מעשה שהיה: סיפורי חסידים נדירים מרתקים

מה ההבדל בין תפילת אדמו"ר הזקן לתפילת אדמו"ר האמצעי? לפניכם אוסף של עשרים אימרות וסיפורי חסידים מוסמכים שנשמעו על ידי המשפיע הראשי בישיבת 'תומכי תמימים' בליובאוויטש - ר' שמואל גרונם (רש"ג) אסתרמן ע"ה, כפי ששמע מהחסיד ה'עובד' ר' הלל מפאריטש • עורך אתר 'לחלוחית גאולתית' מגיש חלק שביעי (בהמשך לחלקים הקודמים שפרסמנו באתרנו) מתוך קובץ 'רמ"ח אותיות' • עד כה פורסמו באתרנו כמאה ושבעים סיפורים ואמרות חסידיות. בהמשך יפורסמו המשך החלקים • לקריאה

•••

 ☚ בקרוב: השקת האתר החדש של חב"ד 

קנא. אדמו"ר הזקן ציוה להדפיס את ספר התניא באותיות מרובעות [התניא שנדפס בעיר (שקלאוו) [זאלקאווע] באותיות רש"י - ידוע שזה לא היה ברצונו וידיעתו]. והסיבה היא, כי ספר התניא הוא כמו תורה שבכתב לגבי שאר ספרי החסידות (ולכן יש בתניא ג"ן פרקים כנגד ג"ן פרשיות התורה), ומשום זה הוא אינו נכתב באותיות רש"י ואילו שאר ספרי החסידות נדפסים באותיות רש"י.

קנב. רש"ג סיפר שפעם אחת אמר אדמו"ר האמצעי לר' זלמן מקורניץ: 'מאנסט בא מיר חסידות [על ספר עץ חיים]; וואס שטייט אין עץ חיים? - השתלשלות! איך רייד העכער און נאך העכער' [= אתה תובע ממני (לומר) חסידות [על ספר עץ חיים]; מה כתוב בעץ חיים? - השתלשלות! אני מדבר למעלה מזה יותר ויותר]. עוד סיפר: הבעל שם טוב אמר שתכלית בריאתו היא רק בשביל שתבוא ממנו תועלת לעם ישראל, ואם לא היתה ממנו תועלת לישראל לא היה נברא; והוסיף, שיכול להיות שיברא אדם בשביל שתבוא ממנו תועלת לישראל פעם אחת בלבד במשך כל שבעים שנות חייו.

קנג. רש"ג סיפר שאדמו"ר האמצעי אמר, שיש נשמות שהיו שבע מאות שנה בגן עדן ובכל זאת אינם יודעות מאומה וואס אלוקות איז [= מה זה אלוקות]. ופירוש הדבר: כתוב בתניא שהנשמות שאינם עוסקות בתורה לשמה אלא רק מפני ש'הרגילו ולימדו אביו ורבו לירא את ה' ולעבדו', הרי תורתם נשארת בעולם הפירוד, חיצוניות העולמות, ועולה רק בהיכלות 'בריאה יצירה עשייה', מדור המלאכים. וההבדל בין הגן עדן וההיכלות הוא, שנשמות בגן עדן משיגים את מהות הזיו המאיר שם, אך המלאכים משיגים רק את מציאות הזיו, וכן הנשמות העולות שם גם הן אינן משיגים אלא רק את המציאות. ולכן אמר אדמו"ר האמצעי 'זיי ווייסען ניט וואס אלוקות איז' [= אינם יודעים מה זה אלוקות], כי אינם משיגים אלא רק את מציאות האלוקות.

קנד. אדמו"ר האמצעי אמר אודות אחד הגדולים: 'ער זאגט אחד און ווייס וואס אחד איז, און פארשטייט וואס אחד איז, ומכל מקום איז בא עם רעכט בשעת מעשה מאכן א פאלשען וועגען' [= הוא אומר 'אחד' ויודע ומבין מהו 'אחד', ומכל מקום לא מופרך אצלו בשעת מעשה לעשות מעשה שקר].

קנה. רש"ג סיפר בשם גדולי החסידים, שאדמו"ר הזקן אמר על הבעל שם טוב 'ער איז קיין איין מאל ניט געווען קיין אינגעל' [= הוא אף פעם אחת לא היה ילד]. ופירוש הדבר: כשנשמת צדיק יורדת לעולם הזה היא גם בנעוריה במדריגה גבוהה, וכמו שכתוב באברהם 'בן שלוש שנים הכיר אברהם את בוראו', שאילו נשמת הבינונים שייכת בתחילה לרע, ורק אחר כך זוכה הבינוני שתתעבר בו נשמת צדיק וכו' כמו שכתוב בתניא, אולם נשמת הצדיק, עיקר ירידתה היא לצורך תיקון העולם וגם בנעוריה היא במדריגה גבוהה מאוד.

קנו. בנוסח התפילה: 'ומקיים אמונתו לישיני עפר'. פירוש: אף שעסקינו בתאוות גשמיות וחומריות, אף על פי כן יש לנו אמונה שיעזור ה'; החסידות פעלה שאף שעוסקים בתאוות עד הקצה האחרון, בכל זאת על ידי האמונה הוא השלימות.

קנז. כשהוצרכה נשמת הבעל שם טוב לרדת לעולם הזה השפל בדורות דעקבתא דמשיחא, והיתה נשמה גבוהה מאוד, נתנו לה 'שישים גבורים' שיסייעו לה, והם הצדיקים שהיו אז. ופירוש הדבר: נשמת הבעל שם טוב שייכת למשה - בחינת הדעת, ולמשיח - פנימיות הדעת, וירידת נשמתו למטה היא המשכת פנימיות הדעת ממש, וכל זה היה בכדי להאיר את הדור בזמן שהחושך כפול ומכופל ומכסה ארץ, ולצורך זה המשיכו בחינת חב"ד, לסייעו בשישים גיבורים שהמשיכו מדות, שזיככו את העולם במדות טובות, ואזי יכלה נשמת הבעל שם טוב לפעול המשכת בחינת הדעת בכל אחד, והצדיקים הנזכרים לעיל הם שישים כנגד ששה מדות, שכל אחד כלול מעשר.

קנח. רש"ג סיפר: ידוע שהאר"י ז"ל היה משיח בן יוסף, ופעם אחת שאלוהו תלמידיו אם יש בכל דור משיח בן דוד, והשיב שישנו ובדור הזה הוא דר בעיר תשב"ץ ושמו שמואל בן אליקים. אחרי הסתלקות האר"י ז"ל הלכו תלמידיו לחפשו בתשב"ץ, ובליל שבת קודש הוכרז מעל בימת בית הכנסת 'היש כאן שמואל בן אליקים' ולא נענו, כי המתפללים חשבו לעצמם שכיון שהשואלים הם בעלי צורה מן הסתם גם המבוקש תלמיד חכם הוא. למחרת ביום שבת קודש המשיכו להכריז, ובתפלת במנחה שאלו 'מי יודע מאדם ששמו שמואל בן אליקים - איזה שיהיה'. 

קפץ אדם אחד ואמר שיש בסוף העיר אדם בשם זה, המתקן מנעלים ישנים ואינו יודע ללמוד ואולי יבקשוהו. הלכו אליו התלמידים ואמרו לו 'האריז"ל אמר שהנכם משיח בן דוד ולא תוכלו להכחיש', ואמר האיש: 'נו, פארפאלין; דער אריז"ל האט מיר ניט געטאן קיין טובה און זיך ניט' [= נו, אבוד; האריז"ל לא עשה לי (בזה) טובה וגם לא לעצמו], ואמר להם תורה בזמן סעודה שלישית ובערב הסתלק לבית עולמו. תלמידי האריז"ל עסקו בקבורתו והעמידו מצבה על קברו וזה לשונה: 'פה נטמן איש תם וישר שמואל בן אליקים', ושלושים אמות סביב לקברו לא מניחים לקבור שום אדם. [סיפור זה שמע ר' ליב מאפצועה מחסיד אחד שראה את המצבה].

קנט. רש"ג סיפר ששאלו פעם את אדמו"ר הזקן, שכיון שהקדוש ברוך הוא משגיח על כולם ויודע את מחשבות הצדיקים והרשעים, ורשעים בחייהם נחשבים למתים טמאים, אם כן הרי הוא חושב גם במקום המיתה והטומאה כביכול, חלילה. והשיב אדמו"ר הזקן, שאף שבאמת הקדוש ברוך הוא יודע הכל, בכל זאת הוא לא מתלבש ונתפס בידיעותיו, אלא הכל גלוי וידוע לפניו בדרך ממילא. 

ובפרטיות יותר: שינוי ופעולה שייך (בעיקר בעולמות 'בריאה יצירה עשייה' וכן) בכלים דאצילות שנעשים נשמה ל'בריאה יצירה עשייה', וכמו שכתוב 'עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ', שזה נאמר על המלאכים המשגיחים על כל הנבראים ומעשה התחתונים פועל בהם ונעשה בהם שינוי, וכמו שאדם הרואה דבר טמא הרי הוא נפגם בכח הראיה, כן הדבר במלאכים שכיון שיודעים מחשבות בני האדם, ובהן גם מחשבות טמאות, נעשה בהם פגם, וכשהמלאכים עולים למעלה הם צריכים לטבול בנהר דינור לנקותם מזה - אולם אצל הקדוש ברוך הוא במחשבתו הקדומה שבה צופה ומביט עד סוף כל הדורות - שם אין הידיעות נוגעות כלל.

ודוגמה קרובה לזה: נשמות דאצילות יכולות להיות בעולם הזה ואין זה נוגע להם כלל אולם לנשמות ד'בריאה יצירה עשייה' זה נוגע, כהשבטים שהיו נשמות דבריאה ולכן היו רועי צאן, שבעבודה זו היו מופשטים מהעולם ודבוקים בקדוש ברוך הוא, ובאם היו בהתלבשות בעולם היה זה מפריע לעבודתם, אולם יוסף היה נשמה דאצילות ולכן גם בהיותו במצרים לא נמנע ממנו להיות בדביקותו בה'. ולכן כשפגשו בו השבטים נאמר 'והם לא הכירוהו', היינו שלא הבינו איך אפשר להיות דבוק בה' גם במצרים. וכן הבעל שם טוב זכה לזה בסוף ימיו, שאף שנשמתו היתה בהיכלות דאצילות, בכל זאת המשיך להשיב דבר לשואליו. ומדוגמה זו נוכל להבין איך מחשבת התחתונים אינה נוגעת כלל למעלה, אלא היא בדרך העברה בעלמא בלבד.

קס. נאמר בזוהר: 'בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזוהר.. יפקון ביה מן גלותא'. פירוש הדבר: על ידי ספר הזוהר מתפרסם גילוי אלוקותו יתברך בעולם, וכל השתלשלות העולמות והדורות הראשונים לא זכו לזה (וזו נחמתינו אף בהיותינו נשמות שפלות מאוד) ובזה יוצאים מהגלות. וכשם שהוא בבחינת עולם כן הדבר בנפש האדם שגם היא בגלות ככתוב 'גלו לאדום שכינה עמהם' (כידוע ליודעי ח"ן), ועל ידי לימוד החסידות יוצאת הנפש מגלותה. 

והיינו, שמלבד הפעולה על האדם כתוצאה מהלימוד שמשתנה ונעשה מהות אחרת, הנה גם בעת הלימוד עצמו שעוסק בענין 'ה' הוא האלוקים' וכיצד אין ההסתר אמיתי אלא 'אני ה' לא שניתי' וכו' - על ידי זה יוצא הניצוץ האלוקי שבנפשו מהגלות. וזהו שאמר ר' הלל שבזמן אדמו"ר האמצעי האט ניט אויסגעפעלט משיח [= לא היה חסר משיח], היינו שמפני גילוי האלוקות הרב שהיה בחסידות של אדמו"ר האמצעי כידוע, לא היה חסר להם דעת באלוקות שזה ענינו של משיח. [ודאי שמשיח יגלה עוד יותר דעת באלוקות ועוד באופן של ראיה, אך בכל זאת להם לא חסר אז].

קסא. נאמר בכתוב: 'וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב', וידוע שפסוק זה מדבר אודות משיח. ויש לפרש שמדבר גם על הבעל שם טוב, כי 'שבט' מורה על המשכה, ו'שבט מישראל' היינו המשכה מישראל הוא הבעל שם טוב ותורתו, ועל ידי זה יתקיים 'ומחץ פאתי מואב' - חכמה ובינה דקליפה (כמבואר בחסידות), שהם נמחצים על ידו.

קסב. רש"ג סיפר שאדמו"ר הזקן אמר, שהוא בקושי יכול לפעול על עצמו להתפלל בבית הכנסת של החסידים, מפני שהחסידים חושבים אודות יחודא עילאה ויחודא תתאה ומחשבות אלו נשארות שם ואינם מסתלקות למעלה, וכן להיפך, שגם מחשבות טמאות חלילה נשארות במקומן ועובדי ה' מרגישים בהן וזה מפריע להם בתפלתם. 

עוד סיפר בענין זה: ר' שלום מהומיל בנה בית חדש וייחד בו חדר לר' הלל מפאריטש, והיה שומר שאף אדם או דברים בטלים לא יכנסו לשם. פעם אחת התפלל שם ר' הלל תפלת מנחה ואמר: 'מיאוס'ע מחשבות זיינען פאראן'! [= יש כאן מחשבות מאוסות!]. בתחילה תמהו בני הבית על כך שהרי החדר נשמר היטב, אך לאחר מכן נזכרו שכשעבר שם פאלקאווניק [= מפקד], פינו עבורו את החדר ושהה שם יום או יותר, ור' הלל חש את המחשבה שחשב שם.

קסג. הבעל שם טוב אמר שערך חוט אחד של ציצית בעצם קיום המצוה בלי שום כוונה, יקר יותר מששת אלפים שנה של עבודת המלאך מיכאל שעומד במסירות נפש ללא שום מחשבות אחרות.

קסד. פעם אחת (לפני המאסר), קודם אמירת אחד מדרושיו אמר אדמו"ר הזקן: 'מי שישמע הדרוש - יהיו לו בנים'. רש"ג סיפר שאכן ראה מאמר שכתוב בראשו 'סגולה לבנים'.

קסה. פעם אחת התבטא אדמו"ר האמצעי: 'הפרי גדל מהענף ולא מהאילן', ושאלו אדמו"ר הזקן האם כוונתו מבן או מבת - בהתכוונו לאדמו"ר הצמח צדק שגדל מענף אדמו"ר האמצעי, ואדמו"ר הזקן היה האילן הגדול.

קסו. אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי ואדמו"ר הצמח צדק היו כנגד הספירות חסד גבורה ותפארת, בדומה לאבות. ידוע שעבודת אברהם היתה מאהבת ה' ועבודת יצחק היתה מיראתו, ויצחק לא הביט ולא למד כלל מעבודת אברהם אביו, ואדרבה ישנה מעלה ביצחק על אברהם שהרי לעתיד לבוא יאמרו דוקא ליצחק 'כי אתה אבינו'. וכן היה ביעקב, מדת התפארת. 

וברבותינו נשיאינו: עבודת ותפילת אדמו"ר הזקן היתה בהתלהבות ודבקות כל כך עד שהתגולל בדביקותו (קייקלען זיך), ולאידך לא שמענו שעבודת אדמו"ר האמצעי היתה כך (עיין לעיל סוף אות קמח), אלא אדרבה באופן אחר לגמרי לפי שורש נשמתו, שהרי בתפילתו עמד כאבן דוממת בביטול במציאות. גם מצינו באדמו"ר האמצעי מעלה על אדמו"ר הזקן, שבעצמו התבטא עליו: 'זיין אהבה ויראה - בין איך אליין מקנא'! [= באהבה ויראה שלו - אני עצמי מקנא!].

היינו שהאהבה ויראה של אדמו"ר האמצעי היו בלי הרגשת עצמו כלל מפני זיכוך גופו, ואף גוטע איד [= אדמו"ר] לא הגיע למדריגתו בעבודת זיכוך הגוף, ועם זאת היה בטל במציאות ולא היה ניכר בגופו מאומה, כמדריגת יצחק. [אף שודאי שחסידות קיבל מאדמו"ר הזקן אך לא את דרך עבודתו]. ואדמו"ר הצמח צדק היה כיעקב אבינו, מדריגת התפארת הכוללת חסד וגבורה (מדריגות אברהם ויצחק), היינו שרוב עבודתו היתה כאדמו"ר הזקן ומיעוטה כאדמו"ר האמצעי, שהיה גם משורר בתפילתו.

קסז. אדמו"ר שליט"א [הרבי הרש"ב] סיפר שאדמו"ר הצמח צדק אמר אודות אדמו"ר האמצעי, שבאם יחתכו את בשרו לא יזוב ממנו דם אלא חסידות.. רש"ג שמע מר' אברהם מזעמבין שאדמו"ר הצמח צדק אמר כך: 'דער שווער איז געווען א מלאך אלקים; אז מ'וואלט עם שניידן די אברים - וואלט ניט גיין בלוט נאר חסידות' [= חמי היה מלאך אלוקים; אם היו חותכים את אבריו - לא היה יוצא דם אלא חסידות].

ופירש ר' אברהם שהתואר 'מלאך אלוקים' אינו על נשמתו כי נשמתו גבוהה ממלאך, אלא הכוונה היא שהגוף והנשמה הם בערך זה לזה וגופו לא הסתיר על נשמתו, בדומה למלאך שאין החומר שבו מסתיר לצורתו, וגופו היה ניזון מאלוקות ממש, וכשכתב חסידות היה דופק ידו טוב יותר (עיין לעיל אות קמה; קסו), כי היד הגשמית קיבלה חיות מאלוקות. וזהו שאמר שבאם היו חותכים את בשרו היה יוצא חסידות.

קסח. ר' אבא [פערסאן] סיפר שר' זאב ווילענקער אמר, שכשהיה פעם אחת בחדר שני של אדמו"ר הזקן בעת שלמד שם - הונח אז אצלו ש'אין עוד מלבדו', ורשימו מזה נשאר לו כל ימי חייו. וביאר רש"ג, שמצד גילוי השכינה ממש שהיה בבית המקדש כשבאו להשתחוות, הונח אז אצלם ש'הוא לבדו ואין זולתו', אלא שצריך להיות כלי לקבל זאת.

קסט. ר' מרדכי יואל דוכמן סיפר: ר' אייזיק מהאמליע הביא לאדמו"ר הזקן דרשה-גישאנק [= דורון דרשה] - פרשיות של ר' שאול סופר ואדמו"ר הזקן הביט בהם ואמר: 'ליכטיג, ליכטיג' [= מאיר, מאיר]. עוד סיפר, שפעם אחת הביאו לר' אייזיק האמליער מזוזות מר' שאול והביט בהן ואמר: 'זיי זיינען זייער ליכטיג; איך האב מורא אריינלייגען זיי אין הישאנקעס' [= הן מאוד מאירות; אני ירא לשים אותן במזוזת הדלת] והניחם במגירה.

קע. ר' חיים מוואלאזין שלח שליח לאדמו"ר הזקן בשאלה, שהנה כתוב בגמרא (וברש"י) שכדי לשמר את התבואה צריכים לערב בה 'קב חומטין' ש'משמרת את הפירות מלהתליע', ואדמו"ר הזקן כותב בזה ש"קב חומטין" הוא תורת החסידות, ותמוה לו שהרי מידת הקב היא מעט מזעיר (חלק אחד ממאתיים), ואם כן צריכים ללמוד מעט חסידות ומדוע לומדים כה הרבה. והשיב לו אדמו"ר הזקן, שאת קב החומטין לא צריכים להניח בתבואה אלא לערב אותו בה ובאם הוא אינו מעורב לא יועיל, וכן הוא בנמשל, שאת תורת החסידות צריכים דוקא לערב בתורת הנגלה, ומלאכת העירוב דורשת זמן רב.