הרב לייבמן: ב'זמן השיא' – נחיצות התפילה מתעצמת

מערכת אתר 'לחלוחית גאולתית' מגישה משא מחכים ומרתק עם הרה"ח הרב לב שיחי' לייבמן - משפיע ישיבת 'תומכי תמימים ליובאוויטש' ראשון לציון • מה יש לענות לשאלות 'תמימות'? מהו כוחו של ניגון חסידי? מדוע חשובה ההמחשה בלימוד החסידות? מה 'מתחדש' בלחסידות אחרי שמתפללים? איך אפשר 'לפקוח את העיניים'? ובאלו שיחות חשוב להתבונן בתפילה? • לקריאה

•••

לפעמים אפשר לשמוע כאלו ששואלים בתמימות 'מה כל כך חשוב בתפילה שעושים מזה עניין גדול ומרעישים בזה, לכאורה זה רק עוד סוג של מצווה, ומה מיוחד דווקא בתפילה'? אז האמת שאני חושב ששאלות כאלו אינן תמימות כלל.. שאלות מסוג זה גורמות לי להרגיש סלידה והם מציקות לי. אני בטוח שכל המאמין באמונה פשוטה בנצחיות התורה בכלל ובכוחה של החסידות בפרט, לא עולה שאלה כזו במחשבתו. לדעתי לא צריך לענות למי ששואל שאלה כזו, אלא צריך להעמיד במקום את השואל ה'תמים'.. 'עבודת התפילה' היא כה יסודית בעולם היהודי בכלל ובעולם החסידי בפרט, שזה כמו שמישהו ישאל 'מה כל כך חשוב להאמין בקדוש ברוך הוא, לכאורה זה עוד מצווה'..

ידוע מאמר חז"ל ש'העולם עומד על שלושה דברים: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים'. התורה והמצוות ('גמילות חסדים'), מטרתם בעיקר היא להמשיך ולגלות אלוקות מלמעלה למטה ('שוב'), אך ההקדמה להכל – הן ללימוד התורה, שזה המשכת אלוקות ברוחניות, והן לקיום המצוות, שזה המשכת אלוקות בגשמיות - היא התפילה ('עבודה'). בלי התפילה, שהיא ה'רצוא' והעלייה מלמטה למעלה, אז אין מה להמשיך ולגלות על ידי התורה והמצוות. כל עניין התורה והמצוות זה להמשיך אלוקות, באדם ובעולם. והתפילה היא האלוקות בעצמה. אז רק אחרי שמתפללים, יש אלוקות שאפשר להמשיך.

סביב מה הכל סובב?

ולכן תורת החסידות ממשילה את התפילה ל'עמוד השדרה', שהיא הבסיס של כל התורה והמצוות, כי בעצם התפילה זה היסוד של כל ה'עבודת השם'. במילים אחרות, התורה זה גילוי של הקדוש ברוך הוא שהתלבש בהשגה והבנה, המצוות התלבשו בצמר וקלף גשמי וכדומה, אך התפילה זה האלוקות עצמה. אז יש את האלוקות כמו שמתגלית בסוגייה במסכת 'שבת' ויש אלוקות שמתגלית על ידי הנחת תפילין, אבל בסופו של דבר, הכל זה 'עטיפות' כאלו ואחרות לנושא סביבו הכל סובב – האלוקות. וזוהי התפילה.

התפילה זה האלוקות בעצמה, 'שיוויתי הוי' לנגדי תמיד'. עניינה של 'עבודת התפילה' זה להפשיט את כל העטיפות ('התפשטות הגשמיות'), לקלף את הגשמיות שמעלימה על האלוקות, ולחשוף את האמת האלוקית. בזמן התפילה יש לנסות להתנתק מהגשמיות, ולהתרומם לרובד אלוקי. שאלוקות תהיה נוגעת ('אנרירען') בנו ותשנה אותנו באמת. וכשנוגע לנו אלוקות, במילא לומדים תורה ויש קבלת עול מלכות שמיים וכו', כי אכפת לנו וזה נוגע לנו. לכן 'עבודת התפילה' היא היסוד של הכל. היא הדבר שמעמיד ומחזיק את כל התורה והמצוות.

אז כמובן שב'עבודת התפילה' ישנם הרבה דרגות, כמו שכתוב שזה 'סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה', ולא כל אחד נמצא כבר בדרגות הגבוהות ב'סולם', אבל כל אחד צריך לעסוק בזה לפי ערכו. להתרומם מה'ארצה' האישי שלו, מהעניינים החומריים והגשמיים שלו, ולהגיע ל'השמיימה', לעצם הנשמה שלו. לגלות את הנשמה האלוקית של היהודי, שהיא 'חלק אלוקה ממעל ממש'. לגויים אין נשמה, אבל ליהודי יש כמו 'חיישן' שקולט אלוקות, שזו הנשמה, ואת זה צריך לפתוח ולגלות בתפילה. שהנשמה תהיה בצורה גלויה.

כך 'פוקחים עיניים'

אחרי שמבינים את נקודת העניין של 'עבודת התפילה', שהיא בעצם האלוקות כמו שהיא, אפשר להבין למה כל כך חשוב להתעסק ב'עבודת התפילה' במיוחד בדור ובתקופה שלנו, ברגעים האחרונים לפני הגאולה השלימה. כי מה יקרה בגאולה? יהיה 'מלאה הארץ דעה את השם כמים לים מכסים', יהיה גילוי אלוקות בפשטות. והרבי מלך המשיח דורש מאיתנו שנחיה כבר עכשיו כמו בגאולה.

במילא הדרך לחיות כעת אלוקות בפשיטות כמו בגאולה, זה מגיע ישירות מ'עבודת התפילה'. כי היא האלוקות בעצמה כמו שהוסבר קודם. וזו גם הוראת הרבי שליט"א שצריך 'לפקוח את העיניים' ולראות שהעולם מוכן לגאולה, לראות שהכל זה אלוקות והבורא מחיה ומהווה הכל, 'פי הוי' דיבר'. זאת אומרת, שדווקא כאשר מתפללים באריכות 'חיים גאולה' כבר כעת, ובכך מזרזים את ההתגלות המושלמת. על ידי 'עבודת התפילה' ניתן לממש את רצון הרבי שנפקח את העיניים ונראה אלוקות בעולם הזה.

מה ה'שיעור' של לימוד החסידות?

בדורות הראשונים הייתה מספיקה רק ההתבוננות בפסוק 'שמע ישראל' ומיד היה אפשר להגיע ל'ואהבת', להרגיש אהבה לאלוקות. היה אפשרי להתבונן רק באחדות השם וש'אין עוד מלבדו', וכך ליצור רגש אהבה לבורא. אחרי זה הייתה ירידת הדורות, וראו שגם לאחר שאדם מתבונן ב'שמע ישראל', עדיין ה'ואהבת' לא יוצא לו ספונטנית. הוא לא מגיע לרגש אהבה. אז תיקנו 'ברכות קריאת שמע', ואז ירדו הדורות יותר, והוסיפו 'פסוקי דזימרה' וכן הלאה.

ככל שהדורות ירדו, נצרכו להתבוננות יותר ארוכה וחזקה, וכך להגיע לרגשות של 'אהבה ויראה'. כך יוצא שבדורנו כבר צריך לעשות הכנות מיוחדות לתפילה, כמו טבילה במקווה צדקה ולימוד חסידות ולאחר מכן ההתבוננות בחסידות – ואז ניתן באמת להגיע להרגשת ה'ואהבת'. ולכן דווקא בזמננו נדרשת האריכות בתפילה, אף יותר מדורות עברו.

דרך אגב, פעם שאלו מהו ה'שיעור' של לימוד החסידות וההתבוננות בזה? והתשובה היא ככתוב בפסוק 'שובה ישראל עד הוי' אלוקיך', ואדמו"ר הזקן מסביר: עד שהוי' יהיה אלוקיך. אז כך גם ה'שיעור' של לימוד והתבוננות בחסידות הוא, עד שהתפילה כמו תצא מאליה. עד שהנפש של האדם משתפכת לפני השם. לאחד זה יכול לקחת שעה ולשני שלוש שעות. אבל לזה צריך לכוון ולהגיע.

המישורים השונים לגמרי בשכל האדם

מה הרעיון של ההתבוננות בחסידות? כאשר לומדים חסידות, יש להבין את הנלמד. אך המטרה והמגמה של לימוד החסידות זה להגיע להרגשת האלוקות שבעניין הנלמד. לדוגמא אם ניקח את המושג 'לית מחשבה תפיסא ביה' [=אין מחשבה תופסת בו, בבורא]. אז זה מושג שצריך להבין אותו ('חכמה') ולהסביר בפרטיות את תוכנו ('בינה').

אך להבדיל זה כמו מושג במתמטיקה. אפשר ללמוד על זה ולתת הרצאה מדהימה ומפורטת על זה, אך המטרה היא להפוך את המושג מרעיון וסברה, למשהו חי. וזוהי האלוקות שבמושג. ההרגשה בדבר ('דעת'). זה נעשה באמצעות ההתבוננות קודם התפילה ובתפילה, בעניין בחסידות שנלמד קודם לכן. להפוך את הסוגייה השכלית שבחסידות, למשהו מורגש. הסברות ההגיוניות שבחסידות הם כמו מעטפת ומשל, לנקודה הפנימית והנמשל של כל החסידות – שזה הקדוש ברוך הוא.

ב'קונטרס ההתפעלות' כותב אדמו"ר האמצעי, שאפילו אדם פשוט שלא יודע ומבין הרבה חסידות, יכול להתפעל אפילו מנקודה אחת של חסידות. הוא יכול להרגיש את האלוקות שבדבר. ליהודי יש שכל אלוקי, שהוא כלי לתפוס את האין סוף, את האלוקות.

ה'משכיל' וה'עובד'

אולי נסביר זאת מזווית שונה. בחסידות חב"ד ישנם 'משכילים' ו'עובדים'. בכללות התואר 'משכיל' מכוון על חסיד שבעיקר מתמקד בהשכלת החסידות, והתואר 'עובד' מכוון על חסיד שבעיקר מתמקד בעבודת החסידות שעיקרה 'עבודת התפילה'. אך הרבי הריי"צ מבהיר, שכל אחד מהסוגים השונים הללו, כלול מהשני. כי 'השכלה' בלי 'עבודה', אין לזה מקום כלל אצל רבותינו נשיאנו (ששוללים זאת בחריפות רבה) ו'מאן דכר שמיה', וכן גם 'עבודה' ללא 'השכלה' לוקה בחסר של העבודה החב"דית, עם המוחין.

אלא ההבדל האמיתי ביניהם הוא, שה'משכיל' מטרתו מכוונת להבין יותר טוב את ההשכלה, ובשביל זה הוא גם עוסק ב'עבודה', אך ההתמקדות שלו היא בהעמקה וההבנה בהשכלת החסידות. ואילו ה'עובד' מטרתו היא העבודה בפועל ותיקון המידות, ובשביל לממש זאת הוא לומד ומעמיק בתורת החסידות. ה'עובד' הוא כמו מכין את ה'כלי' לגילוי האלוקות, הוא מתייגע ומתאמץ להוריד את המחיצה לאלוקות של 'טמטום הלב' ו'טמטום המוח', על ידי כך שהוא עוסק ב'אתכפיא' ושומר על המחשבות הדיבורים והמעשים שלו וכו', הוא מעדן ומזכך את הגשמיות שלו ומרומם אותה להיות כלי לגילוי האלוקי.

לדוגמא, כאשר אדם מתאווה לאכול עניין של תאווה ומותרות והוא עוצר את עצמו מלאכול זאת, או אפילו מאחר ודוחה את זמן האכילה של זה בכמה דקות, זה מרגיל את האדם לשלוט ולאכוף את הנפש הבהמית, וכך לחזק ולרומם את הנפש האלוקית. בעניין זה המשפיע ר' ראובן ע"ה דונין היה אומר, שאפילו ללעוס בפה בצד השני מהצד שרגילים לאכול בו, זה 'אתכפיא'.

אך נקודת הרעיון של 'אתכפיא' היא לאו דווקא באכילה וכדומה (וכמובן שזה גם חשוב מאוד), אלא היא להרגיל את האדם לשלוט במעשיו, וכך לעדן את האדם לקבל רוחניות ואלוקות. כמו שהרבי מלך המשיח אומר ש'כל מעשיך יהיו לשם שמיים', לראות שבכל דבר בחיים האדם יהיה עם מטרה מול העיניים – להשלים את רצון השם.

ניגון בתפילה מגלה את הנשמה

כתוב בפסוק 'וידעת היום והשבות אל לבבך', ומפשטות הפסוק משמע שעל ידי ההתבוננות באלוקות ('וידעת'), תגיע ממילא ההרגשה בלב בזה ('והשבות אל לבבך'). וידועה השאלה שלכאורה זה היפך החוש, שהרי מתבוננים באלוקות ולא מרגישים זאת מיד? ומוסבר בתורת החסידות שבין השכל ללב, קיים 'מיצר הגרון' שמפסיק ומפריע לשכל להשפיע על רגש הלב.

בחסידות נותנים מספר עצות שיעזרו 'לפרוץ' את 'מיצר הגרון', והרבי הרש"ב אמר שאחת מהם זהו הניגון החסידי. הניגון החסידי פותח את כל הסתימות וגורם לחיבור בין השכל ללב. כמו שגם כתוב ש'כל בעלי השיר יוצאים בשיר ונמשכים בשיר', שכל עלייה רוחנית מתבצעת על ידי השיר והניגון.

בחסידות מובא שהעצה לנגן ניגון בתפילה, היא בעיקר עבור צעירים שיש להם 'קטנות המוחין', כמו שכתוב 'ונערים ממשתה נגינתם', שדווקא הנערים הצעירים צריכים את הניגון, אבל מי שכבר יש לו 'גדלות המוחין' הוא לא זקוק לעצה זו. אצלו הניגון מתפרץ בצורה ישירה מהתבוננות שכבר ירדה והשפיעה על הלב. אבל מי שעדיין לא הגיע לדרגה זו, הוא זקוק לכוחו של הניגון.

ולכן אני ממליץ לכל אחד להתחיל את התפילה עם ניגון חסידי חב"די. יש הרבה ביטויים מפליאים של רבותינו נשיאנו על הסגולה והכוח הנפלא של הניגון בתפילה, וזה חשוב מאוד כדי להצליח להתבונן כראוי בתפילה. כמו שכתוב ש'הקול מעורר הכוונה', שעל ידי שמנגנים ניגון מתעוררים בכוונת התפילה (נוסף לביאור שמובא בחסידות שעל ידי הכוונה מתעורר הקול). זה דבר חשוב מאוד לנגן ניגונים בתפילה. הניגונים מרוממים את האדם ונותנים לו את הכוח להרגיש ולהתחבר לאלוקות שבהתבוננות. וכדאי להתחיל לנגן מיד בהתחלת התפילה, וכך להיכנס כדבעי עם הכנה זו לתפילה.

יש סיפור (מובא בספר 'לשמע אוזן') שאחד התמימים אמר לרבי הרש"ב ב'יחידות', שהוא מרגיש שנגינתו היא חיצונית ולא מגיעה מהרגש פנימי של ההתבוננות בחסידות. ענה לו הרבי הרש"ב שימשיך לנגן, כי הניגון מגלה את הנשמה. אז גם אם חסיד או בחור נראה לו שהוא מתפלל ומנגן בחיצוניות, אז עליו להמשיך בזה. על דרך כך שכתוב ש'מצוות צריכות כוונה', אך כמובן שגם אם אין כוונה חייבים לבצע את מעשה המצווה. בדוגמת זה, יש פשוט להתפלל באריכות ולנגן בתפילה, גם אם לא מרגישים ובזה ממלאים את הכוונה.

אך כמובן שצריך לדעת את האמת, שהדרך הראויה היא להגיע לרגש אמיתי באמצעות ההתבוננות שבתפילה. אחד הדברים שאדמו"ר האמצעי שולל בחריפות ב'קונטרס ההתפעלות', זה את הרצון של האדם להרגיש התפעלות בתפילה. הוא מסביר שם שזה רק מגדיל ומחזק את הישות שלו וכו'. אז לכן בהחלט צריך לנגן ניגון גם אם זה נרגש 'חיצוני', אבל להחדיר היטב בראש שהמגמה והמטרה של הניגון היא להתחבר לאלוקות ולא בכדי להתרגש מ'קונצרט'.. אם הניגון יגרום להתרגשות והתפעלות, זה מעולה. אבל לא לשם לכוון. עיקר המאמץ והיגיעה בתפילה צריכים להיות בהתבוננות וריכוז המחשבה בכוונת התפילה. הניגון מטרתו לעזור להתחבר ולהתעמק בהתבוננות, וכך לאט לאט ההתבוננות מולידה ויוצרת רגש גם בלב. אבל לא צריך לחפש את הרגש, אלא בעיקר את המאמץ והיגיעה בהתבוננות.

להתהפנט לזה לגמרי

יש המשך שלם ('משכני' תש"א) של הרבי הריי"צ, שמסביר בצורה נפלאה את העניין של ההתבוננות. מובא שם 'ווארט' מאוד מעניין, ש'התבוננות' זה הפוך מ'בינה' והשגה. כי השגה כל עניינה היא לתפוס ולהבין עוד מידע ופרטים. ההשגה מגיעה כהמשך לסקרנות וחוסר סיפוק מהמידע שקיים, ולכן תמיד תשאף להתקדם הלאה ולהשיג יותר. ממהר לדפדף לעמוד הבא ולמאמר הבא. לעומת זאת ההתבוננות היא הפוכה לגמרי. התבוננות היא התעכבות. זאת אומרת אם מישהו יעביר במחשבה את כל הש"ס במהירות, זו לא 'התבוננות'.

התבוננות זה לעצור ולשים פוקוס על עניין מסויים, ולנסות להמחיש אותו באמצעות היכולות ויכולת ההמחשה והציור של כל אחד. כמו שכתוב כמה פעמים בחסידות חשיבות העניין של חוש הציור (למשל בתניא 'ויצייר בדעתו הוויתו מאין ליש'). כמו שאדם מתעמק בציור מרהיב על כל פרטיו ו'מתהפנט' אליו, כך בהתבוננות יש לקחת עניין מסויים ביודעים טוב מתורת החסידות ולנסות להתעמק בו, ולפרט את הפרטים שיש בו, ובכך בעצם 'להתהפנט' לעניין.

לפעמים אפשר לדעת דבר בכללות, וזה נראה כדבר ברור ופשוט, אבל כאשר יורדים לפרטים שלו, זה מקבל תפנית ומשמעות חזקה הרבה יותר. האדם תופס את העניין אחרת לגמרי. הוא מבין שכאשר לא הוא לא פרט את הפרטים, הוא בכלל לא הבין מה זה. ולכן רבותינו נשיאנו העניקו דגש מיוחד ל'התבוננות פרטית' דווקא, ושללו בצורה נחרצת את ההתבוננות בכללות. כי הפרטים הופכים את ההתבוננות והמחשבה לדבר מוחשי ואמיתי.

לשם דוגמה, כשמסתכלים בצורה כללית, ההבדל בין מיליון או מיליארד דולר לא כל כך משנה עבורנו. אבל אם נפרט את המשמעות של מיליון ואת המשמעות של מיליארד, נראה את ההבדלים הגדולים. ואפילו אם לא נשווה בין מיליון למיליארד, אלא רק נפרט את המשמעות של מיליון דולר, כמה דברים אפשרי לעשות איתם כדי להביא את משיח, זה ייתן לנו ערך אמיתי מה זה שווה. ודוגמה נוספת, כאשר אדם נותן לי ארוחת גורמה על חשבונו, אז בצורה טבעית יהיה חשוב לי להודות לו. אז לקדוש ברוך הוא שמעניק לי לא רק אוכל בכל יום, אלא גם ילדים ופרנסה ואת כל החיים שלי בעצם ('באו חשבון', תקדיש כמה דקות לרשום 'חשבונית' מפורטת עם הדברים הגלויים הקדוש ברוך הוא העניק לך היום באופן אישי), אמורה להיות לי הרגשה פשוטה ואנושית שעלי להודות ולשבח אותו.

ההמחשה מייצרת הבנה אמיתית

כתוב שהקדוש ברוך הוא 'עושה שמים וארץ'. אז בפשטות זה מצטייר אצלנו כמו ההבדל בין הפשטידה והקוגל שהכנו.. אולי קצת יותר גדול מהם.. זה נקרא 'לא בדעת ידבר'. אנחנו אומרים הרבה דברים ולא קולטים את המשמעות שלהם. לא שמים לב למה שאנחנו אומרים.

כשמפרטים זאת, איך שהקדוש ברוך הוא מחיה ומהווה בכל רגע את כל פרטי הדומם צומח חי ומדבר ב'ארץ', וחושבים מהי החיות האלוקית שמחיה ומה היה קורה בלעדיה, מה היה קורה אם החיות לא היית המחיה את היד שלי וכו', וממשיכים להתבונן איך שכל כדור הארץ הענקי עם מיליארדי יצורים שעליו הם 'כגרגיר חרדל' לעומת השמים – זה מקבל צורה אחרת לגמרי. כשממחישים את העניין על כל פרטיו, זה פשוט הבנה אחרת לגמרי. הנחת היסוד והתפיסה לגמרי שונים.

אפשר לתת משל לזה מכוח החשמל. החשמל הוא לא נראה בצורה פיזית, אך הוא פועל בצורה פיזית. אם יפסיק החשמל, יתכבו כל המכשירים ולא יעבדו וכו'. מכאן רואים שלמרות שהחשמל הוא נראה כלא קיים ('אין') ולא חשוב, בסופו של דבר הכל כמו 'מונשם' מהחשמל ובלעדיו קשה להתקיים. בדיוק כך ויותר מזה, על כל נשימה ונשימה שלנו אנחנו מקבלים חיות ו'מונשמים' מהחיות האלוקית.

מהי ההרגשה של אדם שמחובר למכונת הנשמה שמעניקה לו את האפשרות לנשום ולחיות? הוא ייזהר להיות מחובר אליה בכל עת ובכל מצב, והוא יחיה ביראה ופחד עצומים להתנתק ממנה. כך כאשר יהודי חושב ומתבונן בעובדה שאלוקות זה החיים שלו ('כי הוא חייך') ואין לגוף שלו שום מציאות וחיות נפרדת מעצמו אלא הוא כמו 'ממוגנט' לנפש שמחיה אותו (כמבואר בצורה נפלאה במאמר 'אחת שאלתי' עת"ר), והקדוש ברוך הוא מחיה אותו בכל נשימה ונשימה במשך כל החיים שלי ללא הפסקה, שאכפת לו ממני יותר מההורים שלי והחברים הטובים ביותר שבסופו של דבר גם מוגבלים ביכולת שלהם וכן הלאה – אז זה מקבל משמעות עמוקה וחזקה יותר.

וכמו שזה אצלנו בצורה אישית, כך זה גם בעולם כולו. שהחיות של כל הכוכבים והשמש וכו', היא מגיעה ישירות מהאלוקות שמחיה אותם. כי כל דבר גשמי מורכב מארבעת היסודות, אך הכוח שמרכיב ומאחד בין היסודות הוא כוח רוחני. בלעדי 'כוח המרכיב' שולחן יכול להיהפך ברגע לשקית אבקה.. במילים אחרות: כאשר רואים עולם גשמי עם כל הפרטים שבו, ומגיעים למסקנה שהוא מורכב מיסודות גשמיים שהמאחד ביניהם הוא כוח רוחני – קולטים שכל הגשמיות היא בעצם דבוקה ומאוחדת עם הרוחניות.

אז בתכל'ס. מהי 'התבוננות'?

לפעמים הדוגמאות המוחשיות והמגושמות גורמות לנו קצת לתחושה ש'זה יותר מידי מגושם'.. אבל האמת היא שכל הנקודה היא להסביר ולהמחיש את הדברים בצורה גשמית פשוטה. שהנפש הבהמית תבין. אחרת זה לא מדבר אלינו. כמו שמספרים על אחד שאמר שהוא לא פוחד מהגיהינום, אבל מכלבי רחוב הוא מאוד מפחד.. התחושה הזו יכולה להיות רק כאשר לא מפרטים וממחישים לעצמנו את משמעות הדברים. שהרי ברור שאם אותו אדם היה מסביר בדוגמאות מוחשיות את המשמעות של גיהינום, הוא היה רועד מלחשוב עליו..

אז עד עכשיו הוסברו רעיונות במה להתבונן (ויש כמה מכתבים נפלאים של הרבי הריי"צ בחלק י' בספרי ה'אגרות קודש' שלו, שמתארים ומבארים דרכי התבוננות, וכדאי לעיין בהם), אך הרעיון והנקודה העיקרית של 'התבוננות', זה להתעכב ולחשוב על משהו אחד בצורה מפורטת עם הסברים מוחשיים. בזמן ההתבוננות לא צריכים לגלות עומקים וסברות חדשות, אלא פשוט להתעצם עם העניין. שהוא יהיה חלק ממני. להיכנס לעניין שחושבים עליו. להיות עסוק לגמרי בו. כמובן שבתחילת העבודה, קצת קשה לחשוב ולהתרכז רק בנושא אחד, ואפשר בהחלט לחשוב על כמה נושאים. לאט לאט מתרגלים להתרכז יותר, ואז מגיעים למצב שאפשר להתרכז ולהתעצם עם עניין אחד בחסידות בצורה טובה שמונחת בנפש.

למיטב הבנתי ה'התבוננות' זה לא להעביר בראש 'מאמר' חסידות שקלא וטריא לפי הסדר.. 'התבוננות' היא לקחת עניין אלוקי שלמדתי עליו ב'מאמר' לחשוב עליו ולהיכנס אל תוכו, לתת לזה דוגמאות ומשלים שימחישו את העניין. אם יש לנושא הזה עוד הסברים ודוגמאות במאמרים נוספים, אפשר לחבר אותם. העיקר שהאדם יחבר את העניין האלוקי אליו לחיים. שכאשר הוא עומד בתפילה, הוא ירגיש בצורה מוחשית את ה'שיוויתי השם לנגדי תמיד'.

מה נשזר בתוך העיקר?

יש כאלו ששואלים: איך אפשר בתפילה עצמה להתבונן בעניין בחסידות? הרי צריך לחשוב את פירוש המילים שבתפילה? אך האמת היא שזה הולך יחד. זה כמו ששרשרת בנויה מחוט ופנינים, כך כוונת התפילה היא בדוגמת החוט, שעליו נשזרים הפנינים – מילות התפילה. כל המילים בתפילה מדברות על הקדוש ברוך הוא, ולפי האופן והמצב שבו התבוננתי והגעתי להכרה בקדוש ברוך הוא – כך יקבלו כל המילים את המשמעות שהפנמתי. ה'תוך' של התפילה זה לא פירוש המילות, אלא החיבור האישי לקדוש ברוך הוא. מילות התפילה נשזרות לתוך הקדוש ברוך הוא שמונח אצלי. וגם אפשר לחשוב את פירוש המילות החסידי בתפילה.

אמנם כתוב בחסידות שדוד המלך שיבח את הקדוש ברוך הוא דווקא על עניינים גשמיים, אך הרי ב'סידור עם דא"ח' של אדמו"ר האמצעי מוסברים כל התשבחות שבתפילה על העולמות העליונים? אז איך זה מסתדר? האמת היא שזה מתחבר יחדיו. למשל בברכת 'ברך עלינו' בשמונה עשרה מבקשים גם על פרנסה גשמית וגם על פרנסה רוחנית, וכן בברכת 'בונה ירושלים' מתפללים גם על בניית ירושלים כפשוטו וגם על בחינת 'יראת שלם' שלמעלה וכן הלאה.

הרבי הרש"ב מזהיר ב'קונטרס התפילה' שלא להמציא פירושים בתפילה. הפשט בזה הוא שהעיסוק בתפילה הוא לא להיות 'פרשן למילות התפילה' אלא להתחבר למהות הדברים. ולכן צריך לזכור שעיקר מהות התפילה היא ההתבוננות בעניין בחסידות ולהתחבר אליו. פירוש המילות הפשוט וגם הפירוש החסידי, הם צריכים להצטרף ולהתחבר אל ההרגש האלוקי.

להדגיש שבדורנו כולם שייכים ל'אהבה ויראה'

בתקופה שלנו שהיא זמן השיא ('די העכסטע צייט') להבאת הגאולה, ניתנו כוחות מיוחדים להצליח ב'עבודת התפילה', יותר מדורות עברו. לכן למרות שבדורות עברו היו מוכרחים להדרכה מסודרת איך להתפלל ולראות שהתפילה לא תגרום לישות וכו', אבל כעת העניין הוא 'חטוף ואכול חטוף ושתי' והעיקר זה פשוט שכל אחד יתחיל בפועל ממש להתפלל בהתמסרות כל אחד לפי ערכו, ויראה סייעתא דשמייא.

כמובן שאחרי שמתחילים, חשוב מאוד להתכוונן ולהתיישר עם הדרכת המשפיעים וכו', אבל העיקר זה פשוט להתחיל לעסוק ב'עבודת התפילה'. כי באמת בחסידות כתוב הכל, ובפרט שכיום יש קצת חוסר בהדרכה בזה. שמעתי הסבר לעובדה זו בשם המשפיע ר' מענדל ע"ה פוטרפס, שזה שבפועל אין בזה מספיק הדרכה כעת, זה בכדי לעורר את הצימאון של החסידים להתפלל באריכות יותר..

ולדעתי אחד הדברים שגרמו וגורמים לזה, היא העובדה שיש משפיעים שמתבטאים ש'היום לא שייכים לאהבה ויראה' וכו'. הם מתכוונים אולי שלא שייכים לרגשות 'אהבה ויראה' בדרגות של ר' הלל מפאריטש ודומיו. אבל כאשר אומרים משפט כזה בהכללה, בלי לפרט ולהסביר את הכוונה, אז זה מתקבל על הדור הצעיר כפשוטו..

בקונטרס עץ החיים – ייסוד תומכי תמימים – מתייחס לטענה שהיום לא שייכים לאהבה ויראה ותפילה באריכות וכו', שטענות כאלו מופרכות בתכלית שכן יש מצוות עשה מהתורה 'ואהבת', בדיוק כמו מצוות עשה להניח תפילין. כל הלקסיקון הזה ש'לא שייכים לאהבה ויראה', זה פשוט היפך כל האמונה בנצחיות התורה! ולכן היום צריך להדגיש ביתר שאת בצורה הכי ברורה: לכל אחד ואחד 'אהבה ויראה' – החל מאהבה טבעית כמו אהבת בן אל אביו, יראה כפי המדובר בתניא פרק מ"א וכו'.

'זמן השיא' לתפילה באריכות

גם אם ישנם מחשבות ש'אולי התפילה שלי לא מספיק אמיתית' וכדומה, לא צריך להתייחס אליהם. אלא להתפלל בהתמסרות בלי תיסבוכים, והקדוש ברוך הוא דואג שמי שמכוון למלא את הרצון העליון, גם יצליח לממש זאת בצורה הטובה ביותר. אחרי שיש את העניין של 'פתחו לי כפתחו של מחט' אז במילא הקדוש ברוך הוא  פותח 'כפתחו של אולם'.

כאשר לחסיד ברור שהעניין של 'עבודת התפילה' זה דבר חשוב וקריטי, שזה מה שחסידות תובעת, שזה מה שהרבי מלך המשיח וכל רבותינו נשיאנו דורשים ממנו, אז בטוח שהמאמץ שלו בתפילה יביא לתוצאות טובות בפועל ממש. אם בשיחות ה'דבר מלכות' מהשנים תנש"א-תשנ"ב, הרבי תובע מאיתנו לעסוק בעבודת הצדיקים (ולא רק עבודת ה'בינונים') של 'אהבה בתענוגים', אז ברור ש'בכלל מאתיים מנה' והדרישה כעת לעסוק ב'עבודת התפילה' רק מתעצמת. כי היכולת להגיע לאהבת השם, מגיעה על ידי התפילה. בטח ל'אהבה בתענוגים'..

לכן מוכרחים לומר שהרבי גם נותן לנו את הכוחות המלאים להצליח להתפלל באריכות, ו'איני מבקש אלא לפי כוחם'. כמו שבשעת הקרב המלך מבזבז את כל האוצרות שלו עבור הניצחון, כנראה שכך גם ברגעים האחרונים לפני הגאולה, הרבי מלך המשיח שופך עלינו כוחות עצומים שנתעסק ב'עבודת התפילה', וכדאי לכל אחד לנצל את היכולות שהוא קיבל ולממש אותם. שה'אוצרות' לא יישפכו לשווא..

אמנם בשביל להתחיל להתעסק ב'עבודת התפילה' צריך כוחות מיוחדים, כי היום זה לא באופנה וב'מודה'.. ויש מניעות ועיכובים 'מבית ומחוץ' עם כל מיני קושיות שונות ומשונות..  אבל אני מאמין שבהחלט כל אחד שישקיע ויתאמץ להתפלל בכוונה ובמתינות, הוא יצליח בזה בצורה נפלאה, והוא ירגיש את התענוג והחיות העצומה שמעניקה לו 'עבודת התפילה' בחייו הגשמיים והרוחניים גם יחד.

אחרי שמתפללים באריכות, יש חיים אחרים לגמרי! מתרוממים ומתעלים לעולם של חיים מלאי מהות ותוכן! זה משהו שאי אפשר להסביר.. כל אחד צריך להתחיל ופשוט להרגיש את טעם החיים.. אבל צריך להיכנס לזה עם החלטה רצינית ועקבית. לא רק כשמזדמן ויש חשק, אלא לקחת את זה כפרוייקט אישי.

אזוי אזוי איז דער עניין!

כשלמדתי חסידות אצל המשפיע הרב זלמן שיחי' גופין וגם קיבלתי הדרכות מראש הישיבה הרב מונק'ע ע"ה גרוזמן, וכן מה ששמעתי מהמשפיע הרב יוסף יצחק שיחי' אופן (שהם תלמידיו ומחונכים של המשפיע ר' שלמה חיים ע"ה קסלמן), והתרגלתי לסגנון לימוד בתורת החסידות של הבנה טובה וחיבור למוסבר במאמרים, עם הרבה משלים ודוגמאות שימחישו את הנלמד בצורה גשמית שתובן גם לנפש הבהמית.

הם חנכו אותי איך להתבונן בחסידות. 'ללעוס' את החסידות שוב ושוב. להתעכב ולהיכנס לעניין בצורה פנימית. אך היה לי חבר עם סגנון לימוד שונה, של 'הפשטה'. למשל אני זוכר פעם שהוא אמר לי, אחרי לימוד של שעתיים של 'המשך תרס"ו': אם תמצא לי מקור לזה ש'למעלה מעלה עד אין קץ' ו'למטה מטה עד אין תכלית' זה 'רצוא' ו'שוב', אז יתיישב לי כל העניין..

גם החבר הזה היה עוסק שעות על גבי שעות ב'עבודת התפילה'. ובסוף ראינו שהגענו יחד לאותו מקום, לאותו 'בכן' של נקודת העניין ש'עבודת התפילה' גורמת, למרות שלמדנו בסגנון חסידות אחר לגמרי. המסקנה שיוצאת לאחר כל היגיעה וההשקעה שעות על גבי שעות בתפילה ובהתבוננות, היא שכל מה שכתוב ב'מאמר' זה ממש כך כפשוטו! לפני שמתפללים, לא רואים פשוט מה כתוב ב'מאמר'.. אבל אחרי תפילה זה מקבל תוקף והרגשה מוצקה באמיתיות הדברים. אחרי שמתעסקים ב'עבודת התפילה', המילים שכתובות נהיים מוארות. רואים איך שכל מילה ב'מאמר' משובצת בדיוק במקומה ואיך כל מילה מתוקה.

עוד הוא אמר לי: מה שאומרים שהרבי מתפלל בחיפזון זה שטות גמורה. תקשיב בשימת לב לניגון ונעימה שהרבי מתפלל, אתה תשמע שהרבי מתפלל ב'עבודה'! (דרך אגב, אותו חבר אמר לי פעם, אחרי שהוא למד את 'אחת שאלתי' עת"ר, בנוגע לעובדה שאלוקות מחיה את העולם והאדם בגשמיות ממש, עם המחשות הגיונות בצורה חזקה מאוד: איך יכול להיות שכל החסידים או לפחות המשפיעים שעוסקים בזה ברצינות הם לא 'בינונים'??..)

לפעמים אדם מנסה 'להתפלל' עם 'מאמר', והוא לא מתעורר מזה, אז הוא מחפש 'מאמר' חדש.. אך האמת היא שכל האמת כתובה בכל 'מאמר'! אין לאן לברוח. צריך 'לשבור את הראש' ולהתייגע בזה בתפילה, ואז רואים שבאמת הכל כתוב באותו 'מאמר'. לא הכוונה שב'מאמר' כאן זה כתוב ברמז ובמקום אחר בהרחבה, אלא כל מה שהחסיד צריך לדעת כתוב ב'מאמר' שלפניו.

כמו שאדמו"ר הזקן אמר שמפרק 'תניא' אחד אפשר להיות חסיד כמו אברהם אבינו.. כשניגשים ל'מאמר' צריך להיות תחושה של 'כאן תהיה קבורתי', ב'מאמר' או בפרק 'תניא' הזה יש את כל האור והאמת של חסידות, ואותו אני צריך להבין ולהתבונן בו בתפילה. לא הכוונה לפלפולים וסברות, אלא שפתאום מגיעה ההכרה שאכן 'כך זה העניין' בצורה פשוטה, וקולטים עד כמה זה משמעותי וכמה זה משנה את החיים לגמרי.

ה'דבר מלכות' כולו 'עבודה'

נעלה מכל ספק שהשיחות משנת תשמ"ח והלאה, הם עושות 'שטיפת מוח' יסודית וגורמות לנו להגיע לתחושה של 'אלוקות בפשיטות ומציאות בהתחדשות' בתוך הגוף הגשמי. כך אני חווה זאת ומשתדל 'לחיות' עם זה. אפשר לראות במוחש שהשיחות האלו, הם לא כמו שיחות 'רגילות' שמצויות בספרי ה'ליקוטי שיחות', אלא הם כמו 'שיחה כעין מאמר'. ויותר מזה אפשר לומר, שהשיחות האלו הם ממש שיחות של 'עבודה'.

לדוגמא שיחת ה'דבר מלכות' של פרשת 'כי תצא', איך שיהודי צריך לחיות עם תחושה שאין היום מנגדים וכו', השיחה כולה זה מאמר 'עבודה' שלם! שיחת 'כי תבוא', שכל יהודי הוא 'ביכורים' ולכן עליו להיזהר במחשבה דיבור ומעשה שלו וכו', זה ה'עבודה' בצורה הכי גבוהה שיכולה להיות! בשיחת 'מטות מסעי', שיהודי הוא כמו 'מטה' ובלי שינוי ותמיד 'נוסע' ומתקדם וכו', זה ממש הכל 'עבודה'. וכמובן שזה רק דוגמאות.

יחד עם זה, לפעמים כשלומדים רק את השיחות הללו, ניתן לראות שחסר בהבנת הדברים כי חסר היסוד, הא'-ב'. בשיחות הללו מצויה לשונו של הרבי מלך המשיח 'כמדובר כמה פעמים', כי הרבי מדבר בקצרה על נקודות שבוארו בהרחבה בשיחות ומאמרים קודמים בדורנו ובדורות קודמים. זה ברור שזה אחרת לגמרי כאשר לומדים את שיחות ה'דבר מלכות', כשמחזיקים בראש איזה 'המשך' בחסידות של רבותינו נשיאנו.

בכל 'המשך' בחסידות של רבותינו נשיאנו, יש 'ים' של הסברים מפורטים ומושגים בחסידות. בספר המאמרים 'מלוקט', הרבי שליט"א עושה כמו 'תפירות' של מאמרי רבותינו נשיאנו, ועליהם נבנים החידושים וההסברים. אך היסוד של ההבנה בתורת הרבי ובפרט בשיחות של השנים האחרונות עד כה, זה תורת רבותינו נשיאנו הכל מספר ה'תניא' וכלה ב'המשכים' של הרבי הרש"ב והרבי הריי"צ.

מה יזרז את ביאת המשיח?

בצורה מעשית, זה מחוייב המציאות שחסיד ילמד את תורת רבותינו נשיאנו בקביעות (ואפילו את תורת אדמו"ר האמצעי שידועה בהרחבה העצומה), והשיחות של ה'דבר מלכות' מהשנים תנש"א-תשנ"ב וגם קודם לכן מתשמ"ח, מכניסים את האדם לחיים של גאולה. ההסתכלות שהרבי מחנך אותנו בשיחות האלו, משנה את כל דרך החיים בעבודת השם. וברור ופשוט שמוכרחי ללמוד ולהתבונן ו'להתפלל' עם שיחות אלו.

והאמת היא ש'אין חדש תחת השמש'. כל שיחות ה'דבר מלכות' כתובות בספר ה'תניא'. אם בזמן אדמו"ר הזקן הצימאון היה לאלוקות, אז הרבי מלך המשיח הגדיר את הצימאון לגאולה, שעניינה של הגאולה זה גילוי אלוקות. החידוש בשיחות הללו הוא, שהרבי לקח את כל מה שמבואר בתורת החסידות והוריד זאת למטה מעשרה טפחים, בעולם שלנו הגשמי. הרבי מוכיח לנו בצורה גשמית שהכל אלוקות. הגוף הגשמי, הנפש הבהמית וגם העולם החומרי כבר מוכן לגאולה ורוצה שנגלה בו אלוקות.

ולכן כאשר לומדים את שיחות ה'דבר מלכות' בצורה טובה, עם הבנה של כל העניינים שמבוארים בחסידות קודם לזה, ואחרי זה מתבוננים ו'מתפללים' איתם – אז מגיעים לתחושה והרגשה של חיים של ימות המשיח! ובמילא מי שחי עם שיחות ה'דבר מלכות', והוא חי עם זמן הגאולה עליו כתוב ש'וגר זאב עם כבש' וזה מתחיל מנפש הבהמית שלנו שחיה באחווה ושלום עם נפש האלוקית – אז האם יש משהו שיכול להפריע לו להתפלל באריכות בשפיכת הנפש?? מי יכול להפריע לו להתפלל? גם הנפש הבהמית רוצה להתפלל.. אז מה שצריך זה פשוט לגשת ולהתפלל באריכות..

'לחיות משיח' זה בעצם 'לחיות אלוקות'. עוד מעט בגאולה כולם יהיו בדרגת הנביאים, אז צריך להתכונן לזה ולהתחיל כבר עכשיו להתעדן ולחיות אלוקות. ואיך חיים אלוקות? על ידי 'עבודת התפילה'. במילא כל אחד שרוצה לממש את רצונו של הרבי מלך המשיח ו'לחיות עם משיח', צריך להיכנס לעולמה של התפילה בצורה רצינית ועקבית, ולהשקיע בזה כוחות ככל שניתן, ועל ידי זה לקרב ולזרז את הגאולה האמיתי והשלימה ומלכנו בראשנו.