מהי הדרך הנכונה לתחושת המרירות בדורנו? • דברים ברורים

בדורנו ישנה תהיה במקצת, האם התחושה והרגש של מרירות, המבוארים בספר ה'תניא' כנחוצים במאוד ל'עבודת התפילה', שייכים ליישום גם בזמננו. המשפיע הרב שלמה זלמן לנדא בדברים ברורים על הכרחיות המרירות בתקופתנו ועל הדרך הנכונה לזה • הדברים מובאים מתוך פאנל 'התבוננות בחסידות בתפילה' שהתקיים בי"א ניסן תשפ"ב, בהמשך לכתבה שפורסמה באתרנו על חשיבות המרירות • לקריאה

•••

יש כאלו ששואלים האם 'עבודת התפילה' מתוך מרירות שייכת גם היום.יש לדעת שהרבי מלך המשיח דאג שידפיסו את ספר ה'תניא', ובמילא אין עניין שכתוב ב'תניא' שלא שייך אצלנו. 'התורה הזאת לא תהא מוחלפת'. הכל שריר וקיים. גם בשנת תש"נ הרבי התאונן שיש כאלו שלא חונכו לומר תהילים בדמעות שליש, וכן בשיחת ט"ו שבט תשנ"ב מעורר הרבי על חשיבות עבודת המרירות וכו'. ולכן ברור שעל אף שעיקר עבודת השם צריכה להיות מתוך שמחה, ואצל חסידים זה תמיד תופס את המרכז. אך כמובן שנדרש להתעסק בעבודת המרירות, שהיא ההקדמה לשמחה האמיתית.

אך כל אחד צריך להתאים את הדברים לפי הנוסח שלו, להרגיש מה מתאים לנפש שלו. כמובן שמרירות נדרש מכולם, אבל כמה ואיך בדיוק, זה משתנה לפי סגנונות ואופי של בני אדם. אם הנפש הבהמית מתגברת אצל האדם, אז בפירוש הרבי שליט"א כותב ב'אגרות קודש' שהוא צריך לעסוק במרירות, והמרירות עצמה מביאה לשמחה. אם הנפש הבהמית מתגברת, אז המרירות שוברת אותה! וכשנשברת הבהמה, מתגלה הנפש האלוקית.

כדי לדאוג לזה שהמרירות תביא לשמחה ולא תגלוש לעצבות חלילה, אז צריך להתבונן בגדולת השם ולחשוב על כך שחטאתי למלך מלכי המלכים, ובמילא יש רצון לחזור שוב ולהיות קרוב אליו, שאז היא השמחה האמיתית. זה כמו אדם שאבד לו יהלום, אך הוא לא מבין ביהלומים, אז זה לא יפריע לו כל כך. כך דווקא כשמתבוננים בגדולת השם, מרגישים את הכאב הגדול בריחוק ממנו, ובמילא זה יגרום לשמחה וקירוב חזרה אליו. לא אומרים שאנחנו לא בסדר, אומרים שאנו צריכים להיות יותר טובים.