מערבבים ומתבלבלים: אסור להשתמש בתואר 'מדינת ישראל' • דעת תורה

אסור וגם אין אפשריות לוותר על השם 'ארץ ישראל': ידועה שיטתו של הרבי מלך המשיח, להקפיד לקרוא למדינת ישראל דווקא בשם 'ארץ ישראל' ולא 'מדינת ישראל', וזאת מכיון שזהו שמה הנכון על פי תורה • אתר 'לחלוחית גאולתית' מגיש מכתב מיוחד של הרבי על נושא זה (מתוך ספר 'אגרות קודש' חלק ט"ז עמוד רטו), בו מבאר הרבי את הסוגיה, ואף מוסיף שגם כשרוצים להשתמש בקיצור לשון, בתיבה אחת מן השתיים (ארץ ישראל) - הקיצור הנכון על פי תורה ומסורת ישראל הריהו: 'הארץ' (ולא 'ישראל') • ומה ההבדל הגדול בין המושגים 'שיבת ציון' ל'ישוב ארץ ישראל'? • למכתב המלא

•••

א) ידועה השיטה בהנוגע לבעית השם: ארץ ישראל, או מדינת ישראל (מדגיש הנני בעיית השם, כי אין כאן המדובר, כי אם בהנוגע לקביעות השם), והיא: אשר אין בזה מקום לספק, לאחרי שנקבע השם מאז ומקדם על ידי אלוקי ישראל, וכנאמר בתורה בנבואת יחזקאל: 'במראות אלוקים הביאני אל ארץ ישראל', (מ, ב) ועוד.

וחכמינו ורבותינו זכרונם לברכה במשנתם, בגמרא ובמדרש כן קוראים לארץ קדושה זו (או בשם הארץ - ארץ המיוחדת, וכלשון הכתוב, 'כי תבואו אל הארץ'). ומובן ופשוט אשר, ככל הענינים שנקבעו על ידי בורא עולם ומנהיגו, עניני התורה ומצותיה גם שם זה אין ביד האדם לשנותו או להחליפו בשם מדינת ישראל, ואפילו אם יסכים עליו הרוב - כי אין זה בגדר הצבעה.

ושלילת הצבעה על ענין שבתורה, הרי זה עיקרון פרינציפיוני, ואין זה פלפול סתם אודות תיבה וביטוי. ישנה גם נקודה בהנוגע לפועל המבליטה החילוק שבין שני השמות, והיא: מלכות הכוזרים (לאחרי שנתגיירו) מדינת ישראל הייתה, אבל לא ארץ ישראל. ומדייק הנני בכל מקום שמזכירים הדבר בשמי, שיהיה השם נקרא בו בתורה, שם מסורתי זה כשלושת אלפים שנה.

ב) המושג 'ישוב ארץ ישראל', והמושג 'שיבת ציון', מובן שנפרדים הם, ומה שישנם מערבים אותם ומחליפים אחד בחבירו, הביא וגם מביא, לכמה בלבולים, מסקנות בלתי נכונות ועוד.

'ישוב ארץ ישראל', הוא עניין בתורה ויש אומרים אשר נוהג הוא בזמן הבית וישראל על אדמתם, ויש אומרים שגם בזמן הגלות. שיבת ציון - הוא כפשוטו, ענין הקשור עם הגאולה מן הגלות. וכמובן חל הוא רק לאחרי החורבן, שהרי זהו ענין השיבה. כי גם מושג זה לא חדש הוא וגם לא זכינו בו מן ההפקר. והוקבע מכבר בתורה (תהילים קכו, א).

ואלו הם דברי המורה הגדול רבנו הרמב"ם בספרו משנה תורה, בהנוגע לשיבת ציון (הלכות מלכים פרק י"א): 'המלך משיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל כו' התורה העידה עליו שנאמר ושב ה' אלוקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך' וגו', ובסוף הפרק: 'יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדוד אביו כפי תורה שבכתב ושבעל פה ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה כו' ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל' כו'.

וידועה דייקנותו של הרמב"ם בכל מילה ומילה שבספרו 'משנה תורה', ובסדר הדברים בקדימה ואיחור. וכאמור הסדר על פי פסק דין התורה הוא, שבתחלה יעמוד מלך המשיח ויחזיר המלכות, ואחרי כן יבנה המקדש, ואחרי כן יקבץ נדחי ישראל. וזוהי ההבטחה שבתורה: ושב וקבצך וגו', אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' והביאך ה'. וכאמור בסעיף הקודם - פסק דין שבתורה אינו עניין להצבעה ולהכרעה על פי דעת הרוב.

כמה מאמרי רבותינו זכרונם לברכה ישנם בביסוס ובהרחבת האמור לעיל, אבל בחרתי בפסק דין שבספר הלכה המקובל על כל עמנו בני ישראל, ואשר כאמור מדוייק הוא בתכלית בביטויו ובסדרם. בוודאי למותר להדגיש, הצד השווה אשר בהאמור לעיל, ובמה שנדבר מאז בהנוגע לעבר הירדן (ולגבולות ארץ ישראל בכלל), אשר חלק הוא מארץ ישראל, וחלק מגאולת עם ישראל.

כי אסור וגם אין אפשריות - לוותר על השם 'ארץ ישראל', אפילו אם מציעים להחליפו בשם 'מדינת ישראל', אסור וגם אין אפשריות לוותר על הענין ד'שיבת ציון' אפילו אם מציעים להחליפו בענין ד'ישוב ארץ ישראל' ואפילו כשהישוב על ידי אלפי אלפים, אסור וגם אין אפשריות - לוותר על חלק מארץ ישראל איזה שיהיה, ואפילו אם יסכים על זה הרוב.

והובטחנו אשר דוקא שלילת הוויתור - מקרבת קץ הגלות, גלות הגוף וגלות הנשמה, ותביא, סוף סוף, את הגאולה, גאולתנו ופדות נפשנו.

בכבוד ובברכה.

מ. שניאורסהן