סיפור חייו של חסיד שהודרך בידי מנהיג ישראל

הרב יקותיאל גרין ע"ה, היה איש כפר חב"ד, הוגה ומחבר בכשרון רב ספרי ביאור רבים בחסידות, ושמו הלך לפניו כמסבירן מעולה. למרות היותו בחור שהגיע זה עתה לחב"ד, זכה להיות סמוך על שולחנו של הרבי בסעודת חג, נכנס ליחידויות וקיבל תשובות, הוראות והדרכות מהרבי מלך המשיח - חלקן נחשף בכתבה שלפנינו • לכתבה המלאה

•••

 ☚ המשפיע הרב מיכאל מישולובין מספר בלהט על הרגע המשמעותי בחייו 

בטרם אתחיל לדבר על היחידות אודותיה אני רוצה לספר, אקדים הקדמה קצרה. כבר מילדותי חייתי עם מנהגי חב"ד. נולדתי ברמת גן וכבר בשנים הראשונות ספגתי אווירה חב"דית, בעיקר מסבי הרב חיים משה אלפרוביץ' שהיה דמות הוד ומהתמימים שלמדו והתחנכו בליובאוויטש. בחגים בכלל ובשמחת תורה בפרט היינו הולכים בני המשפחה לבית הכנסת חב"ד בעיר שהיה מרכז חסידי. באותם ימים עדיין לא היה בית כנסת חב"ד בבני ברק ובבית הכנסת ברמת גן הצטופפו דמויות רבות של חסידים גדולים.

כשציבור המתפללים גדל, נפתחו עוד שני בתי כנסת ברמת יצחק ובבני-ברק. באותן שנים, עדיין לא הייתה המודעות ל'ופרצת' ו'הפצת המעיינות' כפי שהדבר קורה היום, אולם אצלנו הדבר כבר החל ובשיא 'השטורעם'. לא אשכח איך הרב יצחק ידגר, היום שליח בתענכים, היה מגיע מהישיבה בכפר חב"ד לשבות ברמת גן. הוא היה מתאכסן אצל הרב מרדכי גרוזמן, ומקיים פעילות יהודית ענפה עם הנוער בשכונה.

בימים ההם, עוד לא היו יהודים 'פרווה' בתורה ומצוות; החלוקה הייתה ברורה: דתיים ואנטי דתיים. למסיבות 'עונג שבת' שהוא היה מקיים היו מגיעים עשרות מילדי 'הצופים', והוא פעל עימם בצורה מדהימה. רבים מהם המשיכו ללמוד בבית ספר חב"ד בכפר סבא אותו ניהל באותם ימים אבי הרב דוד גרין. לא מעטים מהם מנהלים כיום אורח חיים דתי למהדרין. באווירה מיוחדת זאת גדלתי וממנה ינקתי.

הקשר האישי הראשון שלי עם הרבי התחיל בשנת תשכ"א. לא למדתי אז בחב"ד ו'חיפשתי את עצמי'. הייתי אז בן 17 בלבד, ותרתי אחר מקום רציני. ערכתי כמה בדיקות בישיבות ליטאיות וחסידיות בירושלים ובבני ברק. שלחתי לרבי מכתב בו שטחתי את התלבטויותיי ושאלתי כיצד עלי לנהוג. תשובות הרבי הייתה מדהימה:

'מבואר בכמה מקומות, שהשם תורה דתורתנו, תורת חיים הוא מלשון הוראה, ובחיי היום יומים כפשוטו - בעולם הזה, וכמפורטים הענינים בתורה בכלל ובשולחן ערוך בפרטיות, וכלל גדול בתורה הענין דבכל דרכיך דעהו, וכמבואר בהלכות דיעות להרמב"ם ובטור ושולחן ערוך, סימן רל"א, עיין שם. תקותי חזקה שנוסף על לימוד נגלה דתורה, יש לו גם קביעות לימוד בתורת החסידות, ואין לך דבר העומד בפני הרצון'.

במקום לענות לי לאן עלי ללכת, הרבי ענה לי שיהודי צריך לדעת להתנהג כמו שצריך. היום ישנן שיחות רבות על המשמעות הפנימית של הפסוק 'בכל דרכיך דעהו', אבל אז הדברים לא היו כל כך ברורים. הרבי בעצם אמר לי, אתה רוצה לדעת איך להתנהג? זאת המתכונת. תשובת הרבי ריגשה אותי מאוד. מכתב שהתקבל מהרבי גרם להתרגשות גדולה מאוד. זה היה בעבורי יום חג של ממש. התשובה דירבנה אותי להתחיל ללמוד חסידות.

שנה אחרי, בל"ג בעומר, הודעתי לרבי שהחלטתי להיכנס ללמוד בישיבת 'תומכי תמימים' בלוד. תשובת הרבי התקבלה בכ"ד אייר תשכ"ב ובה נכתב: 'במענה למכתבו מערב יום הבהיר ל"ג בעומר, בו כותב על דבר היכנסו ללמוד בישיבה הקדושה ישיבת תומכי תמימים בלוד. ומובן אשר ילמוד בהתמדה ושקידה נגלה וחסידות והנהגה מתאימה לזה, וזה יוסיף בברכת השם יתברך במילוי משאלות לבבו בהנוגע לעצמו ולכל המשפחה שכותב אודתם. בטח יודע משלושת השיעורים דחומש תהילים ותניא הידועים, ועל כל פנים ישמור עליהם מכאן ולהבא'.

היום, במבט לאחור, אני מבין כיצד הרבי כיוון אותי אל תורת החסידות. כל מילה של הרבי קלעה וסייעה לי להתקדם לכיוון הזה. כשהרבי כותב לך בחותם המכתב ו'בטח יודע על שלושת השיעורים ושומר עליהם', זה יכול להיראות סתמי ושגרתי, אולם מבלי משים הרבי מכניס אותך לתלם של אמירת שלושת השיעורים. בכלל, ידענו אז שכשהרבי כותב לבחור 'ובטח שומר על שלושת השיעורים' הכוונה היא שהוא לא שומר והגיע הזמן להתחיל לשמור. זכיתי אפוא שהרבי הדריך וכיוון אותי.

ואם אנחנו מדברים על הדרכה והכוונה, אני לא יכול שלא להזכיר את מכתבו של הרבי אלי לקראת יום הולדתי באותה שנה. שלחתי לרבי מכתב על יום הולדתי ושאלתי כיצד עלי להתנהג. באותם ימים הרבי לא הכריז על 'מבצע יום הולדת'. ראיתי מכתבים שחבריי קיבלו מהרבי לרגל יום הולדתם, באף מכתב לא ראיתי הדרכה מדוייקת כמו זו שזכיתי לקבל:

'במענה על הודעתו אודות יום הולדת שלו, בודאי ינהג במנהגי אנ"ש בזמן האחרון - בנתינת צדקה ביום ההולדת לפני תפילת שחרית ומנחה או ביום שלפניו - כשחל יום ההולדת בשבת קודש או ביום טוב - עליה לתורה ביום ההולדת או בשבת שלפניו. וילמוד שלשת השיעורים הקבועים ליום זה, בחמש תהילים ותניא ביום ההולדת. ויהי רצון מהשם יתברך שתהיה שנת הצלחה אצלו בלימוד התורה וקיום המצות בהידור'. היום, ההוראות הללו מובאות ב'ספר המנהגים', אז אלו היו הוראות חדשות. הרגשתי שהרבי מוביל ומנחה אותי.

אספר לך על עוד מכתב מיוחד. בשנת תשכ"ג התקיימה בארץ הגרלה על כרטיס טיסה לחצרות קודשנו. את ההגרלה קיימו חברי וועד המארגן בראשות ר' פולע כהן. בסייעתא דשמיא עליתי בגורל. ההגרלה התקיימה בחודש תמוז ומיד שלחתי לרבי מכתב בו בישרתי לרבי על הזכיה. כמה ימים לאחר-מכן זכיתי לקבל מענה מיוחד - עמוד שלם בו מובאות הוראות מפורטות כיצד עלי להתכונן לטיסה:

'במענה למכתבו מראש חודש תמוז, הוא חודש הגאולה, בו כותב אשר זכה בגורל על מנת לנסוע לחודש תשרי (תשרי ותשבוק ותכפר = ויקרא רבה כט' ח') הבא עלינו לטובה לכאן. ובודאי יכין את עצמו כדבעי, הן מצד עצמו והן מצד ששלוחם הוא - מכל המשתתפים בהגרלה שי'. ואופן ההכנה יתדבר עם משפיעי דא"ח אשר בסביבתו. והובטחנו יגעת ומצאת, וזכות הרבים מסייעתו. והרי נמצאים אנו בחודש הגאולה, גאולת כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר נשיא ישראל, וגופא בתר רישא אזיל. בעת רצון יקרא הפ"נ שבמכתבו על הציון הקדוש של כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע'.

את הנסיעה שלי לרבי עשיתי עם תלמידי 'הקבוצה' של אותה שנה שקיבלו אישור משלטונות הצבא להגיע לרבי, אמנם לשלושה חודשים בלבד. מתוקף היותי הזוכה בגורל, זכיתי לכמה דברים נפלאים. בראש השנה בשעת התקיעות, זכיתי לעמוד על הבימה עליה עמדו רק מספר מצומצם של חסידים. היו אלו רגעים שלא אשכח לעולם, ובכל ראש השנה הם עולים וצפים לנגד עיניי. ה'פדיונות' מונחים לפני הרבי, הרבי מתעטף בטלית ופורץ בבכי שנמשך כעשר דקות רצופות. אתה חש כיצד הרבי מרגיש כל אחד מהפונים אליו ומבקש ומתחנן על עם ישראל.

התחושה הייתה של אימה ופחד. עד היום אני לא יכול להשתחרר מאותם רגעים, ובכל שנה בזמן התקיעות אני נזכר באותם רגעים רווים הוד, וחש כמו חריץ בלבי מהבכיות ההם של הרבי. בעת ה'הקפות' זכיתי ללכת עם הרבי בהקפה ראשונה ושביעית. עוד קירוב מיוחד לו זכיתי, היה ב'שמחת תורה' כשזכיתי לסעוד את סעודת החג עם הרבי בביתה של הרבנית נחמה דינה. היו רק עשרה מוזמנים ביניהם אני הקטן. בראש השולחן היה מונח כסא ריק עבור הרבי הריי"צ. הרבי ישב בצד שמאל של השולחן והרש"ג שהיה מבוגר מהרבי ישב בצד ימין.

אני ישבתי בסוף השולחן בצד של הרש"ג. בעת הסעודה הרש"ג דיבר עם הרבי. ר' יודל שמוטקין שישב על ידי, זירזני כל העת למהר באכילה בכדי שלא לעכב את הרבי. הרבי היה מושך את זמן האכילה בכוונה בכדי שלא לפגוע בנוכחים שעדיין לא סיימו לאכול. הרבי גם לא היה מתחיל לאכול עד שאחרון המסובים קיבל את המנה שלו והמלצר התיישב במקומו. זכורני שהנהגותיו אלו של הרבי הדהימו וריגשו אותי. [התנהגותו של הרבי עשתה עלי רושם עז עד שהחלטתי מאז ועד היום לאמץ את אותה התנהגות. לעיתים, אתה יכול להבחין כיצד האישה שמגישה את המאכלים עדיין לא סיימה להגיש, וכבר הסועדים סיימו לאכול את המנה הראשונה]..

אחרי חודש תשרי גדוש בגילויים שכאלה, התכוננה כל ה'קבוצה' להיכנס לרבי ליחידות. זכינו להיכנס אחד אחרי השני ליחידות פרטית באמצע חודש חשוון. כמה ימים לפני שנכנסתי ליחידות, קיבלתי מכתב מר' דוד קרץ - ובטרם אספר על היחידות הפרטית שלי עם הרבי, אני מוכרח להקדים ולספר את תוכנו של אותו מכתב:

היה זה כשנה קודם לנסיעה, אני ועוד שלושה בחורים - [הרב] ישעיהו הרצל, אריה לוין ודוד קרץ החלטנו לנסוע למירון לציונו של רשב"י. מסלול הנסיעה היה ברכבת עד חיפה ומשם כמה אוטובוסים אל היעד. יצאנו מוקדם בבוקר, ולא הספקנו להתפלל שחרית בישיבה, לקחנו איתנו את התפילין בכדי להתפלל ברכבת. כשסיימנו להתפלל, נותר לנו עוד זמן רב עד חיפה, עברנו אפוא בין הנוסעים והצענו להם להניח תפילין.

באחד הקרונות ישבו כמניין וחצי של צעירים מקיבוץ 'עין דור' שבעמק יזרעאל וביקשנו מהם להניח תפילין. הם היו צעירים ברוחם ובניגוד למנומנמים שענו לנו בהן או בלאו, הם החלו להקשות קושיות. הם שאלו שאלות כמו 'למה שנעשה את זה אם אנחנו לא מאמינים?' וכגון דא. בנעימות, בבהירות ובעיקר בסבלנות הסברתי להם את מה שלמדתי בישיבה, ותירצתי להם אחת לאחת את קושיותיהם ושאלותיהם. ככל שהשיחה התמשכה, הגיעו עוד ועוד אנשים מהקרונות הסמוכים שהתקבצו לחזות בנערים החב"דיים מנהלים דו-שיח פורה עם בני הקיבוצים. הפכנו להיות אטרקציה מעניינת..

מעניין, שדווקא המורה שלהם, מר גזית, שהיה הכי תוקפני נגדנו, הוא היה הראשון שניאות להניח תפילין. לאחרי שחלץ את התפילין, אמר לי תודה על כך שחסכתי לו כמה שיעורים ביהדות. כעבור שבועיים קיבלתי מכתב מדני בן ארום, נציג קבוצת 'להבה', שכתב כי בעקבות השיחה ההיא ברכבת, התעוררו אצלם עוד שאלות והוא מבקש אם אפשר להעלות אותן על הכתב ולקבל עליהן תשובות. ברור שהסכמתי, ומאז מדי כמה שבועות הייתי מקבל מהם מכתב שאלות ובהתייעצות עם חבריי עונה להם תשובות במכתב חוזר.

את מכתב התשובות הם היו תולים בלוח המודעות לפני סימפוזיון אותו היו מקיימים אחת לשבועיים, במהלכו היו דנים בתשובות ומעלים שאלות נוספות. כעת, כמה ימים לפני היכנסי ליחידות פרטית אצל הרבי, ר' דוד קרץ שלח לי את מכתבם שבו נכתב כי הם מזמינים אותי להופיע בסימפוזיון שהם מקיימים. כשנכנסתי לרבי, הגשתי לרבי בין היתר את מכתב ההזמנה. על הפעילות עימם כתבתי כבר לרבי במכתבים הקודמים ששלחתי.

התשובה של הרבי הייתה חדה וברורה: 'למקומות המעורבים יסעו אברכים ולא בחורי ישיבה ובחורים'. התחלתי להפנים שגם בהפצת המעיינות ישנם מגבלות, שהדבר לא יפגע ביראת שמים. לא כולם יכולים לעשות הכל. גם בשנים מאוחרות יותר, תמיד זכיתי להדרכה וליווי צמוד מהרבי. לאחר נישואיי הורה לי הרבי לעשות 'סמיכה' ולאחר מכן אף ללמוד 'דיינות'.

בשנת תשכ"ד נכנסתי לעבוד כמורה להלכה בבית הספר למלאכה בכפר חב"ד, אף זאת בברכת הרבי. לא נגיע לכל המכתבים ומענות הקודש מהרבי כאלו היו עשרות, אולם כעת אנו נמצאים לפני חג פסח ואני קשור עם החג הזה בנקודת מבט של הפצת המעיינות בשני אופנים:

האחד - זהו מבצע 'מצה לתלמיד' בו התחלתי לעסוק משנת תשכ"ד עד שנת תשל"ו. מנהל צא"ח דאז הרב ישראל ליבוב ביקשני לקחת את ארגון המבצע על עצמי. זה היה מבצע מוצלח מאוד ורבים מתלמידי התמימים עסקו בו בתור שליחות. אם עד שנת תשכ"ד ביקרו בפרויקט מדי יום כשלוש מאות תלמידים, הרי שמאותה שנה המספרים החלו לנסוק כלפי מעלה לאלפים ועשרות אלפים, עד שהגענו לכששת-אלפים תלמידים ביום!

אלו היו ימים אחרים, ימים של התנדבות חדורי רוח שליחות. לא אשכח את הרב מאיר פרידמן שר באותם ימים עם הילדים את הניגונים 'אלי אתה ואודך', או 'ממצרים גאלתנו', והדברים שנאמרו באוזני התלמידים, יצאו מהלב ונכנסו אל הלב. אף אחד לא קיבל תמורה לעבודתו, כולם נרתמו בהתנדבות ובהתלהבות רבה. שיא המבצע מבחינתי היה כשהייתי זוכה לקבל בסופו מכתב מהרבי. בשנת תשל"ו, השנה האחרונה בה עסקתי במבצע, זכיתי לקבל תשובת קודש: מכתבו נתקבל. והרבי הוסיף בכתב יד: תשואות חן ותשואות חן על הבשורות הטובות מהמבצע וכו'.

העניין השני שרציתי לספר אודותיו, קשור להגדה של פסח שהוצאתי וזכיתי שהרבי יעבור עליה ויוסיף עליה משל עצמו: היה זה בשנת תשמ"ו. כמורה להלכה בבית ספר למלאכה, הייתי צריך ללמד את הלכות חג הפסח לתלמידים בכדי שיבינו ויעשו. לאחר שנה הוצאתי חוברת עם ליקוטי מנהגים. מי שהשפיעה עלי באופן מיוחד הייתה אימא של אחד התלמידים שאביו נפטר כמה חודשים לפני חג הפסח, ולאחר החג היא הגיעה במיוחד לבית הספר בכדי להודות לי על החוברת שהדפסתי, בעזרתה ערך בנה את ליל הסדר.

עד אז המנהגים היו מפוזרים במקומות שונים, ב'ליקוטי טעמים' בספרי המנהגים ובשיחות, ותמיד היו וויכוחים כיצד נוהג הרבי בעניין זה או בעניין אחר, החלטתי אפוא להוסיף על החוברת שהוצאתי, עוד ממנהגי חב"ד ולהדפיס זאת כהגדה מסודרת - מחד עם כל ההקפדות והמנהגים, ומאידך הדרכה מדויקת לביצוע מעשי, עם 'פנינים' ואמרות חב"ד. כל ספר חדש שהוצאתי שלחתי את עלי ההגהה אל הרבי.

הגיע פורים ועדיין לא זכיתי למענה. כשראיתי כך, שלחתי את הספר להדפסה. רק כשהספר כבר היה על מכבש הדפוס, זכיתי לקבל מכתב מהרבי. בתחילתו כותב הרבי: המכתב נתקבל ותשואות חן, ומוסיף: ועלי ההגהה. ולאחר מכתב כללי-פרטי על פסח כותב הרבי: 'נ.ב. בנוגע לעלי ההגהה - בטח יתייעץ עם רבני אנ"ש וכיוצא בזה כנהוג בכיוצא בזה (ואין דן יחידי אלא כו'), וה' יצליחם. מוכרחת הוספה במנהג החסידים שלא למכור לגוי חס ושלום 'שיריים' וכו' - ולכן אוכלים אותם 'קודם חג הפסח'. קל להבין'. להתרגשותי לא היה גבול.

בשנת תשל"ב גם זכיתי ליחידות. דבריו של הרבי שליט"א באותה יחידות, עיצבו עבורי את תוכנית לימודיי דווקא בשנים המאוחרות יותר. אמרתי לרבי כי על אף שנישאתי, לא הייתה לי ירידה בלימוד הנגלה ואני מצליח לשמור על סדר לימודים אחיד, ואילו בלימוד החסידות זה לא מסתדר לי. הרבי ענה לי תשובה מאוד מעניינת: קח נושא בחסידות ובכל יום תקדיש רבע שעה בלימוד אותו נושא; את הרבע שעה - לא חשוב מתי שזה יהיה - תקפיד ללמוד רק באותו נושא. בכל חודשיים או שלוש, תחליף נושא, לא לפני התייעצות עם המשפיע לגבי זהות הנושא החדש.

בהוראה זו יש מסר עמוק. הוראה זו מסייעת לי רבות ובאה לידי ביטוי מוחשי. במשך השנים הוצאתי לאור ספרים רבים בביאור עניינים בתורת החסידות, ובכל פעם אני לומד נושא לעומק בכדי שיהיה מספיק בהיר אצלי על מנת שאוכל להעביר זאת היטב למי שילמד בספר. בכדי להגיע לרמת בהירות כזו, אני צריך להשקיע בהבנת הנושא בצורה המעמיקה והברורה ביותר. היות שכך, כשאני מוציא ספר על נושא מסוים, אני מרגיש סחוט ועייף מאותו נושא. ואז אני מחליף נושא, בדיוק לפי הוראתו של הרבי מלך המשיח ביחידות הנפלאה ההיא.