שיהיה מורגש למי אתה מתפלל: משא מאלף של ה'חוזר' הרב נחמן שפירא

אנו מגישים לקריאה משא מאלף ובהיר של הגאון החסיד הרב נחמן שפירא שליט"א - מראשי ארגון 'לחלוחית גאולתית' ומשפיע ראשי בישיבת 'אהלי תורה' בניו יורק, מתוך דברים שנשא בכנס ההיסטורי 'השם שמעה תפילתי' במרכז חב"ד העולמי בהשתתפות אלפים של חסידי חב"ד • האם ניתן ללמוד חסידות מאדם שלא מתפלל באריכות? מהם יסודות התפילה שלא ניתן בלעדיהם? מדוע חשוב להתבונן בחסידות? כיצד ניתן לחוש שמדברים לה'? יש צורך לחשוב את פירוש המילים לפי חסידות? ומה הקשר לצפיה אמיתית למשיח? • לכתבה המלאה

•••

 ☚ לצפייה בבלעדיות: כנס חב"ד היסטורי עם גדולי המשפיעים על 'עבודת התפילה' 

יש לדעת שמוכרח לעסוק ב'עבודת התפילה'. זה הדבר הכי ברור שהתפילה זה היסוד של כל היהדות והחסידות. אי אפשר לקיים תורה ומצוות בחיות בלי 'עבודת התפילה'. 'השכלה' בלי 'עבודת התפילה' זה היפך כל עניין החסידות! הרבי הריי"צ כותב שאלו שלומדים החסידות  בלי 'עבודת התפילה' ומידות טובות, הלימוד שלהם הוא 'מבוזבז'.. 

אדמו"ר הזקן כותב שתפילה לא נכללת במניין המצוות, כי תפילה זה כמו 'עמוד השדרה' שלא נכלל באיברים, אבל הוא זה שמעמיד את כל גוף האדם. וכמו שלא יעלה על הדעת לומר שיש כאן גוף בריא כי כל האברים מתפקדים כראוי, במקרה שאין לו עמוד שידרה בכלל, כך לא יעלה על הדעת לומר שיש כאן אדם עם יראת שמיים מאחר שהוא מקיים את כל המצוות ולומד תורה, אבל לא עוסק בעבודת התפילה.

לומר ש'עבודת התפילה' זה רק כמו 'הידור מצווה', זה כמו להגיד שהנחת תפילין בכל יום זה הידור מצווה.. זה יסוד הכל! ישנם שחושבים בטעות שזה שייך רק לאלה שהם 'בעלי מדריגה' אז צריך לדעת ברורות: אם רוצים להרגיש רגש וחיות בקיום המצוות, זה רק על ידי 'עבודת התפילה'. אין שום דרך אחרת.

אם רוצים להפנים את לימוד החסידות, מוכרחים להתפלל באריכות. אפשר לדבר וללמוד בחסידות על 'אחדות השם', אבל זה לא יונח אצל האדם בלי 'עבודת התפילה'. לא מדברים על זה שזה לא יהיה מורגש בלב, זה וודאי שלא, אלא זה אפילו לא יונח בהבנה והשגה.

המטרה של הכל

זה אפילו לא ב'גדר' של שאלה 'האם זה נדרש היום'.. זה כמו לשאול אם אפשר להיות יהודי בלי שהאדם ימול את עצמו.. צריך להיות העניין של 'ומלתם את ערלת לבבכם' וזה נעשה באמצעות  'עבודת התפילה'. זה דבר פשוט והכי יסודי. רק כשמתפללים באריכות אפשר שיהיה חיות במצוות. וזה נוגע גם לאמונה באחדות השם ולהפנמה והרגשה של תורת החסידות.

הרבי מלך המשיח אמר ב'יחידות' למשפיע הדגול ר' שלמה חיים קסלמן ע"ה 'בחור שאינו מתפלל באריכות, לפחות לעת מן העיתים, אינו כלל ב'תומכי תמימים''.. כל החסידות מלאה בדבר זה, שמטרת כל היהדות והחסידות זה להתעסק ב'עבודת התפילה' עם התבוננות בחסידות.  עד כדי כך שהרבי הריי"צ מזהיר שלא לשמוע חסידות מאחד כזה שלא מתפלל באריכות, מאחר שהוא מחלל את כבוד רבותינו נשיאנו וכבוד החסידות.. 

'עבודת התפילה' זה נוגע בחיי נפשו של כל אחד. בלי תפילה האדם מתייגע לחינם בתורת החסידות. עבודת התפילה היא המטרה של כל חסידות חב"ד. איך בדיוק לעסוק ב'עבודת התפילה' וכו', אז יש את ההדרכות הכלליות של רבותינו נשיאנו והמשפיעים, וכל אחד צריך גם להתייעץ עם המשפיע האישי, מה שייך עבורו בגיל שלו, מה מתאים למידות שלו ולידע שלו בחסידות וכיוצא בזה, אבל זה דבר ברור שכל אחד ואחד מוכרח להתפלל באריכות. 

בליובאוויטש היו בחורים, לאו דווקא 'עובדים' גדולים, שהתפללו כמה שעות בכל יום. ולמרות שיש את 'סדרי הישיבה', ידועה הוראת רבותינו נשיאנו שאלו ששייכים ל'עבודה פנימית' הם למעלה מעניין הזמנים, והיה 'היתר' מיוחד עבורם להתפלל כמעט כל היום. היו כאלה שהיו מתפללים פחות, רק שעתיים בערך.

צריך לדעת שכל קיום המצוות ולימוד התורה תלוי ב'עבודת התפילה'. כל מטרת ירידת הנשמה של האדם לעולם הזה ותכלית בריאתו של האדם, זה מתבצע רק על ידי 'עבודת התפילה'. כמו הפתגם הידוע שלימוד התורה בלי תפילה, זה כמו גוף בלא נשמה. 'עבודת התפילה' זה הנשמה של ההתקשרות לרבי, תפילה זה הנשמה והחיות של ענייני 'גאולה ומשיח', תפילה זה הנשמה לכל הקשר לאלוקות ועניינים רוחניים. 

לצפות למשיח באמת

חשוב לזכור שיסוד החיים זה 'עבודת התפילה', זה היסוד שעליו עומד כל הציור קומה של יהודי, כל התורה וקיום המצוות. 'עבודת התפילה' זה בסיס האמונה באחדות השם. בלי ההתעסקות ב'עבודת התפילה', לא יודעים ולא חשים שיש אלוקים בעולם. 

לא יודעים שיש תורה ומצוות, לא יודעים מה זה נשמה, לא יודעים מהי כוונת הבריאה. אולי יודעים לומר את המילים, יכולים ללמוד ולחזור על הדברים, אבל לא מתחברים לזה. אפשר 'לצטט' את הכל, רק שאין 'דעת' והרגשה בזה, ובעצם זה לא נקרא ידיעה.

אי אפשר להיות יהודי חרדי, יהודי ירא שמיים - בלי 'עבודת התפילה'. יראת שמיים ועבודת התפילה הולכים ביחד, כל אחד מהם הוא סיבה לשני. איך באים ליראת שמיים? על ידי 'עבודת התפילה'. ואיך באים ל'עבודת התפילה'? על ידי יראת שמיים. 

תורת החסידות והשיחות של הרבי מלך המשיח מלאים בדבר זה. וכמו שהרבי מביא כמה וכמה פעמים, ש'עבודת התפילה' היא זאת שמביאה לקיום כמה מצוות 'עשה' תמידיות ויסודיות שאין להסיח את הדעת מהם כלל, כמו: אמונה בהשם, אהבת השם ויראת השם וכו'. וזה פשוט לא אפשרי לקיים מצוות אלו בלי לימוד החסידות ו'עבודת התפילה'! פשוט  לא אפשרי.

וכמו שזה בעניין האמונה באחדות השם, אז כן ויותר מכן הוא בעניין האמונה והציפייה לביאת המשיח. בלי לימוד החסידות בכלל, ובפרט הלימוד של שיחות ה'דבר מלכות' מהשנים תנש"א-תשנ"ב, וכמובן שלא מספיק רק ללמוד, אלא שיש להתבונן בזה ו'להתפלל' עם זה, ואחרת לא שייך לצפות לביאת המשיח באמת! בשיחות אלו מוסבר איך אפשר באמת להאמין במשיח ולחכות לביאתו, כי כדי לצפות ל'משיח', צריך לדעת מה זה 'משיח'. 

בחסידות מוסבר ש'ביאת המשיח' זה הזמן בו יהיה גילוי אלוקות בעולם הזה הגשמי. זוהי כל מטרת הבריאה. ואי אפשר לרצות גילוי אלוקות בלי 'עבודת התפילה'! זה פשוט לא אפשרי לרצות גילוי אלוקות בצורה אמיתית בלי תפילה. מבואר בחסידות שהגילוי של 'משיח' שיהיה לעתיד לבוא, זה בעיקר העניין של גילוי 'עצמות ומהות'. כל הספרים מלאים בדבר זה, אבל עניין זה מוסבר בהרחבה ויסודית בשיחות ה'דבר מלכות', עם כל ההסברה שבזה וכו', ולכן מוכרחים ללמוד את שיחות ה'דבר מלכות', ובכדי להפנים ו'לחיות' עם המבואר שם, שלא ישאר רק בתור 'השכלה' נאה חלילה, אז חייבים להתבונן בשיחות אלו ו'להתפלל' איתם באריכות! 

במילים אחרות, כל הי"ג עיקרים שיהודי מחוייב להאמין בהם, ובפרט עיקר הי"ב, של האמונה במשיח והצורך לחכות לביאתו, זה מתבצע בצורה אמיתית על ידי 'עבודת התפילה'. ובלי זה, אי אפשר בעצם באמת לחכות למשיח, לרצות משיח, לצפות למשיח. מוכרח שתהיה ההתבוננות בזה, לחשוב בזה ולידע מה זה 'משיח', להתבונן פשוט במה שהרבי מסביר בשיחות ה'דבר מלכות'. 

במילא מובן עד כמה נחוצה האריכות בתפילה, משום שבזה תלויה כל עבודת השם של היהודי. כל היראת שמים שלו, כל הציפייה שלו לראות את הרבי וההתקשרות הפנימית לרבי, הרצון שלו לגילוי אלוקות - גילוי אחדות ה' בגאולה השלימה. 

היסודות בתפילה

 לפני כל העניין של 'עבודת התפילה' של חסידות, יש את התפילה המינימלית לפי 'שולחן ערוך', והיא מוכרחת כהקדמה ל'עבודת התפילה' המבוארת בחסידות, ואי אפשר להתעסק בעבודת התפילה כראוי ללא העניינים הפשוטים שמבוארים ונתבעים בהלכה.

יסוד התפילה היא העובדה שהאדם מדבר ומתפלל לפני הקדוש ברוך הוא.במילא התפילה צריכה להיות ברצינות  הראויה, וכל מילה ומילה שהוא אומר לפני ה', הוא אומר זאת בכוונה וחיות  'כמונה מעות', כמו אדם שסופר כסף, שעושה זאת בחשק והנאה.

אפילו לא אם הוא לא מתפלל באריכות והתבוננות,  עליו לחשוב את 'פירוש המילות' בתפילה, להבין את המילים שהוא פונה ומדבר לה' עימם, ולחוש שהוא מדבר לקדוש ברוך הוא.  וכמובן שכאשר האדם יחשוב על הזכות הנפלאה לדבר עם הבורא, הוא יאמר את המילים במתינות ראויה ולא במהירות (וברור שהוא לא מנסה לזרז את השליח ציבור).

מסופר שבבית הכנסת בו התפלל הצדיק ר' לוי יצחק מברדיצ'וב, היו מספר סוחרים שהם היו צריכים לנסוע למקום מסחר ובמילא הם התפללו במהירות. אחר כך הם באו לבקש ברכה מר' לוי יצחק מברדיצ'וב, והוא השיב להם במהירות רבה, כך שהם לא הבינו מה הוא אומר.. 

אז אמר להם ר' לוי יצחק: עניתי לכם באותה המהירות שהתפללתם לפני השם. ואם אתם לא הבנתם כלום במהירות זו, האם זה מכובד ככה לדבר לפני מלך מלכי המלכים? למלמל במהירות משהו וזה כל התפילה לקדוש ברוך הוא?.. וודאי שהם אמרו כראוי את כל המילים וכו', אבל המטרה היא לא רק 'לומר' את המילים אלא שזה יהיה בכוונה ומתינות מה. מדובר על כל הקטעים בתפילה ובפרט ב'שמונה עשרה'. האדם צריך לחשוב לעצמו: ככה הייתי מדבר לאדם חשוב אחר? לאבא שלי?! למלך?!..

כמובן שיש לכוון לא רק בכל התפילה האישית, אלא גם לכוון בעת שהחזן אומר את ה'קדיש', לדעת על מה אומרים 'אמן' ולכוון באמירתו, בפרט באמירת 'אמן יהא שמיה רבא' בכוונה. כאשר עונים 'אמן' על הברכות של 'שמונה עשרה', יש לשמוע ולכוון את 'פירוש המילות' של הברכות - עליהם האדם עונה 'אמן'. כתוב על עניין זה ממש הרבה עניינים לא פשוטים (וכמובן שלדבר בעת התפילה זה מופרך לחלוטין).

'קדיש' ו'יחי'

פעם ביקרתי בבית כנסת, שאינו מוגדר של חסידי חב"ד, והשתתף שם בתפילה עוד חסיד שבסיום התפילה הוא הכריז את הכרזת הקודש 'יחי אדוננו'. היה שם תלמיד חכם, חסיד שאינו מחסידי חב"ד, וכך הוא הגיב: כמה פעמים ביום אתם שומעים 'קדיש'? אתם יודעים מה אתם עונים בקדיש? אתם חושבים על זה? 

'יתגדל ויתקדש שמיה רבה.. בעלמא דברא כרעותיה וימליך מלכותיה ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה', וזה כל התוכן של 'יחי אדוננו'. אז כמה אתם מכוונים כאשר אתם עונים 'אמן' על 'ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה'? וזה לא רק ב'ויקרב משיחיה', אלא זה כל התוכן של הקדיש!

מבואר בחסידות שהפירוש של 'יהא שמיה רבא מברך' הוא, שכדי שיהיה קשר וחיבור בין שם י"ה לשם ו"ה, זה דווקא על ידי גילוי ה'עצמות' - שזה שמו הגדול של ה' ('שמיה רבא') שלמעלה משניהם. ומתי זה יהיה בשלימות? בגאולה! במילא כאשר מכוונים בשמיעת ה'קדיש' ובאמירת 'אמן', זה לגמרי התוכן של הכרזת 'יחי אדוננו'..

הקדמה למהות התפילה

ישנם הקדמות  מחוייבות לפני כל העניין של מהות התפילה. עניינם פשוטים, אך יסודיים שאי אפשר בלעדיהם. התפילה בהתבוננות ובאריכות כפי שחסידות מחנכת, זה לחזק ולהדק את התפילה ההלכתית, ולהעמיק בזה יותר, וכך גם מתווסף המון בהבנה ובהרגשה שמדברים לקדוש ברוך הוא. אבל חלילה שעניין התפילה החסידית יגרום לחיסרון בעניין יסודי בתפילה.

שמעתי שהמשפיע הנודע ר' שלמה חיים קסלמן ניגש פעם לאחר התפילה, לבחור צעיר שהתחיל להתפלל באריכות, ושאל אותו: האם אתה יודע את הדינים של 'הפסק'? מתי ניתן להפסיק ולענות 'אמן' ו'קדושה'? הבחור השיב למשפיע שהוא לא הספיק ללמוד כראוי את ההלכה. הגיב על כך ר' שלמה חיים: תלמד ותדע את ההלכות וכך תוכל להתפלל באריכות כיאה. אז לכתחילה יש ללמוד את ההלכות, אך כמובן שבדיעבד אין להמתין בעניין אריכות התפילה רק אחרי לימוד ההלכות, כי עניין 'עבודת התפילה' זה דבר שנוגע בנפש, ואי אפשר בלעדיו בכל מצב ועת.

העניין של התפילה הוא להרגיש אלוקות ולידע לפני מי האדם עומד, לא רק בעת התפילה, אלא המטרה היא שהתחושה הזו שהאדם מרגיש בתפילה, תפעל שיוכל להרגיש אלוקות בכל היום, שיהיה 'שיוויתי השם לנגדי תמיד'. אם לא מרגישים שמדברים לקדוש ברוך הוא בעת התפילה, איך אפשר להרגיש את הקדוש ברוך הוא בכל היום?! אם זה בלימוד התורה, אם זה באכילה, אם זה 'בכל דרכיך' - כדי לחוש את הבורא מוכרחים להשקיע בעבודת התפילה ואי אפשר בלי זה.

עת רצון להתגלות

ישנה אגרת קודש ידועה (סימן כ"ד) ב'תניא', בה אדמו"ר הזקן מאריך להסביר מה עניינה של התפילה, עם משל ממלך שנמצא ספון בדרך כלל בחדרי חדרים, כאשר שומרים רבים על הפתחים, וכל מי שרוצה לפגוש את המלך מצפה לכך ימים ושנים בכדי לזכות לראות כבודו של המלך.

וכאשר המלך מחליט להתגלות לכל ועובר בכל מלכותו, שכל אחד יוכל להתקרב אליו ולראות עוזו וכבודו, מי שעומד לפניו ואינו חושש להתעסק בצרכיו הרגילים - כמה חסר הבנה והכרה במהות האירוע שלפניו. הוא מסתכל על המלך כמו שבהמה מתבוננת בבני אדם..

כך זה אצלנו. שמלך מלכי המלכים, שהוא ה'אין סוף' האמיתי, מחליט לבוא ולהתגלות בבית הכנסת ('מקדש מעט'), ובעת התפילה זה עת רצון לכל אחד לפגוש את המלך ולהתבונן ולראות את יקר כבודו ותפארת גדולתו. איך שהוא בורא ומחיה את הבריאה כולה בכל רגע מאין ליש, עם כל הפרטים שבזה, שגורמים להתפעלות נפשית עצומה. ואיזו טיפשות ורחמנות על אדם שבזמן כה נעלה של 'עבודת התפילה', הוא רק חושב ומבקש על מה שחסר לו בגשמיות, ועל גדולת השם אינו מתבונן ומתפעל כלל.

אבל אחת הנקודות שניתן לראות באגרת זו, שהקדוש ברוך הוא מתגלה ומתקרב לאדם. שזה עיקר עניין התפילה, שהאדם מדבר עם הבורא. כאשר ניגשים לתפילה, צריך להחדיר בראש את ההכרה שמדברים עם הקדוש ברוך הוא, מתחילת התפילה ועד סופה. זה הכי חשוב. אמנם צריך לדעת ולחשוב את פירוש המילים בתפילה, אבל יכול להיות אדם שחושב את תוכן המילים בתפילה, אבל אינו מרגיש שכת הוא מדבר ושופך את נפשו לפני השם..

הנקודה הכי קריטית בתפילה, היא נקודת החיבור והפגישה האישית בין האדם לבוראו. וכמו שידוע ביאורו של הגאון ר' חיים בריסקר, בקשר לסתירת הרמב"ם שלפעמים כותב שיוצא ידי חובה אם לא כיוון בתפילה ופעמים כותב שלא יוצא ידי חובת תפילה. ומתווך ר' חיים שיש הבדל גדול אם האדם לא כיוון בפירוש המילים, או שלא כיוון את הנקודה הכללית והעיקרית של התפילה - 'דע לפני מי אתה עומד', שהוא מדבר ומתפלל לה'.

למי אתה מדבר?

אם חסירה הכוונה הכללית בתפילה, אין לזה כלל גדר של מעשה התפילה. הרבי מביא את ביאורו של ר' חיים לא אחת, ואף מעמיק בזה יותר (עם דיוקים ברמב"ם), שללא כוונה אין זה 'חפצא' ומציאות של תפילה בכלל!  אם האדם לא מתחנן ומבקש, ואין לו בתפילה הרגש של תחנונים ובקשה לה' - אין בזה מעשה התפילה! [כמובן שיש חשיבות מסויימת שהאדם יאמר את מילות התפילה בדיעבד גם ללא כוונה מספקת ויצא בזה ידי חובה, אך לא זהו עניין מצוות התפילה].

המשפיעים תמיד הדגישו והדריכו להתמקד בנקודה הזו, שלא רק לכוון את פירוש המילים בתפילה, כאילו שחוזר על מזמורי התהילים שדוד המלך אמר, אלא האדם אומר עכשיו לקדוש ברוך הוא 'אליך השם אקרא ואל השם אתחנן', 'שמע השם וחנני' וכן הוא בכל התפילה. החל מ'פסוקי דזמרה', שהוא זה שמדבר על 'הללו את שם השם', 'הוא ציווה ונבראו', ולא שמישהו אחר אומר זאת.

וכמובן שזה ממשיך בברכות 'קריאת שמע' בתיאורים על עבודת המלאכים.ועל אחת כמה וכמה ב'קריאת שמע' עצמה, שכאשר האדם אומר 'שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד', עליו לקלוט שהוא ה'ישראל' שצריך לשמוע ולקלוט שהכל זה בורא ('אחד'), ואין שום מציאות מלבד הבורא. 

כמו שמבואר הפירוש הפנימי של 'שמע ישראל' בתורת החסידות, שלא רק שיש ה' אחד ואין עוד אלוקה חלילה, אלא שהכל זה אלוקות ואין מציאות נוספת כלל. על פי חסידות, מי שאמר 'קריאת שמע' וכיוון את פירוש המילים הפשוט, אך לא התבונן באחדות השם, הרי זה כאילו לא קיים מצוות 'קריאת שמע', הוא לא קיים מצוות קבלת עול מלכות שמיים ב'קריאת שמע' כדבעי. 

ולכן כדאי ונחוץ בנוסף לפירוש המילים הפשוט, יחד עם ההתבוננות במאמר חסידות לפני התפילה, לדעת את פירוש המילים של התפילה לפי תורת החסידות. זה מוסיף הרבה ומשדרג את איכות התפילה וגם של ההתבוננות במאמר חסידות.

אחרי כל ההכנה של ההתבוננות בכל התפילה, אזי יכול המתפלל לעמוד לפני ה' ב'שמונה עשרה' ולדבר לקדוש ברוך הוא בכל כוח כוונתו ופנימיות עומק לבבו. אז התפילה לא תהיה רק בפיו, היא תהיה עבודה שבלב. הוא ירגיש שהוא עומד לפני הקדוש ברוך הוא.

כפי שהרבי הרש"ב אומר בשיחה הידועה של 'כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו', שישנם בתי כנסת שבהם חורטים על עמוד התפילה 'דע לפני מי אתה עומד', שהעמוד ידע לפני מי הוא עומד.. אך אצלנו מחדירים את הכוונה של 'דע לפני מי אתה עומד' חזק במוח ובלב. זו לא אמירה וזה לא פתגם, זו עבודה אישית יום-יומית שעל כל אחד מאיתנו להגיע לזה. זה הא"ב של מהות עניין התפילה, שהוא עומד לפני הקדוש ברוך הוא הוא והוא מרגיש את זה שהוא מדבר לה'!

מחשבת החסידות

כדי להגיע אכן לתחושה והרגשה פנימית זו בתפילה, מוכרח להיות מחשבת החסידות לפני התפילה. כמו שב'שמונה עשרה' קודם כל מדברים בשבח ה' ואחר כך בקשת צרכיו, כך בשביל שהאדם יוכל באמת לפגוש את ה', הוא מוכרח להקדים לזה את ההתבוננות בגדולת השם, כפי שמבואר בתורת החסידות.

בשביל זה צריכים דבר ראשון ללמוד חסידות בצורה טובה, שהמאמר יהיה מונח היטב בראש. שהוא יוכל להסביר את העניין שהוא לומד בחסידות לאדם אחר. אבל העיקר זה לאחר הלימוד, לעצור ולהתבונן במה שלמד בחסידות. זה מוכרח להתבונן בחסידות בכל יום לפני התפילה. איש פשוט שלא לומד חסידות ואומר 'ברוך אתה השם', הוא אכן  מדבר לקדוש ברוך הוא ומשבח אותו, אבל הוא לא יודע מה הפירוש 'הקדוש ברוך הוא'. הוא לא למד מספיק כדי לדעת אל מי הוא מדבר..

אדם שלומד חסידות כמו שצריך, עם כל ההבנה והפרטים שבזה, איך שהבורא 'ממלא כל עלמין' ו'סובב כל עלמין', איך שהקדוש ברוך הוא מחיה את כל העולמות וכו' כמבואר בחסידות, ובפרט לאחר שהאדם מתבונן במה שלמד בחסידות, אזי הוא יכול להרגיש מיהו 'הקדוש ברוך הוא' אליו הוא מתפלל.

גם מי שלומד חסידות, אך לא מתבונן בזה לפני התפילה ובתפילה, יכול לפספס ולא להכיר 'מיהו הבורא'. ולכן רבותינו נשיאנו כל כך הדגישו את הנחיצות של 'עבודה' ולא להישאר ב'השכלה' של חסידות. כי תכלית מטרת החסידות, זה להגיע לתחושה אמיתית והכרה באחדות השם. שאלוקות היא מוחשית וניתן להתפלל ולדבר לפני השם באמת ובתמים.

מי שמתבונן בחסידות ומתפלל באריכות, הוא מרגיש שהקדוש ברוך הוא  זה החיים שלו. שאין שום דבר מלבדו. הוא חש שהוא מחיה ומהווה את כל העולמות, כיצד הבורא מהווה ומחיה אותו ברגעים אלו שהוא מתפלל. ולאט לאט, כשעוסקים בעבודת התפילה בקביעות מידי יום, אזי זה חודר יותר למציאות של האדם גם שלא בשעת התפילה, ואלוקות נהיית דבר מוחשי שכל חייו סביב הבורא. 

במילא האדם שולט יותר על המחשבות זרות שלו, ולא רק במחשבות זרות, אלא בכל המחשבות, אפילו במחשבות הטובות. בהדרגה האדם שולט בדיבורים שלו, במעשים שלו. הוא חש יותר ויותר שהוא עבד השם, וזה תענוג נפלא.