להיות מוכנים בכל רגע להתראות עם הקודש • התוועדות מעוררת
ברגע בו בישר ה'ביפר' על 'פארבריינגען נאו!', נגוזו כל התוכניות. השמועה עברה מפה לאוזן, וכולם החלו אצים רצים לכיוון 770. תוך דקות אחדות היה בית המדרש הגדול מלא מפה לפה, וכל אחד ניסה ככל יכולתו להדחק קרוב יותר למרפסת בה יושב הרבי. הווילון הוסט באחת, ושירת ה'יחי' הלכה וגברה.. לאחר כמה רגעים הווילון נסגר. לא יכולתי לזוז ממקומי. הבטתי על הווילון, והבחנתי שהרבי ממשיך לעודד.. • לרגל יום כ"ז אדר, מערכת אתר 'לחלוחית גאולתית' מגישה התוועדות מיוחדת עם הרב נועם ווגנר - ראש ישיבת חב"ד בדרום אפריקה • לקריאה
•••
עמדנו שם צפופים, כמה אלפי איש, נוגעים זה בזה, נלחמים על כל פיסת מקום. מבוגרים נשואי פנים לצד בני תשחורת ללא חתימת זקן; חסידים ושאינם חסידים; אדוקים ושאינם שומרי תורה ומצוות לעת-עתה. כולנו, כל הקהל הקדוש הזה, הרגשנו שכאן כולם שווים, אין מעמדות. יש רק את הרבי, ולפניו כולנו בטלים.
ברגע בו בישר ה'ביפר' על 'פארבריינגען נאו!', נגוזו כל התוכניות. השמועה עברה מפה לאוזן, וכולם החלו אצים רצים לכיוון 770. תוך דקות אחדות היה בית המדרש הגדול מלא מפה לפה, וכל אחד ניסה ככל יכולתו להדחק קרוב יותר למרפסת בה יושב הרבי. ההודעה הפתאומית הוציאה את כל תושבי קראון הייטס מבתיהם, וקהל ההמונים המשיך לנהור ל-770. בדרך נס מצא כל אדם את מקומו, מי קרוב יותר ומי קרוב פחות. כולם עומדים בציפייה דרוכה לרגע בו יזכו לחזות בנועם זיו פניו הקדושות של הרבי.
שירת ה'יחי' מהדהדת מכל פינות האולם הגדול. בעוד רגעים ספורים יוסט הווילון ונזכה להתוועד עם הרבי. אני עומד במקומי הקבוע ומנסה לרכז את המחשבות. לפי התוכניות, זו תהיה הפעם האחרונה בה אזכה לראות את הרבי במהלך החודשיים הקרובים, שכן המזוודות עומדות כבר בחוץ, ואני אמור לצאת לקעמפ. כעת זו ההזדמנות האחרונה שלי לקבל מהרבי את הכוחות שיחזיקו אותי בחודשיים הבאים בקעמפ. הייתי נרגש מאוד. מכונס בתוך עצמי ומייחל ומצפה בכל לקבל את הברכה הלבבית 'א געזונטען זומער'; הברכה שרק אבא יכול לתת לבנו בטרם נסיעה. 'שיהיה לך קיץ בריא'.
הווילון הוסט באחת, ושירת ה'יחי' הלכה וגברה. התחושה באותו רגע הייתה, שאנו מוסרים עצמנו לחלוטין לרבי, ומאחלים לו 'יחי המלך'. אני מרים את כוסית ה'לחיים' וממתין בקוצר רוח לרגע בו העיניים של הרבי יפגשו בעיניים שלי.
הרבי סוקר בעיניו הטובות את אלפי הנאספים, ומהנהן בראשו הקדוש לאמירת לחיים. ואז, ברגע אחד, כמו חלום, אני מוצא את עצמי מיישיר מבט מול מבטו של הרבי. והמבט חודר ואוהב. הרגשתי באותן שניות כאילו אני והרבי לבד. אין אף אחד מסביב. מבטו האבהי של הרבי חדר עמוק לתוך לבי, ופתאום חשתי כאילו העיניים של הרבי לוחשות לי: נו, תגיד, תבקש מה שאתה רוצה.
לא יכולתי להוציא הגה מפי. רק בליבי פנימה ביקשתי: רבי, אני רוצה ברכה של ממש ל'קיץ בריא ושמח'; ברכה לעצמי וברכה לחבריי שכבר נסעו לקעמפ. ואז הנהן הרבי בראשו ג' פעמים, והרגשתי שתפילתי התקבלה. הנה ברכת 'צאתכם לשלום'. באותו רגע החלטתי בליבי: 'רבי, נתת לי כוחות, ואני אעשה ככל יכולתי כדי לנצל אותם כראוי, ולחזור לכאן עם פירות'.
הווילון נסגר.
לא יכולתי לזוז ממקומי. הבטתי על הווילון, והבחנתי שהרבי ממשיך לעודד. אף פעם לא הצלחתי להבחין בכך, וכעת זכיתי. חשתי כאילו הרבי אומר לי: אתה יכול לנסוע לקעמפ ללא דאגה. אני איתך. דקה ארוכה נשארתי רתוק למקומי, מתקשה להתנער מההרהורים ולצאת מ-770. המונית המתינה בחוץ, וכשעזבתי את 770 הייתה לי תחושה ברורה שאזכה לבצע את שליחות המלך, שליחות שעוד תניב פירות.
הגעתי לקמעפ מלא בכוחות מחודשים והמון מרץ להשקיע בחינוך הילדים ולמצות את כל הכוחות שקיבלתי מהרבי. ברוך השם, הקעמפ היה חדור כולו בהתקשרות לרבי מלך המשיח - דבר שהתבטא בכל פרט, החל מהקימה בבוקר, המשך במסדרים והתוכניות במשך היום, וכלה בהמנונים שהיינו שרים מידי לילה. רוב החניכים בקעמפ הגיעו מבתים שאינם מקפידים על שמירת התורה והמצוות לעת-עתה, ונדרשה מאנו השקעה כפולה ומכופלת. ראינו סייעתא דשמייא באופן גלוי, כאשר במשך חודשי הקעמפ הצלחנו לחולל מהפיכה של ממש.
השבת האחרונה של הקעמפ התקרבה, והגיע הזמן להגיש את הפירות לרבי. הנוהג היה, שבשבת האחרונה של הקעמפ נוסעים עם כל החניכים ל-770, בבחינת הבאת הביכורים לכהן הגדול. אולם, היות ובשנת תשנ"ג לא יכולנו לדעת אם הרבי יצא לקהל, לכן הועלתה סברה, לקחת את תקציב הנסיעה ל-770 ולארגן בשטח הקעמפ שבת מיוחדת שהחניכים יזכרו לאורך ימים.
באותם רגעים נזכרתי בהבטחתי האישית להביא לרבי את הפירות מהקעמפ, והודעתי למארגנים שיהיה מה שיהיה - אני נוסע עם החניכים שלי לרבי. המארגנים הסכימו בתנאי שאקח על עצמי את האחריות והארגון המלא של השבת. הסכמתי, ועוד באותו יום ערכתי סבב טלפוני בין הורי החניכים, כדי לקבל את הסכמתם לנסיעה לקראון הייטס. למזלי הביעו כולם את הסכמתם, וכך מצאתי את עצמי ביום שישי נוסע עם קבוצת ילדים ל-770.
הדרך הייתה ארוכה, ואנחנו מצידנו האצנו בנהג שיעשה ככל יכולתו להגיע מוקדם. רצינו להספיק תפילת מנחה עם הרבי. לפועל, מפאת תקלות טכניות, הגענו אחרי מנחה. התארגנו במהירות, ומיהרנו ל-770, שם סיפרו לנו שהפסדנו מחזה נדיר: הרבי יצא לתפילת מנחה, ואחרי התפילה נשאר שעה ארוכה במרפסת, ואף אכל מיני מזונות. ברגע הראשון הילדים התאכזבו נורא, אך ככל שאכזבתם הייתה גדולה יותר, כך הלכה וגברה ציפייתם לראות את הרבי.
מיד עם כניסת השבת הזדרזו הילדים לתפוס את המקומות הקרובים ביותר לרבי, כדי להיות מוכנים בכל רגע לאפשרות שהרבי יצא לקהל. תפילתם החמה והלבבית, שהתנהלה בסגנון המיוחד של הקעמפ, הותירה רושם ניכר על פני כל המתפללים, ולכולם הייתה התחושה שהרבי ייצא. הילדים המתינו וציפו, אך לשווא. הרבי לא יצא לתפילת ערבית עם הקהל.
למחרת, השכם בבוקר כבר עמדו כל הילדים במערב 770, בתקווה חזקה שהפעם יזכו לראות את הרבי. ציפייתם של הילדים התבטאה היטב בתפילת שחרית, ו-770 היה על גלגלים. כאשר תפילת שחרית עברה חלפה, ועדיין לא זכינו לחזות בפני הקודש - החליטו הילדים להשאר ב-770 עד שיזכו לראות את הרבי. הם עלו בסמיכות לחדרו של הרבי והחלו לומר פסוקים, פרקי תהלים ו'יחי אדוננו'.
השבת יצאה, והרבי עדיין לא יצא. בעוד מספר שעות אמורים החניכים לארוז את חפציהם ולנסוע כל אחד לביתו, אך הציפייה הייתה חזקה יותר מכל התוכניות. חודשיים של חינוך חסידי שורשי הצליח להחדיר בהם 'קשיות עורף' למעליותא, והם התקשרו להוריהם וביקשו את רשותם להישאר ב-770 ככל שיידרש, עד שהרבי יצא. הם התחננו מעומק ליבם, וכל ההורים, ללא יוצא מן הכלל, גם אלה מהם הרחוקים מאוד מקיום תורה ומצוות, הבינו לליבם של הילדים והביעו את הסכמתם.
ביום ראשון בבוקר כתבו הילדים מכתב לרבי, וזה היה תוכנו: 'רבי, הגענו מרחוק רק בשביל לראות אותך. כל השבת ציפינו, עשינו כמה שיכולנו, ועכשיו אנחנו מבקשים ממך - אנא, אל נא תסתר מאיתנו. רצוננו לראות את מלכנו!'. לקראת הצהריים הודיע לנו נהג האוטובוס שהוא אינו מוכן להמתין עוד, ואם הילדים לא יגיעו לאוטובוס מיד אחרי מנחה, הוא ישאיר אותם בקראון הייטס.. הילדים הבינו שאלו הדקות האחרונות שלהם ב-770, והמשיכו להתפלל ולהתחנן שיזכו לראות את הרבי.
סמוך לזמן מנחה הועילה תפילתם, והמזכיר הרב יהודה לייב גרונר הודיע לי שהרבי מסכים לקבל את כל הילדים ל'יחידות'! היו אלה רגעים מרגשים שאי אפשר לשכוח. הרבי ישב בפתח חדרו, והילדים עברו אחד אחרי השני, כאשר הרבי מביט בעיניים חודרות בכל אחד מהילדים. עיניו של הרבי עקבו אחרי כל ילד מהרגע שנכנס ל'גן עדן' התחתון ועד לרגע בו יצא.
באותם רגעים הבנתי מהי כוחה של ציפייה אמיתית. הם היו ילדים תמימים, לא בהכרח שהבינו את הסגולות הנפלאות שבראיית פני הרב, ובכל זאת הגיעו להחלטה פנימית אמיתית: 'אנחנו מוכרחים לראות את הרבי'. הם ידעו והאמינו שיזכו לכך למרות שלא היה נראה שציפייתם תתגשם. הם היו צריכים כבר לחזור לבתיהם, אבל על אמונתם התמימה לא העיב הספק, והיה ברור להם שאם הם הגיעו לראות את הרבי, הם בוודאי יזכו לכך. ובזכות הביטחון הזה, הם זכו שהרבי יצא במיוחד עבורם!
אותם ילדי 'צבאות השם' נתנו לי מושג על הנדרש מאיתנו ברגעים אלה, כאשר עומדים אנו על פתח הדלת ומחכים לרגע בו נכנס לגאולה האמיתית והשלימה ונראה זאת בעיני בשר: בשבת פרשת 'וארא' תשנ"ב, ערך הרבי השוואה בין שלושת התקופות של לפני מתן תורה, אחרי מתן תורה, ולעתיד לבוא - לשלושת התקופות בחייו של הרבי הריי"צ.
תקופת חייו בזמן נשיאותו של אביו הרבי הרש"ב, מקבילה לתקופה של טרום מתן תורה. שלושים שנות נשיאותו מקבילים לתקופה שלאחר מתן תורה, והמשך נשיאותו בדור השביעי, בה נוסף ביתר שאת ויתר עוז בהפצת המעינות בכל קצווי תבל, ועד שהכל מוכן לסעודה דלעתיד לבוא - מקבילה למעמד ומצב שיהיה לעתיד לבוא.
ומוסיף הרבי ואומר, שבנוגע לפועל - הרי קודם כל צריכים להיות בביטול והתקשרות לנשיא, והידיעה שתיכף ומיד נכנס כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר נשיא דורנו ומביט על כל אחד ואחת מהחסידים המקושרים לבחון מעמדו ומצבו כו', ממהרת ופועלת סיום והשלמת מעשינו ועבודתינו.
בשיחה זו התווה הרבי את הדרך להתקשרות אמיתית. כאשר חושבים ברצינות על כך שבכל רגע מסוגל הרבי להתגלות ולבוא לכל אחד ולבחון את מעמדו ומצבו האישי - הרי המחשבה היא אחרת, הדיבורים לגמרי אחרת, והמעשים כולם מובילים לנקודה אחת: איך אעמוד מול הרבי ברגע הבא. ציפייה אמיתית חייבת להתבטא במעשה, דיבור ומחשבה. פשוט לחוש תמיד שהרבי בכבודו ובעצמו יכול בכל רגע להתגלות אלינו, ולשאול את עצמנו תמיד: האם אנחנו מוכנים לכך?
לאמיתו של דבר, כמה שנכין עצמנו להתגלותו המיידית של הרבי, עלינו לדעת תמיד שהפער בין תחושת הציפייה רגע לפני ההתגלות, לבין רגע ההתגלות בפועל - הוא עצום. רק כדי להמחיש, נתאר לעצמנו את הרגשתו של חסיד רגע לפני הכניסה ליחידות, שפתיו מילמלו פרקי תהילים ותניא בעל-פה, ובלבו חש רטט של קדושה. כל אבריו חשו זאת.
אך כמה שהתכונן, כמה שציפה - הכל היה אין ואפס לעומת הרגע בו עבר את מפתן הדלת של גן עדן העליון ועמד מול מבטו החודר של הרבי. הרגע הזה תמיד הגיע בפתאומיות, כאילו הוא לא התכונן כלל. פתאום הוא מוצא את עצמו עומד מול הרבי. ההכנה הגדולה ביותר לא הייתה מסוגלת להכיל בתוכה משהו מן המשהו שברגע נעלה זה.
כך גם בנוגע להתגלות הרבי. ברגעים האחרונים של הגלות, כאשר העולם כולו כבר מוכן, העבודה הסתיימה ולא נותר לנו אלא להכין את עצמנו וסביבתינו להיות ראויים לקבל את פניו של הרבי מלך המשיח תיכף ומיד ממש; שנהיה מוכנים להתראות אל מול פני הקודש, כאשר מבטו של הרבי ינוח על פנינו, מביט ובוחן כליות ולב, ויודע בדיוק מה מעמדנו ומצבנו.
היה פעם יהודי ששאל את הרבי כיצד הדיבור ללא הרף אודות ביאת המשיח מסתדר עם מאמר חכמינו זכרונם לברכה שמשיח יבוא 'בהיסח הדעת'? ענה לו הרבי: א] בין כך ובין כך, עדיין יש היסח הדעת. ב] היסח הדעת פירושו למעלה מהדעת. כוונת הדברים היא, שכמה שזה יהיה בבחינת דעת, בהרגשה, בהכנה ראוייה ומתאימה - בכל זאת, כאשר יגיע הרגע המקווה והרבי יתגלה - זה יהיה כדבר פתאומי, נעלה באין ערוך ממה שתיארנו בדעתנו. זה יהיה למעלה מן הדעת.
כמה פעמים במהלך ההיסטוריה של 'דור השביעי' נתן לנו הרבי לחוש מהי התגלות פתאומית. כל אחד בוודאי זוכר איזשהי התוועדות, שיחה או מאמר פתאומיים. אני זוכר במיוחד את שבת פרשת נשא תנש"א: הרבי סיים את ההתוועדות ואף התפלל מנחה. אנ"ש כבר חזרו לבתיהם לאכול סעודת שבת. גם התמימים היו עסוקים ב'חזרת דא"ח' בבתי כנסיות או בהשלמת 'שנים מקרא ואחד תרגום', ומספר הבחורים שנשארו ב-770 היה מצומצם מאוד, אולי עשרים בחורים, וגם הם היו שקועים בענייניהם.
בתוך השיגרה השבתית הזאת, לפתע פתאום ירד הרבי מהיכל קודשו, ונעמד בפתח הזאל הגדול, בדרכו להתוועדות פתאומית. מי שהיה שם, היה בהלם. באותה פתאומיות יכול הרבי להתגלות. מטבעם של אנשים, שכאשר שומעים הם על רעיון מסויים שדורש קצת ויתור והשקעה, מיד משייכים הם את העניין לזולת. שהוא יוותר. שהוא ישקיע..
אותו מצב יכול להווצר אצלנו: הרבי הטיל עלינו תפקיד - להכין את עצמנו והעולם כולו לקבלת פני משיח צדקנו. יכול להיות שחסיד יעבוד להכין את כל העולם לקבלת פני משיח, אך הוא עצמו נותר כביכול מחוץ לתמונה. הוא יודע אמנם שהרבי יכול להתגלות בכל רגע, אבל זה נמצא אצלו רק בתת מודע. שכלו, רגשותיו ומעשיו מונחים בעולם אחר לגמרי. הוא אינו חדור בתחושה שברגע הבא הוא יעמוד מול הרבי שיביט עליו ויבקש לדעת כיצד הוא התכונן לקבלת פני משיח.
המשל הבא יכול להמחיש זאת היטב: מנהג היה במדינה מסויימת, שפעם בשנה עורך המלך ביקור במוסדות החשובים במדינה. מובן שכל מוסד שקיבל את הידיעה על בוא המלך, עשה את מירב המאמצים להכין את המוסד ואנשי המוסד כראוי לקבלת פני המלך. חודשים ספורים לפני הביקור היו עורכים הכנות, מנקים את השטח מכל רבב, ומייפים את האזור כולו בעצי נוי נאים, כיאה לכבודו של המלך. הסדר היה, שבקבלת הפנים הראשונית היו עורכים כעין מצעד מלכותי בו השתתפו כל תלמידי המוסד. מטבע הדברים, ביקורו של המלך גרם להתרגשות רבה בקרב תלמידי המוסדות, ותכונה יתירה הייתה ניכרת על פניהם.
באותה מדינה שכן בית משוגעים גדול. באחת השנים החליט המלך לערוך את הביקור המסורתי שלו דווקא בבית המשוגעים. אם בכל מוסד היו צריכים להתחיל את ההכנות חודשים ספורים קודם לכן, הרי שבמקרה הזה נדרשה הנהלת המוסד לחודשים נוספים של הכנות. עבודה קשה עמדה לפניהם: כיצד מסבירים למשוגעים מה זה מלך,כיצד עומדים לפני המלך, ועד כמה חשובה וגורלית העמידה לפניו בכבוד הראוי?.. לשם כך שכרה ההנהלה אדם מיוחד שיהיה אחראי לכך שכל המושגעים ידעו לעמוד לקראת המלך.
חודשים של עמל ויגיעה השקיע אותו אדם בהכנת המשוגעים לבוא המלך. להסביר הרבה לא היה שייך, ולכן הוא התמקד באימון פשוט - לעמוד לפני המלך ולהצדיע: צפצוף ראשון - כולם עומדים; צפצוף שני - כולם מצדיעים;צפצוף שלישי - כולם מכריזים 'יחי המלך'. כל שלב ארך זמן רב, עד שהמאמן הצליח להעמיד את כולם בבת אחת, להצדיע ולהכריז 'יחי המלך'.
הרגע המיוחל אכן הגיע, והמלך ופמלייתו הגיעו לאולם קבלת הפנים. ברגע בו נכנס המלך נשמעה שריקה, וכל המשוגעים נעמדו על רגליהם. השלב הראשון עבר בהצלחה. שריקה שנייה, כולם הצדיעו, ובשריקה השלישית הכריזו כולם 'יחי המלך'. המאמן נשם לרווחה. התרגיל הצליח מעל ומעבר, והמעמד כולו הוכתר בהצלחה. חיוך של קורת רוח פשט על פניו של המאמן. לפתע הסתובב המלך לכיוונו, ושואל: ומה איתך? וכי אתה לא תושב המדינה? האם ממך לא נדרש לעמוד להצדיע ולהכריז לפניי? כן, אדוני המלך, אתה צודק, אבל אני לא משוגע..
אנחנו צוחקים, אבל זה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו. כשאנחנו ניגשים להכין את העולם כולו לקבלת פני משיח, אסור לנו לשכוח שהסדר הוא, שקודם כל מכינים את עצמנו, אחר כך את משפחתנו וסביבתינו, ועד לעולם כולו. אבל הכל מתחיל אצלנו. עלינו להשקיע בעבודת השם בצורה פנימית, בכדי לצפות באמת להתגלות של הרבי בביאת המשיח. אנו מוכרחים להיכנס כל-כולנו לדרישות של הרבי. שאלוקות תהיה דבר שנוגע ואכפת לנו. ובשביל זה מוכרחים להשקיע בלימוד החסידות ולהתבונן בזה ב'עבודת התפילה'. אז נוגע לנו באופן אישי להביא את הגאולה. אז אפשר לבטוח באמת בכל מילה של הרבי, ולצפות בכל רגע להתגלות המושלמת.
כאשר אנחנו נתבונן ונחיה עם התחושה הברורה שכל רגע מסוגל הרבי שליט"א להתגלות, לעמוד מולנו ולבחון את מעשינו ועבודתנו ברגעים האחרונים של הגלות - הרי בדרך ממילא נשפיע על סביבתנו ועד לעולם כולו. ובוודאי שתיכף ומיד ממש נחזה בהתממשות הדברים כפשוטם, והרבי מלך המשיח יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו הקדושה, נאו!
תגובות
הוסף רשומת תגובה
*רק תגובות מתאימות יתפרסמו לפי החלטת הנהלת האתר