פולמוס מרתק בין הרבי והאדמו"ר מ'תולדות אהרן' על התפילה

'שיח שרפי קודש': אנו מגישים שיחה מרתקת של הרבי מלך המשיח עם האדמו"ר של חסידות 'תולדות אהרון' הרב אברהם יצחק קאהן זצ"ל, בעניין עבודת ה' כהכנה לתפילה ובתפילה בעת ביקורו בחצרו של הרבי שליט"א בכ"ו שבט בשנת תשכ"א • למה מוכרחים ללמוד חסידות לפני התפילה? איך אפשר 'להיות בעולם האצילות' בזמן התפילה? מדוע תפילתו של המגיד ממעזריטש התארכה יותר מחבירו? • לשיחה המלאה

•••

האדמו"ר מ'תולדות אהרן' סיפר על התלמידים אצלו שמתפללים בפירוש המילות, מתוך חיות והתלהבות גדולה, ואמר, שמקיימים דברי אדמו"ר הזקן בספר ה'תניא' (אגרת הקודש סימן א') בנוגע לתפילת הציבור, שיש 'להאריך בתפילת השחר ערך שעה ומחצה', והוסיף לספר שהתלמידים משכימים בשעה הרביעית לפנות בוקר, ולומדים שלש שעות ואחר כך מתפללים בהתלהבות וכו'.

א]

הרבי: מה לומדים לפני התפילה?

האדמו"ר מתולדות אהרן: גמרא עם פירוש רש"י ותוספות.

הרבי: ומה עם לימוד תורת החסידות? - כשם שיש סדרים קבועים ללימוד הנגלה, כך צריך לקבוע זמן מסויים במשך היום ללימוד חסידות. (והוסיף בבת-שחוק:) אינני אומר שילמדו דוקא חסידות חב"ד - אף שזהו דבר חשוב ביותר, כמובן - העיקר הוא שילמדו תורת הבעל שם טוב ותלמידיו.

האדמו"ר מתולדות אהרן: יש גם שיעור של 10-15 רגעים ללימוד החסידות. (והוסיף:) איתא בספר עטרת צבי שעל ידי לימוד גפ"ת [= גמרא, פירוש רש"י, תוספות] קודם התפילה נעשים מוחו ולבו זכים ביותר.

הרבי: זיכוך הלב והמוח הוא רק כמו זיכוך הכלי, שזוהי הכנה שיוכלו אחר כך להכניס איזה דבר בהכלי, ובאופן שלא זו בלבד שהכלי לא יהיה מעלים ומסתיר, אלא אדרבה וכו', ועל דרך זה בנוגע לזיכוך הלב והמוח שנעשה על ידי לימוד הנזכר לעיל, שזהו רק הכנה שאחר כך תוכל להיות ההבנה וההשגה באופן טוב יותר; אבל נוסף על זיכוך הכלי, צריכים גם ללמוד קודם התפילה עניין המבאר גדלות הבורא.

וכמו שכתב הרמ"א (סימן צ"ח) שקודם התפילה צריך להתבונן בגדלות הא-ל וכו', ועל ידי זה יבוא לאהבתו ויראתו, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה 'היאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהם חכמתו וכו''.

וכיוון ש'התבוננות' פירושה הבנה והשגה, הרי צריכים ללמוד גם חלק התורה שבו נתבארו עניני גדלות הבורא - פנימיות בתורה, תורת החסידות, ולאחרי שלומדים ענינים אלו קודם התפילה, אזי בשעת התפילה, ש'היא שעת הכושר לכל אדם.. להעמיק דעתו בגדולת אין סוף ברוך הוא כו'' (תניא פרק י"ב), יש לו במה להתבונן, וההתבוננות תתקבל אצלו בטוב יותר.

ומפורש להדיא ב'שולחן ערוך' הלכות תפילה: 'כך היו עושים חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומכוונין בתפילתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות וכו'', וכיון שעניין זה הובא ב'שולחן ערוך' הלכות תפילה, הרי זה שייך לכל אחד ואחד, והיינו על ידי ההתבוננות בגדלות הא-ל וכו', לאחרי הקדמת לימוד ענינים אלו שנתבארו רק בספרים שעוסקים בחלק הדרוש והסוד שבתורה.

ב]

האדמו"ר מתולדות אהרן: בעת התפילה צריכים להשקיע את כל הכחות שתהיה הדביקות והתקשרות להקדוש ברוך הוא, מבלי לערב בזה עוד עניין, איזה שיהיה, ואילו עניני דרוש וכדומה - טוב ללמוד אחר התפילה, אבל קודם התפילה, הרי המחשבה בזה תבלבל ותמנע מהדביקות הראויה בעת התפילה, שאז צריכים להתבונן רק בפירוש המילות. ובכלל, הרי זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד (שבת י,א), ובעת התפילה העיקר להידבק בהשם יתברך, ועל ידי זה עושים כל ההמשכות והייחודים, ואחר כך הוא הזמן דתורה.

הרבי: בכלל יש חילוק בין תורה ותפילה, שהתפילה היא בנוסח שוה בכל יום, כהנוסח שסידרו אנשי כנסת הגדולה, שאין לגרוע ממנו ואין להוסיף עליו, ואותו הנוסח בדיוק שאומרים ביום א', חוזרים ושונים ביום ב', ומשלשים ביום ג'; מה שאין כן בתורה צריך להיות עניין של התחדשות דווקא, כדאיתא בזוהר: 'לאפשא לה בכל יומא' (חלק א' יב,ב), שבכל יום ויום צריכים להוסיף בעצם ענין הלימוד: היום לומד משנה זו או פרק זה, ומחר צריך ללמוד משנה חדשה או פרק חדש, וכן בכל יום ויום צריכים להוסיף על מה שלמד ביום שלפניו.

אמנם, גם בתפילה שהיא בכל יום באותו נוסח, יכולה וצריכה להיות הוספה באופן אמירת תיבות התפילה - הן בהחיות וההתלהבות, והן בהבנת פירוש המילות, והיינו, שאין להסתפק באופן הבנת פירוש המילות ביום זה, אלא למחרת צריך להוסיף בזה, כל אחד כפי יכולתו, שהרי בכל עניין ישנם ד' פירושים, על דרך הפשט, הרמז הדרוש והסוד, ובמילא אין להסתפק בהבנת פירוש המילות על פי הפשט בלבד, אלא צריך להוסיף ולהבין גם על פי הרמז והדרוש והסוד.

האדמו"ר מתולדות אהרן: השינוי בכל יום הוא במידת החיות וההתלהבות, וכפי שרואים במוחש שאין דומה החיות מיום א' לחבירו, אלא בכל יום נעשה חיות והתלהבות חדשה, אבל עצם ההתבוננות צריכה להיות רק בפירוש המילות, בכדי להדבק ולהתקשר עם השם יתברך.

הרבי: על פי זה, הרי גם בתורה יוכל ללמוד כל ימי חייו רק משנה אחת, ובכל פעם יהיה הלימוד בחיות והתלהבות חדשה, ובוודאי אין הדין כך, אלא כמו שכתב רבינו הזקן בהלכות 'לתמוד תורה' (פרק א' הלכה ד') - פסק הלכה בנגלה דתורה - ש'כל נפש צריכה לתיקונה לעסוק בפרדס.. עד שישיג וידע כל מה שאפשר לנשמתו להשיג מידיעת התורה, הן בפשטי ההלכות, הן ברמזים ודרשות וסודות", ובלשון ה'תניא' (פרק ד'): 'כפי יכולת השגתו ושורש נפשו למעלה'. וכן הוא בעניין התפילה - שאינו יכול להסתפק במה שהבין אתמול הפשט בפסוק זה או במזמור זה, ולהישאר על עמדו ('בלייבן שטיין'), כי אז הרי זה כמו מי שלומד כל ימי חייו רק פירוש המילות בתורה, ולא יותר.

מובן, שמי שאין ביכלתו להבין יותר מפירוש המילות, לא תובעים ממנו יותר; אבל מי שיש באפשריותו לידע ולהבין יותר, אינו יכול להסתפק בפירוש המילות בלבד. ועל דרך שמצינו בגמרא (כתובות ס"ז,א) אודות נקדימון בן גוריון, שאף על פי שנתן לצדקה סכום גדול ביותר, לא יצא ידי חובתו, כיון ש'כדבעי ליה למיעבד לא עבד', היינו, שהנתינה לא היתה לפי ערך יכולתו. וכשם שהדברים אמורים בנוגע לרכוש גשמי, כן הוא בנוגע לרכוש רוחני - שכאשר יכול להבין גם חלק הדרוש, אינו יכול להסתפק בחלק הפשט בלבד, ועל דרך זה בנוגע לפירוש המילות.

וכיון שלאחרי התפילה הרי הוא לומד גמרא, קל-וחומר וגזירה-שוה וכו', ויורד לעומק השכל על ידי העיון במהרש"א, מהר"ם שיף ושאר המפרשים, הרי מוכח שיש לו יכולת להבין יותר מפירוש הפשוט בלבד, ואם כן, צריך לנצל אפשריות זו גם בענין התפילה, ואינו יכול להסתפק בידיעת והבנת פירוש המילות על דרך הפשט בלבד.

ומטעם זה צריכה להיות הוספה גם באופן ההתבוננות בגדלות הבורא: אף שבהיותו בן י"ג שנה חלה עליו כבר המצוה והחובה להתבונן בגדולת הבורא (כשם שמחוייב בכל דיני ה'שולחן ערוך'), הרי אין זה דומה לאופן השגתו כשנעשה בן י"ח שנה, שאז השגתו גדולה יותר, כיון שניתוספו לו כמה וכמה ידיעות בתורה, ולא יתכן שבהיותו בן י"ח שנה ילמד באותו אופן כמו בהיותו בן י"ג שנה בלבד. ועל דרך זה צריך להוסיף בזה - 'לאפשא לה' - מיום ליום.

ג]

האדמו"ר מתולדות אהרן: איתא בספר 'סור מרע ועשה טוב', שבעת התפילה צריכים להסיר ממחשבתו כל העניינים, אפילו ענייני תורה, ולחשוב רק בעניין הדביקות בה', ומה חסר לו כשאומר בתפילה 'ולגדולתו אין חקר', או 'זה א-לי ואנוהו', ומתבונן בפירוש הפשוט - הרי מזה יבוא לידי התפעלות ודביקות, ולא צריכים יותר מזה.

הרבי: אדרבה: אם מהפירוש הפשוט יבוא לידי התלהבות - הרי כשידע גם הפירוש על דרך הדרוש, אזי יבוא לידי התלהבות גדולה יותר! ולדוגמא: בפסוק 'זה א-לי ואנוהו', ישנו פירוש השל"ה (ב'עשרה מאמרות' מאמר ראשון): 'כשזה א-לי.. מצד השגתי וידיעתי, אז ואנוהו, מלשון אני והו, רצונו לומר אני והו דבוקים יחד כביכול', והיינו, שמלבד פירוש המילות על דרך הפשט, 'לשון נוי, אספר נויו כו'', אבל באופן שהוא ('א-לי') נמצא ('כ'ווייס וואוּ'..) ברקיע השביעי.. ניתוסף פירוש פנימי יותר - שהאדם המתפלל נעשה דבוק יחד עם הקדוש ברוך הוא. ומובן, שכאשר לומד פירוש זה, ואחר כך מתבונן בזה בתפילה, אזי יבוא לידי התפעלות גדולה ונפלאה.

ועל דרך זה בפסוק 'שירו לה' שיר חדש': לכאורה צריך להבין, מהו הפירוש 'שיר חדש', ומהו הצורך ב'שיר חדש', ולמה לא יכולים להסתפק בה'שיר' שישנו עד עתה? והעניין בזה: יש 'שירה חדשה' - לשון נקבה, ויש 'שיר חדש' - לשון זכר, והחילוק ביניהם - ש'כל השירות לשון נקבה, חוץ משירה דלעתיד דלשון זכר, כלומר, שהנקבה יש לה צער לידה, אף כל הנסים יש אחריהם צער, חוץ מלעתיד, שאין אחריה צער' (מכילתא 'בשלח') - גאולה שאין אחריה גלות.

ועל פי זה, כאשר יהודי מתפלל עתה, בזמן הגלות, ואומר 'שירו לה' שיר חדש', הרי הפירוש בזה הוא - שבאפשריותו להעמיד את עצמו ('זיך אַוועקשטעלן') במצב של גאולה, והיינו, שאינו צריך להמתין עד זמן ביאת משיח, אלא ניתן לו הכח לצאת ממעמד ומצב של גלות ולהתעלות למעמד ומצב של גאולה. ואם כן, כאשר לומד ענין זה קודם התפילה, ואחר כך כשאומר פסוק זה בתפילה מתבונן בפירוש פנימי זה - אזי יבוא להתפעלות גדולה.

ועל דרך זה בפסוק 'ישמח ישראל בעושיו': הפירוש הפשוט בפסוק הוא שיהודי שמח בהקדוש ברוך הוא שעשהו. אבל כאשר מתבונן בזה, מתעוררת אצלו קושיא: למה נאמר 'ישמח' לשון עתיד, ו'עושיו' לשון רבים? והביאור בזה: 'עושיו' לשון רבים - קאי על 'עולם הזה הגשמי המלא קליפות וסטרא אחרא שנקראים רשות הרבים וטורי דפרודא' (תניא פרק ל"ו), (על דרך מה שכתוב 'נעשה (אדם)', לשון רבים, שנותן 'פתחון פה למינים' לומר שיש שתי רשויות חס ושלום, 'והרוצה לטעות יטעה').

וכיון שלעתיד לבוא הנה גם הסטרא אחרא תתהפך לטוב וקדושה, הנה על זה נאמר 'ישמח (לשון עתיד) ישראל בעושיו', בביאת משיח. ואומרים להאדם, שידע, שאינו צריך לחכות עד אז, אלא גם עתה, בזמן הגלות, ביכולתו להמשיך עניין זה ושמחה זו, כמו שיהיה לעתיד לבוא.

וכן הוא בנוגע לפירוש כל פסוק ופסוק, וכדאיתא בכתבי האריז"ל ('שער הגילגולים', הקדמה י"ז) שבכל פסוק ופסוק ישנם ריבוי פירושים בכל ד' חלקי פרד"ס התורה, ויש ביכלתו של כל אחד ואחד ללמוד ולידע אותם, שהרי פירושים אלו נמצאים בספרים הנדפסים ויכולים לקנותם ולעיין בהם. וכיוון שכן, הרי כאשר ישנה אפשרות שאברך צעיר או מבוגר ידע ויבין פירוש המילות (נוסף על הפירוש הפשוט) גם על פי הדרוש והסוד, ועל ידי זה יבוא לידי התלהבות והתפעלות גדולה יותר - היתכן שימנעו זאת מהם?!

ד]

אחד הנוכחים אמר, שאיתא בספרים, שכאשר מתפללים סתם, אזי פועלים את כל הענינים שהתפילה צריכה לפעול. 

ואמר הרבי: במה דברים אמורים - במי שאינו יכול ללמוד ולכוין כו', או כאשר אין לו זמן לכוין כו', שאז מתפלל בכוונה סתם, ופועל כל העניינים; אבל מי שיכול ללמוד ולכוין כו', אינו יוצא ידי חובתו בלאו הכי, וכנזכר לעיל מדברי הגמרא אודות נקדימון בן גוריון, שאף שנתן צדקה יותר ממה שנתנו אחרים, מכל מקום, 'כדבעי ליה למיעבד לא עבד'.

וכאמור לעיל, שאין דורשים יותר מכפי כוחם; מי שאינו יכול להבין יותר - לא דורשים ממנו אלא רק פירוש המילות הפשוט, אבל מי שביכולתו להבין יותר - וכנזכר לעיל שההוכחה לכך היא מאופן לימוד הנגלה - דורשים ותובעים ממנו גם הבנה והשגה זו, וכאמור, שעל ידי זה תהיה גם ההתלהבות שלו גדולה יותר. זאת ועוד: עניין ההתלהבות בתפילה באופן ש'כל עצמותי תאמרנה' הוא לא רק בנוגע לאברי הגוף, שיתנענע בגופו, יספק בידיו וירקע ברגליו, אלא כל חלקי האדם צריכים להתפלל, גם המוח שבראש, וכל חלקי המוח.

ואם מכוין רק פירוש המילות על דרך הפשט, ואינו מתעמק להבין גם על דרך הדרוש כו', נמצא, שיש חלק מסויים במוחו - מציאות דבר הנמצא במוח שבראש, כדמוכח מזה שמשתמש בו בשעה שלומד ענין בנגלה דתורה - שאינו משתמש בו בעת התפילה, ואם כן, חסר אצלו בעניין 'כל עצמותי תאמרנה', כיון שחלק מסויים במוח (השייך לחלק הדרוש כו') אינו מתפלל, אלא הוא יָשֵן.. ולמה יִישן ולא יתפלל?! - הרי גם הוא צריך להתפלל!

ה]

הרבי: עניין זה (שאין להסתפק בפירוש המילות על דרך הפשט, אלא צריך לידע גם הפירוש על דרך הדרוש וכו', ועל ידי זה יתווסף בהתלהבות כו') מוכח גם מסדר התפילה גופא: לכאורה, מהו תוכן החילוק בין חלקי התפילה: הודו לה', פסוקי דזמרה, ברכות קריאת שמע, קריאת שמע ושמונה עשרה - על פי דבריכם (שהשינוי בכל יום הוא רק במדת החיות וההתלהבות, אבל ההתבוננות צריכה להיות רק בפירוש המילות, בכדי להדבק ולהתקשר עם השם יתברך), הלא די באמירת פסוק אחד בהתלהבות, שבזה נדבק בהשם יתברך, ומהו הצורך בכל שאר חלקי התפילה, ומה ניתוסף על ידם?!

והרי בוודאי יש שינויים וחילוקי מדריגות בחלקי התפילה - שבאמירת הודו לה', עדיין לא תהיה הדביקות בהשם יתברך כמו הדביקות שעל ידי אמירת פסוקי דזימרה, ברכות קריאת שמע, קריאת שמע ושמונה עשרה. וכמובן גם מפרטי ההלכות בנוגע לעניית אמן וכיוצא בזה באמצע התפילה, שיש חילוק אם עומד בחלק התפילה דהודו ופסוקי דזימרה, או שעומד בברכות קריאת שמע וקריאת שמע ועל אחת כמה וכמה בשמונה עשרה, ואם היה בתכלית הדביקות תיכף באמירת הודו, לא היה רשאי להפסיק ולענות, כמו בשמונה עשרה.

וכללות העניין בזה - כידוע שד' חלקים שבתפילה הם כנגד ד' עולמות אצילות, בריאה, יצירה, עשיה: הודו עד ברוך שאמר - עולם העשיה; פסוקי דזמרה - עולם היצירה; ברכות קריאת שמע וקריאת שמע - עולם הבריאה, ושמונה עשרה - עולם האצילות. ולכן, כשאומר הודו, הרי הוא עדיין בעולם העשיה, ואחר כך עולה לעולם היצירה ועולם הבריאה, ועד שמגיע לשמונה עשרה, שאז נמצא בעולם האצילות, ששם 'איהו וחיוהי חד כו'', ובלשון הגמרא: 'כעבדא קמי מריה', ולכן צריך להיות בתכלית הביטול כו'.

ומובן, שכאשר המתפלל יודע זאת - לא רק ידיעת התיבות עשיה יצירה בריאה ואצילות כשלעצמם, מבלי לידע ולהבין מאומה בענין זה, מלבד העובדה שישנה מציאות כזו, אלא הוא לומד ויודע ומבין פרטי העניינים בזה, הנה כאשר מתפלל ומגיע ל'ברוך שאמר' ויודע שעולה עכשיו לעולם היצירה, ובברכות קריאת שמע עולה לעולם הבריאה, ובשמונה עשרה עולה לעולם באצילות - אזי התפילה היא באופן אחר לגמרי. ולימוד זה צריך להיות קודם התפילה דוקא, ולא די בהלימוד בזמנים אחרים, כי, דוקא כאשר לומד עניינים אלו קודם התפילה, הרי זה פועל ומשפיע על התפילה באופן היותר נעלה.

ו]

הרבי: כ"ק מורי וחמי אדמו"ר סיפר פעם סיפור ארוך אודות 'הרב המגיד': קודם שנעשה תלמיד של הבעל שם טוב, היה הרב המגיד גאון גם בנסתר דתורה, והיה מתפלל עם כוונות האריז"ל, והיה לו חבר שגם הוא עסק בעניינים אלו. ולאחרי שהרב המגיד נעשה תלמיד הבעל שם טוב, אירע שנפגשו יחד, וכשעמדו להתפלל, סיים חבירו תפילתו משך זמן לפני הרב המגיד, ושאל אצלו חבירו לפשר הדבר, באמרו: הרי פעם היינו מתפללים ביחד, ומסיימים באותו זמן, ומה נשתנה עתה?

חבירו של הרב המגיד היה נוהג לעסוק בלימוד התורה במשך רוב השנה, וזוגתו ניהלה את העסק, ורק פעם בשנה היה מתבטל מלימודו במשך כמה שבועות, ונוסע ללייפציג אל ה'יריד' כדי לקנות סחורה, ואחר כך היה חוזר לביתו וממשיך לעסוק בתורה. ושאלו הרב המגיד: למה עליך לבטל זמן ולנסוע ללייפציג - הרי מוטב שתתבונן בהנסיעה, ותחשוב שהיום הנך פה, ומחר הנך שם, עד שתחשוב שהנך בלייפציג, ואחר כך תתבונן ותחשוב במהלך הנסיעה בחזרתך לביתך, וכך תערוך את הנסיעה במשך זמן קצר ביותר.

כאשר החבר שמע זאת, הביט עליו בתימהון, ואמר: ר' בער, לא ידעתי שאתה בטלן גדול כל כך! מה תועיל מחשבתי - הרי עלי להיות בלייפציג בכדי להביא משם את הסחורה בפועל ממש! וענה לו הרב המגיד: כן הוא בנוגע לענין הכוונות בתפילה: לא מספיק רק לחשוב ולכוין כעת הנני בעשיה או ביצירה וכו', אלא צריכים להיות שם בפועל, כדי להביא את ה'סחורה'.. ובשביל זה דרוש זמן ארוך יותר.

וכיון שצריכים להיות שם - הרי האפשרות לזה היא רק כאשר לומדים ויודעים מה זה אצילות בריאה יצירה ועשיה (וכאמור, לא רק לידע שיש מציאות כזו, מבלי לידע מאומה מהו עניינו של העולם, ומהו הפירוש 'להיות שם').. צריך לידע איפוא ש'לא בשמים היא', ולכל אחד ואחד שייך הלימוד בעניינים אלו, ובפרט לאחרי שנתבארו הדברים על ידי הבעל שם טוב ותלמידיו באריכות הביאורים, על ידי משלים ודוגמאות וכו', וכבר נדפסו בספרים, וצריך רק ללמוד ולעיין בהם.

נדפס בספר 'התוועדויות' חלק ל' עמוד 317.