מה התועלת בכל החסידות? • הרב נתן גוראריה

אתר 'לחלוחית גאולתית' מגיש התוועדות חסידית מאלפת עם הרה"ח הרב נתן שיחי' גוראריה - משפיע קהילת חב"ד מונסי בניו יורק • מה הכוונה לקיים את המצוות 'לשמה'? במה תלוי הכל? האם יש מעלה במאמרי חסידות מסויימים על אחרים? מה ההבדל בין 'חיצון' ל'פנימי'? מה מבטיח אדמו"ר הזקן? על מה דיבר הרבי הריי"צ בעיצומה של ה'שואה' הנוראה? ואיך אפשר להיות מוכנים בפנימיות לגאולה? • לקריאה

•••

בצעירותי זכיתי להיכנס ל'יחידות' לרבי מלך המשיח בכל השנים החל מגיל עשר (!) והלאה, גם כאשר הייתי תלמיד בישיבת 'תומכי תמימים'. בכל פעם ששאלתי את הרבי בענייני 'עבודת השם' במשך השנים, קיבלתי תשובות ברורות בעניין ששאלתי. ואני זוכר בצורה מדוייקת שבכל שנה (ובפרט מגיל 17\18), חלק בלתי נפרד מברכת הרבי ב'יחידות' ליום הולדתי הייתה 'הצלחה בעבודת התפילה'. וזה לא היה משהו מיוחד רק אצלי, אני זוכר שזה היה הנוסח גם לחברים שלי.

זאת אומרת, ש'עבודת התפילה' זהו עניין שעומד על הפרק, והרבי תובע לעסוק ולעבוד ב'עבודת התפילה', ואף נותן כוחות להצליח בזה אפילו לבחורים בגיל צעיר. מה זה 'עבודת התפילה'? ב'ליקוטי תורה' (פרשת בלק), מסביר אדמו"ר הזקן שיש רמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה – כנגד רמ"ח אברים ושס"ה גידים שיש לאדם (כל פירוט האברים נכתב במסכת 'חולין').

אבל יש את הדבר הכי מרכזי בגוף, שהוא מחזיק ומעמיד את כל האברים - וזהו 'חוט השידרה'. עד כדי כך שאם יש אפילו רק נקב וחור קטן ב'חוט השידרה', אז האדם הוא נחשב טריפה. מצבו מוגדר כיצור שכבר לא חי. ואדמו"ר הזקן מסביר שה'חוט השידרה' בנמשל בחיי עבודת השם של יהודי, זו 'עבודת התפילה'. התפילה היא בעצם המרכז של חייו של יהודי. היא זאת שמחזיקה ומעמידה את כל התורה והמצוות, ובלעדיה היהודי הוא כבר לא 'חי', הוא נחשב כמו 'טריפה'. מכאן רואים עד כמה 'עבודת התפילה' היא חשובה מאוד.

יכול להיות שאף פעם לא קיימתי מצווה באמת?

ידועה בשערי בת רבים ההלכה ש'מצוות צריכות כוונה'. הסבר הדברים הוא, שצריך לכוון לקיים את המצוות  בגלל שהם ציוויים של הקדוש ברוך הוא. זו ההלכה הפשוטה. אך אדמו"ר הזקן מסביר פירוש פנימי יותר, שהכוונה בזה ש'מצוות צריכות כוונה' היא, שקיום המצוות צריך להיות מתוך השתוקקות להתחבר ולהידבק בקדוש ברוך הוא. זו הכוונה שנוגעת בקיום כל המצוות. שנחשוב: מדוע אנו מקיימים את המצוות? בכדי להתקשר לקדוש ברוך הוא, להתחבר אליו. כמו ההסבר שמובא בחסידות ש'מצווה' זה מלשון 'צוותא וחיבור', שעל ידי לימוד התורה וקיום המצוות מתחברים לקדוש ברוך הוא, ונהיה דביקות בקדוש ברוך הוא.

ואיך אפשר להגיע לכוונת המצוות? לרצות לקיים את המצוות בכדי להידבק באלוקות? זה נעשה על ידי 'עבודת התפילה'. כשמתבוננים בתפילה בגדולתו העצומה של הקדוש ברוך הוא, זה גורם ומביא לידי כך שאנו רוצים להתקשר ולהתאחד עם הקדוש ברוך הוא. משום שכאשר אנו נבין קצת מיהו הבורא, אז אנחנו נקלוט עד כמה חשוב לקיים את הוראותיו. ולכן 'עבודת התפילה' היא נוגעת מאוד עבור היום כולו, כי רק על ידי שמתפללים באריכות אפשרי להרגיש דביקות בקדוש ברוך הוא בלימוד התורה ובקיום המצוות!!

כמו שרואים בסדר פרשיות 'קריאת שמע', שדבר ראשון יש להגיע להרגש אהבה להשם ('ואהבת את השם אלוקיך בכל לבבך'), ואז התוצאה של האהבה היא - 'והיו הדברים האלה', לממש את האהבה להשם בקיום המצוות. ומבואר בחסידות שכל נוסח התפילה ('הודו', 'פסוקי דזימרה' וכו') הוא רק הכנה, בכדי שנוכל להגיע להרגש של אהבה ויראה מהקדוש ברוך הוא, שזה עניינה של 'קריאת שמע'. כי כדי שנקיים את המצוות ונלמד תורה בצורה הראויה, ולא נעשה זאת רק בצורה טכנית כ'מצוות אנשים מלומדה', אנחנו צריכים לאהוב ולהרגיש חיבור עם מי שמצווה זאת עלינו. לכן הקדוש ברוך הוא רוצה שנאהב אותו ונירא ממנו, כדי שקיום המצוות שלנו יהיה מצידנו ולא רק בכפייה ו'קבלת עול'.

עד כדי כך  הם פני הדברים, שמבואר בפרק ד' בספר ה'תניא', שקיום המצוות בלי רגשות של 'אהבה ויראה' - אין להם קיום אמיתי! אדמו"ר הזקן קובע בצורה הכי ברורה, שאי אפשר לקיים מצוות באמת בלי 'אהבה ויראה'! והרי כל יהודי מחוייב לקיים את המצוות באמת, עם 'אהבה ויראה', וזה אפשרי רק על ידי לימוד החסידות ו'עבודת התפילה'! ההתבוננות בחסידות בתפילה באריכות, היא זאת שמייצרת את הרגשות של ה'אהבה ויראה', ובלי 'עבודת התפילה' פשוט לא ייתכן לקיים את המצוות בצורה אמיתית. זה דבר פשוט מאוד בחסידות, שהעניין של 'עבודת התפילה' נוגע לכל היום, לקיום המצוות וללימוד התורה, ובמילא לא שייך אחרת ללא תפילה באריכות!!

וזה גם מה שאדמו"ר הזקן מסביר בפשטות בספר ה'תניא', שהפירוש של 'לשמה' בלימוד התורה וקיום המצוות, זה לעשות את המצווה וללמוד תורה רק בכדי להתקשר לקדוש ברוך הוא, ולא בשביל דברים אחרים. וזה יכול להיעשות רק על ידי 'עבודת התפילה', שאז האדם תופס את גדולת הבורא וחש את אפסיותו כלפיו, וממילא הרצון היחיד שיהיה לו בקיום המצוות זה להתאחד עם המציאות הנפלאה הזאת של הבורא.

לא רק דבר טוב.. אלא הכל תלוי בזה

בעולמה של תורת החסידות, 'עבודת התפילה' זה עניין שנוגע מאוד. כל היום סובב סביב התפילה, וכל היום תלוי במה שקורה בשעת התפילה. מפורסמים דברי חז"ל ש'תפילות במקום קורבנות תקנום'. אדמו"ר הזקן שואל על כך: מה הדמיון שמשווים בין התפילה לקורבנות? ומסביר שכמו שבזמן בית המקדש היו מקריבים בהמה גשמית על גבי המזבח, כך גם כיום יש לנו 'נפש הבהמית', שזה ממש כדוגמת הקרבת ה'בהמה' במזבח, ועלינו לקרב את נפש הבהמית שלנו לאלוקות. וזהו עניינה של 'עבודת התפילה', להתבונן ולשכנע את הנפש הבהמית בטוב האלוקי. במילא, אצל חסידים הכל תלוי בתפילה! כל היום! זה לא כמו דבר נוסף.. דבר טוב.. אלא הכל תלוי ב'עבודת התפילה'!!

כדי לגשת לתפילה עצמה בצורה טובה, זה תלוי לא מעט בהכנה שקודם התפילה. זה דבר ברור שאי אפשר לצאת מהמיטה ולדבר עם מלך מלכי המלכים.. צריך להתכונן לזה. יש לטבול במקווה, ללמוד חסידות ולהתבונן בחסידות כהכנה לתפילה, ואז אפשר לגשת לתפילה. יש מאמר קצר של הרבי המהר"ש (כל המאמר זה שורה אחת), שבו הוא מסביר את הלשון של 'תשובה ומעשים טובים', שבכל פעם שאנחנו עושים מעשים טובים, יש להקדים לזה תשובה. והכוונה ב'תשובה' זה לצאת מהמקום והמצב שהייתי קודם, ועל ידי זה אפשר להתקרב ולהתרומם באלוקות. כמו שכתוב שמשה רבינו אמר 'אסורה נא להתקרב שם', שדבר ראשון צריך להיות 'אסורה' ואחר כך אפשר להתקרב. כך בכל תפילה יש להתכונן לתפילה, להתכונן לעבוד את השם. להתרומם מהמקומות הנחותים שהיינו קודם, ולהתעלות למקום נעלה יותר.

צריך להכין את עצמנו לפגוש את בורא העולם. כמו שיש פתגם של הרבי הריי"צ, שצריך 'שטעלן זיך צום דאוונען' [=יש להיעמד להתפלל]. אני זוכר שבזמן צעירותי, הבחורים הקפידו לטבול במקווה לפני לימוד החסידות, כי בין לימוד החסידות לתפילה עצמה, צריך לא להפסיק לשום דבר אחר, אלא לגשת מיד לעניין התפילה וההתבוננות וכו'. לא לדבר דברים בטלים, לא לעשות שום דבר, ואפילו לא לטבול במקווה, כי אז מאבדים את כל ההכנה של לימוד החסידות שקודם התפילה. כאשר מדברים עם חברים או שטובלים במקווה וכו', אפשר לשכוח ולאבד את כל העניין של ההכנה של לימוד החסידות לתפילה.

לעבוד עם עצמך

לכן צריך להיזהר שתיכף לאחר לימוד החסידות, יש להתכונן לתפילה. לומר כראוי את ה'קרבנות', להניח תפילין ואז להתבונן בעניין בחסידות. אפשר להתחיל מכמה דקות ספורות, ולאט לאט להגדיל את זמן הריכוז בהתבוננות לפני התפילה. לאחד שכתב לרבי מלך המשיח 'הייתכן שלומדים חסידות ומתחילים להתפלל אחרי זמן תפילה'? ענה לו הרבי, שבעצם לימוד החסידות זה כבר ההתחלה של התפילה. לימוד החסידות אינו 'לפני התפילה', אלא הוא כבר ההתחלה של התפילה. אבל זה צריך להיות ברצינות, שנדע שבלימוד החסידות אנו מתחילים להתפלל.

כאשר ניגשים ללמוד חסידות, צריך לדעת שדבר ראשון צריך ללמוד מאמרים של 'עבודה'. יש הרבה הוראות של רבותינו נשיאנו והרבי שליט"א, על החשיבות העצומה שישנה בלימוד של מאמרי 'עבודה' בייחוד. אמנם יש גם מאמרים של 'השכלה', וכמובן שצריך ללמוד הכל, אבל הדגש והחביבות העיקרית צריכה להיות אצל חסיד במאמרי 'עבודה'. הן מאמרי 'עבודה' של רבותינו נשיאנו בכלל ובפרט מאמרי 'עבודה' של נשיא דורנו. באחת המכתבים הרבי מלך המשיח כותב, שאמנם צריך להוציא 'בכן' מכל עניין בחסידות, ואפילו מהמאמרים של 'השכלה' הכי עמוקים, אבל בדורנו שהמוחות חלשים יותר אז יש להתמקד בעיקר בלימוד מאמרי 'עבודה', שאז אפשר בקלות יותר לתרגם אותם לעבודת השם ביום יומית.

בקשר ללימוד החסידות, יש דבר חשוב שצריך לדעת. לימוד תורת החסידות זה לא מצד מצוות 'ידיעת השם', לדעת את 'סדר ההשתלשלות' וגדלות הבורא וכו'. זה נעשה גם כן על ידי לימוד החסידות, אבל לא בשביל זה הגיעה תורת החסידות ולא זוהי מטרתה. אלא כל העניין של תורת החסידות, זה 'ארבעטן אף זיך' [=לעבוד עם עצמו]. לימוד החסידות הוא רק בכדי לפעול על עצמו. שלימוד החסידות יהיה בכדי שהאדם ישנה את עצמו. שיתקן את מידותיו. ואז כל לימוד החסידות, יהיה לימוד אחר לגמרי! לומדים חסידות בכדי לממש זאת! לא חס ושלום רק לשם 'השכלה'! בכל לימוד של 'מאמר' בחסידות, עלינו למצוא 'במה זה שייך אלי ומה זה מדבר אלי'. בצורה אישית.

פיקוח נפש ממש!

אם כן יוצא שכדי להתבונן לפני התפילה, מומלץ לקחת מאמר 'עבודה' וללמוד אותו בצורה טובה, ולחזור עליהם הרבה פעמים ולהתבונן בזה. ההתבוננות צריכה להיות בעיקר במאמר של 'עבודה', מהמאמרים שמסבירים איך אלוקות זה החיים שלנו ('כי הוא חייך'), ואיך הקדוש ברוך הוא מהווה בכל רגע את הבריאה עם כל הפרטים ('ממלא כל עלמין') ואיך הוא למעלה מזה גם כן ('סובב כל עלמין') וכו'.

זה נוגע לכל התפילה, כל הקטעים ב'פסוקי דזימרה' מדברים על היחס של השם לעולם, ואחרי זה מוסבר שבעצם כל הבריאה זה רק הארה, והקדוש ברוך הוא עצמו 'כי נשגב שמו לבדו' שהוא למעלה מעלה מזה. אך בתפילה עצמה יש להתבונן בפירוש המילים של התפילה. וההתבוננות שחשבנו ב'מאמר' קודם התפילה, היא כמו נכנסת לתוך המילים של התפילה. התפילה מסבירה איך שאלוקות זה החיים האמיתיים וכל הגשמיות זה מוות ואין זה מציאות, והמציאות של הכל זה אלוקות. אלו דברים שמוכרחים וחייבים להבין, ולהתבונן בהם.

ההתבוננות ב'מאמר' שלומדים, צריכה להיות במילים ובאותיות שלנו. אם נחשוב את ה'מאמר' במילים שכתובות בספר, זה לא יפעל עלינו שום דבר. אנחנו צריכים לחשוב אצלנו בראש במילים שלנו. כאילו אנחנו מדברים לאיש אחר ומסבירים לו. הבנת מה שלמדת? מה אתה לוקח למעשה מה'מאמר' הזה?? לחשוב חסידות לפני התפילה, זה צריך להיות באותיות שאני מסביר לנפש הבהמית שלי, שהיא תבין את המאמר במילים שלה, שהיא תשתכנע.

בשביל זה צריך ללמוד כמה וכמה פעמים את ה'מאמר'. ה'חיצון', לומד מאמר פעם אחת והוא יודע את ה'מאמר', ומתקדם כבר ל'מאמר' הבא.. זה לא עניין החסידות! כל עניין החסידות זה לקחת את החסידות בפנימיות, לשנות את עצמי. ולכן יש לחזור שוב ושוב על ה'מאמר'. לחקוק אותו אצלי. וזה נוגע בנפש, זה פיקוח נפש ממש! אני צריך לעבוד עם המאמר.

הרב נתן גוראריה עם האדמו"ר מבויאן

יש הבטחה ברורה להצלחה

כשהייתי בחור צעיר בישיבה, כתבתי לרבי מלך המשיח שיש לי בעיות וקשה לי מאוד לרכז את המחשבה בשעת התפילה. כתשובה לזה, הרבי העתיק במכתבו כמה שורות מספר ה'תניא' (פרק כ"ח בסופו). תוכן העניין שמובא שם, שאם יש לאדם מחשבות זרות בעת התפילה, אזי ישפיל את עצמו, ויתחנן להשם במחשבתו שירחם עליו ברחמיו המרובים, כרחם אב על בנים. (מעניין לציין, שכמעט בכל פעם ששאלתי בענייני עבודת השם, ענה לי הרבי שהפתרון לכל הבעיות כתובות בספר ה'תניא', ויש לחפש ולמצוא את כל הפתרונות בתוך ה'תניא'. הרבי ממש חינך אותי תמיד שיש לחיות עם ה'תניא').

בסיום העתקת שורות אלו, המשיך הרבי והעתיק את המילים האחרונות (בהם אדמו"ר הזקן מסיים את הפרק) 'ולמענו יעשה'. על מילים אלו הרבי הוסיף במכתב שיש בהם שני ביאורים. פירוש ראשון, שעל ידי שאנו נתחנן להשם שנצליח להתפלל אליו, השם יעשה למענו ואכן נתפלל לא הפרעות וטרדות. כמו שאנו אומרים בסליחות 'עשה למענך'. אך הרבי הוסיף פירוש שני ('ועוד יש לומר'), שמילים אלו הם הבטחה מפורשת מאדמו"ר הזקן שמי שיתפלל ויתחנן לקדוש ברוך הוא שיצליח בתפילתו, אז רבינו הזקן כמו אומר: 'הנני מבטיחך שהשם ימלא בקשתך ותוכל להתפלל בכוונה'.

הרעיון שאני רוצה להבהיר מהסיפור הזה הוא, שצריך לדעת שהעבודה בתפילה אינה מגיעה בקל. צריך עבודה לרכז את המחשבה! וזה לא פשוט. עד כדי כך שאם יש לך בעיה לרכז המחשבה, צריך להתחנן להשם! זה לא צחוק, זה לא חס ושלום דבר הרגיל והפשוט.. אלא זה עבודה ומאמץ לרכז את המחשבה! ואם יש קושי בריכוז המחשבה בתפילה, יש להתפלל במחשבה שהשם ירחם עלי שאוכל להתפלל.

אדמו"ר הזקן שואל ב'ליקוטי תורה', מדוע באמצע 'הודו' בתחילת התפילה, שהוא קטע שעוסק בהודאה ושבח לבורא העולם, יש בו גם פסוק של תחנונים ובקשה 'השם הושיעה'? ומסביר שהפירוש של 'השם הושיעה' בקטע זה אינו עבור תשועה ועזרה לצרכי היהודי הרגילים, אלא זוהי תפילה ובקשה מיוחדים שיצליח להתפלל להשם. זה חלק מהתפילה ומוכרח עבור אמירת התשבחות. אך למה באמת יש צורך ב'תפילה שנצליח להתפלל'? הביאור בזה הוא שיש מלאכים שמקטרגים שהיהודי לא יצליח להתפלל, והתפילה 'השם הושיעה' גורמת שהיהודי יתגבר עליהם ויוכל להתפלל לקדוש ברוך הוא. אתם מבינים עד כמה נחוצה 'עבודת התפילה'? עד כדי כך שיש תפילה באמצע התפילה, שהקדוש ברוך הוא יסייע לנו שנצליח להתפלל! במילים הכי פשוטות: זה נוגע ביותר שנבין ונחדיר לנו היטב לראש, שנחוץ מאוד להתפלל באריכות!

מה התועלת בכל החסידות?!

בנוגע לפסוק 'כי תצא למלחמה', מתרגם האונקלוס על המילים 'בחרבי ובקשתי' - 'בצלותי ובבעותי', וידוע הפירוש שמבואר בחסידות שהמלחמה שמדוברת שם זה בנוגע לתפילה. שבזמן התפילה יש מלחמה אדירה בין נפש האלוקית לנפש הבהמית. אז אמנם חסידות מסבירה שיש להילחם בעיקר בדרך של תוספת אור וחיזוק נפש האלוקית ואז נדחה החושך בדרך ממילא, אבל בכל אופן זה מלחמה. וכדי לנצח, צריך לעבוד על זה.

כל בחור וחסיד, צריך לדעת ש'עבודת התפילה' זה דבר שנוגע עבור כל עניין החסידות! אם לא לומדים חסידות ולא מנצלים את כל החסידות ל'עבודת התפילה' – אז למה זה כל החסידות??? על 'השכלה' בלי 'עבודה', יש את הפתגמים הכי חמורים וחריפים מרבותינו נשיאנו! כל עניין החסידות, זה להביא זאת לידי הלב בתפילה ועל ידי הלב לפועל ממש. כל חסיד צריך לקיים את רצון רבותינו נשיאנו ולהתפלל באריכות!

כאשר לומדים את השיחות של הרבי הריי"צ, אפשר לראות שם שיחות מאמצע ה'שואה' והמלחמה הנוראה. באחת השיחות שנאמרו בעיצומה של המלחמה, הרבי הריי"צ מדבר על הקורבנות הנוראים שנפלו אז ועל המצב שהיה איום ונורא. אבל בהמשך אותה התוועדות תובע הרבי הריי"צ מהחסידים 'עבודת התפילה'. וזה פלא גדול מאוד. באמצע שהרבי מדבר על מצב העולם החמור, הרבי מתחיל לדבר שצריך להאריך בתפילה. מזה אפשר להבין עד כמה זה דבר יסודי ועיקרי, ובלי זה לא שווה כל החסידות!! מה התועלת בכל החסידות??...

כדי לקבל 'פני' משיח – יש להיות 'עובד'!

אנחנו צריכים לקלוט. עוד רגע הרבי יתגלה כמלך המשיח לעיני העולם כולו. כל מה שאנחנו עושים, צריך להיות כהכנה לגילוי הנעלה הזה. צריך להבין שזה תלוי בי, כמו שמובא בספר ה'תניא' (פרק מ"א בתחילתו), ש'חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם', ושהקדוש ברוך הוא 'מניח עליונים ותחתונים ומייחד מלכותו על עמו ישראל בכלל ועליו בפרט'. כאשר הרבי מודיע לנו שיש להכין את עצמנו ל'קבלת פני משיח', חייבים להבין שהרבי לא אומר משהו שהוא לא מאה אחוז חלילה.. הרבי רוצה שכל היום אנחנו נכין את עצמנו ל'קבלת פני משיח', על ידי לימוד התורה וקיום המצוות ברצינות, כי הכל תלוי בנו שמשיח יבוא. ואני צריך להבין שהרבי מייעד אותי לזה, והוא רואה הכל, ושואל אותי בצורה אישית: מה עשית היום למען ההתגלות? מה עשית והתכוננת לקראתי ביאתי? צריך להיות מוכנים לכך במחשבה דיבור ומעשה. צריך לשנות את כל הפנימיות שלנו, שתהיה מוכנה לקבל את הגילוי אלוקות העצום שיתגלה כשתבוא הגאולה.

מה זה 'קבלת פני משיח'? אדמו"ר הזקן מסביר בנוגע לקבלת המלך בשדה, שמהי הכוונה 'קבלת פנים'? הפירוש הוא שיש לקבל ('קבלת') את הפנימיות ('פנים') של הקדוש ברוך הוא. את העצם של האלוקות. אותו דבר עלינו לגלות את הפנימיות שלי לקבל את הפנימיות של השם. זה ממש מה שכתוב שם. אז כמו בחודש אלול, עלינו לקבל את המלך המשיח. ובשביל לקבל אותו, אני צריך להביא את הפנימיות שלי, לצאת מהמדבר לשדה, ולקבל את המלך. אז איך אפשר לגלות את הפנימיות? בשביל צריך לעסוק בעבודה פנימית, שזה 'עבודת התפילה'. זה 'קבלת פני משיח'. לקבל את הגילוי אלוקות שיהיה בגאולה, כבר עכשיו בצורה פנימית. אם רוצים להקביל פני משיח, עלינו להיות 'עובד' אמיתי! להשקיע בעבודת התפילה כמה שיותר. לשפוך את הנפש. כך נביא להתגלות הרבי בפועל ממש בגאולה השלימה.