פרשה מרתקת: מרגלי חרש בתוככי ליובאוויטש
מלחמת ה'משכילים' בחסידי חב"ד ליובאוויטש, ובראשם ברבי ה'צמח צדק', הייתה מלחמה ממושכת ומרה. הללו לא בחלו באמצעים, והשתמשו אף במרגלי חרש כדי שירגלו אחר הנעשה בתוככי ה'חצר'. הם לא ידעו כי גם החסידים לא טמנו ידם בצלחת ושלחו מרגלים משלהם. הרבי שידע מכל אשר נעשה, שיתף פעולה באופן מתמיה, עד לפתרון המדהים • לכתבה המלאה
•••
א]
מר-חשוון ת"ר. חורף ירד על ליובאוויטש. אמנם בתחילתו היה, אבל רוחות זעף כבר נשבו בחזקה בעיירה, ואפילו זרזיפי שלג החלו פה ושם לנחות על האדמה הבוצית ממילא. הקור חודר לעצמות. מתוך הבתים החלו להסתלסל ענני עשן שחורים מבעד לארובות, אות מובהק הוא כי הדיירים החלו להתחמם נוכח האח המוסק בגזרי עץ לוהטים.
לא ממש הייתה ליובאוויטש עיירה קטנה ונחבאת אל הכלים. תחת הנהגתו של הרבי ה"צמח צדק" הפכה למרכז יהודי גדול. אל העיירה נהרו מדי שנה בשנה אלפי חסידים מכל רחבי רוסיה למחוזותיה השונים. אלפי שאלות בהלכה הורצו אל ליובאוויטש, אל מנהיגה הרבי, שנודע בעולם היהודי לא רק כרבי לחסידים, אלא כגאון עולם בעל יכולת פסיקה הלכתית נדירה.
זו הסיבה שאיש כמעט לא שם לבו לזוג שהגיע באחד הימים לליובאוויטש, רכש בית והתיישב בעיירה. עוד משפחה הצטרפה למשפחה הליובאוויטשית המורחבת. איש לא הכיר את הזוג האלמוני - ליפמן פלדמן ורעייתו בתיה מרים - שהיו יהודים יראי שמים, עדיני נפש ונעימי הליכות. אילולא מפעל הנרות שהקים ליפמן זמן לא רב לאחר בואו, איש כמעט לא היה יודע עליו או על רעייתו.
כבן חמישים שנים היה ליפמן, כתפיו רחבות, פניו מרשימות על אף החריצים הראשונים שהסתמנו בפניו. שערות לבנות בצבצו פה ושם בזקנו השחור, ממוצע בארכו. דוק של רגש היה עולה בעיניו בכל עת שהיה משוחח עם אחד מבניה של ליובאוויטש, ועל אחת כמה עם אחד החסידים. לא היה קשה לפתח עמו שיחה, והוא מצדו, היה נענה בסבר פנים יפות לכל שואל או פונה.
בכל בוקר היה ליפמן ובתיה מרים מגיעים לבית הכנסת המקומי, מתפללים כשארשת של רצינות על פניהם. את פרנסתו עשה ליפמן ממפעל לנרות שהקים במו ידיו. עד מהרה עמדו הכול על ידי הזהב אשר לו – שכן היה אומן נפלא בכל הקשור ליציקת נרות. מתחת ידיו יצאו מאות נרות חלב בגדלים שונים ובצורות נאות. אפילו צבעים שונים היה נותן בהם - לתפארת מעשה ידיו. לא ייפלא אפוא שנרותיו של ליפמן קנו להם עד מהרה שם בליובאוויטש ובסביבתה.
אם לא די בכך, הרי שליפמן העצים את שמו הטוב - ומלבד מקצועיותו ומומחיותו, היה תורם מנרותיו לשלושה בתי הכנסת שבליובאוויטש, כמו גם נרות שנתן אין כסף לבחורי הישיבה, זאת בנוסף לנרות שהיה מעניק לחצר ביתו של הרבי ה'צמח צדק' ובתי בניו ושאר בני המשפחה. אשתו בתיה מרים - אשת חיל - עזר כנגדו, אף היא לא טמנה ידיה בכיסים, ובכל ערב שבת הייתה מחלקת נרות רבים לנשים עניות, חינם אין כסף.
כשמפעל הנרות גדל והביקוש התעצם, הציע ליפמן לרבי ברוך שלום, בנו בכורו של הרבי, להיות שותפו בעסק ולחלוק עמו את רווחיו. רבי ברוך שלום שלא עשה קטנה כגדולה בלי להתייעץ עם אביו הרבי, הסכים בחפץ לב. מאז נעשה ליפמן בן בית בחצר הרבי ובבתי שאר בניו. ויהי האיש נושא חן וחסד בעיני כל רואיו - טוב ואהוד על הבריות.
משגדל האיש ויפרוץ לרוב, החל לשכור פועלים כדי לעשות את מלאכת יציקת הנרות וחיטובם על פי הוראות מדויקות שנתן להם. את זמנו הפנוי הקדיש לביקורים תדירים בבתי הכנסת שבליובאוויטש ולפעמים בבתיהם של בני הרבי. לעתים קרובות אפשר היה למצוא אותו יושב בישיבה הגדולה ומגלגל שיחה עם הבחורים, או אף באכסניות האורחים, שם היו מתוועדים מדי פעם בפעם והיו חוזרים על מאמרי הרבי, או סתם ישבו לשיחת חסידים תוססת.
עם כל מעלותיו וסגולותיו, איש פשוט היה ליפמן, שלא ידע ללמוד בכוחות עצמו. אשר על כן, מעולם לא ראוהו יושב ומתעמק באותיות הקטנות של גמרא או חומש. אולם חוויה מיוחדת הייתה לו לשבת עם החסידים ולשמוע את אשר בפיהם, או אז פניו היו מאירות, ובת שחוק של הנאה נסוכה על פניו.
לא ייפלא אפוא שבכל מקום אליו היה מגיע, היו רוחשים לו כבוד ופותחים לפניו דרך. אי אפשר היה שלא להכיר את סבר יראת השמים שעל פניו, כמו גם בזכות מידותיו הטובות והאציליות בשיגו ושיחו עם כל אדם, ועם עניים במיוחד. רק בתקופות בהן איש אמונו במפעל היה יוצא לעיירות ולכפרים מסביב כדי למכור את חלב תוצרתו, היה ליפמן נשאר יותר שעות במפעל, מתעסק בעצמו במלאכת הכנת הנרות.
ב]
תכונה הייתה בליובאוויטש. קרב ובא מועד היריד השנתי. בכל שנה היה מתקיים בעיירה יריד גדול של עסקים. יריד זה היה מתקיים בסביבות החודשים טבת או שבט. בשל סמיכותה לגבול רוסיה הפנימית, היו סוחרים רבים מתקבצים ובאים לסחור ביריד. היו סוחרים שטרחו ובאו גם ממקומות רחוקים כמו מוילנה, קניגסברג, קראקא, ורשה, קייב, ואפילו ממוסקבה. תושבי ליובאוויטש שידעו כי ימים אלה הם ימים מסוגלים לפדיון שמן בשביל חודשים ארוכים, היו מתכוננים מבעוד מועד לימי היריד הגדול.
בשל כל ההכנות הקדחתניות, איש לא שם לב במיוחד לעובדה שימים אחדים לפני פתיחת היריד, נסע ליפמן מליובאוויטש בעוד הוא מותיר את עסק הנרות בידי אחד מקרוביו, אף הוא בעל מלאכה שלמד היטב את רזי המקצוע.
רק בחדש אדר ראשון ת"ר שב ליפמן ממסעו העלום. הוא הקדיש זמן קצר לבדיקת מפעלו, לוודא שהכול פועל בצורה תקינה, ומיד שב למנהגו ותחביבו - לבקר ולבלות שעות ארוכות בבתי הכנסת של ליובאוויטש. הוא חלק את זמנו גם בסמוך לחדר ההמתנה ל'יחידות', שם התיישב בין האורחים הרבים שהגיעו מכל קצוות רוסיה וביקשו להתקבל ל'יחידות' לרבי.
ביכולת הנדירה שלו להתחבב על אנשים, התעניין לדעת בדברים המטרידים את החסידים אשר בגינם הגיעו מדרך רחוקה עד לליובאוויטש, כדי לקבל את עצותיו של הרבי. לא היה מאושר ממנו כשהיה רואה חסיד יוצא מחדרו של הרבי ועיניו שמחות. "נו, מה אמר לך הרבי?" היה מתעניין בכל לב, והחסיד היה חולק עמו את אשר שמע מפי הרבי.
ג]
אותה תקופה הייתה סוערת במיוחד. המשכילים הבינו אט אט כי מנהיגות העם היהודי אשר ברוסיה נמצאת בליובאוויטש הרחוקה, וכי משם מצודתו של הרבי פרושה למרחקים עצומים. במשך שתים עשרה שנים עסק הרבי באומץ רב בענייני עסקנות הכלל: הוא דאג לרווחתם הכלכלית של אלפים מקרב היהודים, מסר את נפשו עבור הצלת ילדי ישראל מהחוטפים שביקשו לחטוף אותם לעבודת הצבא למשך עשרים וחמש שנה ('קנטוניסטים'). הרבי אף טרח רבות לסייע להסתיר אותם במקומות בטוחים. הרבי סייע רבות לחיילים היהודים ששירתו בצבא הצאר.
משחשו ה'משכילים' כי הרבי מצליח במשימתו בביצורה של ממלכת התורה ברוסיה, ביקשו להצר את צעדיו. הם פתחו אפוא במסע שתדלנות בקרב ראשי המלוכה כדי שאלו יטילו גזרות קשות על עם ישראל, ויצרו את צעדיהם של החרדים לדבר ה'. ה'משכילים' לא הסתפקו בכך, ושלחו ידיהם בקודש הקודשים עצמו - ושיגרו מכתבי הלשנה בזויים על הרבי. לא פחות.
באחת הפגישות של אחד מראשי ה'משכילים' עם שר ההשכלה הגראף אובארוב, שפך אותו 'משכיל' את מררתו על העם היהודי, והרבי בראש. הוא דרש מהשר לטכס עצה איך להציל את 'אחיו' היהודים ההולכים כעיוורים אחרי 'מורדי האור', הרבנים המתירים לעשות מעשי עוול במסחר וקנין ובמשא ובמתן עם שכניהם הנוצרים, ואשר מתירים להם לקחת משכניהם הנוצרים נשך וריבית פי מאה ולרמותם בתחבולות שונות.
ה'משכיל' לא הסתפק בכך וטען כי הרבנים מעודדים התבדלות של היהודים משכניהם הטובים הנוצרים, וממאיסים את עצמם, עד כי הכינוי 'גוי' נעשה לכינוי ניבול מהגרועים ביותר. ומי עומד בראש הרבנים הללו? הרבי מליובאוויטש אשר ממשיך את דרכם של זקנו [אדמו"ר הזקן] וחותנו [אדמו"ר האמצעי] להתנגד לפקודות הממשלה בכל הקשור לחיי היהודים ומנהגיהם.
'יש לו השפעה רבה על היהודים, והוא העומד בראש הרדיפות כנגד ה'משכילים', ואף שולח צירים מיוחדים למנוע את צעירי ישראל מלמלא את חובתם האזרחית בצבא. אם לא די בכך - הרי שהוא מדפיס ומפרסם ספרי חסידות המעצימים את שיטת ההתבדלות היהודית וההתנגדות לדרך ההשכלה והרפורמה ה'נאורה''.
החסידים לא טמנו ידיהם בצלחת, ועשו כל אשר לאל ידם כדי להכשיל את מזימותיהם של ה'משכילים'. בין שלל הפעולות, שיגרו מרגלי חרש אל קהילות ה'משכילים' כדי לשמוע מקרוב את תכניותיהם ולנסות לעלות על כל בדל מידע שיכול להועיל במלחמת הקודש נגד הטומאה, מלחמת האור כנגד החושך.
בחדש אדר שני ת"ר נודע לראשי החסידים שהתגוררו בוילנה, כי ה'משכילים' מכינים כתב הלשנה חדש על הרבי. אחד האברכים ששימש כמרגל חשאי, עלה על התכנית ואף הצליח לשים את ידו על כתב ההלשנה ולהעתיק את תוכנה.
ראשי החסידים בוילנה ידעו כי עניין כבד זה חשוב שיגיע במהרה לידיעתו של הרבי, והוא אשר יֵדע כיצד לקדם את פני הרעה. הם שיגרו אפוא את האברך ר' שלמה לליובאוויטש עם העתק מכתב המלשינות, וביקשוהו לספר לרבי מכל פרשת ההלשנה המתרקמת בעצם ימים אלה.
ר' שלמה היה חסיד גבוה ומרשים. מעיניו הפקחיות ניתן היה לעמוד על תבונתו הרבה. הוא עצמו נמנה על עדת חסידי חב"ד בעיר קיידאן שבמחוז קובנה. לפרנסתו עסק בתיווך, על אף שהיה אומן וניחן בכתיבה תמה כמו גם בפיתוח חותמות. בנוסף לאלה - היה בו חוש מיוחד לעמוד על טיבם ומהותם של אנשים, ובעין הבוחנת שלו ידע להכיר טיבם של אנשים.
זה שלוש שנים מאז העתיק את מגוריו מקיידאן והעתיק את ביתו לוילנה, שם רתם את עצמו למלחמת הקודש. הוא שימש כמרגל חרש לטובת החסידים בתוככי קהילות ה'מתנגדים' כמו גם ה'משכילים', ובזכות כשרונותיו הברוכים, הצליח במשימותיו החשאיות. מי כמו ר' שלמה התאים למשימה המיוחדת לשמה שוגר לליובאוויטש - למסור לרבי את העתק כתב ההלשנה החדש ולתאר בפרוטרוט את חומרת המצב.
משהגיע לליובאוויטש - המקום אשר איוותה נפשו - מצא להפתעתו ולשמחתו את גדולי החסידים, הרבנים המפורסמים רבי יצחק אייזיק מהומיל ועמו רבי ברוך מרדכי מבוברויסק. רבי יצחק אייזיק היה מגדולי החסידים, עוד זכה להסתופף בצלו של אדמו"ר הזקן. הוא היה ידוע כ'משכיל' עצום בתורת החסידות. רעהו, רבי ברוך מרדכי, היה רבה של בוברויסק, מגדולי חסידי חב"ד אך היה מקובל אפילו על חוגי ה'מתנגדים' - כה הייתה גדלותו התורנית.
שני החסידים התקבצו ובאו להם לאכסניה בביתו של ר' זלמן באשעס. לא היה גבול לשמחתו של ר' שלמה מששמע שבערב יקיימו השניים התוועדות. מציאה של ממש נזדמנה לו בהיסח הדעת. על אף שידע כי העניין שבגינו הגיע לליובאוויטש הינו דחוף, בכל זאת שקל בדעתו הרחבה לכאן ולכאן - הוא ידע כי הדברים יצערו מאד את הרבי, ולבו לא נתן לו למהר ולבשר את הבשורה הרעה.
זאת ועוד: ר' שלמה ידע את הסוד, כי אותם שני ענקי דעת וכבירי תבונה, רבי יצחק אייזיק ורבי ברוך מרדכי, לא היו רק גאוני תורה, אלא עמדו בחשאי בראש ועד העסקנים שעסקו בצרכי הכלל בשליחות הרבי. הוא החליט אפוא שישוחח עמם ויספר להם על משימת השליחות שבידו, יתייעץ עמם, ורק לאחר מכן יכנס אל הקודש פנימה.
כשהגיע להתוועדות בביתו של ר' זלמן באשעס, לא היה גבול להתרגשותו לראות את שני החסידים הללו יושבים בצוותא חדא, פניהם מפיקות פקחות ותבונה, ועיניהם נוצצות בשעה שחזרו על שני מאמרי החסידות ששמעו מפי הרבי בשבת האחרונה. משסיימו את חזרת הדא"ח, פתחו וחזרו על שיחות הקודש ששמעו בשעת הסעודה בצוותא חדא עם הרבי. מכאן הדרך הייתה קצרה לסיפורים מרתקים על אודות אורחות חיי החסידים בדורות הקודמים. בין השאר העלו וסיפרו על היסורים הגדולים שסבלו החסידים מן המתנגדים בדורות עברו, יסורים קשים כשאול, רדיפות בלתי פוסקות שהגיעו לעתים עד כדי פיקוח נפש.
אנחה כבדה התגלגלה בחלל ביתו של ר' זלמן באשעס, בעוד עשרות חסידים עומדים מסביב, מקיפים את שני החסידים באהבה, על גבול הערצה. לאחר שתיקה עמוקה ומפליגה, פתח רבי יצחק אייזיק והמשיך לדבר על המצב הקשה בהווה, כאשר הממשלה מצֵרה את היהודים מלהגשים את אמונתם, ורבֵּי השלטון עושים כל שביכלתם כדי לצוד את ילדי ישראל ברשת הכפירה. דמעות של מרירות זלגו מעיניו של רבי יצחק אייזיק כשדיבר על הגזירות הניתכות בגלל מעשיהם השפלים של ה'משכילים' הארורים המסיתים ומדיחים.
החרה רבי ברוך מרדכי והמשיך באנחתו של קודמו, על כך שבגלל המשכילים הרבי ה'צמח צדק' הפסיק לעסוק בענייני הכלל לטובת העם היהודי כפי שעסק בכל השנים האחרונות, וכי בתקופה זו הוא חתם עצמו אך ורק בענייני תורה ועבודה. 'ומאז, המנהיג לא עומד בראש המערכה', נאנח עמוקות. ר' שלמה ישב בין עשרות החסידים העומדים מסביב צפופים ויושבים דחוקים זה בזה, והקשיב לדברים. הוא עשה אוזנו כאפרכסת לשמוע כל הגה היוצא מפיהם של הני תרי חסידים דגולים.
בעוד אוזניו מוטות לשמוע כל הגה, הרי שעיניו שוטטו אנה ואנה, מדי פעם נחו על אחד מהחסידים שמלאו את החדר. אחד האורחים במקום, חסיד אף הוא, משך את תשומת לבו במיוחד. הקסקט שמוט על מצחו הקטן, עטוף בבגד שחור ארוך כדרך החסידים, זקן אפור ממוצע מעטר את פניו. הוא עמד על ספסל יחד עם שאר החסידים והטה אוזן לדברי גדולי המשפיעים. מדי פעם, כשהפסיקו בשיחותיהם ופצחו בניגון חב"די עמוק, מאלו שמסעירים את הנפש, הצטרף גם הלה לניגון.
ר' שלמה קלט בשבריר רגע, כי בעת הפוגות קלות היה הלה מוציא מכיסו פיסת נייר ורושם בחפזה אי אלו שרבוטים ומיד תוחב את הפתקה בחזרה לכיסו הפנימי. תווי פניו של האיש, היו מוכרות לו. ר' שלמה שידע את יכולתו להכיר בתווי פניו של אדם, חש כי הוא נפגש עם האיש בעבר, אך לא הצליח לזהותו, אף לא את המקום בו נפגשו.
זו הסיבה שלעתים קרובות השהה ר' שלמה את עיניו על החסיד שמולו, מנסה לצלול לנבכי זכרונותיו ולשוב בערפילי המחשבות אל ימים רחוקים עלומים. משעה לשעה התחזקה השערתו כי הוא אכן נפגש עם האיש, אך כל נסיונותיו להזכר היכן ומתי – עלו בתוהו. בחושיו המחודדים הבין כי למרות תלבושתו החסידית של האיש והשתתפותו בניגונים בעיניים עצומות בדבקות, הוא לא מהחסידים הרגילים להסתופף בצלו של הרבי.
רק שעה ארוכה לאחר חצות הלילה - כטוב לב המשפיעים ביי"ש. הבריקה בו הידיעה! תדהמה אחזה בו וחיוורון עז עלה על פניו. הלא בנימין המומר הוא! הוא נתן בו עיניים בוחנות ועד מהרה הצטללו זכרונותיו ודמותו של האיש פשטה צורה ולבשה צורה. בעיני רוחו 'הסיר' ממנו את הלבוש החסידי, וראה לפניו את בנימין המומר, לא פחות! אכן בנימין הוא זה, ללא ספק, הוא אחד ממרגלי החרש שפעל בשליחות לשכתו של שר המחוז בוילנה כנגד אחיו היהודים.
מי לא הכיר את בנימין המומר? הוא היה מפורסם לשמצה בכל וילנה ובסביבותיה. הוא הטיל את אימתו וחיתתו על הכל, בין על יהודים ובין על שאינם יהודים. 'צמא דם' היו אומרים עליו, שכן נהנה היה לראות אנשים מתייסרים. הוא לא הסתפק באחיו היהודים וגם רדף את בעלי האחוזות הפולניים. בגלל הלשנותיו, מאות אנשים נידונו למוות ורכושם הוחרם לאוצר הממשלה. כל דבר שדרש בירור, אפילו כשהיה שמץ חשד של פגיעה בכבוד המלכות, היה הנושא נמסר לידיו של בנימין המומר, והוא באכזריותו עשה הכול כדי להגשים את תאוות הרצח והממון.
רעד עבר בעצמותיו של ר' שלמה. לבו פעם בפראות. מעתה ואילך לא הסיר את עיניו ובחן כל תנועה מתנועותיו של בנימין הלז מבלי שהלה ירגיש במבטים הנעוצים בו. בשלב מסוים קלט מבט זריז ששלח המומר לעבר חסיד אחר שעמד מנגד. בתחילה חשב כי אך מבט אקראי הוא זה, אך כשהבחין כי מבטיהם של השניים נפגשו לשניות בודדות בסוג של הבנה אילמת, כמו גם לקריצה מהירה ששיגר בנימין לעברו רעהו, הבין כי בין השניים יש קשר משותף.
הוא הכיר היטב את החסיד השני. אי אפשר שלא היה להכירו - ליפמן! ראשו חישב במהירות: מכאן שגם ליפמן אינו אלא מרגל, וכי השניים פורשים רשת לרבי בכבודו ובעצמו, כמו לשאר עדת החסידים. אהה, מרגלים בתוככי ליובאוויטש!
בשעה שהיא לא לילה ולא בוקר, הסתיימה ההתוועדות, ושני הרבנים הדגולים קמו ממקומותיהם. ר' שלמה הזדרז לקחת אותם לצד החדר וחטף עמם שיחה בהולה. הוא סיפר לרבנים על מטרת שליחותו המיוחדת מוילנה לליובאוויטש, ואף הראה להם העתק מכתב המלשינות שהכינו ה'משכילים' כנגד הרבי. בתום דבריו אף הוסיף וסיפר את אשר נודע לו בשעה האחרונה.
הוא גילה את אוזנם כי בהתוועדות שזה עתה הסתיימה בטבורה של ליובאוויטש, גילה את מרגל החרש בנימין המומר האיום, לבוש בתלבושתו של חסיד, וכי הוא רוקם עלילת זדון עם ה'חסיד' ליפמן בעל מפעל הנרות של ליובאוויטש 'אם כך ברור שגם ליפמן הוא מרגל', סיים להרצות את דבריו.
ר' שלמה בפקחותו הזדרז להרצות את דבריו ולמהר אחר השניים שיצאו בינתיים לרחובה של ליובאוויטש. הוא הזדרז להדביק את הפער שנפתח ביניהם. הוא לא היה צריך להתאמץ רבות - שכן עד מהרה מצא את השניים מתבוססים לאטם בבוץ הסמיך של העיירה. אמנם הם השתדלו ללכת בצדי השבילים, שם הבוץ היה נוקשה יותר, אך אף על פי כן, התנהלותם הייתה זהירה, וכל פסיעה מחושבת.
הוא שמר מהם מרחק מה, ובמיומנות של מרגל ותיק - הן הוא עצמו שימש כמרגל בוילנה כנגד ה'מתנגדים' וה'משכילים' – עקב אחריהם בעודו שם אוזנו כאפרכסת אחר שיחתם. הם, בטוחים בעצמם, לא נזהרו להנמיך את קולם. אפילו לא העלו על דעתם כי אי-מי עלה על סודם הכמוס. היעד אליו פסעו היה ידוע - ביתו של ליפמן שברחוב סעריצע. זה היה אחד הרחובות של ליובאוויטש שגם ערלים התגוררו בו.
'שומע אתה', פנה המומר לליפמן, 'זה יומיים שאני נמצא כאן אך לא הצלחתי בשליחותי. רק לחינם שלחו אותי לבקר אותך. מאומה לא הצלחתי להעלות בחכתי'. קולו רטן בכעס מאופק. 'ראה שהדו"חות ששלחת עד כה, מהימנים הם. אין לי אלא לאשר את עדותך כי הרבי אכן טרוד ועסוק בתורתו ובחסידותו בלבד, וכל הבאים אליו מרחוק ומקרוב, לא באים אלא להתייעץ עמו בעניניהם הפרטיים, וכי הוא אינו מתעסק עוד בעניני הכלל. אמנם' - הטעים המומר - 'אין ספק שהשפעתו על יהודי רוסיה עדיין גדולה'. שתיקה נפלה בין השניים, ולאחר רגע קצר המשיך בנימין המומר: 'נראה לי שמיצית את שהותך בליובאוויטש. אמליץ להעביר אותך מכאן. בעוד שבועות אחדים תוכל לעזוב את מקום הרקק הזה ולחזור למקומך כבראשונה'.
בין כך ובין כך, השניים הגיעו לפתח ביתו של ליפמן, וזה האחרון הזמין את המומר להכנס לביתו לסעוד על שולחנו. המומר פרץ בצחוק גס 'ביומיים שאני פה, שבעתי די והותר מהמאכלים הכשרים. עוד שעה קלה אלך לי אל תחנת המשטרה המקומית, שם אעיר את הקצין, אראה לו את תעודתי, ואז בוודאי יכין לי סעודה הגונה עם בשר חזיר שמן, מתוקן ומפולפל היטב'. המומר שהכיר היטב בחשיבות תפקידו ומעמדו, ליקק בלשונו את שפתיו בתאווה מתפרצת.
כמעט עם אור ראשון חזר ר' שלמה אל ביתו של ר' זלמן באשעס, שם עוד מצא את רבי יצחק איציק ורבי ברוך מרדכי עומדים וממתיקים ביניהם שיחה שקטה. הוא סיפר את אשר גילה בשעה האחרונה על ידי שני מרגלי החרש המוסווים. משמצאו השניים כי פקחותו של ר' שלמה ראויה היא, גילו את אוזנו שהם עצמם לא היו אמורים להיות בתקופה זו בליובאוויטש, אולם שלושה שבועות קודם לכן, זומנו שניהם לחקירה מקיפה - כל אחד בעירו - על ידי הבולשת המקומית.
השניים נשאלו על אודות מהותו של הרבי ויחסו לענייני היהודים, הן בעניינים העוסקים בהטבת מצבם הכלכלי והן בהטבת מצבם המוסרי. השניים חשו, כל אחד בנפרד, כי חקירה זו לא בכדי באה, וכי יש לעדכן על כך את הרבי. אשר על כן, צררו את צרורם ויצאו מיד לליובאוויטש. רק כשנפגשו שניהם בליובאוויטש, התברר כי לא חקירה סתמית הייתה זו, אלא כחלק ממגמה של שלטון הצאר לרדוף אחר הרבי ולהצר את צעדיו ביתר שאת.
ד]
קצין המשטרה בליובאוויטש, דאנילע שמו, הטיל את אימתו על תושבי ליובאוויטש. די היה לראות פניו חמורות הסבר ברחובה של עיר, כדי לתת סיבה לאנשים להתחמק מטווח עיניו. 'איש צר ואויב המן הרע הזה', קראו עליו אי אלו מיהודי ליובאוויטש. לא כן היה ביחסו עם הרבי ה'צמח צדק' ועם בניו. הוא רחש להם כבוד והתייחס אליהם ברכּוּת ובידידות. לפלא הייתה ידידות זו, אך משזו הוכיחה את עצמה כמה פעמים, ידעו כי ידידות זו יש לה על מה לסמוך, וניצלו אותה לטובת יהודי ליובאוויטש.
בשעת צהריים הגיע לפתע דאנילע לביתו של אברהם קצנלבויגן המוכסן. לאחר נקישה נחרצת, נכנס פנימה וביקש לשוחח עם אברהם בסוד. 'ברצוני לספר לך דבר מה, ועליך להעביר את הדברים למי שצריך', המתיק קצין המשטרה לחש. הוא בדק שוב בעיניו שדלת החדר סגורה.
'בלילה האחרון, כשכמעט עלה אור ראשון, ישנתי שינה עמוקה בתחנת המשטרה, כשלפתע שמעתי דפיקות חזקות ונוקשות על חלון חדרי. הקצתי בבהלה. עודי משפשף עיניים בתדהמה, מי החצוף הזה שמפר כך את שנתי - אני שומע קול פוקד ונחרץ לפתוח את הדלת. הבנתי שדברים בגו, והוריתי לשוטרים שהיו עמי לפתוח את הדלת ולהכניס את האיש פנימה. לא היה גבול לתדהמתי כשמבעד לדלת נכנס איש יהודי, לבוש בבגדי החסידים, ועל כתפיו צרור לא-גדול. הוא היה נראה כאחד האורחים החסידים שמרבים למלא את רחובותיה של ליובאוויטש במשך השנה.
בקול נוקשה פקד עלי להכנס עמו לחדר פנימי או לשלוח את השוטרים שבתחנה לחדר סמוך 'כי דבר סוד לי אליך'. עודו פוקד עלי, והוא שלף מכיסו תעודה המעידה כי נושאה הנו מרגל חרש. רעד עבר בכל גווי. בצייתנות מלאה נתתי לו חדר מיוחד שם החליף את בגדיו. כשיצא משם, נראה היה אדם אחר לגמרי. הוא דרש ממני להכין לו ארוחה דשנה. בעודו אוכל לתיאבון, חקר ודרש אצלי על הנהגת הראבין.
לאחר שעה ארוכה, כשסיים את ארוחתו, הפליט קללה עסיסית מפיו, קם ופנה לצאת, לא לפני שנתן בי עיניים מצמיתות כשהוא מזהיר אותי באזהרה חמורה שאיש לא יידע על בואו ועל צאתו. כשעלה השחר, פקד עלי לתת לו עגלה טובה כדי שיוכל לנסוע למשטרה שבעיר ליאזני'.
דאנילע הקצין המהם מתחת לשפמו העבה, ולאחר שהות קלה הוסיף: 'כעת אברהם, לך וספר את הדבר לראבין, אבל בסוד גדול. הזהר על נפשך פן הסוד שגיליתי את אוזנך ידלוף החוצה, ואז רע ומר יהיה גורלי. בוודאי טרם שכחת מי הוא דאנילע', אמר ונופף באצבעו באזהרת איום. לא, הוא לא היה צריך להזכיר לאברהם המוכסן את שני ימי המאסר שהושיב אותו רק תקופה קצרה קודם לכן.
אברהם המוכסן הזדרז לספר את הדברים בסוד גמור באוזניו של ר' חיים דובער, הגבאי הראשון של הרבי ה'צמח צדק'. רבי חיים דובער היה יליד רודניא, איש אמיתי ותמים, בעל כשרונות ממוצעים. אולם הוא היה שומר סוד מופלג, עד שהרבי המהר"ש העיד עליו כי מבין שלושת הדרגות שיש בקרב בעלי סוד, הרי הוא נמצא בדרגה הגבוהה ביותר. זו גם הסיבה שאברהם המוכסן מצא בו אדם נאמן למסור לו את הסוד הנורא.
ה]
משחיברו הרבי ומקורביו את כל העדויות שנקבצו ובאו מוילנה, מבוברויסק, מהומיל, וכעת גם מתוככי ליובאוויטש עצמה - עלתה העובדה העגומה כי השלטונות מחפשים תואנה להתנכל לרבי בעבודתו הקדושה. קמטים עמוקים נחרשו במצחו הזך של הרבי, והוא שקע בהרהורים, לאחר ששני החסידים הדגולים שעמדו מולו בחיל ומורא, סיכמו את הדברים.
לאחר שהות קלה נשא הרבי את ראשו ואמר כי מבקש הוא, שאיש זולת בנו בכורו רבי ברוך שלום, לא יֵדע מההתפתחויות המרעישות. מדוע דווקא בנו זה? מסתבר כי הלה היה בעל לב חזק ואמיץ, זאת לאחר שזכה לברכה מיוחדת מסבו רבינו הזקן, שלבו יהיה חזק. הרבי הוסיף והזהיר שלא להתייחס אל ליפמן פלדמן בשונה מכפי שהתייחסו אליו עד כה. אדרבא, ימשיכו לקרבו ולהמשיך את הידידות והשותפות עמו כפי שהיה עד כה.
מסתבר שהרבי ידע כל העת על המרגלים המסתובבים בליובאוויטש, אותם מרגלים לשמצה שהתערו בתוך קהל החסידים והיו כאחד מהם, אך מאחורי גוום העבירו מידע על הרבי ועל החצר. כעת גם הסתבר מדוע אותם שני חסידים דגולים דיברו בהתוועדות על כך שהרבי, כביכול, פרש מעסקי הציבור, וכי 'למרבה הצער' הוא שקוע רק בתורתו ובעבודתו. שני חסידים פקחים אלה ידעו היטב על המרגלים המסתובבים בליובאוויטש, גם אם לא ידעו מי בדיוק המרגל, ולכן דיברו בלשון שמשתמעת לפנים רבות להזין את המרגלים במידע מוטעה.
ואכן, על אף שליפמן התחבב על כל יהודי ליובאוויטש, התערה בידידות איתנה עם בניו של הרבי ושוחח רבות עם באי חצרו של הרבי כמו עם הגבאים, החסידים, האורחים ואפילו עם בחורי הישיבה הגדולה, מכל מקום לא הצליח לעלות על מערכת העסקנות הענפה שניהל הרבי מתחת לאפו, בחשאיות רבה. הרבי המשיך להפעיל עשרות אנשים להצלת ילדים יהודים מידי החוטפים ולדאוג למחבואם, לסייע לאלפי יהודים בביסוס פרנסתם. באותה שנה הרחיב הרבי את עסקנותו והגיע גם לפטרבורג הבירה, ואף הצליח להשתיל מרגל שהתיידד עם סגן שר הפנים אנדוטוב.
נוסף לכך, מצודתו של הרבי התרחבה ובאותה שנה שלח סכומי כסף עצומים, כחמשה עשר אלף רובל כסף, לארץ הקודש, שם ייסד בתי כנסת חב"ד חדשים בירושלים, בצפת ובטבריה. בנוסף הוא סידר תמיכה לכל חסידי חב"ד שהתגוררו בארץ הקודש - וכל זאת מתחת לאפם של המרגלים בליובאוויטש.
מסתבר אפוא שהרבי ה'צמח צדק' ידע כי ליפמן הינו מרגל. הוא אישר לבנו בכורו להיות עמו שותף במפעל הנרות המצליח שלו ואף הסכים להרשות למרגל להסתובב במקומות הכי קרובים אליו ולהתיידד עם בני משפחתו - בכך השתמש בו כדי להזין אותו במידע שגוי, מידע אותו העביר ליפמן לממונים עליו, שאט אט נרגעו כשהבינו שהרבי טרוד בתורתו ובעבודתו, וכמעט שאינו עוסק בעניינים ציבוריים.
ההכרזה של גדולי החסידים באוזניו של המומר כי 'למרבה הצער' הרבי אינו עוסק עוד בענייני הכלל, איששה את דיווחיו הרצופים של ליפמן המרגל. הייתה זו אפוא מלאכת מחשבת במסכת הריגול, הצלחה כבירה של הרבי וממלכתו. זו כנראה גם הסיבה שהרבי הורה שלא לחשוף את פרצופו ברבים, גם לאחר שנודעו הדברים - בכך שימר את העובדה שכל דיווחיו של המרגל התקבלו כמהימנים וכאמת צרופה.
ו]
כפי שהבטיח בנימין המומר לליפמן, לאחר שדיווחיו התקבלו כמהימנים, הגיע עד מהרה אישור העתקתו של ליפמן מליובאוויטש הרחוקה. כשבועיים ימים חלפו מאז נחשף פרצופו האמיתי של ליפמן, כשזה האחרון הגיע אל רבי ברוך שלום וסיפר לו כי קיבל ידיעה ממשפחתו שהוא מוכרח לחזור אליהם, ואינו יודע כמה זמן הוא יתעכב שם.
אשר על כן, בדעתו למכור בזול את חלקו בעסק הנרות. רבי ברוך שלום שידע היטב את מטרת העזיבה הפתאומית, הניד ראשו ב'צער', ועודד אותו לצאת לדרכו, לא לפני שצייד אותו בברכת 'צאתכם לשלום' לבבית. ר' אברהם שילעוויר, שנקרא כך על שם הרחוב שילעווע בו התגורר, מבעלי הבתים החשובים בליובאוויטש, קנה את חלקו של ליפמן במפעל הנרות.
עם זאת, הממשלה לא הניחה ידה לגמרי מהרבי ומחצרו, ושלחה שלושה אישים כדי שיעקבו מקרוב אחר פעולותיו של הרבי והנהגתו. שניים מתוך השלושה דיברו אידיש רהוטה. הללו לא הסתירו את זהותם ומטרתם, והיו ידועים היטב לחסידים שידעו להזהר מפניהם.
הכתבה נערכה על פי: ספר התולדות הרבי ה'צמח צדק' עמוד 106. קונטרס 'הרבי הצמח צדק ותנועת ההשכלה', ספר השיחות תש"ג עמוד 91.
תגובות
הוסף רשומת תגובה
*רק תגובות מתאימות יתפרסמו לפי החלטת הנהלת האתר