מה חשוב מאוד לחנך מגיל צעיר? • הרב יוסף יצחק גאנזבורג

אתר 'לחלוחית גאולתית' מגיש התוועדות חסידית סוחפת עם הרה"ח הרב יוסף יצחק שיחי' גאנזבורג, שמשמש כמשפיע בישיבות תות"ל נחלת הר חב"ד וקרית גת – משלוחי הרבי מלך המשיח לארץ הקודש • מה התנאי לצאת ל'שליחות' של הרבי? איך הייתה תפילתו של המשפיע ר' ניסן נמנוב? מה יש לחנך מגיל צעיר? מה הדבר שמבטא יותר מכל את עניין הגאולה? • לקריאה

•••

כאשר התפרסמה השמועה שהרבי מתכוון לשלוח 'שלוחים' מיוחדים לארץ הקודש, כמובן שהיו מאות חסידים שרצו להירשם ולזכות להיות 'שליח של הרבי'. אך הרבי פירסם תנאים מינימלי והכרחיים, בכדי לצאת ל'שליחות'. אחד התנאים היה 'להיות שייך לעבודת התפילה'. הרבי מלך המשיח הגדיר זאת כדבר שהוא מחוייב המציאות וחיוני עבור היציאה ל'שליחות', עד שלא היה אפשר אפילו להירשם ל'שליחות' (למרות שמתוך המאות הרבים שנרשמו, הרבי עצמו בחר מספר מצומצם של חסידים) בלי לעסוק ב'עבודת התפילה', וכל שכן שזה נדרש ביציאה בפועל ממש.

אם נדייק במילים שהרבי התנה ביציאה ל'שליחות', אז נכתב 'שייך לעבודת התפילה'. ולכאורה צריך להבין מה הכוונה בהגדרה של 'שייך'? אם מדובר על אחד שלא מתפלל באריכות בפועל ממש, אלא רק 'שייך' ויכול בצורה תיאורטית 'להתפלל' – אז מה החידוש בזה? הרי ההתעסקות ב'עבודת התפילה' היא שייכת ונדרשת מכל אחד ואחד ללא יוצא מן הכלל (כמו שהרבי שליט"א מדגיש הרבה, ש'עבודת התפילה' היא מצווה מהתורה ופשוט שהיא נחוצה גם בדורנו, ובאריכות בזמן התפילה דווקא), אז מהו ה'תנאי' בזה?

לעניות דעתי הרעיון בזה הוא כך. יכול להיות מישהו שאולי בצורה מעשית הוא לא יכול להתפלל באריכות בכל יום, מחמת שהוא עסוק בעניינים אחרים של פרנסה או הפצת יהדות וכו', ויכול להיות גם מישהו שאולי גם מתפלל באריכות מפעם לפעם, אך הוא לא מונח בזה לגמרי. זה לא נוגע לו בצורה יוצאת מגדר הרגיל. כשצריך גם 'להתפלל', אז הוא מתפלל, אבל לא בזה חדור כל עולמו. על זה מגיע הרבי וקובע שבכדי לזכות בעניין הנפלא הזה של להיות 'שליח של הרבי', זה לא מספיק, אלא החסיד צריך להיות חדור כל כולו בעניין של 'עבודת התפילה'. שגם אם אין לו זמן מספיק לעסוק בזה, הוא יהיה מלא ברצון וכמיהה להזדמנות הראשונה בה הוא יוכל להתפלל באריכות ולשפוך את נפשו לפני השם.

שזו תהיה המציאות שלי

במילים אחרות: השינוי הוא בגישה ובתפיסה ל'עבודת התפילה'. שהזמן המיוחד הזה בו היהודי מתרומם מהגסות והגשמיות לעולם זך וטהור יותר, יהיה המרכז של חייו. שהדביקות בקדוש ברוך הוא בזמן התפילה, תהווה נקודת המפתח של עבודתו בכל הזמנים. שהדבר שינחה אותו בהפצת המעיינות וב'שליחות', יהיה העיסוק ב'עבודת התפילה'. זה הפירוש 'להיות שייך'. שזה לא 'עוד דבר' שצריך לעשות, אלא זה שייך אלי בצורה אישית, זו המציאות שלי.

לפעמים זה נראה ש'עבודת התפילה' זה דבר קשה ומסובך, שרק חסידים גדולים ואנשים מרומים מעם וכו', מצליחים לעסוק בזה. אבל האמת היא שהבעיה המרכזית היא לא הדרך המעשית 'איך מתפללים', אלא השאיפה והרצון 'להתפלל'. זו הבעיה האמיתית. כאשר מישהו באמת ירצה להתעסק ב'עבודת התפילה', ברור שהוא כבר ימצא את הדרך ליישם זאת בהתאם ליכולות שלו. האתגר העיקרי שעומד בפני האדם, זה השייכות והרצון לדבר. שהוא ירגיש שזה עניין שנוגע בנפשו.

הסיבה שהרבי הרש"ב הוציא את 'קונטרס התפילה', כתובה בתחילת הקונטרס: 'הנה בהיות אשר כל אחד ואחד מאנ"ש שואל ודורש איך מתפללים'. זאת אומרת שבגלל שיש אנשים שרוצים לדעת 'איך להתפלל', יש תשוקה לעסוק ב'עבודת התפילה', אז גם אפשר לסדר הדרכה מסודרת בזה. אבל הנקודה העיקרית, היא הרצון והשייכות להתפלל. להוריד את הסטיגמה ששמתי על עצמי 'שאני לא שייך לזה'.. הרבי מלך המשיח דורש שלכל אחד יהיה רצון להתפלל באריכות. שזה יהיה נוגע ואכפת לו. אחרי זה, כל אחד יתחיל בזה בהתאם ליכולות והכישרונות שלו, אך העיקר היא השאיפה להיות 'עובד'.

אחד כתב לרבי שהוא מתעסק 'בעבודת התפילה' והוא מרגיש שזה לא עוזר שום דבר, הוא נשאר אותו דבר ולא משנה את מידותיו כלל, ולכן הוא חושב להפסיק להתפלל. אז הרבי מלך המשיח עונה לו, שאם כאשר אתה מתעסק ב'עבודת התפילה' – אתה לא מצליח לשנות את המידות, אז תחשוב מה יקרה כאשר תפסיק להתפלל באריכות??.. מה יקר אם תפסיק להתפלל, יהיה יותר טוב?!.. התפילה היא הרי ראשית העלייה בעבודת השם, והיא גם ראשית הירידה לענייני העולם, אז ברור שחייבים להמשיך להתפלל באריכות! ובטוח שזה גם משפיע ומשנה מאוד.

להבין מה שאומרים

מוסבר בחסידות שעל ידי התפילה שהיא 'סולם המוצב ארמה וראשו מגיע השמיימה', כל אחד יכול להתעלות ולהתרומם אפילו מהמקום הנחות ביותר ('ארצה') ולהגיע לדביקות הכי גבוהה בקדוש ברוך הוא ('שמיימה'). ב'עבודת התפילה' ישנם דרגות רבות. אך תחילת העבודה בתפילה, זה לחשוב את פירוש המילים של התפילה ולומר אותם בחיות. יש כאלו שאפילו לא יודעים את פירוש המילות הפשוט של התפילה.. אז בפירוש העבודה בתפילה מתחילה מהבנת תוכן המילים שאומרים בתפילה.

השלב השני בתפילה, זה לחשוב את פירוש המילים החסידי של התפילה (ויש סידורים שליקטו בהם פירושים קצרים מתורת החסידות בתיבות התפילה, שכדאי לכל אחד להתפלל מהם בתור התחלה). אפשר להתחיל מדברים פשוטים, לחשוב מה זה שם הוי' ומה זה שם אלוקים וכו', ולאט לאט להתקדם בזה. אי אפשר לקפוץ מיד לשלבים מתקדמים.. יש לעלות בשליבות סולם התפילה בהדרגה. תורת החסידות מלאה וגדושה בביאורים של התפילה בדרך פנימיות התורה. פירוש המילות החסידי משדרג את התפילה מאוד. התפילה מקבלת משמעות חזקה יותר.

אך גם כאשר עוסקים בשלבים ראשוניים אלו ב'עבודת התפילה', צריכים להיות תמיד השאיפה והרצון להתפלל כפי שהרבי הרש"ב מדריך ב'קונטרס התפילה'. אז אמנם בפועל יש להתקדם מלמטה למעלה בהדרגתיות, אך צריך לכוון את עצמנו תמיד עם מטרה ברורה להוסיף ולהתחזק בעבודה בתפילה.

מה שלא יכול להיות בתפילה..

מובא בגמרא (ומוזכר הרבה בחסידות), שמי שלומד תורה בלי ההתעסקות ב'עבודת התפילה', אזי התורה נעשית לו כמו 'סם המוות' ותגרום לו לישות וגאווה שיורידו אותו למקומות לא טובים. לעומת זאת כאשר לומדים תורה לאחר ההתעסקות ב'עבודת התפילה', אז התורה נעשית לו כמו 'סם החיים' ותרומם את האדם בעבודת השם. נשאלת השאלה: למה באמת לימוד התורה יכול להיהפך ל'סם המוות' ואילו 'עבודת התפילה' תמיד תהיה כ'סם החיים'?

מסביר על כך הרבי מלך המשיח, שמאחר שהתורה היא עבודה 'מלמעלה למטה', לכן ייתכן שהאדם לא התכונן בצורה מספקת להיות 'כלי' ומשכן לאור האלוקי, במילא התורה יכולה להימשך להחיות את קליפות הטומאה ולהפיל את האדם ממדרגתו. אבל התפילה תמיד תהיה 'סם החיים', מאחר שכל עניינה זה העבודה 'מלמטה למעלה', שהאדם עובד עם עצמו ונהיה 'כלי' ראוי לגילוי האלוקות. במילא האור חודר בו בפנימיות ואין לו להיכן 'לזלוג' וליפול לקליפות הטומאה. כשחסיד או בחור מתחילים לעסוק ב'עבודת התפילה', באיזה צורה שתהיה, היא לא יכולה להיות 'סם המוות' חס ושלום. כשמתפללים בחיות ובפירוש המילות, זה תמיד יגרום להתרוממות רוחנית. רק התורה יכולה להיות 'סם המוות'.

ומדובר פה לא רק על לימוד תורה הנגלית, אלא גם על תורת החסידות. ב'קונטרס התפילה' מוסבר שגם כאשר לומדים חסידות, ואפילו בעיון ובהעמקה, אך לא מתפללים באריכות – אז גם לימוד החסידות נעשה ל'סם המוות' רחמנא ליצלן, והוא גורם לאדם ישות וגאווה עד שהוא מפילו לבאר שחת חלילה. רק 'עבודת התפילה' גורמת בצורה ברורה ומובטחת שהאדם יקיים את רצון הבורא בצורה אמיתית ונכונה, מכיוון שהתפילה גורמת ל'ביטול' מציאותה אדם ובמילא לדביקות באלוקות. אז גם מי שמתחיל להתעסק ב'עבודת התפילה' בדרגות הפשוטות ביותר (של פירוש המילות ואמירת המילים בחיות), מובטח לו הצלחה והתעלות בעבודת השם, כי זו עבודה אמיתית מלמטה למעלה.

להתפלל בחיות והתלהבות

לפעמים יכול להיות אחד שהתחיל לחשוב את פירוש המילות של התפילה, אך גם לאחר תקופה שהוא חשב את התוכן של המילים, עדיין המילים לא 'מרגשות' אותו ובמילא זה כבר 'משעמם' אותו.. אז דבר ראשון צריך לדעת, שפירוש המילות הפשוט הזה הוא האמצעי להתקשר לקדוש ברוך הוא. הבעל שם טוב חידש את העניין של 'בא אל התיבה', תיכנס לתיבות התורה והתפילה.

לפני הבעל שם טוב היה הבנה והשגה, אך הבעל שם טוב חידש את המושג של להיכנס ולהתחבר לתיבות עצמם, גם בלי להתרגש מהם. גם אדם פשוט יכול להתחבר למילים של התפילה, גם בלי השכלה עמוקה. המילים עצמם משקפים דרגות גבוהות מאוד באלוקות. במילות התפילה עצמם יש כוח סגולי נפלא. אם נחשוב על העובדה הזאת, שלמילות התפילה יש כוח אדיר, אז זה גורם התעוררות וחיות בתפילה. כשקולטים את הקדושה ששוכנת בתוך מילות התפילה, זה מפיח רוח חיים ואנרגיה מיוחדת בתפילה. זה נותן חשק להתפלל כמו חסיד.

ב'אגרת הקודש' פרק ד' מבואר, שעל ידי התפילה יש אפשרות לראות את המלך, והדרך לזה היא 'להביט אל כבודו וגודלו המתעטף ומתלבש בתוך תיבות התפלה הסדורה בפי כל'. זאת אומרת שעצם הגילוי של הקדוש ברוך הוא נמצא בתיבות ואותיות התפילה. הגילוי של זה מגיע על ידי ההבנה וההשגה, אך נקודת העצם מגיעה מההתחברות לתיבות התפילה. אז כשאדם מבין את הכוח הגדול שיש לתפילה, הוא מתמלא בחשק והתלהבות בתפילה. המילים מתחילות להיות 'מרגשות'.

אני זוכר איך המשפיע הנודע ר' ניסן ע"ה נמנוב היה מתפלל. הוא היה מתפלל בכזה חשק ובכזו חיות.. לא היה אפשר להאמין שחסיד שכל כך 'משכיל' ומלומד בתורת החסידות, יכול להתפלל בכזו חיות והתלהבות.. הוא היה מוציא את מילות התפילה בכזו תמימות נפלאה, כמו אדם פשוט.. זה היה ממש כמו ההגדרה של ה'שולחן ערוך' שיש לומר את מילות התפילה כ'מונה מעות'. היה אפשר לחוש את היוקר שהוא הרגיש בכל מילה ואות בתפילה. כשלא מדגישים את הכוח העצום שיש במילים של התפילה, אז יכול להיות מצב שנמאס לאדם להתפלל. אבל כשחדורה ההבנה בייחודיות של מילות התפילה, אז התחושה שונה לגמרי.

הרבי מדריך שגם ההתבוננות בעניין בחסידות שחושבים לפני התפילה ובתפילה, צריכה להתקשר ולהיכנס בתוך הפירוש הפשוט של המילים בתפילה. כל עניין בחסידות, מתחבר לפירוש המילות. כי כל החסידות מדברת ומסבירה על הקדוש ברוך הוא, וכל מילות התפילה מדברות על הקדוש ברוך הוא.

לחנך מגיל צעיר

דרך אגב, שמעתי על מחקר שהתקיים לפני מספר שנים, על ידי אחד המחנכים הגדולים בציבור החרדי, שבדק את המניע וסיבה שגורמת לנשירה שקיימת בציבור החרדי. לאחרי בדיקות של שנים ומאות שיחות עם נוער 'נושר' וכו', הוא הגיע למסקנה שהסיבה שגורמת לתופעת הנשירה, היא העובדה שמגדלים ומחנכים את הילדים החרדיים להתפלל בכל יום (ואף שלוש פעמים ביום), אך לא מחדירים בהם את החיות בתפילה. כך לאחר תקופה שהם אומרים את נוסח התפילה בקרירות ובעל כורחם, זה מוריד להם את החשק והחיות גם בלימוד התורה ובקיום המצוות, כך שלבסוף הם יורדים מדרך התורה והמצוות לא עלינו.

וזה דבר מאוד מעניין שבעצם אדמו"ר הזקן כבר ראה את הכל.. כמו שמוסבר המון בתורת החסידות ש'עבודת התפילה' זה 'חוט השדרה' והדבר שמעמיד ומחיה את כל לימוד התורה וקיום המצוות. אז יש כאלו שגילו זאת עכשיו.. אבל בחסידות כבר הכל מובהר! אם רוצים שיהיה חיות בלימוד התורה וקיום המצוות, אז צריך לחנך את הילדים כבר מגיל צעיר להשקיע ב'עבודת התפילה'! גם ילדים צעירים יכולים וצריכים להבין את פירוש המילים בתפילה, ולהתפלל בחיות ובהתלהבות.

צריך לחנך ולהסביר כבר לילדים קטנים ב'תלמוד תורה' את החשיבות העצומה של התפילה, ואיך היא היסוד והדבר העיקרי של החסידות. אמנם יש דרגות גבוהות יותר ב'עבודת התפילה' ששייכות יותר למבוגרים, אך הכל מתחיל מהחינוך בגיל הצעיר. כאשר הילד יתרגל לכוון בתפילה ולהשקיע בתפילה זמן, כי הוא מבין את החשיבות והנחיצות של התפילה, אז הוא יוכל להתקדם ולעלות בקלות יותר כאשר יגיע לישיבה, וגם אחרי החתונה ובהמשך החיים הוא יתפלל באריכות.

צריך להסביר לילדים מה זה 'תפילה'. לדעת שמדברים לקדוש ברוך הוא ('דע לפני מי אתה עומד'), וכמו שבכדי לפגוש מלך בשר ודם יש לחכות שנים על גבי שנים לכך, אז כך גם התפילה זה זמן מיוחד ונדיר בו אפשר 'להיפגש' ולדבר עם מלך מלכי המלכים! אז צריך לייקר את זמן התפילה ולנצל אותו כראוי. להוסיף בזה עוד כמה דקות וכך להתקדם בזה לאט לאט. וזה חשוב מאוד שמעוררים על העניין של 'עבודת התפילה', כי זו בעצם נקודת חסידות חב"ד! ושוב פעם אני מדגיש: צריך לעורר ולחזק את העניין של 'עבודת התפילה', החל מהגילאים הצעירים ביותר ב'תלמוד תורה' ו'ישיבה קטנה' וכו'. זה דבר נחוץ וקריטי להצלחה ב'עבודת התפילה' שמתוארת ב'קונטרס התפילה'. ואפילו יש לחנך ולהסביר את חשיבות התפילה והמשמעות שלה, לבנות ונערות צעירות. שהרי כידוע שבנות קשורות יותר למידת הרחמים, ועניינה של התפילה זה התעוררות רחמים.

להתרכז בעניין נקודתי

אחד הדברים שנדרשים ב'עבודת התפילה', זוהי ה'התבוננות'. יש בזה הרבה דרגות (והרבי הריי"צ מסביר זאת ב'המשך תש"א'), אך התחלת הדרך ב'התבוננות' זה ריכוז. לרכז את המחשבה בעניין מסויים בחסידות. חמש, עשר דקות. כל אחד שיתחיל בזה לפי היכולות שלו. אבל הרעיון הוא שאחרי לימוד החסידות, יש לעצור ולחשוב על הנלמד במחשבה ולמצוא ב'מאמר' את הנקודה שיוצאת ממנו. לחשוב ולהתרכז בעניין נקודתי שמובן ומונח היטב בראש, ולנסות להתחבר אליו בזמן התפילה. לחשוב: מה לימוד החסידות גרם לי להשתנות?

ולא חייבים להתבונן ולחשוב דווקא על עניין ארוך ועמוק בחסידות, אפשר אפילו להתבונן על פתגם מספר 'היום יום' או בסיפור חסידי בתפילה.. המטרה של ההתבוננות בתפילה, זה ההתחברות והקשר הפנימי לדבר שעליו חושבים. שזה עניינה של ה'דעת', להתעמק ולהתעצם עם הדברים. שמה שכתוב בתורת החסידות יהיה דבר אישי שלי, לא עוד משהו שכתבו בספרים.. וכדי להגיע לזה צריך פשוט להתרכז, במשך חמש או עשר דקות, ולהיות מונח לגמרי בתוך העניין.

זה אמנם קשה בהתחלה, אבל כאשר מתחילים להתרגל להתרכז עם נקודה קצרה בחסידות, אז בהדרגתיות אפשר להתקדם בזה עוד ועוד, וזה נהיה קל יותר במהלך הזמן. אז אולי יש לאחד את החוש והכישרון לזה יותר, ולשני זה מגיע ביותר מאמץ, אך מה שנדרש בעיקר זה ההשקעה של האדם. לקדוש ברוך הוא אכפת בעיקר מהמאמץ והיגיעה האישית להתרכז ולהתבונן, ולא כל כך מהכישורים הטבעיים (למרות שכמובן מי שקיבל את הכישרונות לכך, בוודאי עליו לנצלם עד תום). אז אולי חסידים בדורות קודמים יכלו בקלות יותר להתרכז, אבל נקודת העניין של 'עבודת התפילה', זה לא התוצאות אלא ה'עבודה' והמאמץ.

מה יותר 'משיח' מתפילה?

השייכות של 'עבודת התפילה' עם העניין העיקרי של תקופתנו 'לקבל פני משיח צדקנו', ממש בולטת. ב'אגרת הקודש' פרק ד' מבואר דבר נפלא, שבנוסך לגאולה הכללית לעם ישראל כולו, ישנה את הגאולה הפרטית והאישית של כל יהודי, שהיא נעשית על ידי 'עבודת התפילה'! ובלשונו של אדמו"ר הזקן: 'כל ניצוץ פרטי מהשכינה שבנפש כל אחד מישראל יוצאת מהגלות והשבייה לפי שעה בחיי שעה זו תפילה ועבודה שבלב מעומקא דליבא'.

התפילה זה ה'משיח' והגאולה הפרטיים, שאז מתגלה הניצוץ האלוקי שנמצא אצל כל אחד. אז מה יותר 'משיח' מלהתפלל באריכות?? הרי אדמו"ר הזקן אומר ש'עבודת התפילה' זה ה'משיח' הפרטי! צכאשר מתעסקים ב'עבודת התפילה', אז מפנימים בצורה פנימית ואמיתית את כל החיות והאמונה בביאת המשיח. לכן חשוב מאוד להתפלל באריכות, בכדי 'לחיות עם משיח'. והעיקר שנקיים את מה שמדברים..