תוויות

אברהם מייזליש אברהם מן אברהם פריז אברהם שמואל בוקיעט אגודת חסידי חב"ד אגף אירועים - לחלוחית גאולתית אגף הוצאה לאור - לחלוחית גאולתית אגף המדיה - ארגון לחלוחית גאולתית אגף פעילות - לחלוחית גאולתית אגרות קודש אדמו"ר האמצעי אדמו"ר הזקן אהבה אהבה ויראה אהבת ישראל אהרן יעקב שווי אודיו אוכל אונייה אוסטרליה אופנה אור יהודה אוריאל צימר אחדות אחדות השם איטליה אילת אין רע יורד מלמעלה אינטרנט איסורי תורה איסלאם איסר שפרינגר אלול אלוקות אלי ויזל אליהו חיים אלטהויז אליהו קוק אלימלך צוויבל אלמנה אלעזר קעניג אמונה אמירת תחנון אמת אפרים אליעזר יאלעס אפרים וולף אפשערניש ארגון לחלוחית גאולתית ארי הלברשטם אריאל שרון ארץ ישראל ארצות הברית אשדוד אשה אשכנזים אשקלון אשר גרשוביץ אשר פרקש אתכפיא אתר חב"ד און ליין אתר חב"ד אינפו אתר חב"ד פדיה אתר לחלוחית גאולתית ב' אייר ב' ניסן באר שבע בדיקת חמץ בורא העולם בחורי ישיבה בחורים ביטול ביטחון בין הזמנים בינוני בית המקדש בית חב"ד בית כנסת בית ספר למלאכה בית שמש ביתר עילית בן ציון שם טוב בן ציון שמטוב בנות בני ברק בנימין גנדל בנימין נתניהו בנימין קליין בנציון שמטוב בעל מנגן בעל עסק בעלי חיים בערל לאזאר בר מצווה ברוך בועז יורקוביץ' ברוך נחשון בריאות ברית מילה ברכת המזון בשורת הגאולה ג' תמוז גאווה גאולה גבאים גבר גדולי ישראל גדליהו אקסלרוד גוי גזירת המשקה גיהנום גלות גמרא גן ישראל גן עדן גרמניה גרפולוגיה גרשון חן גרשון מענדל גרליק גשם דבר מלכות דוד אבא זלמנוב דוד אופן דוד בן גוריון דוד המלך דוד חנזין דוד לידר דוד מאיר דרוקמן דוד נחשון דוד פורסט דוד רסקין דור השביעי דידן נצח דיקטטורה דירה בתחתונים דמוקרטיה דמי מעמד דעת דעת תורה דרכי החסידים ה' טבת האוהל האריז"ל הבבא מאיר הבבא סאלי הבעל שם טוב הגדה של פסח הגיליון השבועי הדרכה הוסאקוב החסידות הכללית הידור מצווה הילולא היסטוריה הכותל המערבי הכנה לתפילה הלכה הלל מנחם געז הלל פבזנר הלל פרוטקין (פוצ'פר) הלל צייטלין המגיד ממעזריטש המהר"ל מפראג המרכז לענייני חינוך המשך תרע"ב הנהגה הסתכלות גאולתית הסתכלות חיובית הענדל ליברמן הערכה הערצה הפצה הפצת המעיינות הקדוש ברוך הוא הקריאה והקדושה הרב אברהם יצחק קאהן הרב הראשי לישראל הרב יוסף יצחק אופן הרב יוסף רוזין ('הרוגוצ'ובר') הרב יעקב קאפיל גולדברג הרב שמריהו גוראריה הרבי ה'צמח צדק' הרבי המהר"ש הרבי הריי"צ הרבי הרש"ב הרבי מלך המשיח הרבנית דבורה לאה הרבנית חיה מושקא הרבנית חיה מושקא - בת המהר"ש הרבנית חנה הרבנית נחמה דינה הרבנית פריידע הרבנית רבקה הרבנית שטערנא שרה הרבנית שיינא השתטחות התבוננות התבוננות פרטית התגלות התוועדות התקשרות ו' תשרי וידאו ויקטור פרנקל ועד הרוחני - ארגון לחלוחית גאולתית ועד להפצת שיחות ז'מבין זאב וולף ('וועלוועל') קסלמן זאב מינצברג זאב קדנר זוגיות זושא אלפרוביץ' זושא וילימובסקי זושא זילברשטיין זושא פויזנר זלמן אבלסקי זלמן ברונשטיין זלמן יפה זלמן לוין זלמן לנדא זלמן משה היצחקי זעמבין זקני החסידים ח"י אלול חב"ד חברון חברות חג הגאולה חג הסוכות חג שבועות חדר שני חדרה חדשות חודש אב חודש אדר חודש אייר חודש חשוון חודש טבת חודש ניסן חודש סיוון חודש שבט חודש תמוז חודש תשרי חוזר חופה חוק מיהו יהודי חורף חי וקיים חיות בעבודת השם חיים אהרן חיים אשכנזי חיים דוד וילהלם חיים יצחק אייזיק לנדא חיים לוי יצחק גינזבורג חיים מאיר גרליק חיים מרדכי אייזיק חדקוב חיים נאה חיים נצחיים חיים קיז'נר חיים שאול ברוק חיים שלום דובער ליפסקר חיים שלום דייטש חיים שלמה דיסקין חינוך חיפה חיצוניות חכמה חנוך הענדל קוגל חנוכה חסידות בויאן חסידות בעלז חסידות ברסלב חסידות גור חסידות ויזניץ' חסידות חב"ד חסידות סדיגורא חסידות סקולען חסידות קוצק חסידות רחמסטריווקה חסידות תולדות אהרן חסידים חרדים חשבון נפש חתונה ט"ו אלול ט"ו מנחם אב ט"ו שבט טבריה טוב טוביה בלוי טור דעה טכנולוגיה טרור י' כסלו י' שבט י"א ניסן י"ב הפסוקים י"ב תמוז י"ד כסלו י"ז תמוז י"ט כסלו יאוש יארצייט יגיעה יהדות יהודה גינזבורג יהודה הבר יהודה ושומרון יהודה לייב גרונר יהודה לייב לנדא יהודה לייב רסקין יהודה קלמן מרלו יהודה קרינסקי יהודי יהושע דובראווסקי יהושע זליג פלדמן יהושע מונדשיין יהושע קארף יואל גאנזבורג יוהנסבורג יוכבד זלמנוב יום הולדת יום כיפורים יוסך יצחק סילברמן יוסף גולדברג יוסף דוב סולובייצ'יק יוסף העכט יוסף יצחק אופן יוסף יצחק בקשי יוסף יצחק גאנזבורג יוסף יצחק וילישאנסקי יוסף יצחק זילברשטרום יוסף יצחק סגל יוסף יצחק סגל - נוף הגליל יוסף יצחק פלטיאל יוסף יצחק קסלמן יוסף ישעיה ברוין יחודים יחזקאל פייגין יחי אדוננו יחידה יחידות ילדים ונוער ימי החופש יעקב דוד ויינטראוב יעקב יהודה לייב אלטיין יעקב ישראל קניבסקי יעקב לנדא יעקב מרדכי בזפלוב יצחק אייזיק קעניג יצחק בן צבי יצחק גולדברג יצחק דוד פלקסר יצחק הורביץ (איצ'ה דער מתמיד) יצחק ידגר יצחק מאיר גוראריה יצחק מישולובין יצחק שפרינגר יקותיאל גרין יראת שמים ירון נאמן ירושלים ירח ישבעם סגל ישיבת 'אהלי תורה' ישיבת אחי תמימים ישיבת חובבי תורה ישיבת חח"ל נוף הגליל ישיבת חח"ל צפת ישיבת תומכי תמימים המרכזית ישיבת תורת אמת חברון ישיבת תורת אמת ירושלים ישיבת תות"ל ברינוא צרפת ישיבת תות"ל ווסטצ'סטר ישיבת תות"ל כפר חב"ד ישיבת תות"ל לוד ישיבת תות"ל רחובות ישעיהו הרצל ישראל אלפנביין ישראל ג'ייקובסהון ישראל גרינברג ישראל דוברוסקין ישראל הלפרין ישראל יצחק זלמנוב ישראל יצחק זלמנוב - לוד ישראל לייבוב ישראל נח בליניצקי ישראל פרידמן יתום כ' טבת כ' מנחם אב כ' מר חשוון כ"ב שבט כ"ד טבת כ"ז אדר כ"ח ניסן כ"ח סיוון כבוד כינוס השלוחים כנסים כסלו כפר חב"ד כשרות כתב יד קודש כתיבה לרבי ל"ג בעומר לב לייבמן לוד לוי וולף לוי זלמנוב לוי יצחק ניסלביץ' לויים לחיות משיח לחיים לחלוחית לחלוחית גאולתית לחלוחית חסידית ליובאוויטש ליל הסדר לימוד החסידות לימוד התורה ליקוטי תורה לקוטי שיחות לשון הקודש מאיר הרליג מאיר וולישאנסקי מאיר צבי גרוזמן מאמר חסידות מבצעים מגדל העמק מגילת 'איכה' מגילת אסתר מגילת קהלת מגילת רות מגילת שיר השירים מדרש מוות מוזיקה מוחין מוטי עדן מונטריאול מונסי מוסדות חב"ד מוריסטון מזוזה מחנה קיץ מחצית השקל מחקר מיכאל דווארקין מיכאל חנוך גולומב מיכאל מישולובין מיכאל סלאווין מיר מירון מכונית מלחמה מלכות מנהגי חב"ד מנחם וולפא מנחם זאב גרינגלאס מנחם זיגלבוים מנחם טל מנחם כהן מנחם מנדל הראל מנחם מענדל גולוכובסקי מנחם מענדל גינזבורג מנחם מענדל נחשון מנחם מענדל עמאר מנחם מענדל פרידמן מנחם מענדל פרלוב מנחם מענדל קופרשטוך מנחם מענדל רייצעס מסירות נפש מעלות מענדל דערען מענדל וועכטער מצה מצוות מצרים מקווה מקרא מגילה מרדכי אליהו מרדכי בן דוד מרדכי דובין מרדכי שמואל אשכנזי מרירות משה אורנשטיין משה גולדשמיד משה גוראריה משה הלל משה וובר משה זלמנוב משה יהודה קוטלרסקי משה מישולובין משה מרדכי ארנשטיין משה סלונים משה צבי נריה משה קורנוויץ משה קליין משה רבינו משה שלמה לויטין משולם ישעיהו זושא שובּ משחק שחמט משטרה משיח משכיל משלוח מנות משמעת משפחה משפיע משפיעי חב"ד משקה מתנה נבואה נוסטלגיה נועם וגנר נוף הגליל - נצרת עילית נחום טרבניק נחום שמריה ששונקין נחלת הר חב"ד נחמיה גרייזמאן נחמיה סגל נחמן יוסף טברסקי נחמן סודאק נחמן שפירא ניגון חסידי ניגוני חב"ד ניו יורק ניידות חב"ד ניסיון ניסן נמנוב נישואין נס נסיעה לרבי נפש אלוקית נפש בהמית נפתלי אסטולין נצרות נשים נשמה נתן גוראריה נתניה סאטמר סגולה סדר ההשתלשלות סדר ניגונים סופר סטלין סידור קידושין סיפור סליחות סמיכה סמים סנדי וולישאנסקי סעודת משיח ספירת העומר ספר 'דרך מצוותיך' ספר 'נועם אלימלך' ספר ה'זוהר' ספר השיחות 'תורת שלום' ספר התנ"ך ספר יוסיפון ספר עבודת התפילה בדור השביעי ספר תורה ספרדים עבודת השם עבודת התפילה עברית עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) עובד השם עובדיה יוסף עופר מיודובניק עיתון 'בית משיח' עיתון 'כפר חב"ד' עיתונות עלילת הרופאים עם ישראל עמלק עמנואל עמרם מלכא ענווה עקיבא ווגנר ערבים עשירות עשרה בטבת עשרת המבצעים פאה פאנל פדיון נפש פולטובה פוליטיקה פולין פונוביז' פורים פחד פנחס אלטהויז פנימי פנימיות התורה פסח פסח שני פסיכולוגיה פרוייקט אתר לחלוחית גאולתית פריז פרנסה פרסום משיח פרסום ראשון פרץ מוצ'קין פרשת השבוע פרשת השבוע באור החסידות פרשת זכור פתגם חסידי צבא צבא הגנה לישראל צבאות השם צבאות השם מגדל העמק צדיק צדקה צום צום גדליה ציונות ציור ציצית צמח אברהם צניעות צעירי אגודת חב"ד צפת צרפת קאפוסט קבלת המלכות קבלת עול קבלת פני משיח קדושה קה"ת קול קורא קונטרס בד קודש קונטרס החלצו קונטרס העבודה קונטרס התפילה קונטרס עץ החיים קופת רבינו קורונה קורס קיבוץ גלויות קידוש לבנה קיץ קליפורניה קלמן ויינפלד קראון הייטס קרבנות קריאת התורה קריאת שמע שעל המיטה קרית אתא קרית גת קרית מלאכי ר' אייזיק מהומיל ר' ברקע חן ר' דוד הורודוקער ר' הלל מפאריטש ר' יואל כהן ר' לוי יצחק מברדיצ'וב ר' לוי יצחק שניאורסהון ר' מנחם מענדל הכהן הורנשטיין ר' מענדל פוטרפס ר' משה הכהן הורנשטיין ר' משה נפרסטק ר' פינייע קארף ר' שילם קוראטין ר' שלום בער גאנזבורג ר' שלום בער קסלמן ר' שלמה חיים קסלמן ראובן דונין ראובן וולף ראש השנה ראש ישיבה ראשון לציון ראשי רבותינו נשיאנו רבי אהרון רוקח רבי אלימלך מליז'נסק רבי ברוך ממז'יבוז' רבי חיים וויטאל רבי חנינא בן דוסא רבי יוסף יצחק שניאורסון מאוורוטש רבי יעקב אלתר - האדמו"ר מגור רבי ישראל מרדכי טברסקי רבי נחמן מברסלב רבי פנחס מנחם אלתר - האדמו"ר מגור רבי שמעון בר יוחאי רבי שניאור זלמן אהרון שניאורסהון - הרז"א רבנות רבני חב"ד רבנים רגישות רגשות רדיו רוחניות רוסיה רופא ריקודים רמב"ם רשת אהלי יוסף יצחק שאול אקסלרוד שאול דובער זיסלין שאול רוזנבלט שבע מצוות בני נח שבעת המידות שבת שואה שוחט שולחן ערוך שחיטת ליובאוויטש שי שמעון כהן שידוכים שיעור חסידות שלג שלום בער כהן שלום דובער וולף שלום דובער וולפא שלום דובער ליפסקר שלום דוד גייסינסקי שלום הורביץ שלום הלל שלום יעקב חזן שלום פלדמן שלושת השבועות שליחות שלמה גורן שלמה זלמן הבלין שלמה זלמן לבקיבקר שלמה זרחי שלמה חיים קסלמן שלמה יוסף זוין שלמה יצחק פראנק שלמה פישקל שלמה רוזנבלט שלמה שטרנברג שמואל אזימוב שמואל גרונם אסתרמן שמואל גרייזמן שמואל זלמנוב שמואל חיים בלומינג שמואל לו שמואל לויטין שמואל מנחם מענדל שניאורסון שמואל מקמל שמואל רוט-ארגמן שמחה שמחת תורה שמיני עצרת שמירת הברית שמירת הסדרים שמירת העיניים שמעון גד אליטוב שמריהו הראל שנה לועזית שניאור זלמן גופין שניאור זלמן גפני שניאור זלמן גרליק שניאור זלמן לבקובסקי שניאור זלמן שז"ר שנת הקבוצה עם הרבי שנת הקהל שער היחוד והאמונה שפת האידיש שקר שרגא זלמנוב שריפת חמץ תאווה תהילים תודה תוכנית הוידאו - שאו מרום עיניכם תומכי תמימים תורה תורה אור תורת החסידות תורת הסוד והקבלה תחיית המתים תיקון המידות תיקון חצות תל אביב תל ציון תמונות תמונת היום תמימים תניא תענית אסתר תפילה תפילה בציבור תפילין תפילת מנחה תפילת ערבית תקיעת שופר תשובה תשנ"ג תשנ"ד תשעה באב תשפ"ד תשפ"ה
הצג עוד

ציונות, קנאות וחסידות: ר' יואל כהן במכתב לר' מענדל וועכטער


מכתב מיוחד וארוך שכתב ר' יואל כהן ע"ה, בתחילתו התקרבותו של ר' מענדל וועכטר לחסידות חב"ד • הרב וועכטר היה ראש כולל ומבכירי חסידות סטמאר, והשתתף בשיעורי חסידות של ר' יואל, עדי שהתקרב ונהיה לחלק בלתי נפרד מחסידי חב"ד. במכתב זה עונה הרב כהן לשורה ארוכה של התחבטויות ושאלות שהיו לרב וועכטר על חב"ד • בין היתר נוגע המכתב בשאלה - מצד אחד חב"ד מתנגד לרעיונות הציונות במובן זה שבא להחליף את התורה והמצוות, מאידך חסידי חב"ד אינם נוהגים בקנאות ואדרבה, מקרבים יהודים לתורה ומצוות בדרכי נועם • למכתב המלא
 
•••


בטח זוכר כבוד תורתו שיחי' את פגישתנו בווילמסבורג ודברנו אז בדברים הנוגעים לענין כואב מאד שגרם למחלוקת ולשנאת חנם - ענין חמור מאד שגרם לחורבן בית אלקינו. וחשבתי בליבי, שמכיון שכל הדברים שבעולם הם בהשגחה פרטית מהשם יתברך שמשגיח על כל פרט ופרט - הרי בוודאי דמה שהשם יתברך סיבב סיבות שונות שנפגש יחד הוא בשביל שיהיה מזה איזה תועלת (שהרי לא ברא הקדוש ברוך הוא דבר לבטלה), ולכן מצאתי חובה בנפשי להמשיך את הדיבור עם כבוד תורתו שיחי' בענין הנזכר לעיל, בתקוה לההשם יתברך שזה ימעט (במקצת על כל פנים) את המחלוקת. 

ובפרט שהכרתי בכבוד תורתו שיחי' שהוא איש ישר הולך, שמבקש את האמת, הרי בודאי שכשיראה את האמת (אשר כל התלונות והאשמות שאנשי ווילימסבורג מאשימים עדה שלימה של יראים ושלמים ואת רבם שליט"א הוא רק בסיבת מחרחרי ריב שמפיצים לשון הרע ורכילות, שקרים וכזבים) ישתדל בעצמו למעט את המחלוקת, בכל מה דאפשר.

אמנם בינתיים נסעתי לעיר דאונזוויו בשליחות מרבינו שליט"א לפעול שם בהפצת היהדות, לקרב יהודים לתורה ומצוות ולהכניסם תחת כנפי השכינה, ולא היה לי פנאי עד עכשיו כי הייתי עמוס מאוד בעבודתי הנזכרת לעיל. והנה בימים אלו סיבב השם יתברך, מסבב כל הסיבות, שיהיה לי קצת פנאי, וחשבתי שזה רמז נוסף מהשגחה העליונה לכתוב את הדברים דלקמן, בתקוה להשם יתברך שיהיה מזה תועלת. 

אמנם היות שענין הויכוחים אינו מביא שום תועלת (כי לפעמים הויכוח מעורר את טבע הנצחנות), לכן החלטתי שלא לכתוב בסגנון של ויכוח כי אם בסגנון של ביאור והסברה. ואקוה להשם יתברך, שכאשר כבוד תורתו שיחי' יקרא כל האמור לקמן, יווכח לדעת, דלא רק שנקיים אנו מכל שמץ דשמץ של נטיה למינות וכפירה חס ושלום, אלא אדרבה וכו'. ודי למבין.

וטרם שאכנס בגוף הענין, אציע לכבוד תורתו שיחי' שאלה פשוטה, אילו יצוייר אשר בנו יחידו ירד חס ושלום מדרך התורה (אין כוונתי חס ושלום בדרך נוכח, רק בדרך משל, 'אילו יצוייר', ותקותנו להשם יתברך שישמרנו מכל כעין זה, אם כי סוף סוף מי יכול לערב על זה בבטחה גמורה בעולם הזה הגשמי והחומרי, ובפרט בדורנו זה אשר החושך יכסה ארץ), ועד שנעשה מחלל שבת בפרהסיא וכו', ויש תקוה שעל ידי שיקרבו אותו בדרך אהבה וחיבה וכבוד יחזור בתשובה - יצייר לעצמו אליבא דאמת - איך היה עושה אז. 

אם היה עושה חשבון שאסור לקרב לרשעים ומצוה לשנוא אותם בתכלית השנאה, או שהיה כבר מוצא איזו 'היתר' לקרב את בנו יחידו בתקוה שאולי יפעול עליו שיחזור בתשובה. ברור אצלי, שבאם יצייר לעצמו אליבא דאמת (ולא ירצה 'אפנארן זיך' [= לרמות בעצמו]), לא יהיה אצלו שום ספק וספק ספיקא שהיה משתדל בכל הדרכים להחזירו בתשובה, ולכאורה, היתכן? איך שייך שיהודי ירא שמים לא ישנא את הרשעים ועוד יראה לו אותות של אהבה וחיבה? אך התשובה היא פשוטה: בשעת עס רעדט זיך וועגן א אייגענעם קינד, וועגן זיינעם א בן יחיד, פאלט אפ כל ענין ה'קנאות' [= כאשר מדברים אודות הילד שלו, אודות הבן היחיד שלו, נופל כל עניין ה'קנאות'].

ולאחרי שיצייר לעצמו את כל הנ"ל, יעשה חשבון פשוט: כשיש יהודי שאהבתו להשם יתברך היא אהבה גדולה ועצומה עד כדי כך שמצד זה הוא אוהב את כל יהודי ויהודי ווי זיינעם א אייגענעם קינד (שהרי כל יהודי הוא בן יחיד להקדוש ברוך הוא, כפסק דין בשו"ת הרשב"א סימן קצ"ד רד"א דבין כך ובין כך ר"מ) פשוט, שהנהגתו עם כל יהודי ויהודי תהי' באותו האופן שכת"ר שיחי' הי' מתנהג עם בנו יחידו. וכעת אגלה לכבוד תורתו שיחי' שיש יהודי כזה, והוא רבינו שליט"א. רבינו שליט"א הוא יהודי כזה שאוהב את השי"ת באהבה עצומה, והוא מצטער בצער השכינה כביכול מה שהקב"ה מצטער כביכול על המצב הרע (הרוחני) שהרבה בניו (כל ישראל הם בנים למקום) נמצאים בו, ולכן הוא משתדל בכל המיני השתדלות להציל עוד יהודי ועוד יהודי מהזרם דמים הזדונים ולהכניסם תחת כנפי השכינה.

(שמעתי כבר הטענה מכמה 'קנאים', אשר זה גופא מה שרבינו שליט"א אוהב את כל אחד ואחד מישראל, גם את אלו שרחוקים לעת עתה מתומ"צ, ווי זיינעם א אייגענעם קינד, הנה לא רק שאין זה מעלה אלא אדרבה זה מראה כו' כי זה היפך ענין הקנאות. אבל אבקשו עוד פעם לצייר לעצמו אליבא דאמת איך היה נוהג עם בנו יחידו באם הוא (זיינער א בן יחיד) היה יורד חס ושלום מדרך התורה. אלא מאי? אצל כבוד תורתו שיחי', הרגש זה הוא רק בנוגע לבן יחיד שלו; ואצל רבינו שליט"א, הרגש זה הוא בנוגע לכל ישראל, כולנו בני אברהם יצחק ויעקב).


מובן בפשטות הגמורה, שבאם דרך הנ"ל (לקרב רשעים לתומ"צ) היה חס ושלום היפך התורה - לא היינו מתחשבים עם שום הרגשים של אהבת ישראל וכיוצא בזה. אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'. השם יתברך הרי הוא בוודאי ובוודאי אוהב ישראל, ובאם הקדוש ברוך הוא היה אומר בתורתו שאסור לקרב רשעים - מי יבוא אחרי המלך. אמנם, הדרכים והאופנים מה שרבינו שליט"א עושה (לפעול על יהודים שיתקרבו לתורה ומצוות), הנה לא רק אז זיי זיינע אויסגעהאלטן על פי הלכה, אלא שגם אין בזה שום חשש דחשש של איסור חס ושלום. זה לא ענין של 'בדיעבד', המצאת היתר בשעת הדחק, וכיוצא בזה, אלא שגם מלכתחילה אין בזה שום חשש דחשש ושמץ דשמץ של איזה איסור חס ושלום (וכדלקמן בארוכה).

וזהו החילוק שבין הדרך של ליובאוויטש להדרך של כמה ארגונים דתיים ('מזרחי' ואפילו 'אגודה'). הארגונים הדתיים הנ"ל עושים ענינים של היפך ההלכה, בהנימוק, שבכדי לקרב יהודים ליהדות צריך לוותר במקצת על כמה הלכות בשביל ה'ריוח' שיהיה מזה. והיינו, שעושים מהתורה איזה ענין של 'מסחר'. מען פארבויגט אויף איין זאך (שנראה לדעתם אז דאס איז א קליינקייט) בכדי צו פארדינען א גרעסערע זאך. ושיטה כזו - שמעקט מיט כפירה רחמנא ליצלן.

כל פעולה ופעולה שהיא היפך ההלכה, או שהיא היפך של מנהג ישראל (אשר גם מנהג ישראל תורה הוא) - אסור לעשות אותה בשום אופן שבעולם. ומה שטוענים שעל ידי זה וועט מען פארדינען אין אידישקייט רווחים גדולים - שתי תשובות בדבר: א] דבר ברור הוא, שפעולה דהיפך התורה אינה יכולה להביא שום ריוח ותועלת, ורק הפסד וקלקול. (ומה שנדמה לפעמים שמרויחים בזה - הוא רק טעות ודמיון). 

ב] התורה היא תורתו של הקדוש ברוך הוא, ואין רשות לשום בן אדם (אפילו להגדול שבגדולים) לשנות איזה דין מדיני התורה - אפילו באם על ידי זה יהיה ריוח גדול ביותר ורבבות יהודים יתקרבו לתורה ומצוות, גם אז - אין לנו שום רשות לוותר חס ושלום על איזה דין, ואפילו לא על מנהג ישראל.

ודבר ברור, אשר כל ההרגשים של 'אהבת ישראל' וכיוצא בזה המביאים לידי פעולות דהיפך התורה - אינם הרגש של קדושה, כי אם, הרגש של סטרא אחרא. כי הרגש של קדושה לא יביא בשום אופן לפעולה דהיפך התורה. ומה שאומרים שזה הרגש של אהבת ישראל - הוא שקר. אין זה ענין של אהבת ישראל כי אם איזה ענין של תאוה וכיוצא בזה. כי אהבת ישראל אמיתית היא בודאי רק אהבה כזו כמו שנצטווינו בתורתנו הקדושה. ורבינו שליט"א צועק (בכל הזדמנות) במר נפשו נגד כל אלו שעושים פשרות בתורה בהטענה שכדאי לוותר על ענין קל בכדי להשיג על ידי זה ענין יותר גדול, שרעיון כזה היא שיטה של כפירה רחמנא ליצלן.

אמנם, כל זה אינו נוגע כלל וכלל להפעולות שרבינו שליט"א עושה בכדי לקרב יהודים ליהדות, כי פעולות אלו - לא רק שאין בהם איזה שמץ דשמץ של איסור חס ושלום, או איזה ענין של ויתור חס ושלום על דקדוק קל של דברי סופרים (בכדי להשיג על ידי זה ענין של 'ריוח' ביהדות), אלא אדרבה, לדעתו של רבינו שליט"א, על פי ההלכה יש חיוב לעשות פעולות אלו.

ולפני שאסביר את גוף הדברים, הנני מוכרח להקדים הקדמה קצרה: כמו שההרגש של 'אהבת ישראל', באם הוא מביא לפעולות של היפך התורה, זה מוכיח שאין זה אהבת ישראל ורק הרגש של סט"א - אותו הדבר ממש הוא בנוגע להרגש של 'קנאות'. שבאם רוצים לוותר חס ושלום על איזו הלכה בגלל זה שקיום הלכה זו אינו מתאים עם ענין ה'קנאות' - הרי זו הוכחה הכי גדולה, שקנאות כזו אינה קנאת ה' כי אם הרגש דסטרא אחרא. קנאות אמיתית - קנאת ה' - היא, להשתדל בכל המיני השתדלות לקיים כל מה שציוה הקדוש ברוך הוא בתורתו, אפילו באם הציווי אינו בהתאם לההרגש של קנאות כפי ראות עיני האדם.

כי לדאבון ישנם כאלו שגם כשמבארים להם בטוב טעם ודעת, ובהבאת מקורים מדינים מפורשים ב'שולחן ערוך' אשר לפעמים, בתנאים מסויימים, יש חיוב על פי הלכה לקרב פושעי ישראל לתורה ומצוות - ואף על פי כן, הם מתנפלים בכל צעקות של בוז על אלו שמראים להם דינים מפורשים ב'שולחן ערוך' (ולא שאומרים איזה פירוש אחר בהדינים, כי הם דינים מפורשים שאין שייך כלל לפרשם באופן אחר, כי אם צועקים בלי שום טעם ודעת דו ביסט פון כת ש"ץ, פון די ס"מ, מיר וועלן זיך פון גארניט לאזן, און מיר ווערן ניט נתפעל פון דיינע ראיות), וטענתם היחידית היא - שאין זה מתאים לרוח הקנאות. היינו, שהיסוד אצלם הוא לא דיני התורה כי אם הקנאות ובפרט זה הם בדומה לארגונים הדתיים הנזכרים לעיל, שהם מוותרים על כמה וכמה דינים, בשביל ההרגש של 'אהבת ישראל' שלהם.


ידיד שלי (מחסידי ליובאוויטש) הסביר פעם לכמה מאנשי סאטמאר, איך שהדרך של ליובאוויטש היא על פי הלכה, בלי שום חשש ופקפוק. וכאשר ראו שאין להם מה להשיב על דבריו (כי הראה להם דינים מפורשים ב'שולחן ערוך' ובנושאי כלי ה'שולחן ערוך'), ענו לו: אשר כל ההוכחות שלו מהדינים המפורשים ב'שולחן ערוך' הם כח של סטרא אחרא, ובמילא אסור לשמוע לההוכחות שלו. והוסיפו: 'דו גייסט מיט לומדות, שבתי צבי איז אויך געווען א למדן'. 

אתם מטהרים את השרץ בק"ן טעמים, היינו: אשר לכל לראש יש להם הנחה קדומה - שכל ענין וענין (אפילו ענין המפורש ב'שולחן ערוך') שאינו מתאים להרגש הקנאות כפי ההרגש שלהם, הוא עניין של סטרא אחרא ושל 'שבתי צבי', ולאחרי הנחה קדומה הלזו אשר זה עצמו הוא היפך התורה לעשות הנחה על עדה קדושה של יהודים בלי שום חקירה ודרישה בבית דין ועל פי עדים. הרי פשוט שאסור לשמוע להוכחות על ענין של כפירה רחמנא ליצלן. אבל השאלה היא: מהו המקור והיסוד להנחה קדומה הלזו, שכל מה שאינו מתאים לההרגש שלהם הוא עניין של סטרא אחרא? דלכאורה, מכיון שהוא מראה שזה דין מפורש ב'שולחן ערוך' - אולי הצדק עמו?

ומה שאומרים שגם שבתי צבי היה למדן, ואף על פי כן לא אבו בני ישראל לשמוע לההוכחות שהביא מכמה וכמה מאמרי חכמינו זכרונם לברכה - אין זה שייך כלל וכלל לנידון דידן. ובכדי לבאר זה - אמשיל משל פשוט: כשיבוא כופר ויביא הוכחות הכי חזקות שהתורה אינה מן השמים (חס ושלום), ולא יהיה לי שום פירכות על ההוכחות שלו - אף על פי כן יהיה אצלו ברור כשמש שתורה מן השמים. כי האמונה של יהודי בהשם יתברך ובתורתו היא נטועה בנפשנו עמוק עמוק ובתוקף הכי גדול, שגם רוחות המנשבות הכי גדולים (ראיות שכליות הכי חזקות) לא יזיזו אותה זיז כל שהוא.

ואותו הדבר כשיבוא צדוקי או קראי ויביא הוכחות אשר רק התורה שבכתב ניתנה מן השמים ולא תורה שבעל פה חס ושלום. ואותו הדבר כשיבוא מי שהוא ויביא הוכחות מש"ס ומראשונים אשר רבותינו האחרונים טעו (חס ושלום) באיזו הלכה [היינו: שגם הוא יודע שבספרי האחרונים כתבו בפירוש שההלכה היא כך וכך, אלא שמביא ראיה מהראשונים דלא כהאחרונים. וכמו שעשה בעל 'התקופה הגדולה' שחולק על הרמב"ם וכל הפוסקים ועושה אותם לטועים חס ושלום, מפני שיש לו ראיה מירושלמי (וכמו שאכתוב לקמן על דרך זה)]. 

הנה בכגון דא פשיטא, שכל ההוכחות שלהם לא יפעלו אצלי שום ספק וספק ספיקא שדברי רבותינו האחרונים הם אמת לאמיתו (וכמובן שרק על פי כללי הפוסקים במקום שאין רשות לחלוק עליהם), כי אנו מאמינים באמונה שלימה ש'כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן למשה מסיני', וגם אמונה זו היא נטועה בנפשנו עמוק עמוק ובתוקף הכי גדול, וכל הוכחות שכליות לא יזיזו אותה זיז כל שהוא.

אמנם, כשיבוא מי שהוא ויסביר לי שהוא מאמין בכל דברי רבותינו הראשונים והאחרונים, ומה שהוא עושה באופן כך וכך (שלדעתי יש איסור בזה) הוא לפי שיש לו פירוש אחר בסימן פלוני ב'שולחן ערוך' או בשו"ת פלוני, ויביא ראיות חזקות לפירושו, ואף על פי כן אטעון: דמכיון שעד עכשיו התרגלנו (החוג שלנו) לפרש הלכה פלונית באופן אחר, לכן אינני רוצה להתחשב עם שום הוכחות נגד מה שהורגלתי - הנה באם אטעון כן, יהיה צריך להוליך אותי לבית משוגעים.

והחילוק הוא פשוט: בנדון הראשון, הטעם על מה שאינני רוצה להתחשב עם שום הוכחה נגד התורה (כולל גם נגד דברי רבותינו האחרונים) הוא מצד תוקף האמונה השם יתברך ובתורתו, כלומר: מצד תוקף הביטול להשם יתברך לתורתו; מה שאין כן בנדון השני, כשאינני רוצה להתחשב עם שום הוכחה שכלית נגד הפירוש שהורגלתי בו - הוא מצד תוקף הגאוה, שהגאוה שלי היא גדולה כל כך, שאינני מוכן בשום אופן להודות על האמת, גם כשישנם על זה הוכחות הכי חזקות.

ודוגמא הנ"ל, אינה משל בעלמא, כי אם הוא הנמשל עצמו: מה שלא הוסתנו לההוכחות של שבתי צבי, לההוכחות של מענדלסאן ועוד כופרים ומשכילים - הוא מפני שהדברים שאמרו (או עשו) היו היפך דינים מפורשים שנפסקו בפוסקים האחרונים, וגם הם בעצמם הודו על זה, אלא שהביאו הוכחות לדבריהם מש"ס או מראשונים. (וכההוכחה של בעל 'התקופה הגדולה' מירושלמי שהמדינה היא 'אתחלתא דגאולה' (חס ושלום) היפך פסק דין מפורש של הרמב"ם). ובכגון דא - מכיון שהיא נגד האמונה, הנה גם כשיבוא מי שהוא ויעמיד חמה ברקיע (כמו שעשה יהושע להבדיל) בכדי להוכיח נגד איזה דין או מנהג ישראל שבדברי אחרון שבאחרונים (שנתקבל בתפוצות ישראל), לא נשמע לו, ויש לו דין של מסית ומדיח.

מה שאין כן בנדון דידן, כשמראים דין מפורש ב'שולחן ערוך' ואין רוצים להודות רק מצד זה שאין זה מתאים עם ההשקפה של קנאות כמו שהורגלו בווילימסבורג - זה בא (לא מצד תוקף האמונה בהשם יתברך ותורתו, כי אם) מצד תוקף האמונה בההשקפה של החוג שלהם. כלומר, שהיסוד אצל אלו הטוענים כן הוא (לא התורה, כי אם) החוג שלהם, ענין של מפלגה.


והגם שאלו הטוענים כן (שאין רוצים בשום אופן להודות, גם כשמביאים להם הוכחות מדינים מפורשים ב'שולחן ערוך') תולים עצמם בדברי רבם הגה"צ מסאטמאר זצ"ל - שתי תשובות בדבר: (א) הרבה דברים שאומרים בשמו - לא אמרם מעולם. ותולים בוקי סרוקי באשלי רברבי. ועוד אכתוב בע"ה לקמן עד"ז. (ב) בכל דור ודור היו ויכוחים שונים בענינים שונים, וכל אחד הי' מביא הוכחות לשיטתו מש"ס ופוסקים, ומעולם לא נשמע שמי שהוא יאמר, שאסור להביא הוכחות נגד שיטת רבו (וכל ההוכחות הם מסט"א). דבר זה גופא הוא נגד כללי ההלכה. ובאם אחד אומר כן – זה מוכיח כנ"ל, שהיסוד אצלו הוא לא התורה, כ"א איזה ענין אחר. וק"ל.

והנה ידעתי גם ידעתי הטענה שלהם, דבמה דברים אמורים שיכול להיות גדול שני שיחלוק על רבו – זהו דוקא כאשר גם גדול השני הוא ירא שמים בתכלית, צדיק באמת וכו', אבל כאשר הבר-פלוגתא אינו בסוג זה, וכל ההוכחות שמביא לשיטתו אין זה שהוכחות אלו הם המקור והיסוד של השיטה שלו, כי אם, שיש לו שיטה מקודם (והשיטה שלו נלקחה לא מש"ס ופוסקים כ"א מהשקפות ורעיונות פון גאס) ואח"כ מחפש הוכחות לזה מהתורה – הנה בודאי שאסור לשמוע לההוכחות שלו, שהרי גם השרץ אפשר לטהר בק"ן טעמים.

אבל טענה זו אינה שייכת לנדו"ד כלל וכלל, שהרי ע"ז גופא אנו דנים. ומכיון שיש ביאור מספיק (לא איזה תירוץ של דוחק, אלא ביאור והסבר פשוט) על כל קושיא וקושיא – הרי צריך לומר, שאדרבה, ההוכחות מש"ס ופוסקים הם הם המקור והיסוד של שיטת ליובאוויטש. (ובאם אעפ"כ יש לו חשד שההוכחות מש"ס ופוסקים נובעים מהשיטה, ולא שהשיטה נובעת מההוכחות – הרי אפשר להיות חשד כזה ח"ו גם על הספרים "ויואל משה" ו"על הגאולה ועל התמורה", שלאחרי שהי' לו כבר שיטה בזה, חיפש ח"ו ההוכחות לזה).

ואם תאמר, מכיון שידוע שישנם כאלו הוכחות שנובעים מהשיטה, איך אפשר לדעת – התשובה בזה היא פשוטה, וכמו שכתבתי כבר לעיל: אלו שיש להם שיטה קדומה (שנלקחה מרעיונות מרחוב) ואח"כ רוצים להלביש את השיטה שלהם באצטלא של תורה ע"י שמביאים מאמרי רז"ל שונים (פירושים מסולפים) – וכמו שעושים המזרחים והאגודאים – כששואלים אצלם שבספרי רבותינו האחרונים מפורש דלא כמו שהם אומרים – אין להם מה לענות (וכל ההוכחות שלהם הם מש"ס וראשונים, ועושים את רבותינו האחרונים לטועים ח"ו). וגם ע"פ רוב תולים את שיטתם במאמרי רז"ל שבאגדות הש"ס ובמדרשים, או בספרי דרוש, קבלה וחסידות, ולא בספרי הלכה. דמכיון שדברים אלו (דרוש קבלה וחסידות) אינם בדרך הפשט – אפשר לכל אחד אריינלייגן אין זיי פירושים מסולפים, ככל מה שיעלה על רוחו.

אבל אין מביאים שום ראי' לדבריהם מספרי הפוסקים (אפילו לא מפוסקים הראשונים), כי ספרי הפוסקים נכתבו בסגנון ברור, הלכה למעשה, ולכן אין יכולים לסלף אותם. משא"כ אלו שמביאים מקור לכל דבריהם מדברי הפוסקים, וגם מספרי הפוסקים האחרונים – הנה זהו גופא הוכחה שדברים אלו שמביאים מספרי הפוסקים הם הם המקור והיסוד של השיטה שלהם (ולא להיפך ח"ו).

והנה אף שכל הנ"ל הם דברים פשוטים, מ"מ, מכיון שכבר שמעתי טענות מוזרות כאלו מכמה אנשי סאטמאר (שכל אחד מחסידי ליובאוויטש שמביא מדברי רבותינו הפוסקים הראשונים והאחרונים דלא כהשיטה שלהם, יש לו דין של כופר רח"ל ושל מסית ומדיח) ולכן כתבתי הקדמה זו. ובתקוה, שכת"ר שיחי' אינו מסוג זה, והיסוד אצלו הוא (לא חוג, מפלגה, וכיו"ב, כ"א) תורה. ותקותי זו היא שהביאה אותי לכתוב אליו הדברים דלקמן, ולהסביר איך שהדרך של ליובאוויטש אינה דרך חדשה ח"ו, כי אם אותה הדרך ממש שהלכו בה אבותינו ורבותינו הקדושים מדור דור.

ומכיון שמעיקרי הטענות על ליובאוויטש הוא, אשר ליובאוויטש נתפסה ח"ו לציונות – לכן אתחיל מענין זה. ובהקדים, אשר המלחמה של גדולי ישראל נגד ציונות הייתה מצד ג' טעמים: א) מצד ענין הלאומיות. ב) מצד הרעיון של גאולה בכח עצמנו (ולא ע"י משיח צדקנו). ג) מצד האיסור דג' שבועות.

ענין הלאומיות: ידוע ומפורסם מ"ש בכמה ספרים (עוד מהראשונים) שבני ישראל הם סוג אחר משאר בני אדם, להבדיל. דכמו שהבריאה נחלקת לד' סוגים – דומם, צומח, חי, מדבר – וההבדל שבין מדבר לחי הוא לא רק שהוא מין אחר (ע"ד ההבדל שבין מינים השונים (שור, חמור, ארי' וכו') שבסוג החי גופא) כי אם שהוא סוג אחר (שבסוג החי יש נפש נעלית יותר מאשר בסוג הצומח), עד"ז ועוד יותר הוא ההבדל שבין בני ישראל לשאר בני אדם, להבדיל, שהם סוג אחר לגמרי. והוא שבבני ישראל יש נפש אחרת שאינה בשאר בני אדם. והיא נפש האלקית, אשר היא (בלשון אדמו"ר הזקן בתניא רפ"ב) "חלק אלוקה ממעל ממש".

ויתירה מזו: הגם שגם בבני ישראל יש שתי נפשות (נפש האלקית ונפש החיונית) – הנה (א) עיקר מהותו וחיותו של איש הישראלי הוא נפש האלקית שבו. והיינו, שהחיות המחי' את גופו הגשמי (בפועל ממש) היא בעיקר מנפשו האלקית (ורק שזה נמשך ע"י ההתלבשות בנפש החיונית). (ב) גם נפש החיונית שבישראל היא בחינה נעלית יותר מנפש החיונית שבאומות העולם, כמבואר בתניא ספ"א ובכ"מ. (ג) אפילו הגוף הגשמי של איש הישראלי – שנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם – הנה דמיון זה הוא רק בחיצוניות, אבל בפנימיות, גם הגוף של איש ישראל הוא גוף קדוש. כמבואר בארוכה בתורת חסידות חב"ד בכו"כ מקומות.

השקפה זו הייתה בתכלית הפשטות אצל כל אחב"י. כמובן, שאלו שזכו ללמוד תורת החסידות ובפרט חסידות חב"ד – הייתה אצלם השקפה זו בבהירות יותר. אבל גם סתם יהודים, ואפילו יהודים פשוטים – אף שלא הבינו הענין בפרטיות (ג' דברים הנ"ל) – הי' מונח אצלם בפשטות שבסוג המדבר גופא, בנ"י הם סוג אחר לגמרי מאוה"ע להבדיל, ואשר הדבר המבדיל אותם מכללות מין האנושי – הוא ענין אלקי, דענין זה הוא מהותו האמיתי של כאו"א מישראל.

והנחה פשוטה הלזו שהייתה בפשטות אצל כל אחב"י – הנה נוסף על גודל החשיבות שלה מצד עצמה, שהיא יסוד בעיקרי היהדות, הנה נוסף לזה, הנחה זו הביאה גם לידי התעוררות גדולה יותר בלימוד התורה ובקיום המצוות. כי כל אחד ידע בפשטות הגמורה, דמכיון שמהותו האמיתי והעיקרי שבו הוא נפשו האלקית – הרי כל מגמתו ורצונו הוא להתקשר עם הקב"ה (עוד יותר ועוד יותר) ע"י לימוד תורתו וקיום מצותיו. דכל מצוה ומצוה שיהודי עושה, מקשר אותו יותר עם הקב"ה, וכמבואר בחסידות שמצוה הוא לשון צוותא וחיבור.


ובאה הציונות ורצתה לעקור ח"ו היל"ת מבנ"י השקפה הנ"ל, ע"י שהציונים הטיפו השכם והערב את שיטת ה"לאומיות", אשר עם ישראל היא אומה כשאר כל האומות (להבדיל) - נהיה ככל הגוים בית ישראל, וכמו שעם הרוסי או עם הצרפתי וכיו"ב הוא ע"י הארץ והשפה שלו, דע"י שהוא דר ואזרח (בירגער) של מדינת רוסיא ומדבר שפת רוסית הנה דבר זה עושה אותו לרוסי (ואין חילוק כלל לאיזה אמונה הוא משתייך, אם לדת הנצרות או לדת המוסלמית או שהוא חפשי לגמרי) – עד"ז הוא בנוגע לבנ"י (להבדיל), דענין הלאומיות (ההתיישבות בארץ ישראל, דיבור שפת עברית, וכיו"ב) הוא העושה אותו ליהודי ואין נפק"מ כלל אם הוא מאמין באלקי ישראל או לאו. העיקר הוא – אמרו הציונים – שהוא "לאומי", ועי"ז הוא יהודי.

ובעוונותינו הרבים מעשה שטן הצליח, והנחה זו (של שיטת הלאומיות) נתקבלה אצל רבבות מאחינו בני ישראל, אשר ענין מהותו של יהודי וענין ההתקשרות לקדוש ברוך הוא על ידי תורה ומצות – הם שני ענינים שונים. ועד שהנחה זו נתקבלה בעוה"ר גם אצל ארגונים ומפלגות דתיים (כמו מזרחי, ובמקצת אצל אגודה), שהיו אומרים (וכתבו זה בפירוש גם בהעתונים שלהם, גם בהעתונים של אגודה) דהגם שבודאי צריך להאמין באלקי ישראל ולשמור תורה ומצות, אעפ"כ אפרש להיות יהודי גם בלי זה, וגם החפשי ואפי' הכופר לגמרי הוא יהודי שלם, ולא חסר מאומה ביהדות שלו (ובדוגמת רוסי שאדוק בדת הנצרות, אעפי"כ גם הכופר בדת הנצרות הוא רוסי גמור).

ושיטה זו של המזרחים והאגודאים (שהיא כפירה גמורה בהמושג יהודי, שהרי ארז"ל במס' מגילה דיהודי הוא זה מי שכופר בע"ז ומודה בכל התורה כולה) היו דורשים ברבים, והביאו ראי' לזה ממה שארז"ל במס' סנהדרין ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא. אמנם, ראייתם זו ממרז"ל במס' סנהדרין, היא ראי' של דופי. דהנה ידוע ומפורסם מ"ש בהרבה ספרים (ונתבאר היטב בספר התניא, ובכמה וכמה מקומות בחסידות חב"ד), שכל מי שהוא מזרע ישראל יש לו נשמה קדושה, נפש האלקית, שהוא "חבוקה ודבוקה בך כו' יחידה לייחדך", וגם כשיעשה כל העבירות שבעולם, גם איסורים הכי חמורים, נשאר בו עדיין נשמה קדושה זו. 

והיא היא – הנשמה הלזו – היא המחי' את גופו הגשמי, וכנ"ל, שאצל יהודי, גם החיות המחי' את גופו הגשמי בפועל ממש הוא בעיקר מנפשו האלקית. ורק שאצל פושעי ישראל - זה בהעלם, ואצל הכופרים רח"ל - זה בהעלם לגמרי. כמבואר בספה"ק וכל ספרי המהר"ל מלאים מזה, ועיי' נצח ישראל פ"ה ד"ה אסקוהו מה שכתב שם על "אותו האיש". ועיי' ס' דברי סופרים לר' צדוק הכהן זצ"ל ע' 152 ד"ה ואמרו, וז"ל: כי אפילו ישראל שהמיר דת והגדיל עבירות זו למעלה מזו אע"פ שחטא ישראל. ועיי"ש עוד. וגם תשובות הרשב"א הנ"ל קאי על משומד, דנקרא בנים למקום.

ודבר זה - הוא מובן גם בשכל. דמכיון שבנ"י הם סוג אחר משאר בני אדם, ובדוגמת ההבדל שבין סוג המדבר לסוג החי (ועוד יותר מזה) - הרי פשוט, דכמו שכל מי שהוא מזרע אדם הראשון ישאר לעולם בסוג המדבר ולא יהפך בשום אופן לסוג החי, וגם כשיתנהג כמו בהמה ממש מ"מ יהי' עדיין בסוג המדבר (ועד"ז בנוגע לשאר הסוגים, שהחי לא ייעשה לצומח, ואפילו בסוג החי גופא הנה משור לא ייעשה חמור) - עד"ז (ובמכ"ש) בנוגע לישראל, דמכיון שהם סוג אחר לגמרי עם נפש אחרת וכו', הנה כל מי שהוא מזרע ישראל יישאר לעולם בסוג זה. והוא שתמיד ישאר בו בהעלם נפש האלקית שהיא חבוקה ודבוקה בהקב"ה ורוצה לקיים את מצותיו.

ולא זו בלבד שיש בו עדיין (בהעלם) נפש האלקית, אלא שנפשו זו האלקית היא מהותו העיקרי, ועד שהחיות של גופו הגשמי הוא (באמיתית ובפנימיות) מנפשו האלקית. ודבר זה – הוא לא רק רעיון שבספרי חסידות (אשר גם זה מספיק. כי כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן למשה מסיני), אלא שהו מפורש גם בהלכה. שהרי דין מפורש באבן העזר סימן מ"ד ס"ט שקידושי מומר הם קדושין גמורים. ואפילו זרעו שהוליד משהמיר קדושיו קדושין. הרי מפורש שהוא יהודי. ולהעיר דענין קדושין הוא גדר קדושה, וא"כ גם מומר יש לו קדושה.

ויתירה מזו מצינו, שבעומק לבבו הוא רוצה לקיים כל מצות, וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות גירושין ספ"ב הטעם על מה שהגט כשר כשכפו אותו עד שאמר רוצה אני (אף שאמירתו רוצה אני היא רק מצד הכפי') וז"ל הרמב"ם: "זה שאינו רוצה לגרש, מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני, כבר גירש לרצונו". הרי מפורש ברמב"ם, דמה שאינו רוצה לעשות כדין התורה ולגרש – הוא רק בחיצוניות, כי "יצרו הוא שתקפו", אבל בפנימיות ובאמיתיות – "רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות".

ומצד הסבר זה – יוצא נפקותא גם להלכה למעשה. וכמ"ש הרמב"ם שם, דכאשר "לא הי' הדין נותן שכופין אותו לרגש וטעו ב"ד כו' ואנסוהו" – אזי הוא גט פסול (כשאנסוהו ישראל), או גט בטל (כשאנסוהו עכו"ם); משא"כ "מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש" – אזי גם כשהכוהו עכו"ם ואמרו לו עשה מה שישראל אומרים לך, הוא גט כשר.
והרי זה דבר שמפליא את הרעיון: יהודי הלזה שאינו רוצה לשמוע בקול ב"ד הוא עם הארץ גמור ואינו יודע אם הדין נותן שכופין אותו לגרש או לאו. (ובאם ב"ד טעו, הרי מכ"ש שהוא אינו יודע את הדין). ואעפ"כ אומרת תורת אמת, דכאשר "לא הי' הדין נותן כו'" הוא גט בטל, כי גירש שלא ברצונו; וכאשר הדין נותן שכופין אותו הוא רוצה לגרש. 

והרי זה דבר פלא: הרי יהודי הלזה אינו יודע את הדין, ולמה כאן אומרים שזה ברצונו וכאן אומרים שעשה זאת מתוך אונס? אך התירוץ בזה הוא פשוט: לכל יהודי יש נשמה, והנשמה יודעת ומרגשת את הדין והיא רוצה לקיים את הדין. ולכן: כשטעו ב"ד וע"פ דין אינו מחוייב לגרש – מה שאומר "רוצה אני" הוא רק לפי שהכו אותו; וכאשר הדין נותן שכופין אותו לגרש – הנה בעומק לבבו (מצד הנשמה שלו) הוא רוצה באמת לגרש. כי כל יהודי, בעומק לבבו, הוא מרגיש את ציווי הקב"ה ורוצה לעשות כל המצות.

ומכיון שהלכה זו שברמב"ם היא בנוגע לכל אחד מישראל, גם בפושעי ישראל הכי חמורים ואפילו בכופר (כמובן מסתימת דברי הרמב"ם ושאר הפוסקים שלא כתבו שום חילוק בזה) – הרי מפורש בהלכה, שכל יהודי, גם הכופר רח"ל – מה שהוא כופר הוא רק בחיצוניות, לפי ש"יצרו הוא שתקפו", אבל בפנימיות ואמיתית, מצד הנשמה שלו, הוא מאמין בהשי"ת ובתורתו (ועד שהוא מרגיש גם את פרטי דיני התורה) ורוצה לקיים את כל מצוות התורה.

וזהו הפירוש במה שארז"ל "ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא", לפי שכל אחד מישראל, באיזה מצב שיהי', הוא רוצה (בפנימיות נפשו) לקיים את כל מצות התורה. וזהו הטעות של המזרחים והאגודאים בפירוש מרז"ל זה: הם רצו להוכיח ממרז"ל זה דמהותו של ישראל הוא ענין אחר מהתורה (ובדוגמת מהותו של הרוסי או של הצרפתי שאין זה שייך לדת), אבל באמת נהפוך הוא. 

וכמו שאמר רבינו שליט"א (הרבה פעמים) בפירוש מרז"ל זה, דענין "ישראל" הוא – קשר עם תורה, וכדאיתא בספרים שישראל הוא ר"ת יש ששים רבוא אותיות לתורה, וזהו הפירוש ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא, דמה שגם מי שחטא נשאר ישראל (אין זה שהוא נשאר ישראל מצד איזה ענין אחר, כמו שאמרו האגודאים, כי אם) מצד זה שיש לו שייכות וקשר לתורה, כי בעומק לבבו הוא רוצה לקיים את כל מצות התורה.

ופשוט, שהפצת רעיון הנ"ל בפירוש מרז"ל ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא (כפי שמסביר זה רבינו שליט"א, כנ"ל) – לא רק שאין לו שייכות חלילה עם שיטת הלאומיות של הציונות, אלא אדרבה, הפצת רעיון הלזה היא מלחמה הכי גדולה נגד שיטת הציונות. ורק מי שאין לו מוח בקדקדו ומביט על כל ענין רק בשטחיות יכול לדבר על שיטת ליובאוויטש ועל מזרחי ואגודה בחדא מחתא, באמרו מה בין אלו לאלו, הרי שניהם (הן ליובאוויטש והן המזרחי והאגודה) אומרים אותו הדבר, שגם פושעי ישראל הם יהודים. אבל כשמתבוננים קצת רואים, איך שמזרחי ואגודה מחזקים את הציונות, משא"כ ליובאוויטש לוחמת נגד הציונות. 

והדבר פשוט: כשבאים ליהודי ואומרים לו המרז"ל ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא, מבלי לבאר את פירוש הנ"ל – לייגט זיך בא אים אפ, דענין ישראל וענין חטא אינם סותרים זל"ז. ומזה מסתעף אצלו הנחה דענין ישראל וענין תורה הם שני ענינים שונים (וכשיטת הלאומיות, שיהודי הוא כמו רוסי או צרפתי, שאין זה שייך לענין הדת). והנחה זו – מעכבת ממנו עשיית התשובה. כי בשביל מה צריך לעשות תשובה ולשמור תומ"צ, מכיון שגם עכשיו הוא ישראל. (וכמבואר במכתב הידוע של רבינו מהרש"ב נ"ע שנדפס בקונטרס ומעין, איך ששיטת הציונות (לאומיות) מנעה מהרבה בנ"י לעשות תשובה).

(אגב: כ"ק אדמו"ר שליט"א הי' הוא שציווה להפיץ זאת (הוספה לקונטרס ומעין) – ומזה עצמו כבר מובן היטב היחס שלנו להציונים, וכמה מגוחכת הטענה שטוענים שנטה ח"ו מדרך הרש"ב נ"ע). אבל כשבאים ליהודי ואומרים לו (כפי שחסידי ליובאוויטש עושים), תדע שבעומק לבבך אתה מאמין בהשי"ת ובתורתו ואתה רוצה לקיים את כל מצותיו, ומה שאתה חושב שאינך רוצה לקיים מצוות (או שגם אינך מאמין ח"ו) הוא רק מה שהיצר הרע מפתה אותך (וכלשון הרמב"ם "יצרו הוא שתקפו") ולוחם נגד הפנימיות והאמיתיות שלך, ומסבירים לו ש"ישראל" ו"חטא" הם שני הפכים. 

דזה מה שאע"פ שחטא ישראל הוא – הוא מצד זה שבנפשו פנימה הוא רוצה לקיים מצוות התורה (ורק מצד זה הוא יהודי), ומה שהוא חוטא – זהו מפני שיצרו הרע לוחם נגד היהדות שלו, הנה כשמסבירים ליהודי את הנ"ל – נעשה אצלו הנחה והשקפה האמיתית (היפך שיטת הציונות) שהוא ישראל אך ורק מצד זה שיש לו קשר ושייכות (בהעלם) עם תורה, ומזה הוא בא לידי הכרה שמצבו החיצוני שאינו שומר תומ"צ הוא רע ומר, שהרי ענין זה (שאינו שומר תומ"צ) הוא מלחמה נגד היהדות שבנפשו פנימה. וזה מביא אותו סוף סוף שיעשה תשובה, שענין היהדות שלו יהי' לא רק בפנימיות ובהעלם אלא גם בחיצוניות ובגילוי, במחשבה דיבור ומעשה בפועל ממש בחיי היום יומיים.


ועוד נקודה בזה: המלחמה שליובאוויטש לוחמת נגד שיטת הלאומיות שבציונות – ע"י שליובאוויטש מבהירה ומסברת שמהותו של יהודי הוא הקשר להקב"ה ע"י תומ"צ (ושקשר הלזה יש בהעלם בכל אחד מישראל) – היא מלחמה הרבה גדולה יותר מהמלחמה של סאטמאר נגד הציונות. ובכדי להסביר זה – אתן דוגמא פשוטה: היו הרבה עבודה-זרה בעולם. בעל, פעור, מולך, ועוד. 

וכל ע"ז – הי' לה שיטה (כמבואר בספרים). והנה המלחמה נגד הע"ז של בעל לדוגמא – הי' אפשר בשני אופנים: (א) להכריז בפומבי שהבעל הוא שקר. (ב) להכריז בפומבי (וגם להסביר) האמונה בה' אחד. והחילוק שבין שני האופנים הוא פשוט: כשמכריזים שהבעל הוא שקר – עדיין אין יודעים שגם פעור ומולך הם שקר. משא"כ כשמכריזים (ומסבירים) האמונה בה' אחד – אזי מתבטלים במילא כל השיטות של הע"ז שבעולם.

ואותו הדבר הוא בנדון דידן: כשמכריזין ששיטת הלאומיות שבציונות היא כפירה – הנה הכרזה הלזו אינה נותנת כלל וכלל את המושג האמיתי במהותו של יהודי, ובאם תבוא איזו שיטה של כפירה אחרת שדומה לשיטת הלאומיות אפשר שיגררו אחרי' (ולא זו בלבד, אלא שגם הידיעה ששיטת הלאומיות היא שקר, מכיון שחסר בה ביאור והסבר, לכן הידיעה היא רק באופן מקיפי ואינה הכרה פנימית); משא"כ כשמכריזים ומסבירים מהותו של יהודי כפי שהוא באמת כפי שעושה כ"ק אדמו"ר שליט"א – עי"ז מתבטלים במילא כל השיטות של הכפירה במהותו האמיתי של יהודי (הן שיטת הלאומיות, והן שיטות אחרות).

והנה כבר מובא לעיל, דמכיון שבנ"י הם סוג אחר, הנה כמו שאין שייך שמי שהוא מזרע אדם הראשון ייעשה לבעל חי, ומי שהוא מסוג החי לא ייעשה לעולם לצומח, היינו: שבבעל חי יהי' תמיד הנפש של בעל חי, ואצל בן אדם יהי' תמיד הנפש של מדבר (שהיא נפש אחרת מהנפש דסוג החי), אותו הדבר ממש (ויותר מזה), שכל מי שהוא מזרע ישראל, תהי' בו תמיד נפש יהודית, נפש האלוקית.

כי בדבר עצמי אין שייך שינוי. שינוי שייך רק בצורה חיצונית ולא בדבר עצמי. ולדוגמא: ענין השכל – הוא צורה חיצונית בהאדם. יש חכמים ויש טפשים. ומכיון שגם אצל החכם, השכל שלו הוא רק צורה חיצונית – לכן אפשר שתשתנה מדור לדור (שהאב יהי' חכם והבן יהי' טיפש), וגם באותו בן אדם גופא אפשר להיות שמקודם הי' חכם ואח"כ אבד את השכל שלו ונעשה טפש. משא"כ הענין דסוג המדבר שבבני אדם – הוא דבר עצמי, ולכן אין שייך בזה שינוי, וכל יוצאי חלציו של אדם הראשון עד סוף כל הדורות, הם בסוג המדבר.

ואותו הדבר הוא בנוגע לענין היהדות והקדושה שבהאבות אברהם יצחק ויעקב, דענין הקדושה שבהם הי' לא ענין של צורה חיצונית, כי אם, זה הי' המהות והעצם שלהם, ומאז (מהאבות) נעשה סוג חדש בהבריאה – סוג של יהודים שיש בהם נפש האלקית, שכל מגמתה וחפצה הוא להיות קשור עם הקב"ה ע"י תורה ומצות, ומכיון שהוא דבר עצמי וסוג אחר – לכן, כל מי שהוא מזרע אברהם יצחק ויעקב, בהכרח שהם מסוג זה של יהודים, ויש בהם נפש הקדושה, והם מקושרים (בהעלם ובפנימיות) עם השי"ת ותורתו, כנ"ל בארוכה שזהו פס"ד מפורש ברמב"ם.

ולכן, אלו החושבים שכאשר יהודי חוטא בחטאים חמורים ביותר הוא נעשה גוי (להבדיל) ושבניו הם גוים – הנה לבד שהוא היפך ההלכה, שהרי פשוט שגם בן ונכד של מומר (עד סוף כל הדורות) כשמקדש אשה היא צריכה ממנו גט, כנ"ל – זה מוכיח גם על ההשקפה שלהם בענין בני ישראל. הם חושבים, שענין היהדות בבני ישראל הוא כמו איזה ציור חיצוני – בדוגמת החכמה והשכל שבבן אדם מסויים, דמכיון שהוא צורה חיצונית לכן אין מוכרח שצורה הלזו תעבור בירושה גם לבניו (דאפשר שהאב הוא חכם והבן יהי' טפש), ועד"ז הוא גם ענין היהדות בבנ"י (לפי השקפתם), שהוא כמו איזה ציור חיצוני, ולכן אפשר שתשתנה מדור לדור.

והשקפה הלזו (בענין היהדות שבבנ"י) פירושה הוא: דכמו שההבדל בין החכם והטפש הוא רק בצורתם החיצונית, אבל בעצם מהותם הם בשוה – עד"ז הוא גם בנוגע ישראל ואוה"ע (להבדיל), לפי השקפה הנ"ל שענין היהדות שבבנ"י הוא דבר חיצוני ומשתנה מדור לדור, שההבדל בין ישראל לאוה"ע הוא רק בצורה חיצונית (שאצל בנ"י השומרים תומ"צ יש להם איזה צורה נוספת של קדושה), אבל בעצם מהותם ישראל ואוה"ע הם בשווה.

וכעת אבקש את כת"ר שיחי' שיתבונן קצת און אריינטיפן זיך (אליבא דאמת, און אראפנעמען אלע נגיעות, רק להתבונן אליבא דאמת): איזה חינוך לוחם יותר נגד שיטת הלאומיות? החינוך של סאטמאר שממנו מסתעף השקפה (בדקות עכ"פ) שענין שהיהדות הוא דבר שמשתנה מדור לדור, כי גם מלכתחילה הוא דבר חיצוני אבל עצם מהותו של יהודי הוא ככל הגוים, או החינוך של ליובאוויטש שאומר שההבדל בין ישראל לעמים הוא שבעצם מהותם.

ואם ישאל אותי, אם כל מה שכתבתי לעיל הוא נכון (שליובאוויטש לוחמת נגד הציונות הרבה יותר מאשר סאטמאר), למה חושבים בוויליאמסבורג שליובאוויטש מטיפה ציונות רח"ל? אשיב לך, שאין זה קושיא כלל, וכבר הי' לעולמים: הבעש"ט הי' הלוחם הכי גדול נגד הפראנקיסטין (אשר שיטת הפראנקיסטין הייתה דומה לשיטת הש"ץ), ואעפ"כ אמרו על הבעש"ט שהוא שייך לכת ש"ץ רח"ל. שיטת בעל התניא (שיטת חב"ד) היא בתכלית הניגוד לשיטת שפינוזא פילוזוף כופר ידוע להבדיל, ואעפ"כ היו הרבה אנשים שאמרו על שיטת חב"ד שהיא כמו שיטת שפינוזא ר"ל. 

ומדוע? תורת חסידות חב"ד מבארת בארוכה איך שכל מציאותו וקיומו של העולם הוא אך ורק הכח האלקי שמהוה אותו תמיד מאין ליש, ובתורת חב"ד יש הלשון "שהעולם הוא אלקות" – ודומה ללשון זה אמר שפינוזה ימ"ש. אלא מאי, שפינוזה אמר שהעולם קיים מעצמו, וכוונתו בהלשון "שהעולם הוא אלקות" היא שהעולם עצמו הוא אלקות (היינו, שאין צריך לכח אלקי שיברא אותו, לפי שהוא גופא הוא אלוקה, ח"ו), ותורת חב"ד אומרת להיפך ממש, שהעולם אין לו שום קיום כלל וכלל מצד עצמו ולכן צריך תמיד לכח האלקי שיהווה אותו. אבל כשלא רוצים ללמוד בפנים און מען כאפט זיך אן בלויז אין א ווארט "שהעולם הוא אלקות" שנמצא הרבה בספרי חב"ד – אמרו, שזה שיטת שפינוזה.

ואותו הדבר הוא בנידון דידן: בשעת מען כאפט זיך אן נאר אין א ווארט מה שליובאוויטש אומרת שגם פושעי ישראל הם יהודים (שבאמת אין זה ווארט של ליובאוויטש כ"א הוא מאמר חז"ל במס' סנהדרין, וכל הספרים מלאים מזה, והרמב"ם כתב זה להלכה כנ"ל), אומרים שזה שיטה של ציונות, אבל אליבא דאמת הוא תכלית ההיפך של ציונות, עוד יותר מאשר סאטמאר, וכנ"ל. וכמו שהוא בענין הלאומיות שבציונות, אותו הדבר ממש הוא גם בנוגע לענין השני שבציונות, ההשקפה של ציונות על ענין הגאולה, שעיקר המלחמה נגד ענין זה שבציונות הוא דוקא שיטת ליובאוויטש, וכדלקמן.


ענין גלות וגאולה: אצל כל אחד מישראל הי' מונח בפשטות, דענין הגלות וגאולה הו"ע אלקי שלמעלה מכל גדרי חוקי הבריאה. כלומר, סיבת הגלות הייתה לא מפני שצבא הרומי הי' חזק יותר מבנ"י ורק מצד רצון הבורא כעונש על חטא, כמ"ש "ומפני חטאינו גלינו מארצנו", וכן הגאולה מהגלות תהי' לא ע"י דברים טבעיים (כמו: מלחמה נגד האומות וגאולה ביד חזקה, או הסכמת אוה"ע, הקמת המדינה, וצבא וטאנקים, וכיו"ב) כ"א באופן שלמעלה מהטבע לגמרי, שהקדוש ברוך הוא יגאל אותנו על ידי משיח צדקנו, בקרוב ממש, באופן נס שלמעלה מהטבע, כמו שהיה הגאולה דיציאת מצרים שהייתה למעלה מהטבע, וכמ"ש כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות.

ומכיון שסיבת הגלות הוא "מפני חטאינו", לכן, בכדי שנזכה להגאולה ע"י משיח צדקנו צריך לעשיית תשובה מקודם, וכפסק הרמב"ם (הל' תשובה פ"ז ה"ה) דאין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין. עכ"ל הרמב"ם שם. הנחה זו הייתה בפשטות אצל כל בנ"י. ועאכו"כ אצל אלו שזכו ללמוד תורת החסידות (ובפרט חסידות חב"ד), שידעו שהגלות הוא לא רק עונש, אלא גם ענין של עבודה מיוחדת שבנ"י צריכים לעשות בגלות דוקא, וע"י עבודה זו יזכו לגאולה העתידה ע"י משיח צדקנו, שאז יהי' גילוי אלקות נעלה יותר גם מכמו שהי' בזמן הבית (לפני העבודה שבזמן הגלות). וכמבואר בארוכה בחסידות, ובפרט בשיחות של כבוד קדושת אדמו"ר שליט"א, עיין שם וינעם לך.

ובאה הציונות ורצתה לעקור (אויסרייסן) ח"ו הנחה זו בענין הגלות וגאולה, והציונים הטיפו שאפשר להגאל מהגלות גם ע"י דברים טבעיים (בלי תשובה, ובלי משיח), ע"י שיפעלו אצל האומות שיתנו את ארץ ישראל לישראל, וע"י המלחמה בממשלת אנגלי' כשהי' לה ה"מאנדאט" על ארץ ישראל. ובעוה"ר נתקבל רעיון זה גם אצל הרבה יהודים שומרי תומ"צ, ובפרט לאחרי שמעשה שטן הצליח והוקמה 'מדינת ישראל'. מובן, שיהודים שומרי תומ"צ שאומרים בכל יום "אני מאמין בביאת המשיח" לא יכלו לומר שזה (הקמת המדינה) היא גאולה שלימה, אבל אעפ"כ נתפסו לרעיון זה ואמרו שזהו 'אתחלתא דגאולה' (לשון המזרחי), ובלשונם של היותר דתיים (נוסח האגודה) - 'אתחלתא דאתחלתא', או 'הכנה לגאולה', וכיו"ב.

ורעיון זה הוא כפירה גמורה בעיקר אמונת הגאולה ע"י משיח צדקנו. כי ידוע ומפורסם, וכן מבואר ברמב"ם הל' מלכים פי"א, שכל ענין הגאולה (גם התחלת הגאולה, וגם אתחלתא דאתחלתא וכו') תהי' אך ורק ע"י משיח צדקנו. וגם מה שאומרים הציונים הדתיים (כן נדפס גם בהעתונים של אגודה) דזה מה שבאו הרבה יהודים לאה"ק תובב"א מארצות שונות הו"ע קיבוץ גליות – הוא כפירה גמורה, והוא היפך ממ"ש הרמב"ם שם שקיבוץ גליות תהי' ע"י משיח צדקנו לאחרי בנין ביהמ"ק.

וכמו שבענין הלאומיות האבן זיך אנגעכאפט הציונים הדתיים על המרז"ל ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא – כן הוא גם בענין זה, אז זיי האבן זיך אנגעכאפט על ירושלמי ועל מדרש שהש"ר, אלא שכאן סילפו את הירושלמי ואת המדרש ואין כאן המקום להאריך בזה. ועד אשר המחבר של "התקופה הגדולה" כותב בעצמו שמדברי הרמב"ם ברור שכל התחלת הגאולה תהי' ע"י משיח צדקנו, אבל מהירושלמי והמדרש מוכח דלא כהרמב"ם.

חוצפה נוראה. הוא חולק על הרמב"ם. וכבר דיבר רבינו שליט"א הרבה פעמים (וכבר נדפס בלקוטי שיחות בכמה מקומות), שמעולם לא הי' בישראל חציפות כזו. "ידוע בכללי הפוסקים, שבמקום שנו"כ הרמב"ם לא השיגו עליו, סבירא להו כוותי'. ומכיון שבענין זה (בהל' מלכים) לא העירו נו"כ הרמב"ם מאומה – מוכח להדיא, שכולם סוברים בזה כהרמב"ם. ובא הוא (בעל התקופה והגאולה) וחולק על כל הפוסקים – הרמב"ם, הראב"ד, המגיד משנה, הכסף משנה (ה"ה מרן המחבר) ועוד – כי יש לו איזו ראי' מירושלמי. ואפילו בסתם ענינים א"א לחלוק על כל הפוסקים (בגלל איזו ראי' מירושלמי), ועאכו"כ בענין הגאולה, שהוא יסוד בעיקרי האמונה. חוצפה נוראה כזו לא הייתה מעולם". ע"כ תוכן דברי רבינו שליט"א.

ורבינו שליט"א הוסיף (וגם הוספה זו נדפסה כבר בכמה מקומות בלקוטי שיחות), שמחשבה הנ"ל (שהמדינה היא איזה אתחלתא דאתחלתא דגאולה) הביאה לידי "קרבנות" רח"ל, כמו שהי' בכל פעם כשקמה איזו תנועה משיחית של שקר (שבתי צבי, פראנק וכו') שזה הביא לפאגראמען רח"ל. וגם הוסיף, שלא זו בלבד שאין זה שום אתחלתא דאתחלתא דגאולה, אלא אדרבה, זה "חושך כפול ומכופל" דהגלות, שבכל משך זמן הגלות לא הי' עדיין חושך והעלם והסתר כזה שיאמרו על ענין הפכי שזהו אתחלתא דגאולה. וגם הוסיף, דענין הנ"ל האריך את הגלות ודחה את הקץ. (וכל דברים אלו של רבינו שליט"א הם ידועים ומפורסמים וכבר נדפסו בכו"כ מקומות).

והנה גם בענין זה – המלחמה נגד הרעיון הציוני של אתחלתא דגאולה – אפשר להיות שני אופנים: (א) להכריז השכם והערב שרעיון הנ"ל הוא כפירה. ב) להכריז ולבאר ולהסביר את אמיתית ענין הגאולה (כפי שמבואר ברמב"ם בהלכה, וגם לבאר פנימיות ענין הגאולה, כפי שמבואר בספרי חסידות, ובפרט במאמרים ושיחות של כ"ק אדמו"ר שליט"א, ענין גילוי אלקות שיהי' אז), ולעורר את הכמי' והצמאון לגאולה האמיתית – ועי"ז מתבטלות במילא כל השיטות שהתחלת הגאולה תבוא ע"פ טבע.

ומלחמתו של רבינו שליט"א כנגד הרעיון הציוני בענין הגאולה – היא בעיקר באופן השני. הוא לוחם גם באופן הראשון, וכמו שהבאתי לעיל את דבריו החריפים נגד רעיון הנ"ל שדיבר בהרבה הזדמנויות; אבל עיקר מלחמתו הוא באופן השני. וכשיהודי שומע מה זה ענין הגאולה (שהוא גילוי אלקות שלא הי' אפילו בזמן הבית), וכו' וכו'. והגאולה (גם התחלתה) תבוא באופן נסי שלמעלה מהטבע לגמרי, ע"י משיח צדקנו – הוא כבר יודע מעצמו שהקמת המדינה אין לה שום שייכות לגאולה, ואדרבה, היא אחת הצרות וחשכות הגלות שלפני ביאת המשיח. והקשר של המדינה עם ענין הגאולה הוא שהמדינה היא אחד הענינים שנמנו בסוף מס' סוטה בהצרות דסוף הגלות, שלפני אתחלתא דגאולה.


ואדרבה, אם צריך להכריז ולהטיף השכם והערב שהמדינה אינה אתחלתא דגאולה וכו' וכו', ולעשות כמה גדרים וסייגים שלא יבואו לטעות זה – הרי זה גופא הוכחה איך שהחוג דאנשים אלו שצריכים לסייג זה, ומהו אצלם המושג של יהודי ושל הגאולה. וברור שכאשר יתחילו ללמוד חסידות חב"ד, וענין הגאולה שנתבארה בחסידות כפי שנתבארה ע"י רבותינו הק' שבכל דור ודור, עד לכ"ק אדמו"ר שליט"א איך שמפליג הענין דדירה בתחתונים והמשכת העצמות ממש, שזהו ענין הגאולה – לא יצטרכו עוד לכל הדרשות וכו' נגד הציונות, כי רעיון כזה יהי' מופרך ממילא, כנ"ל.

איסור ג' שבועות: הענין דג' שבועות הוא ענין של הלכה (ודלא כב' ענינים הראשונים שהם ענין של אמונה). ואין צורך להאריך, דגם אלו שהסבירו הענין דג' שבועות דלא כהגה"צ מסאטמאר זצ"ל – וכמו המהרש"ק מבראד שכתב שג' השבועות תלויים זב"ז כמו שנים שנשבעו זל"ז, וכאשר אוה"ע עברו על שבועתם מותר גם לישראל לעבור על השבועה (דרך אגב: דברים אלו כתובים בספר זרע שמשון שנדפס לפני מאתים שנה דף קעד ע' ד'), או הגה"ק מסאכטשאוו שכתב דהשבועה שלא יעלו בחומה היא דוקא "ביד חזקה" שלא ברשות האומות – לא נתפסו למינות רח"ל. זה שאלה בהלכה (בהלכות שבועה, ולא בהלכות גאולה), וכמו שיש כמה וכמה דיעות בהלכות שבועה בענינים שונים, כן הוא גם בנוגע לענין זה.

והנה שיטת רבינו שליט"א ידועה לכל, שהאיסור דלא יעלו בחומה ולא ימרדו באומות הוא גם עכשיו (בנוגע להקמת המדינה), דלא כהמהש"ק ודלא כהאבנ"ז. אלא שס"ל, דלאחרי שהוקם כבר הצרה הלזו (המדינה) ונמצאים בה רבבות בנ"י - מצוה חובה להגן על היהודים שנמצאים שם, ולהגן ע"פ דרכי הטבע, וכמו שבקראנהייטס ובוויליאמסבורג ושאר ישובי בנ"י שבחו"ל מחוייבים אנו להגן משונאי ישראל ע"פ שמירה שבדרכי הטבע (כי כן צוה הקב"ה בתורתו שאין סומכין על הנס), אותו הדבר הוא גם בנוגע לישוב בנ"י שבארץ ישראל (אע"פ שהוקם בה מדינה, דהקמת המדינה הייתה באיסור). ומכיון שע"פ דרכי הטבע החזרת השטחים יכולה להביא לידי סכנה רח"ל - לכן, מצד מצות פקוח נפשות, אסור בשום אופן להחזיר את השטחים, מצד פקוח נפשות רבבות בנ"י.

ואף שהשבועה שלא למרוד באומות קיימת גם עכשיו בתקפה - ס"ל לרבינו שליט"א, דענין זה אינו בכלל השבועה. כי השבועה שלא למרוד באומות הוא דוקא היכא שהאומות אומרים איזה ענין סתם שאינו נוגע לתומ"צ, אבל היכא שהאומות אומרים לעשות איזה עבירה רח"ל (כמו חילול שבת וכיו"ב), פשוט, דלא רק שאין חיוב לשמוע אליהם אלא שאדרבה אסור לשמוע להם. והכי נמי בנדו"ד, דמכיון שהחזרת השטחים מביאה לידי סכנה רח"ל – הרי מה שהאומות אומרים להחזיר את השטחים הוא שאומרים לעבור על מצות פקוח נפשות, וכשאומרים לעבור על איזו מצוה אין צריך לשמוע להם, ואין זה בכלל השבועה.

זהו תוכן השיטה של רבינו שליט"א בקיצור דקיצור. ולא אאריך בזה כעת, מכיון שהוא ענין בהלכה ולא בהשקפה. ובפרט שלא נעלם ממני ששיטת הגה"צ מסאטמאר זצ"ל היא שגם ענין זה הוא בכלל השבועה, ומי אני שאכניס ראשי בין שני הרים הגדולים. אבל עכ"פ, זה שני שיטות בהלכה, מהו הגדר של מרידה באומות, ואין זה שייך כלל לענין של השקפה. ובנוגע לענין של השקפה – עצם הרעיון דציונות, הן בנוגע ללאומיות והן בנוגע לענין אתחלתא דגאולה שלא ע"י משיח צדקנו - כבר הסברתי לעיל, שרבינו שליט"א לוחם נגד הציונות עוד יותר מאשר סאטמאר. אלא שדרך מלחמתו של רבינו שליט"א היא בעיקר באופן חיובי: ע"י הסברת האמת במהותו של יהודי - ועי"ז מתבטל במילא רעיון הלאומיות; ע"י הסברת האמת במהות הגאולה - ועי"ז מתבטל במילא הרעיון של אתחלתא דגאולה.

סיבת החשד: ואם תאמר, מכיון שהאמת הוא שליובאוויטש אין לה שום שייכות לציונות ח"ו ואדרבה היא לוחמת נגד הציונות עוד יותר מאשר סאטמאר – מדוע יש הוצאת לעז בווילימסבורג שליובאוויטש נתפסה לציונות רח"ל? על זה אשיב לך, שכבר הי' הדבר לעולמים, וגם על הבעש"ט דיברו סרה, ולפני זה - על הר"י אייבשיץ (מחבר התומים), וגם על הרמב"ם, ועוד ועוד.

והנה כל מחלוקת הייתה מצד שני סיבות: א) מצד אנשים בעלי מחלוקת ומחרחרי ריב שהביאו מלשינות של שקר לפני גדולי התורה שבדור ההוא, וגם הפיצו שמועות שונות בין ההמון, שקרים גסים ביותר (שלא יכלו לומר לגדולי התורה. דהגם שגם להם אמרו שקרים, מ"מ לא יכלו לומר להם שקרים גסים כאלו). ב) מכיון שהיו אז כמה שיטות של כפירה, שיטת שפינוזה ימ"ש, כת ש"ץ ימ"ש, ואח"כ הפראנקיסטן, ואח"כ ההשכלה (מענדלסאן וסייעתו), ועוד ועוד – הנה מצד גודל היראה ופחד מעניני כפירה, הנה כשבא מי שהוא והטיל ספק ועאכו"כ כשאמר בודאות וסיפר דברים שלא היו ולא נבראו – האט מען גלייך מורא געהאט. און אין דער מלחמה שלחמו נגד ש"ץ ופראנק ימ"ש – האט מען פאראיינס אריינגענומען את הר"י אייבשיץ ואת הבעש"ט ותלמידיו. ומכיון שראו בהם איזה דברים שבחיצוניות יש להם איזה דמיון לש"ץ ופראנק, כבר אמרו עליהם מה שאמרו.

ואותו הדבר ממש הוא בנדון דידן. מכיון שבעוה"ר הצליח מעשה שטן ויש גם יהודים שומרי תומ"צ שנתפסו לרעיון הציונות, כמו המזרחים ואגודאים שנתפסו לשני רעיונות הנ"ל שבציונות – הן לרעיון הלאומיות, והן לרעיון של אתחלתא דגאולה – לכן, כששומעים איזה דבר על ליובאוויטש שבמבט חיצוני יש לה דמיון לאחד מב' רעיונות הנ"ל, הנה מצד גודל היראה והפחד מעניני כפירה רח"ל, עושים כבר כל המיני הרחקות מליובאוויטש, ואין עושים חשבון שכל הדברים שליובאוויטש עושה אין להם שום שייכות כלל וכלל לרעיון הציונות.

ולדוגמא: כששומעים שליובאוויטש מדגשת המרז"ל ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא ואומרים שכל יהודי הוא יהודי – הנה מכיון שגם האגודאים מדגישים מרז"ל זה – אין מבחינים בין אגודה לליובאוויטש, ואומרים שגם אצל ליובאוויטש הוא רעיון של לאומיות, אף ליובאוויטש מדגישה במרז"ל זה גופא שמהותו של יהודי הוא תורה (היפך ענין הלאומיות), כנ"ל בארוכה.


ועד"ז, כששומעים שליובאוויטש אומרת שאסור להחזיר השטחים מצד פקוח נפשות, ענין שמקורו בהלכה – אין רוצים להבחין ואומרים שזה ענין של ציונות, אף שאין לזה שום שייכות כלל וכלל, וכנ"ל בארוכה. בנוגע לרעיון הציונות – היינו: שאפשר להיות איזו אתחלתא דאתחלתא דגאולה לפני ביאת משיח צדקנו – הנה שיטת רבינו שליט"א היא כשיטת הגה"צ מסאטמאר זצ"ל (ובענינים מסויימים, שיטת רבינו שליט"א היא עוד חריפה יותר), אלא שיש ענינים בהלכה שיש בהם פלוגתא. והרי פלוגתות בהלכה היו בכל דור.

אמנם, ענין זה עצמו (מה שיש ענינים בליובאוויטש שדומים במבט חיצוני לאגודה) – לא הי' מביא עדיין שידברו סרה על ליובאוויטש. אלא שמכיון שנצטרף לזה עוד ענין, והוא מה שאנשים בעלי מחלוקת ומחרחרי ריב הפיצו שמועות של שקרים גסים שלא היו ולא נבראו, וגם הביאו מלשינות שקר להגה"צ מסאטאמאר זצ"ל שקצתם נתקבלו אצלו, כי ברית כרותה ללה"ר כו' (שדבר זה נאמר גם על גדולי ישראל, כידוע). 

ועיין בספר בית רבי בהקדמה שלו דף 7 בד"ה ועתה קורא יקר באמצע דיבורו שם וז"ל: ברית כרותה ללשה"ר שתתקבל על הלב ובגדולים יותר מתקבל לשה"ר, תיכף וקשה להוציאם מליבם כמו שפי' העמק מלך שפי' תתקבל על לב קאי על גדולי הדור, ראשי כתרי הדורות שנצוצי נשמתם הם מלב אדם הראשון. עיי"ש. ועיי"ש ג"כ בסי' יב. זה הביא למה שהביא – וכמו המחלוקת על הר"י אייבשיץ, על הבעש"ט ותלמידיו, ועוד, שמצד ענין הראשון עצמו (מה שהיו אצלם דברים שבמבט חיצוני דומה כו') לא הי' מספיק לגרום מחלוקת, ועיקר המחלוקת הי' מצד המחרחרי ריב.

אלא שבפרט אחד, הנה מחלוקת זו אינה דומה להמחלוקת שהייתה אז: בהמחלוקת שהייתה כנגד הבעש"ט ותלמידיו, הצליחו המחרחרי ריב להטעות לגמרי את גדולי ישראל שבדור ההוא (ע"י גביית עדות שקר, כידוע), ועד שיצא מהם פס"ד להלכה שתלמידי הבעש"ט יש להם דין אפיקורסים רח"ל. משא"כ בנדון דידן, הנה דבר זה הוא מופרך כ"כ, עד שלא הי' שייך כלל שיהי' איזה גביית עדות של שקר, וכל מה שמדברים על ליובאוויטש הוא מיוסד אך ורק על סיפורים בעלמא שפורחים באויר שלא היו ולא נבראו, ועד שאפילו המספרים עצמם אינם אומרים שהם בעצמם ראו זה. ואעפ"כ מתקבלים אצל ההמון שבווילימסבורג כל שמועות אלו בודאות הכי גמורה, כמו הלכה למשה מסיני להבדיל.

והרי תמי' גדולה?! ידוע ומפורסם שחסידי סאטאמאר, כשמספרים להם איזה סיפור מצדיק, הנה השאלה הראשונה אצלם היא מי יימר שהי' כן, האם אתה בעצמך ראית זאת, וכו'. ואעפ"כ, כשמספרים להם איזה דבר על ליובאוויטש, מתקבל זה אצלם בודאות מוחלטת, מבלי שום עיון וחקירה אם זה אמת או לאו.

המבצעים וה'טנקים': כל מי שיש לו מוח בקדקדו וראה איך שהאברכים דליובאוויטש מזכים רבבות בנ"י במצות מעשיות בפועל ממש: בהנחת תפילין, בקביעות מזוזה כשרה על דלתי בתיהם, בהגעלת הכלים והמטבח וסידור בית כשר, ועוד ועוד – ובפרט כשראו איך שחלק גדול מרבבות אלו נעשו עי"ז שומרי תומ"צ בתכלית – מבין בפשטות את גודל העילוי שבהמבצעים והטנקים.

אך היות שיש אנשים כאלו שמצד תכונת נפשם הם בעלי "איפכא-מסתברא" ומחפשים בכל ענין וענין אולי "יצליחו" למצוא בזה איזה חסרון – הנה "יגעת ומצאת תאמין", ואחרי רוב יגיעה "מצאו" שענין זה הוא דרך חדשה שלא הייתה בדורות הקודמים, והתחילו להטיף בין ההמון שזה דרך של סט"א רח"ל, שהרי חדש אסור מן התורה.

מובן, שאנשים אלו שהמציאו את סברא הלזו – לא איכפת להם כלל כל הענין אם זה דרך ישנה או דרך חדשה (- והכל באיצטלא של יראת שמים -), וכל עניינם הוא רק לעשות מחלוקת ולחרחר ריב. אך בהיות שמעשה שטן הצליח ואצל הרבה יהודים תמימים נתקבלה טענתם זו (וגם כת"ר שיחי' בכללם) – לכן הנני לבאר בזה איך שטענה הלזו היא באה מצד בורות ועם הארצות.

במס' כתובות (דף ): אבל למצות עשה כגון עשה סוכה עשה לולב מכין אותו עד שתצא נפשו. זאת אומרת, שכאשר יש יהודי שאינו רוצה לקיים מצות סוכה או מצות לולב – ומובן, דמה שאינו רוצה לקיים מצוות אלו הוא מצד שהוא רשע להכעיס, ועד כדי כך שגם כשמכין אותו הוא עומד במרדו (דבאם הכאות הראשונות היו פועלים עליו, הרי לא הי' צריך להכותו יותר עד שתצא נפשו, ומזה הוכחה שמדובר כאן אודות רשע להכעיס כזה שגם כשמכין אותו הוא עומד במרדו) – מצווים אנו להשתדל שיקיים המצוה. ופשוט, שציווי וחיוב זה הוא לאו דוקא באופן של הכאה, ובאם אפשר לפעול עליו באופן אחר (ע"י דיבור בעלמא) מחוייבים לדבר עמו שיקיים המצוה, ובאם הדיבור אינו מועיל – מחוייבים גם להכותו.

ודין זה – הוא ציווי וחיוב לא רק על ב"ד, אלא גם על יחיד, וכמ"ש הנתיבות בחו"מ (בביאורים) ס"ב סוסק"א וז"ל: "דכיון דדמי לעשה סוכה ואינו עושה, דכופין אותו לקיים המצוה, דכל אדם מצוה להפריש חבירו מאיסור, אפילו מי שאינו בכלל ב"ד". עכ"ל הנתיבות. והנה חידושו של הנתיבות – שציווי זה הוא על כל אדם, ולא רק על ב"ד הוא שהוא מצווה להכותו (שבנוגע לזה הי' אפשר לומר שאין רשות להכות כ"א לב"ד, ועל זה מחדש הנתיבות שזה מצוה גם על כל אדם), אבל בנוגע לפעול עליו ע"י דיבור (בלי הכאה) – אין צריך להחידוש של הנתיבות, ופשוט שכל אחד מחוייב בזה.


ולכן, אלו הלועגים מחסידי ליובאוויטש מה שמשתדלים שגם יהודים חפשים יניחו תפילין ויקבעו מזוזה ועוד מצוות – בהטענה, דמכיון שהם חפשים ורשעים המצוה שלהם אינה שוה מאומה – הרי הלעג שלהם הוא (לא מחסידי ליובאוויטש, כי אם) מהלכה מפורשת במס' כתובות שהובאה להלכה למעשה בנתיבות. כי באם הי' כהשקפתם שהמצוה שלהם אינה שווה כלום, בשביל מה צריך לכוף אותם שיקיימו המצוה.

ואין אני מדבר ח"ו בנוגע להגה"צ מסאטאמאר זצ"ל שהי' לו טענות על מה שמניחים תפילין עם יהודים חפשים – כי הטענה שלו הייתה רק בנוגע לתפילין, מצד חשש הרהורים, אבל בנוגע לשאר מצוות – אין כל ספק, שגם הגה"צ מסאטמאר סבר כן שמצוה וחובה על כל יחיד להשתדל עם החפשים שיקבעו מזוזה בבתיהם וכן שאר המצוות, שהרי זה גמרא מפורשת במס' כתובות.

[מאמר המוסגר: וגם בנוגע להטענה של הגה"צ מסאטאמאר זצ"ל בנוגע לתפילין, מצד ההרהורים – כבר השיב רבינו שליט"א על דבריו, שמפורש במג"א (או"ח סל"ה סק" ), ואדמו"ר הזקן בעל התניא הביא זה לפסק הלכה (שם סעיף ד') וז"ל: "והוא שידוע לו בודאי שא"א שלא יהרהר, אבל מספק לא ימנע ממצות תפילין". ונוסף לזה: אמרו חז"ל אשר מטבע האדם שדבר חדש הכל רצין לקראתו (ספרי ואתחנן ו, ו) ופוק מאי עמא דבר. שמזה מובן שכשרואה אדם חידוש, ובפרט כשבעצמו עושה דבר אשר חידוש הוא אצלו – בעת מעשה עכ"פ, כל מחשבתו הוא בהחידוש. ואלו שאין רגילים במצות תפילין, פשוט הוא אשר מחשבתם בעת מעשה היא ע"ד התפילין. ע"כ תוכן מענה רבינו שליט"א].

עכ"פ, כל זה הוא בנוגע למצות תפילין. אבל בנוגע לשאר מצוות (שאין שייך בזה חשש של הרהרו), הנה אלו הלועגים וטוענים שקיום מצוות של רשעים אין שוה מאומה – הם לועגים מדברי חז"ל . ואף שחושבים הם שזה בא מצד טעמים של יראת שמים וקנאות, שגודל שנאתם להרשעים היא עד כדי כך שהם מבטלים לא רק את הרשעים עצמם אלא גם את המצוות שעושים – הרי מכיון שזה נגד הלכה מפורשת, דבר ברור הוא שאין זה הרגש של קנאות אמיתית, קנאת ה', כי אם הרגש של סט"א רח"ל.

והם דומים ממש להמזרחים והאגודאים שמסלפים הלכות בגלל ההרגש של "אהבת ישראל" שלהם. אנו אין לנו אלא התורה הזאת שניתנה מן השמים. אין אנו דוגלים לא ב"אהבת ישראל" ולא ב"קנאות". הקב"ה נתן לנו תורה קדושה ולאורה נלך נצח סלה ועד. אומרים בשם גדול אחד שאמר על אחד שמסלף הלכות שהוא "שר התורה", ופירש כוונתו: שפלוני חושב שהוא ה"שר" און בעל-הבית וועט אויף תורה. התורה היא תורתו של הקב"ה, ואין רשות לשום אחד לשנות אותה ח"ו אפילו בקוצו של יו"ד בגלל טעמים של "אהבת ישראל", או בגלל טעמים של "קנאות".

והנה אף שדברים הנ"ל הם פשוטים בתכלית - מ"מ: מכיון שחז"ל העידו אשר "יגעתי ולא מצאתי אל תאמין", הנה לאחרי יגיעה גדולה מצאו סוף-סוף איזו טענה. והיא: אמת הדבר שפעולות הנ"ל של חסידי ליובאוויטש הוא ענין שמחוייבים בזה ע"פ הלכה - אבל סוף סוף, הרי כולם מודים שבדורות שלפנינו לא השתדלו עם החפשים שיקיימו מצוות, וגם בליובאוויטש גופא (בדורו של אדמו"ר מהרש"ב נ"ע) לא עשו כן, וא"כ היא ההלכה - למה לא עשו כן בדורות הקודמים?

הנה התשובה בזה היא פשוטה: החפשים שבדורות הקודמים היו (רובם ככולם) להכעיס. ולא הי' בשום אופן שום אפשריות לפעול עליהם שיקיימו מצוה. ובאם היו פוגשים ביהודי חפשי ברחוב והיו מציעים לו להניח תפילין וכיו"ב – וואלט ער בודאי אראפגעלאזט צוויי פעטש. משא"כ בזמנינו זה שרובם ככולם של החפשים הם בסוג תינוקות שנשבו, וכשמעוררים אותם על ענין של קיום מצוה הם מצייתים. וא"כ: ה"קושיא הגדולה" למה לא עשו כן בדורות שלפנינו – אין לה שום מקום מלכתחילה, כי בדורות שלפנינו לא הי' האפשריות לזה.

והרי זה אותו הדבר ממש, שבאם יעזור השי"ת (עוד בזמן הגלות) ותהי' יד ישראל תקיפה (היינו: שהממשלה של ארצות הברית תתן רשות לרבני ודייני ישראל, כמו שהי' בזמן של "ועד ארבע ארצות") - הנה בודאי ב"ד יהיו כופין ומכין לקיים מצוות, כפסק חז"ל "מכין אותו עד שתצא נפשו". ויבוא אחד ויאמר: הרי בכל הדורות שלפנינו (כשלא היתה יד ישראל תקיפה) לא עשו דבר כזה, ואיך אתם מנהיגים דבר חדש שלא שערום אבותינו, ומה שאתם טוענים שכן איתא להדיא במס' כתובות - וואס דרייט איר א קאפ מיט לומדות, גם שבתי צבי הי' למדן, אנו אין לנו אלא דרך אבותינו וכל חדש אסור מן התורה, ומה שאתם מביאים הגמרא במס' כתובות הרי כל הכופרים ומתחדשים הביאו ראיות מגמרא!..

הרי פשוט, דמי שיטעון כן הוא כסיל ובער. מכיון שהוא גמרא מפורשת, ומה שלא עשו כן בזמן שאין יד ישראל תקיפה הוא לפי שלא היו יכולים לעשות כן. ואותו הדבר ממש בנוגע לאלו הטוענים על ההשתדלות עם החפשים ע"י דיבור, דמכיון שבדורות הקודמים לא עשו זאת (מפני שלא היו יכולים לעשות זאת) ע"כ גם עכשיו (כשיש יכולת לעשות כן) אסור לעשות כן (אף שמפורש בגמרא שהוא מצוה וחובה, והנתיבות פוסק להלכה שזה מצוה גם יחיד שאינו בכלל ב"ד) – דאלו הטוענים כן, הם שוטים ונבערים מדעת, ואין צריך לענות להם כלל כמאמר הכתוב אל תען כסיל באולתו.


התחברות לרשעים: ענין אהבת ישראל גם לרשעים – אין זה חידוש של רבינו שליט"א, כי מבואר הוא בארוכה בספר תניא פרק ל"ב (ובעוד כמה ספרים), ע"ש בארוכה. ואין זה סתירה כלל למה שאמרו חז"ל "ואל תתחבר לרשע" – כי פירוש "ואל תתחבר לרשע" הוא שהרשע הוא העיקר ואתה מתחבר וטפל אליו, משא"כ כשאתה העיקר ואתה מקרב את הרשע לתומ"צ – על זה נצטווינו להיות "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", דגם אלו שהם בריות בעלמא, וגם הרשעים בכלל זה – צריך "למשכן בחבלי עבותות אהבה" לקרבם לתומ"צ. כ"ה להדיא בתניא שם. העתקתי משם כמעט הלשון. 

(חילוק הנ"ל בין "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" ובין "ואל תתחבר לרשע" עי' ג"כ בהפי' על מס' אבות מהרב חסד לאברהם זקינו של החיד"א על המשנה ואל תתחבר לרשע ועל המשנה אוהב את הבריות ועי' גם בהפי' נצר חסד על המשנה ואל תתחבר לרשע וז"ל ואל תתחבר לרשע שיהי' לך התחברות עמו, אל תרחיקו דלמא יעשה תשובה על ידך שתקרב אותו או שלא ילך ויחריב העולם על כן הנכון לקרב רשע אבל לא להיות עמם חברים בשום שותפות בסחורה או בשאר הענינים עכ"ל וכ"כ במדרש שמואל בשם ר"מ אלמשונינו ועי' גם בהון עשיר מבעל משנת חסידים).

יתמו חטאים ולא חוטאים

ומה שרבינו שליט"א מקרב את כל יהודי ומשתדל להחזיר אותו בתשובה גם אותם שנתפסו לציונות רח"ל, הרי זה לפי שהוא מחלק בין החטא לבין היהודי שחטא כמרז"ל בברכות יתמו חטאים ולא חוטאים, ואדרבא, זה שמקרב גם את אחבנ"י הנ"ל הוא לפי שרוצה להבדיל אותם מטומאת הציונות. ודוגמא פשוטה: כ"ק אדמו"ר שליט"א מקרב גם היהודים שנתפסו לקומוניזם ולשאר טומאות ר"ל, יהי' מי שיחשוד אותו מקומוניזם?! אדרבה כל פעולות אלו לקרב את כל יהודי הן מלחמה שלימה נגד כל ה"איזמים" והאייעס, ורק שניהול מלחמות אלו הוא באופן דיתמו חטאים ולא חוטאים, להבדיל את היהודים מכל שיטות הכפירה, ולקרבם לתורתנו הקדושה, תורת אמת כפי שנמסרה לנו מאבותינו ורבותינו הקדושים מדור דור עד למשה מסיני.

ועיין במהר"ל ספר באר הגולה עמ' קמ"ט נעתק כאן: 'אמנם כל השומע דברים אלו ידוה נפשו על דברים שהם מליזים עליהם, כי לא די שהדברים שאמרו עליהם אינם נאמרים בצדק וביושר כלל, מה שאמרו שהם תקנו בתפילה דברים שאינם ראוים, וכבר בארנו כי אין הדבר כמו שאמרו, והרי הם מהפכים הקערה על פיה כי הם למדו אותנו והזהירו אותנו שאל יהא תפילתינו בענין זה כלל. ואף כי פירשנו דבריהם עד שאין עוד דבר שיצא מן היושר והאמת כלל, כאשר התפילה הוא על הכופרים באלקי אמת וביחודו ית', ועל אותם אשר הם רוצים למשול ולבטל דתו של השם יתברך, עד שכל אדם אומר על זה שהוא דבר אמת ונכון וקיים. 

ועם כל זה חכמינו ז"ל הרחיקו דבר זה כדאיתא בפרק קמא דברכות (י', א') הנהו ובריוני דהוי בשבבותיה דר"מ והוא מצערי לי' טובא הוי קא בעי ר' מאיר רחמי עלייהו כי היכי דלימותו אמרה ליה ברוריא דביתהו דר"מ מאי דעתך דכתיב יתמו חטאים מן הארץ מי כתיב חוטאים חטאים כתיב ועוד שפיל לסיפא דקרא ורשעים עוד אינם כיון דיתמו חטאים ורשעים עוד אינם אלא בעי עלייהו רחמי דלהדרו בתשובה ע"כ. הרי לך כי ר"מ חשיב דלבעי רחמי שימותו הרשעים, ואמרה לו אשתו שאין ראוי להתפלל על זה. 

אף שהוא רשע אין להתפלל עליו שימות מאחר שאפשר שישוב מחטאו, א"כ למה יתפלל עליו שיהיה נאבד, מאחר שהאדם מעשה ידיו של הש"י לכך אין ראוי זה, כי לכך כתיב יתמו חטאים מן הארץ ולא כתיב חוטאים שהוא שם התאר לאדם שהוא רשע והיה משמע שימות ויתום האדם אשר חוטא, ועוד מזה שאמר אחריו ורשעים עוד אינם והוי ליה לומר יתמו רשעים מן הארץ ורשעים יסופו מן העולם, אבל יתמו חטאים מן הארץ שלא יהיה החטא נמצא והיינו שיהפוך הש"י דעת החוטא ולא יעשה רע עוד ובזה יתמו חטאים שלא יעשה עוד עבירות כי רשעים עוד אינם כלומר שלא יהיו נמצאים רשעים וכך ראוי שתהיה התפילה. 

א"כ הם למדו ענין התפילה והזהירו שלא יהיו תפילותינו אף על הרשעים שימותו, רק שלא יהיו נמצאים החטאים כי ישובו אל הש"י, וא"כ איך אפשר שהם עברו על דברי הזהרת עצמם. רק כי התפילה היא כך אל תהא תקוה שלא יהיה תקוה להם שיהיו עוד במציאות רק יסורו מן העולם, ורצו לומר שלא יהיו עוד אנשים כאלו בעולם רק יחזרו מן מעשיהם. וכל המינים כרגע יאבדו, שלא תהיה דעת מינות בעולם ואז יהיו נאבדים המינים מן העולם. ואילו היה מתפלל וכל המינים כרגע ימותו, היה משמע כי מתפלל על מפלתן, אבל לא אמר רק וכל המינים כרגע יאבדו היינו כי לא תהיה עוד דעת מינות בעולם. וכל אויבי עמך מהרה יכרתו, גם כל לשון זה שיסולקו אויבי עמך וזהו פי' יכרתו שלא יהיו נמצא עוד אויבים לעמך, ולא תהיה מלכות זדון בעולם.


אבל על מפלתן של מלכות אף על מלכות זדון אין התפילה כלל, ולכך אמר ומלכות זדון וכו' ותכניעם במהרה בימינו, כי מלכות שהיה עושה בזדון ורוצה לבטל גזירת ומצות השם יתברך כמו שהתבאר אותה תעקר שלא תהיה עוד בעולם מלכות זדון זה. שלא יהיה לו לב זדון ויתן לו הכנעה ואז לא יהיה מלכות זדון להעביר את בני אדם מן הדת שלא לקבל גזירת ומצות של הש"י, וכל הדברים שנזכרו אין מדבר מן מפלתן רק שיסיר הש"י הדבר הרע הזה מלבם ויחזרו בתשובה'..

ועי' ג"כ בספר יסוד יוסף מרבו של הקב הישר פ"ה דף ו' וז"ל: 'אעפ"כ היודע מחשבות וכוונת לבם המתפלל בכונה ובהכנעה מצרף מחשבתו הטוב' להיות זה המתפלל מן המזכים גם לנשמות הנדחות כי רב חסד הוא הבורא יתברך הוא וזה לאות לכל בר ישראל להיות זוכה ומזכה אחרים. ובפרט להתפלל על רשעי הדור שיחזרו בתשובה. וכדאמרה ברוריא דביתהו דר"מ לר"מ יתמו חטאים כתיב וע"כ יאות וכשר לכוין בברכות השיבנו אבינו לתורתך שכל המשומדים והכופרים יתעוררו לשוב בתשובה שלימה ולחזור לדת תורתנו הקדושה ואם ירצה להתפלל על איזה כופר הידוע לו יאמר יהי רצון מלפניך ה' או"א שתחתור חתירה מתחת כסא כבודך בתשובת פב"פ כי ימינך פשוטה לקבל שבים בא"י הרוצה בתשובה וכך למד האר"י ז"ל לתלמידיו'..

ועי' גם בשער רוה"ק מהאר"י ז"ל עמ' ע"ו, ועי' ביערות דבש דרשה ב' הובא בפי' עץ יוסף, וז"ל שיכוין בברכת המינים שתיעקר המינות מישראל, ושיהי' מאמינים בתורה וכו'. ועי' גם במהרש"ר בחדא"ג למס' יומא דף ל"ח ד"ה מדאורייתא מנלן וז"ל: ושינה גבי צדיק שיהי' זכרו לברכה, ולא אמר כן גבי רשעים זכרו לקללה, משום דכשמשבחין צדיקים יברך אותן אבל בגנות רשעים אל יקללן, אלא יצפה להם שיעשו תשובה. כדאמרי' פ"ק דברכות יתמו חוטאים לא כתיב אלא יתמו חטאים, דהיינו שישובו וכו', והיינו שם רשעים ירקב מהם ולא יהי' נקראים עוד רשעים כשיעשו תשובה . . . אבל לא קללם עכ"ל (והרי מה שאתם מקללים מיוסד בעיקר על פסוק זה של שם רשעים ירקב, והרי לך מה שפי' המהרש"א שמזה הפסוק עצמו מוכח שלא לקלל).

ועיין במדרש רבה וירא פמ"ט א' על המימרא של ר' דכל המזכיר רשע ואינו מקללו עובר בעשה קאמר שם במדרש בשם רשב"ג ור' יונתן, דזה דוקא לאחר מיתה ולא בחיים, וכתב שם ביפה תואר דבחיים אין רשאין לקללן שמא יעשו תשובה כדאמר יתמו חטאים ולא חוטאים, משא"כ לאחר מיתה כיון שלא עשו תשובה אז דוקא מקללין אותן.

וענין זה, שרצון השי"ת הוא שהרשעים ישובו, מפורש גם בהלכה, בש"ע או"ח סי' רכ"ד סעיף ב' הרואה מקום שנעקרה ע"ז וכו' וכו' והשב לב עובדיהם לעבדך ע"כ, הרי להדיא בש"ע שרצון השי"ת שיעשו תשובה, ותיקנו ע"ז תפלה, ודלא כטעות אנשי סאטמאר, שאומרים אז זיי זאלן... אין מ'דארף זיי... אלא אדרבה, שאפי' אותן האפיקורסים ומומרים, (לא תינוקות שנשבו שבזמנינו) שעליהם נתנה התורה משפט חרוץ של מורידין ולא מעלין, אעפי"כ רצון השי"ת היא שיעשו תשובה, שהרי המהר"ל מדבר ממינים גמורים, ומקרא מלא היא כי לא אחפוץ במות הרשע כי אם בשובו מדרכו וחי.

ואין בכל זה, שום סתירה להדין דמורידין ולא מעלין, והיא פשוט, דכל זמן שיש צל תקוה להחזירו בתשובה, בודאי שמי שמשתדל להחזירו יפה עושה, - הן באופן של תפלה והן בפעולות אחרות שאפשר לעשות לקרבו לתורה ומצות, - שהרי זהו רצון השי"ת שישובו, ויעי' בשאילת יעב"ץ סי' ג' דף ד' ע"ב, וז"ל ואפי' המומרים הגמורים ההולכין בין העכו"ם ונוהגין כמותן, אף לפי מש"כ בהגה דמורידין אותן, נראה דאין איסור לפדותם על מנת שיחזירו למוטב, אדרבה, לענ"ד שפיר דמי טפי, וברכת אובד דאם תוציא יקר מזולל כפי תהי' על המשתדל תבוא, ופוק חזי מאי עמא דבר ח"ו לומר דאיסורא קעבדי וכו' עיי"ש.

וזהו הכל שיש תקוה להחזירם בתשובה, והדין של מורידין ולא מעלין קאי על מצב כזה שאי אפשר להחזירו, וכן פסק החזו"א להלכה ביו"ד סי' ב' אות ט"ז וז"ל ונראה עוד דאין מורידין אותו עד שישתדלו להוכיחו בדברים אולי יקבל תוכחה עכ"ל. שהרי, כל הדין של מורידין ולא מעלין אין הפירוש שמחיוב מיתה כעונש על חטאו (שאז לא הי' מהני תשובה לפטרו מעונש שלמטה, כמו המחויבין מלקות ומיתה בי"ד, שלא מהני להם תשובה לפטרו למטה בעוה"ז מעונש שלהם, לפי שהתורה גזרה עליו עונש זה דוקא, אבל בדין מורידין ולא מעלין אינו כן, שהרי ע"ז תשובה מהני בודאי, כמפורש בפוסקים להדיא), ורק כדי שלא יפסידו את ישראל ויאבדו האמונה, כל זמן שלא שבו, לכן ציוותה התורה להרגו, והיא רק משום מיגדר מילתא.

 – כ"ה להדיא מפיה"מ להרמב"ם בפ"ק דחולין משנה ב' וז"ל עונשין אותן שלא יפסידו את ישראל ויאבדו האמונה וכו' עיי"ש, וכ"ה להדיא בחזו"א שם, וז"ל דהא עיקר הדין דמורידין ע"כ היא משום מיגדר מילתא וכו' ושעה צריכה לכך לעשות גדר לצורך שעה, ע"כ, - וכיון שהיא רק להסיר המכשול, (כלשון הרמב"ם בפ"ג מהל' ממרים) הרי מובן בפשטות ומפורש בהדיא להלכה בחזו"א וביעב"ץ הנ"ל שמצוה גדולה להחזירו בתשובה, שהרי אין לך הסרת מכשול יותר מזה אם מקרבו לתורה. ומכל הנ"ל מבואר להדיא, שהמינים והאפיקורסים אפשר שישובו, ומי שמשתדל לקרבו לתורה ומצותי' בודאי יפה עושה, וזהו רצון השי"ת.


תינוקת שנשבו

וכל הנ"ל הוא אפי' במינים גמורים שמצוה להורידן, (ואפי' אם יבוא מי שהוא ויערער הנ"ל – הגם כי לא עלינו תלונתיו כי אם על כל הגדולים הנ"ל – ) אבל לעניננו אין זה שום נפק"מ כלל וכלל, כי הכופרים שבימינו רובם ככולם הם תינוקת שנשבו, כיון שנתחנכו בקיבוצים שונים ובשאר מקומות, שלא בין יהודים שומרי תומ"צ, ומעולם לא שמעו ולא ידעו מהתורה, ואין עליהם כלל דינו של מורידין ולא מעלין, ובודאי ובודאי שמצוה גדולה לעשות כל מה שביכולתו לקרבו לאיתן התורה.

וכמ"ש הרמב"ם בפ"ג מהל' ממרים ה"ג בנוגע לבני הקראים, וז"ל "אבל בני התועים האלה ובני בניהם וכו' הרי הם כתינוק שנשבה וכו' לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשכן בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה" עכ"ל, וכן פסק המחבר בשו"ע יו"ד סי' קנ"ט, וכן פסק אדמו"ר הזקן בהלכות ריבית סע' ע"ט. ועי' שם בסעי' פ' שגם דעת הש"ך שחולק על המחבר שם בס"ק ו' ח', היינו דוקא ברבית כיון שנתקלקלו כ"כ, אבל לענין מורידין ולא מעלין מודה הש"ך.

והרי לך לשון הנתיב מצותיך דף נ' ונ"א, וז"ל: 'ע"ש היטב ומעתה בין אחי אם בימי מרן האר"י היה התגברות הקליפות כ"כ מה נאמר ומה נדבר בזמן הזה המר בודאי יש לנשק לכל מי שבשם ישראל יכונה ולעורר עליו אהבה וזכות כי כל מה שגנב העבד המוסרח הכל שקר כי נפשות ישראל מוסרים נפשם בכל רגע על קדושות שמו יתברך וכל הרע עושה הרשע שכל כך גובר ברשעות שלו ובצרות וביסורים עד שנסתלק דעת כל אחד מהם.

וכל הרשעים שבמדינה זאת ובפרט במדינות אשכנז, נשבע אני בחיי עולם שכולם אנוסים כתינוק שנשבה לבין הנכרים ובלי דעת ידברו, וכולם מוכנים ברגע אחת לשפוך דמם כמים על קדושת שם הגדול באהבה ובשמחה ובלב שמח במחולין וריקודין, והרשע הזה שקר ענה גנב גזלן רוצח מאנס בתוקף רשעו ומטעה בשפתי חלקות ומתגבר ברשעו בכל כחו לצודד נפשות ישראל בהכרח'. וכן על זמנינו כבר פסק בחזו"א ביו"ד סי' ב' אות כ"ח, וז"ל דבזמנינו שאין אנו בקיאין בתוכחה וכו' דיינינן להו כאנוסים ע"כ, וידוע פתגם הרבי ריי"צ אז אן אפיקורס דארף זיין א דעתן.

שיטת ה'חתם סופר'

ופשוט היא שמה שאנשי סאטמאר מערערים שדרכינו היא בניגוד לדרך ה'חתם סופר', שהנהיג ענין התבדלות מרשעים, מהנאלאגין, היא טענה בטעות - הנה הנאלאגין שהיו בזמן ה'חתם סופר' היו מומרים להכעיס, ולא בגדר תינוקת שנשבו, שהרי נולדו ונתגדלו בין יהודים כשרים שומרי התורה, ועליהם הנהיג ה'חתם סופר' ההתבדלות - ואז היה הדין כמו הקראים בזמן הרדב"ז, שכתב על הרמב"ם הנ"ל. 

וזה לשונו: אבל הנמצאים בזמנינו זה אם היה אפשר להורידן היה מצוה להורידן, שהרי בכל יום אנו מחזירין אותן למוטב, ומושכין אותם להאמין בתורה שבעל פה והם מחרפים ומגדפים את בעלי הקבלה, ואין לדון את אלו בכלל אנוסים, אלא כופרים בתורה שבעל פה – הרי החילוק הנ"ל בין הנאלאגין שבזמן ה'חתם סופר' לרובם של החפשים בזמנינו, היא מפורש בהלכה (ואין זה שינוי מדרך התורה ודרך אבותינו, חס ושלום), בני הקראים שבזמן הרדב"ז, דגם כשניסו להחזיר אותם בתשובה היו מחרפין ומגדפין - לא היה להם דין אנוסים אלא דין כופרין. 

ובני הקראים שבזמן הרמב"ם שהיה אפשר להחזירם למוטב - אין להם דין כופרים אלא דין אנוסים ותינוקת שנשבו, וצריך למשכן בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה. וכמו שרואין בחוש בכופרים שבזמנינו, שהרבה והרבה מהם שמדברים אליהם ופועלים אצלם, כידוע ומפורסם מבעלי תשובות אין מספר שנעשו ע"י פעולות חסידי חב"ד.

ועיין בשו"ת חתן סופר (מנכד החת"ס) סימן נ"ד, וז"ל באמצע התשובה: 'עוד דיברתי היום עם חותנו נ"י בענין אם לרחק מביניכם או לקרב מי שפורק מעליו עול תורה ומצות, ואמר לי שדעת הגאון הנ"ל במכתבו לרדפו עד חובה, ובהיות שאין דעתי מסכמת גם לזה, מחויב אני לומר לו דעתי, אם כי דברי הגאון הנ"ל נכונים ואמתיים לרחקם בתכלית הריחוק, היינו מכלל שלהם דלא נגרור ח"ו בתרייהו, ובפרט מסיתים ומומרים להכעיס, אבל מי שרוצה ומתכבד בחברת יראי ה' ומעמיד עצמו כאחד מהם, או עכ"פ רוצה להיקרא בשם ישראל כשר, ואעפ"י שבאמת הוא פושע ומורד מצוה לקרבו, לא לכבדו כמכבד יראי ה' וחלילה להחניף לרשעים כי ח"ו סופו נופל בידם.


אבל לקרבו למצות ה' לדבר עמו דברים הנכנסים אל לבו אולי ישמע, ואם לא כולו אבל אפשר מקצתו לבל ידח ממנו לגמרי, וכבר ראינו הרבה שחזרו בהם מדרכם הרעה, ומכש"כ אצלכם שראוי למנות גם חלבנה בין סממני קטרת ובלבד שיהי' הוא כמו החלבנה ולא העשירי למנין, וכן לענין קריאת התורה, אם כי פשוט וברור כי מומר לחלל שבת דינו כנכרי לכל דבר, ובודאי אינו ראוי להיות נמנה בין הקרואים, ויותר מזה מצאתי בפרמ"ג בסי' קמ"א דאפילו הפסול לעדות מחמת עבירה אין לקרותו לתורה. 

והנה זה שאנו דנין עליו לא ידעתי אם יש לו דין מחלל שבת בפרהסיא בפני עשרה או במקום שיבא לידי פרסום דמקרי ג"כ פרהסיא, אע"ג ששמעתי שנעשה מלאכה בשדה שלו בשבת ע"י נכרים, אין זה מומר לחלל שבת ע"י אמירה לגוי, וגם ע"י בהמתו אין זה מוחלט דמקרא מחלל שבת, דהפרמ"ג בפתיחה לה' שבת מסתפק בזה אי בעי דוקא עבירה שיש בה חיוב מיתה משא"כ בשביתת בהמתו, וגם לפי דבריו של האיש הנ"ל שמוסר הכל לעכו"ם, אע"ג שאין להאמין לו עכ"פ כיון שאפשר שעושה כן לא הוה מומר לחלל שבת בפרהסיא, דכל עיקר טעם דבעינן בפרהסיא הוא משום כיון דמעיז כ"כ לחלל שבת בפני קהל ועדה הרי הוא כופר, וכיון שהוא מתרץ עצמו שעושה עפ"י היתר, ניהו שאין מאמינים לו אבל עכ"פ לא נקרא מחלל שבת בפרהסיא לחשבו כמומר גמור. 

אבל עכ"פ לפ"מ ששמעתי שהוא מפושעי ישראל בגופן דלא מנח תפילין, ולדעת הפרמ"ג הנ"ל אינו ראוי להיות נמנה בין הקרואים, אבל כדי שלא להרחיקו יכולין לקרותו למפטיר לאחר שיצאו ידי חובת קרואים, דלא גרע בזה מקטן שעולה ג"כ, או טוב שיעשו הוספה ויקראו אותו אחרון, דילמא לא ידע לקרות הפטרה, וכן לענין שטר מכירת בהמותיו ועבודת השדות בשבת יכולין להקל עליו לעשות לו שטר על כל השנה, והכל כדי להחזיקו לישראל בעיני עצמו ושלא נצטרך להרחיקו מכל וכל, ואולי ייטיב דרכיו מכאן ולהלן, ואם כבר נשתקע בטומאה כ"כ עד שאין להוציאו, עכ"פ עשינו את שלנו, וה' הטוב יטהר לבבינו ולבב כל עמו ישראל ליתן בלב כל הפושעים והמורדים לעזוב דרך רשע ויחיש לנו ישע ויביאנו מהרה לציון ברנה בעיר ה' שמה כעתירת א"נ החותם בכל חותמי ברכות: הק' שמואל בלאאמ"ו הגה"צ ז"ל עהרענפעלד'.

הרי לך בהדיא שדרך החת"ס לא הי' אלא על מומרים להכעיס, ומסיתים ומדיחים, שאי אפשר להחזירם למוטב, אבל אותן שאפשר להחזירן למוטב, (כולו, או אפי' מקצתו כמפורש בחתן סופר), בודאי ובודאי (ואפי' ההולכים בדרכו של החת"ס מודים), שמצוה להחזירם ולהכניסם תחת כנפי השכינה, שהרי אין לך הסרת מכשול יותר מזה, שמכניסם תחת כנפי השכינה, ודע, שכל מה שהארכתי עד כאן - ידעתי גם ידעתי שהרבה מהמפלגות משתמשים בנקודה זו של תינוקת שנשבו – ידוע תדע שרחוקה דרכם מדרכינו, והוא ממש להיפוך מן הקצה אל הקצה להמתבונן קצת, כי הם משתמשים בזה לחפות על הציונות, ואנו, משתמשים בזה לעקור הציונות מן העולם, ולא רק הציונות רק כל מיני ע"ז, ולנטוע האמונה האמיתית בה' אחד כנ"ל בארוכה.

אות הוכחה

ולאות הוכחה, דמה שחסידי ליובאוויטש מקרבים את כולם הוא ענין של "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", ולא גדר ענין דהתחברות לרשעים: כשמי שהוא מתחבר לרשע – הרשע פועל עליו, משא"כ בענין "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" – אין שייך שיושפע מהבריות (כ"א אדרבה, הוא פועל עליהם). והנה כל חסידי ליובאוויטש שנסעו בשליחות רבינו שליט"א לעיירות שונות בכל מרחב אמעריקע (וכן בשאר המדינות), הנה כולם, כולם ממש בלי שום יוצא מהכלל, איז ניט קאליע געווארן קיין איין האר ח"ו. ברוב העיירות שנסעו לשם השלוחים א"א להשיג חלב ישראל. 

והכי עלה בדעתו של מי שהוא צו נוצן חלב עכו"ם (ח"ו) עבורו או עבור אשתו או עבור ילדיו הקטנים? ואותו הדבר הוא בנוגע לפת פלטר וכו'. ובאם אינו מאמין לי – אביא לו הוכחה פשוטה: באם הי' נמצא אפילו רק אחד מהשלוחים וואס וואלט עטוואס קאליע געווארן (אפילו במקצת דמקצת), כבר היו שונאינו מראים באצבע עליו והיו אומרים: ראו, פלוני בן פלוני שנסע בשליחות הרבי מליובאוויטש איז קאליע געווארן. ומזה גופא שאין מראים באצבע על פלוני בן פלוני (ורק מספרים סתם סיפורים על השלוחים של ליובאוויטש, מבלי להראות באצבע על פלוני בן פלוני) – הרי זה גופא הוא הוכחה שאף אחד איז ניט קאליע געווארן ח"ו אפילו במקצת דמקצת.


ובאם הי' זה איזה ענין של "התחברות לרשעים" – הרי בודאי הייתה הסביבה משפעת על השלוחים, וכמרז"ל עבירה גוררת עבירה. אבל לפועל רואים את ההיפך: ששום שליח לא הושפע מהסביבה, אלא אדרבה, כל אחד מהשלוחים פעל על מאות יהודים שיחזרו בתשובה. ודברי אלו – אינם סתם סיפורים של שמועות, ביכלתי לתת לו נעמען און אדרעסן, ויכול לנסוע למקומות אלו ולראות את מאות היהודים (בכל מקום: מאות) שהתחילו לקיים תומ"צ בפועל ממש ע"י התעוררות השלוחים. ולאמיתו של דבר, אין צריך לנסוע למקום רחוק כ"כ. יש שתי ישיבות (אחת בברוקלין ואחת במאריסטאן) עבור אלו שנתקרבו לתומ"צ רק בזמן האחרון, וכאשר ישאל אצלם איך נתקרבו לתומ"צ, ישמע מהם עצמם.

ב' אופני תוכחה

וז"ל המהרש"ג בח"א סי' מ"ג: 'ובגוף הענין של השוחט לא אוכל לומר דעתי עליו כי באמת ענינים כאלו לא שווים המה, והכל לפי המקום ולפי הזמן ומה גם תלוי הדבר בהתנהגות של השוחט בענינים אחרים כי אם הוא מתנהג בענינים אחרים בדרכי התורה ויראה והחסידות, אין ממעשים שכתב מעכ"ת ראי' כלל שאינו יר"ש כראוי, כי לא לחנם אמר דוד המלך ע"ה כמה פעמים הורני ד' דרך חוקיך וגו' הדריכני בנתיב מצותיך וגו' וכמה פסוקים בתהילים על עניינים כאלו, ולכאורה קשה ניתי ספר ונחזה אם זהו מותר עפ"י התורה או לא, ועכ"ת דלאחר כל הלימוד והידיעה יש כמה ענינים שא"א לידע איך לעשות זולת בסיועת השי"ת, על איזה אופן יעשה, וכן שלמה בנו אמר עת לחשוב ועת לדבר וגו' ולא יוכל אדם הרבה פעמים לדעת אם עתה הוא העת של השתיקה או של הדיבור זולת שהשי"ת יראהו. 

הנה אראהו ראי' חזקה מדברי חכמז"ל, הנה מבואר בילקוט שמעוני פ' חוקת על פסוק ויבכו את אהרן שלושים יום כל בית ישראל והוא מאבות דר"נ, וכן בפ' שמיני ס' תקכ"ו על פסוק ויקרא משה אל משאל ואל אלצפן והוא מהתורת כהנים, דאהרן לא אמר מימיו לאיש סרחת ולאשה סרחת וכו' אם פגע באדם רע או רשע נותן לו שלום, למחר ביקש אותו איש לילך ולעבור עברה, אמר אוי לי איך אשא פני ואראה את אהרן בושת הימנו וכו' עיי"ש כל הענין, ולכאורה קשה על אהרן איך עבר אהרן על מ"ע של תורה שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך, ועיין ברמב"ם בה' דעות דמי שרואה בחברו שעושה איסור מחויב להוכיחו ועיי"ש כל פרטי דין זה. 

והתורה נאמרה לכל אדם בשוה, ואיך עבר אהרן ע"ז ועכ"ת צ"ל דענינים כאלו שהוא רק למנוע את חברו מלעשות רע ולהחזירו לדרך טוב, יוכל האדם לקיים באיזה אופן שהוא מרגיש בעצמו שהוא מסוגל לאותו אופן, יש שהוא מקיימו בדרך תוכחה וצעקה, ויש שהוא מקיימו בדרך אהבה והתקרבות וע"ז אמר בת"כ הנ"ל דמשה הי' מסוגל לקיים מצוה זו בדרך תוכחה כמו שאמר בכל משנה תורה דברים קשים כגידים, ואהרן הי' מרגיש בעצמו שהוא מסוגל יותר לקיים מצוה זו של הוכח תוכיח ע"י שיקרב עוברי עבירה ובאמת שניהם קיימו מצוה זו. 

ועוד ראי' בדברי רש"י עה"ת בריש דברים דקאמר דמשה למד מיעקב שלא להוכיח אלא סמיך למיתתו עיי"ש שכתב עוד שלאחר שעשה להם טובה שכבש להם ארץ סיחון ועוג, וקשה מי פטר אותו עד אז ממצוה זו שהוא נמנה בין התרי"ג מצות, ועכ"ת כנ"ל דהכל לפי הענין שהאדם מבין שיהי' דבריו נשמעים אז יותר יוכל לשתוק עד שעה שיהי' דברים נשמעים ואין בכך כלום.

ובזה יש לפרש הפסוק בפ' קדושים לא תשנא את אחיך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא, דהפסוק בא ללמוד אותנו דמי שהוא בטבעו להוכיח את אנשים ע"י גערות וצעקות ולבזות את עוברי עברה, הנה אם רואה לפעמים איש כשר שאינו עושה כן הוא שונא אותו לומר שאינו מקיים מצוה זו אבל באמת אין מזה הכרח כלל דיש לומר שחברו יש לו סגולה לקיים מצוה זו ע"י התקרבות, שהרי עיקר התוכחה היא שלא יעשה הבעל עברה יותר מה שעשה מתחילה ממילא גם המקרב מקיים המ"ע של הוכח תוכיח ע"י התקרבות שלו.


וזה שאמר לא תשנא את אחיך בלבבך, פירוש בלב שלך שנתן לך הקב"ה כי אף שלבבך הוא לרחק עוברי עברה אבל אולי לב חבירך אינו כן לכן לא תשנא אותו ע"י לבך, וע"ז אמר הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא פי' דעיקר הוכחה לעמיתך תהי' רק שלא ישא עליו חטא יותר וכיון שכן ממילא גם המקרב את בעל עבירות יוכל להיות שמקיים מצוה זו כמו המרחק, כיון שגם בסיבת התקרבות ימנע עצמו מן החטא בדרכו של אהרן הכהן.

והנה הגם שתי' של השו"ב מפני הכסף אינו תי' נכון כ"כ מ"מ כתבתי לו שידע שא"א לומר כלל בדבר זה ותלי' בהנהגות האדם בשאר עניניו, ואם בשאר עניניו הוא יר"ש ועוסק בתורה, ומדקדק במצות וירא חטא גם בזה יש לדונו לכף זכות שאפשר שהוא תופס מדתו של אהרן הכהן, וה' יעזרנו וילמדנו דעת ותבונה באיזה דרך נלך כי באמת נשתנה הכלל לפי המקום ולפי הזמן ולפי האיש ולכן צריך להיות סייעתא דבשמיא והוא יחונן אותנו בדעת שלימה לכוון האמת לידע את הדרך אשר נילך בה ואת המעשה אשר נעשה דברי ידידו דו"ש וש"ת'.

וחזר המהרש"ג ע"ז גם בחלק ב' סי' קכ"ה. (ולהעיר שהמהרש"ג הי' תלמיד מובהק להמהר"ם שי"ק שהי' מראשי הלוחמים). והרי שלך לפניך שני הדרכים – דרכינו – ודרכיהם. ומובן היטב מקור נבועת שנאת סאטמאר על ליובאוויטש אבל שוברו בצידו שאף שדרכינו שונה מדרכיהם עכ"ז מטרתינו (מטרת סאטמאר ומטרת ליובאוויטש) אחת היא. (הערה: ומובן שאם הולכים בדרך קירוב כדרכו של אהרן אז הכל אוהבין אותו כמו שהי' אצל אהרן הכהן וד"ל!).

ניסים

אחת מהראיות הכי גדולות שכ"ק אדמו"ר שליט"א נתפס לציונות (ח"ו), מזה שנתן שבח והודי' להשי"ת על הניסים שנעשו באנטבא, שניצלו בחסדי השי"ת יותר ממאה יהודים, ואף שכ"ק אדמו"ר שליט"א הדגיש בפירוש שהנס הי' הצלת יהודים, וביניהם הרבה שומרי תומ"צ ולא להמדינה, אעפי"כ טוענים שדברים אלו נותן חיזוק לציונות, על טענה זו לדעתי א"צ להשיב כלל וכלל, כי מי ששמע אז את השיחות קדושות (וכבודו יכול לראותו כי יש מכל זה הנחות) לא עלה על דעתו שטותים כאלו - של ציונות וחיזוק לציונות וכיו"ב - כלל וכלל, אלא אדרבה שאב משם אמונה פולע עמערס.

הערה: מה שטוענים, שאין מציאות שיעשה הקב"ה נס ע"י רשעים, ומבואר כן בכמה מקומות, בשו"ת הריב"ש וכו', אבל ענין זה צריך ביאור רחב, ואכ"מ, ועי' בתורת משה להחת"ס על פורים דף ע"ד ע"ב ד"ה ויהי בימי (ד"ה הראשון) עיי"ש בדבריו, שזה הי' עיקר הנס של פורים, ועל זה מברכין ברכת שעשה ניסים, - וספרי ר' צדוק ז"ל מלאים מזה, שזה ענין מי יתן טהור מטמא, והן דברים שלמעלה משגתינו, ולדוגמא עי' בס' דברי סופרים שלו דף 186, ד"ה והנה עיי"ש באריכות וההמשך שם בע' 187, ותראה שישנו מציאות כזה.

ובזכרוני שפעם הראה לי אחד מחסידי סאטמאר בספ' חידושי תורה מהגה"צ מסאטמאר זצ"ל משנת תשי"ז לפורים, שהוא בעצמו כותב שיש מציאות כזה. ואכ"מ, והנני להדגיש עוה"פ! שגם בענין שבח והודי' על הניסים ישנו ב' אופנים, יש וואס זיי האבען דאס אויסגענוצט באופן של היפוך, אבל לא כן רבינו ח"ו וח"ו! ואדרבה ואדרבה, וגם בכאן עירבבו שני ענינים, כמו בכל ענינים הנ"ל.

הרגש ורצון עצמו - ביטול להקדוש ברוך הוא

והנה ידעתי שקשה לכת"ר לקבל כל הנ"ל, אפילו אם יראה בעיני שכלו שכל דברי כנים ואמיתיים, ושכל דברינו ודרכינו מיוסד על דבר חז"ל וסה"ק – אחר שנתרגל באופן אחר – אבל אמשול לך משל, לחולה שיש בו סכנה ח"ו, ורופאים מצווים לו לאכול ביוה"כ, בודאי מי שחי על ההרגש שלו, קען דאס נישט בשום אופן אראפ שלונגען, וואס הייסט, עסען יו"כ?!, אבל מי שחי בביטול להשי"ת ולתורתו, ואין לו שום רצון עצמי ורק מה שהשי"ת רוצה, אז שוה אצלו האכילה כמו התענית, אחרי שמחויב לאכול על פי ציווי התורה משום מצוות 'וחי בהם', ועליו נאמר 'ואת דמכם לנפשותיכם אדרוש', ואל תהי צדיק הרבה, כמבואר בפוסקים.

כי מה בין הציווי של ועניתם את נפשותיכם, להציווי של וחי בהם, די זעלבע תורה וואס האט אים פאר יאר געהייסען פאסטען, הייסט אים יעצט עסען, ובזה מקיים ציווי השי"ת, וכן הוא בענינינו, כל הגדולים האבען זיך געקאכט, שארץ ישראל לא יהיה בידי הציונים וכו' וכו', ועכשיו טוענים שטחים, ותינוקת שנשבו, וכו', ואף שאין לכל זה שום שייכות לציונות, ואדרבה זה כל מגמתינו ועבודתינו לעקור ולשרש כל מיני ע"ז מן העולם, וכלל הציונות, אעפ"כ מי שאין לו ביטול האמיתי להשי"ת ולתורתו הק' שמעקט דאס זייער ניט, וואס הייסט זיי זענען דאך מינים וכו' וכו'.

וראה זה פלא?! עיין בליקוטי שו"ת סו' סי' פ"ה שמסיים שישובו בתשובה, ועי' בספר מרא דארעא ישראל תולדות הגה"צ רי"ח זוננפעלד זצ"ל ח"ג ד' ר"ד באמצע האיגרת "אולם הנני תקוה שלבסוף כולם יגיעו לכלל הכרה לחזור בתשובה אמתית וכו'", עיי"ש, (ולהעיר שהוא כתב זאת על הציונים שבימיו, שהיו גרועים הרבה והרבה יותר מהציונים שבימינו) וכן כל אותם הגדולים שהבאתי לעיל, המהר"ל, היעב"ץ, היערד"ש, והגר"א, ועוד.


בודאי שהיו שונאים האפיקורסים הרבה יותר מהקנאים של ימנו אלה, ואעפ"כ הסכימו, ועוד שגם רצו שיעשו תשובה, וגם התפללו ע"ז כנ"ל בארוכה - והקנאים של ימינו, קענען ניט פאר נעמען אזא ווארט - אף ששנאתם אינו גדולה כ"כ?, אבל הביאור פשוט, הם היו צדיקים אמיתיים, והיו בביטול להשי"ת ולתורתו הקדושה, ולא היה להם שום רצון עצמי, אלא כל רצונם הי' רצון השם, וכל שנאתם להמינים לא היה, אלא מפני שכך צווה הקדוש ברוך הוא, לשנוא את המינים והאפיקורסים. 

לכן לא יכלה שנאתם לעבור את גבולי התורה, ולא היתה שנאתם רק עד כמה שהתורה צוה לשנאם, אבל כיון שהתורה עצמו רצה שיעשו תשובה, ממילא גם הם רצו כן, אבל הקנאים של ימינו, רובם ככולם הם סתם בכעס גדול על האפיקורסים – אף שאינו דבר טוב, ותע"ב – אעפ"כ כיון שחסר הביטול האמיתי להשי"ת, יכולה הכעס לעבור את גבול התורה, ואף כשהקב"ה בעצמו צווה בתורתו, כי לא אחפוץ במות המת, וכמבואר בכל הנ"ל – הם בכעס גדול כ"כ עד שכבר אין שומעין. (ולהעיר מדרך מצותיך דף פ"ט ע"ב עיי"ש).

ובהזדמנות אחד אמר רבינו שליט"א, איתא במס' מגילה, מרדכי מה"ת מניין? ואינו מובן, הניחא, שמחפשים מקור להמן מה"ת, אבל "מרדכי"? תכלית הטוב והקדושה? אלא, חז"ל מלמדים אותנו בכאן יסוד גדול, שאף הדבר הטוב והקדוש ביותר, אין לו שום תוקף אם אין לו מקור בתורה הק'.

האמונה צריך להיות באופן חיובי - ולא רק באופן שלילי

ולולי דמסתפינא הוא אמינא, שכל הטענות על ליובאוויטש הם נובעים (לא מצד שהחולקים טועים וסוברים שע"פ הלכה אסור לקרב רשעים, כי אם) מצד ענין אחר לגמרי. והוא: בכדי לחנך את הדור הצעיר שיהי' חזק בתורה ויראה וינצל מזרם המים הזדונים שבדורנו זה – צריך לתת להם ענין חיובי בשפע גדול, להסביר להם: מה זה יהודי, מה זה תורה ומצוות, מה זה ענין גלות וגאולה, המושג דהשגחה פרטית על כל פרט ופרט, המושג דאחדות ה' אשר אין עוד מלבדו, וכו'. וכאשר מחדירים בהנוער כל מושגים אלו – הנה מעט אור דוחה הרבה חושך, ובאופן שהחושך נדחה ממילא מפני האור. האור אינו צריך להלחם עם החושך, כשיש אור, החושך נדחה ממילא. ומכיון שכל המושגים אלו מוסברים היטב בתורת חסידות חב"ד – לכן, ראינו במוחש, אשר ברוב החוגים שאין לומדים חב"ד וחסרים מושגים אלה, הנה הנוער דחוגים אלו נתפס קצת לדיעות כוזבות, בדקות עכ"פ. ואין להאריך בדברים הכואבים.

והנה בהחוג דסאטמאר, מכיון שגם שם אין לומדים עם הנוער חסידות והרי צריך לתת משהו להנוער איזה תרופה להרעל של זרם הכפירה – מצאו עצה, לתת להם "קנאות". וע"י שמחנכים את הדור הצעיר לצעוק על כל דבר חדש שהו"ע כפירה רח"ל וצריך ללחום נגד זה – הנה זה יפעול עליהם שיזהרו בנפשותם ויתרחקו כמטחוי קשת מכל הדיעות החדשות. ומצד ענין זה שהורגלו כל ימיהם ב"קנאות" ובהצעקה על כל דבר חדש שהוא כפירה – הנה מצד גודל הרגילות שבזה, אין מבחינים בין ימין לשמאל, וגם על ענינים המפורשים בשו"ע (לא שמביאים איזה ראי' על זה, כי אם, שדבר זה גופא הוא מפורש בשו"ע) שלא עשו בדור שלפנינו (מצד שלא הייתה מציאות כזו) צועקים שזה כפירה ושצריך ללחום נגד זה.

זהו הלימוד זכות שיש לי על אלו שטוענים (כשמביאים להם דין מפורש) שגם שבתי צבי הי' למדן גדול. אבל לאחרי כל הלימוד זכות, הייתי מייעץ אשר לא מספיק לתת להנוער רק ענין שלילי בלבד, קנאות, אלא צריך לתת להם גם איזה ענין חיובי, ללמוד עמהם פרק תניא, מאמר בלקו"ת, וגם הספרים של שאר תלמידי הבעש"ט (לא חב"ד), והמעלה אז תהי' מעלה כפולה: א) כבר כתבתי לעיל, שאין מספיק הכפירה בבעל וצריך להיות גם האמונה בה' אחד. ב) אפילו בנוגע לענין השלישי (קנאות) גופא, כאשר חסר בזה ענין החיובי אמונה בה' – אזי עלול שהקנאות גופא תיהפך ח"ו לאיזה אידיאל ולענין של מפלגה שאינו מיוסד על תורה, ואז הנה הקנאות גופא נהפכת לאידיאל ולמפלגה כמו כל האידיאלים של כל המפלגות.


ובכדי להבהיר זה - אכתוב שתי דוגמאות: דוגמא א' - כבר כתבתי לעיל בתחילת מכתבי, דאלו מאנשי סאטמאר שאינם רוצים בשום אופן לשמוע מה שכתוב בשו"ע, בגלל זה שאין זה מתאים עם השקפת הקנאות שלהם – זה מוכיח, שהקנאות אצלם אינה ענין של קנאת ה', קנאות מצד התורה, אלא קנאות המיוסדת על השקפה שלהם – בדוגמת ה"אהבת ישראל" של מפלגות דתיים, שאינה אהבת ישראל אמיתית (מצד התורה) כי אם איזה אידיאל שבדו בני אדם מלבם. היסוד העיקרי שעליו צריכים להיות מיוסדים כל ענינים של יהודי הוא התורה. ומה שאנו צריכים לאהוב ישראל וצריכים להיות קנאים – הוא מפני שיש ציווי בתורה על אהבת ישראל, ובתורה מבואר גם מעלת ושבח דקנאות. אבל כאשר האהבת ישראל והקנאות אינם מיוסדים על תורה, ועד שהם בניגוד לדיני התורה - אזי, הם אידיאל כמו שאר האידיאלים. וד"ל.

וכעת אכתוב דוגמא שני': כששליח ב"ד מוסיף הכאה אחת על ל"ט מלקות – הוא עובר בלאו. ולכאורה, חיוב מלקות הוא דוקא היכא כשהתרו אותו תוך כדי דיבור. וא"כ, המחוייב מלקות הוא רשע גמור שעשה להכעיס, ועד כדי כך דהגם שהתרו בו שאם יאכל חלב יתנו לו מלקות אעפ"כ רצה להראות שאינו מתפעל מהעבירה ומהעונש מלקות ויאכל חלב אויף צו להכעיס, וא"כ: מכיון שהוא רשע גמור שעושה להכעיס – מהו גודל העוולה שיתנו לו עוד מכה אחת, או שיתנו לו הכאה בלי פסק דין וגמר דין? זאגט אבער די תורה אז מען טאר ניט. ומי שמכה אותו בלי פסק ב"ד – אינו קנאי, כי אם עובר בלאו.

והנה לאחרי שגלתה סנהדרין ואין לנו דין מלקות – יש כמה דינים שמותר להכות (לא בתור מלקות) וכמו: לאפרושי מאיסורא, או מינים ואפיקורסים שמורידין ולא מעלין. אבל גם בזה יש כמה פרטי דינים. ודבר פשוט וברור, שבכדי לקבוע על מי שהוא מישראל שיש לו דין אפיקורס ומותר להכותו – צריך על זה גביית עדות, (ופירוש גביית עדות הוא לא סתם שמעתי משני אנשים כשרים, כי אם, גביית עדות בב"ד), וכל הפרטים המבוארים בפוסקים.

ואבקש את כת"ר שי' שיתבונן אליבא דאמת, אם הנוער שחונך על שיטת הקנאות בקי בסוגיא זו או לאו. כמדומני, שהשיטה אצלם הוא, דכל מי שהם חושבים שהוא אפיקורס – כבר מותר להכותו ולבזותו, ולפעמים עושים כן בפועל, אף שלא הי' שום גביית עדות ושום פס"ד. ומאין באה שיטה כזו, הרי זה היפך ההלכה? אך התשובה היא פשוטה: כשמחנכים עם ענין שלילי גרידא, בלי שום ענין חיובי – אזי נעשית הקנאות ענין לעצמו, ולא ענין שמצד התורה. ואין להאריך בדברים הכואבים.

ומה שכתבתי על דרך זה - לפי שרציתי להסיק מזה שני ענינים: א] בכדי שיתבונן, אשר אפשר (אצלי זה ודאי, אבל עכ"פ הרי אפשר) שהיסוד של כל הטענות על ליובאוויטש בהחוג דסאטמאר הוא (לא מפני ליובאוויטש נטתה מדרך התורה ח"ו, אלא) מצד הרוח ד"קנאות" שאין שייך כלל לתורה, לכן מביטים הם על כל ענין שאינו מתאים עם רוח ה"קנאות" (גם כשהענין הוא מחוייב ע"פ הלכה, ואין בזה שום שמץ דשמץ של איסור ח"ו) שהו"ע של כפירה רח"ל. ב] בכדי שיתבונן, שכבר בא העת לתת להדור הצעיר ענין חיובי, ללמוד עמהם תורת החסידות בכלל ותורת חב"ד בפרט.

ואף שיותר ממה שכתוב כאן נשאר בקולמוסי להשיב על כל הטענות של סאטמאר על כבוד קדושת אדמו"ר שליט"א, אבל אין קץ לדברי רוח - טעמו וראו כי טוב ה' - פארזוכט דעם רבי'ן שליט"א'ס מאמרים און שיחות קודש וועט אייך פארענטפערט ווערן אלע קושיות, און דעמאלט וועט איר זען פון וועמען איר לאכט אפ, און מיט וועמען איר האט זיך פארטשעפעט. יבוא יום - ובוודאי יהיה זה בקרוב ממש אם ירצה השם - שכולם יודו על האמת, כי שקר אין לו רגלים וקושטא קאי. ובזה אסיים ואומר שלום, ואקוה שלא יקפיד עלי חס ושלום ויקיים את והב בסופה.

ידידו ומוקירו

תגובות

300,000 צפיות, 2000 כתבות - ארגון 'לחלוחית גאולתית' עושה היסטוריה במדיה

300,000 צפיות, 2000 כתבות - ארגון 'לחלוחית גאולתית' עושה היסטוריה במדיה
הקליקו על התמונה לכתבה המלאה

רבני ומשפיעי חב"ד מעוררים: תפילה באריכות קריטית לכל יהודי

רבני ומשפיעי חב"ד מעוררים: תפילה באריכות קריטית לכל יהודי
הקליקו על התמונה לכתבה המלאה

כתבות פופולריות

שאו מרום עיניכם: קורס מקצועי וראיון ישיר על הדרך לשדרוג התפילה עם הרב ישראל אלפנביין

עד כמה נחוצה 'עבודת השמחה' בעבודת השם? התוועדות מעוררת

סגירת המעגל של הרב שניאור זלמן גפני • שיחה מיוחדת

הרבי במאמר מעורר: ההתבוננות בתפילה גורמת לביטול האדם והתאחדות בה'

חודש אלול: המשפיע הרב אופן בהתוועדות סוערת ומעוררת • צפו

'יש לי שמחת הלב': החתונה המיוחדת של הרבי הרש"ב באוורוטש

וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם • מאמר גדוש על 'עבודת התפילה'

100 אמרות וסיפורי חסידים מוסמכים מהמשפיע ר' גרונם

סיפורה המפעים של ישיבת 'תומכי תמימים' שהקים הרבי הרש"ב

השתמטות מצה"ל: מה דעת הרבי מלך המשיח?

לכתבות תוכן על 'גאולה ומשיח'

לכתבות תוכן על 'גאולה ומשיח'
לחץ על התמונה

לכתבות תוכן על 'אהבת ישראל'

לכתבות תוכן על 'אהבת ישראל'
לחץ על התמונה

לכתבות תוכן על 'עבודת התפילה'

לכתבות תוכן על 'עבודת התפילה'
לחץ על התמונה

לכתבות תוכן על 'ניגון חסידי'

לכתבות תוכן על 'ניגון חסידי'
לחץ על התמונה

טורים נבחרים

ארכיון

הצג עוד

כתבות מובחרות

נחשפה: הקלטה נדירה של הרבי הריי"צ מנגן בדביקות

ביקור נדיר: הרבי בפגישה עם האדמו"ר מגור הנוכחי

וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם • מאמר גדוש על 'עבודת התפילה'

חשיפה היסטורית נדירה: הרבי הריי"צ מתוועד בחריפות על ההכרח להתפלל באריכות

הַבּוֹחֵר בְּשִׁירֵי זִמְרָה.. • מאמר עשיר על ניגוני חב"ד

100 התוועדויות של משפיעים מחסידות חב"ד • מיוחד

הרב זושא אלפרוביץ': 'יחי אדוננו' זה ניגון של הרבי!

מרעיד לב: הרבי הריי"צ מתאר בזעזוע את קורות תשעה באב

התמונה שחוללה סערה: נחשפה תמונה של הרבי הרש"ב? • הסיפור המלא

ברוכים הבאים! • אתר 'לחלוחית גאולתית'

צור קשר

שם

אימייל *

הודעה *

למאגר התכנים הענק - לחץ על סמל הארגון

למאגר התכנים הענק - לחץ על סמל הארגון
אתר זה מופעל על ידי ארגון 'לחלוחית גאולתית'. אימייל: lgch770@gmail.com.