הרבי מסביר: למה מקפידים לקבל 'סמיכה' לפני החתונה?

למה ישנה הקפדה יתירה לקבל תעודה הסמכה לרבנות לפני החתונה בדווקא? בשיחה שנאמרה בעת ה'קבלת פנים' של החתן התמים ר' משה פסח שי' גולדמן, בב' דראש חודש כסלו תשי"ג, ביאר הרבי באריכות על פי פנימיות העניינים את השייכות בין הסמיכה להוראה ובין הנישואין, שבשלה נהוג לקבל תעודת סמיכה קודם החתונה • מובא בליקוטי שיחות חלק א', 'פרשת תולדות' • לקריאת השיחה

•••

הטעם לקבלת הסמיכה קודם הנישואין

בשיחה שנאמרה בעת ה'קבלת פנים' של החתן התמים ר' משה פסח שי' גולדמן, בב' דראש חודש כסלו תשי"ג, ביאר הרבי באריכות על פי פנימיות העניינים את השייכות בין הסמיכה להוראה ובין הנישואין, שבשלה נהוג לקבל תעודת סמיכה קודם החתונה:

'כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר סיפר, שלפני נישואיו נצטווה מפי אביו הרבי (מוהרש"ב) נ"ע ללמוד ולקבל סמיכה להוראה (איסור והיתר). לפי המשתמע מסגנון הסיפור נצטווה גם הרבי (מוהרש"ב) נ"ע לפני נישואיו מפי אביו (הרבי מוהר"ש) לקבל סמיכה. באחד ממכתביו של הרבי מוהר"ש לבנו הרבי מוהרש"ב נ"ע מהתקופה ההיא הוא מתארהו בתואר: 'בני הרב'. מסיפור זה מובן שקיים יחס בין ההוראה לנישואין והיא מהווה הכשרה להם.

עניינה של ההוראה הוא פסק ההלכה - דין אמת לאמיתו. כל הסברות והדעות השונות בתורה הן אמיתיות, וכלשון רבותינו ז"ל: 'אלו ואלו דברי אלוקים חיים'. אבל יתרונן של ההלכות הוא שהן אינן אמת בלבד. הן - 'אמת לאמיתו'. מעלתן היא שאינן רק 'דברי אלוקים חיים'. אלא כמאמר רבותינו ז"ל 'והוי' עמו - שהלכה כמותו', שורש ההלכות הוא משם הוי'. אדם שנון ומפולפל יכול, אמנם, להשכיל סברות טובות, דברי אלוקים חיים, אלא שהן ארעיות ויש מקום לסברות אחרות המערערות אותן. פסק הלכה, לעומת זה הוא נצחי וקיים לעד. על הדיין להיות מוכן להיתקל בסברא הנוגדת את ההלכה, ולמרות זאת לפסוק בהתאם לפסק ההלכה. זה כוחה של הלכה, שאינה ניתנת לערעור, היא ענין קיים, אמת לאמיתו.

וזו משמעות המשנה: למה מזכירין דברי יחיד - הרי אין הלכה כמותו? ומתרצת המשנה - לפי פירוש אחד - שלולא הייתה נזכרת במשנה דעת היחיד, היה עלול להופיע מישהו בסברא הנוגדת את ההלכה ולנסות לדחות על ידה את ההלכה. אך דברי היחיד, שהוזכרו במשנה באים להורות שכבר הועלתה סברא כזו ולמרות זאת אין ההלכה כמותה. ולפי זה תתבהר השייכות של הוראה לנישואין, משום שהנישואין - עניינם כמו ההלכה: בנין נצחי, בנין עדי-עד.

ביאור הנזכר לעיל ביתר פירוט: עניני וצרכי האדם חלוקים, באופן כללי, לשלשה סוגים: מזון; לבוש ובית. יתרונו של הבית הוא בתמידיותו. בכמה מקומות מבואר השוני בין לבוש לבית, שהלבוש הוא תשמיש זמני. יתכן אמנם מלבוש טוב, אך הוא לשעתו בלבד, לעומתו הבית הוא תשמיש תמידי, וכביטוי השגור - בנין עדי-עד. היות וכל עניני העולם - מופיעים בתורה ומקור מציאותם הוא בתורה, הרי 'אסתכל באורייתא וברא עלמא', משתקפים גם בתורה בחינות הלבוש והבית.

הסברות הן בדוגמת לבושים, הן טובות ומועילות לשעתן ופועלות הפעולה רצויה, גם על ידן מתקיימת מצוות תלמוד תורה, ויתר על כן: רק כך הוא סדר הלימוד, אלא שהן עלולות להסתר אחר כך. מאידך פסקי הלכות הם כעניין הבית - דבר תמידי.

ולפי זה יובן ביתר בירור הצד השווה שבין נישואין, בנין בית בישראל, לסמיכות הוראה: שניהם הם כעניין הבית. המשותף שבין נישואין להוראה - כשם שהוא באורח כללי, כן הוא מתבטא בפרטי ענייניהם, כדלהלן: ההוראה תלויה בגיל של ארבעים שנה, על יסוד מאמר רבותינו ז"ל 'לא קאים אינש אדעתא דרבי' עד ארבעין שנין'.

בתופעה דומה אנו נתקלים בנישואי יצחק ורבקה - הנישואין הראשונים המסופרים בתורה - 'ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה'. זה תוכן הנאמר במדרש ומובא ברש"י, שלפני נישואי יצחק, כתב לו אביו שטר דייתיקי ומסר לו כל נכסיו. ואפשר להסביר זאת בעניין של 'קאי אדעתא דרביה': יצחק קלט בנפשו את כל עניני אברהם רבו ועם היותו 'קאי אדעתא דרביה' - באו הנישואין.

ועל פי האמור יש להסביר את טעם המנהג של השתדלות לקבלת סמיכות להוראה לפני הנישואין - כי כשם שהתהוות העולם בכלל היא באמצעות התורה כמאמר 'אסתכל באורייתא וברא עלמא' כן עולמו הפרטי של כל אחד מתהווה על ידי ההסתכלות בתורה כנזכר לעיל - ומשום כך נהוג שהחתן עולה לתורה לפני נישואיו - ולכן העומד להקים בית בישראל, ב'עולם'. עליו להקדים בנין בית בתורה והיינו - ההוראה, ועל ידי הקמתו בית בתורה, הוא בונה ומקים את ביתו ב'עולם' - בנין עדי עד, בדור ישרים יבורך'.