא ר' שאול בער זיסלין [שנים מאוחר יותר כיהן כרב קהילת חב"ד בתל-אביב], ששמע את הסיפור הזה מהרבנית שטערנא שרה, אשת הרבי הרש"ב נ"ע, שאמרה לו כי שמעה זאת מר' מאיר שמחה חן, שהוא סיפר לכולם שקיבל זאת מר' חוניע'ס מענדל'ה [מענדל בן ר' חוניע מרוזוב] בן העשר..

זכרונות ממעמד התקיעות אצל הרבי ה'צמח צדק'

בהיותי ילד, פגשתי חסיד בשם ר' פרץ, שהיה אז בן 93. הוא הרבה לתאר בפניי כיצד נראה היה ראש השנה בעיירה ליובאוויטש, עוד בימי נשיאותו של הרבי ה'צמח צדק': בלב בית המדרש עמדה הבימה, עליה עמד הרבי ה'צמח צדק', ובשעת תקיעת השופר עמדו בניו הקדושים של הרבי ה'צמח צדק' בסדר מסודר מסביב לבימה, בשורה מעוגלת, 'לכל אחד מהם היה את מקומו הקבוע'. כיום, אינני זוכר מה היה הסדר המדוייק שצייר לי ר' פרץ, אך מה שכן זכור לי שמקומו של הרבי המהר"ש שהיה הקטן שבילדים, היה ממול אביו הרבי ה'צמח צדק'.

מדוע הלך ר' שמואל בער באריסובער אל הרבי המהר"ש

אחרי ההסתלקות של הרבי ה'צמח צדק', החלו רבים מגדולי החסידים לנהור אחריהם לשמוע דברי חסידות. הרבי המהר"ש, שהיה הצעיר שביניהם, סירב לחזור מאמרי חסידות. זאת ועוד, בשל סממנים חיצוניים ולבושו המהודר היו כאלו שייחסו את הנהגותיו כמודרניות.. זמן מה אחרי ההסתלקות, התגלתה צוואה שכתב הרבי ה'צמח צדק' ובה הורה שדווקא בנו הצעיר המהר"ש ימשיך את שלשלת הנשיאות כרבי בליובאוויטש. שאר האחים - האדמו"רים, החליטו לא להישאר בליובאוויטש וכל אחד מהם פנה לדרכו ופתח חצר בעיירות אחרות.

רוב רובם של המשכילים וגדולי החסידים נמשכו אחר חצרות קפסוט, ליאדי, וניעז'ין. ודווקא מספר מועט של אנשים פשוטים נשארו בליובאוויטש. בין המתלבטים הרבים היה ר' שמואל גרונם (לימים, המשפיע הראשון של ישיבת 'תומכי תמימים' בליובאוויטש) שהיה חסיד של הרבי ה'צמח צדק', ולא ידע לאן לפנות. החליט ר' שמואל גרונם לנדוד לעיירה החסידית באברויסק, שם ייוועץ עם אחד מגדולי חסידי הרבי ה'צמח צדק', המשפיע ר' שמואל בער באריסובער. בהגיעו אליו, גילה לו כי דעתו חד-משמעית: אני נוסע לליובאוויטש לרבי המהר"ש וזאת מפני שלושה טעמים (ר' מענדל מצטדק) שניים אני עדיין זוכר והסיבה השלישית פרחה מזכרוני..

ר' שמואל בער סיפר לר' שמואל גרונם שבאחת הפעמים שהיה בליובאוויטש, אמר הרבי ה'צמח צדק' מאמר דא"ח, והזכיר בתוך הדברים קטע מתוך הספר 'עץ חיים'. בסיום ההתוועדות של שבת, כשה'חוזרים' חזרו על דברי הרבי מההתוועדות שאלו החסידים את השאלה: כיצד זה מסתדר עם ה'עץ חיים'? ואף אחד לא ידע לענות. גם בניו הגדולים של הרבי ה'צמח צדק' ניסו למצוא פתרון, אך ללא הועיל.

בשעה שתיים בלילה של מוצאי שבת, התהלך ר' שמואל בער חסר מנוחה ברחובותיה הצרים של ליובאוויטש, תוך שהוא שקוע בהרהורים על אותו מאמר חסידות שאמר הרבי ה'צמח צדק'. בעודו פוסע ראה אור בוקע מחלונות ביתו של הרבי מהר"ש. ר' שמואל בער הסתקרן לדעת מה עושה הרבי המהר"ש בשעת לילה כה מאוחרת. 

אך מכיוון שביתו של הרבי המהר"ש היה נחשב באותם הימים לבית משוכלל מאוד, שכן היה בנוי לגובה וחלונותיו היו גבוהים מהרגיל, נאלץ ר' שמואל בער לטפס על הקיר החיצוני, תוך שהוא נזהר שלא להיתפס, הציץ דרך החלונות, וגילה מחזה: הרבי המהר"ש יושב ושוקד בלימוד ה'עץ חיים' באותו מקום המוקשה ממאמר הרבי ה'צמח צדק' בשבת.

אם כך, הבין ר' שמואל בער שהרבי המהר"ש יודע ומכיר את הסוגיא וצריך לבקש ממנו מענה על הקושיא מהמאמר על ה'עץ חיים'. הלך ר' שמואל בער לקידמת הבית והחל לדפוק על דלת הבית באותה שעת לילה מאוחרת.. לפתע נשמע קולו של הרבי מהר"ש: 'מי זה'?, 'שמואל בער' השיב. 'דקה אחת' נשמע הקול מאחורי המפתן. ויהי לו לפלא: אחרי שפתח הרבי המהר"ש את דלת ביתו, נעלם ה'עץ חיים' מהשולחן, וכל השולחן מלא בעיתונים חיצוניים בכל סוגי השפות הלועזיות..

'נו, מה רצית'?, שאל הרבי המהר"ש. הציג ר' שמואל בער בפני הרבי המהר"ש את הקושיא שהציקה לו במאוד. אמר לו המהר"ש: ומדוע באת אליי? מאיפה עליי לדעת את התשובה לבעיה קשה זו? כאשר הבין ר' שמואל בער כי הרבי המהר"ש מתחמק, החליט לגלות שראה אותו דקות אחדות קודם לכן מהחלון, יושב ולומד את 'עץ חיים' וכאשר דפק בדלת רץ חיש מהר לסגור את הספר והניח את חבילת העיתונים.. ר' שמואל בער אמר: 'אם לא תיישב לי את הקושיא, אספר מחר לכל העיירה את מה שקרה כאן בשעה שתיים בלילה'.. אז ניאות הרבי המהר"ש להסביר לו את ה'עץ חיים' במשך כשעתיים.

זו סיבה אחת מדוע הוא נוסע לרבי המהר"ש. על הסיבה השנייה סיפר ר' שמואל בער בריסובער, כי פעם בהיותו בראש השנה בליובאוויטש, הבחין ברבי ה'צמח צדק' בעת קריאת ההפטרה ביום א' דראש השנה על לידת חנה את בנה ותקרא שמו 'שמואל', ובהגיעו למילים 'אל הנער הזה התפללתי', הרכין ראשו לבנו המהר"ש.