חשיפה: מדוע בן גוריון לא היה ביחידות עם הרבי?

בעקבות המכתב המיוחד שפרסמנו באתרנו, אנו חושפים פרשייה מרתקת משנת תש"כ, במהלכה סירב הרבי מלך המשיח לקבל ל'יחידות' את ראש ממשלת ישראל דאז - מר דוד בן גוריון ע"ה • מדוע הפגישה של בן גוריון שכבר תוכננה עם הרבי - בוטלה לבסוף? עם איזה משל הגיב ר' פיניע לרבי בעקבות ביטול ה'יחידות'? מיהו היחיד שאליו הרבי לא אישר שימסרו דרישת שלום בשמו? אלו דברים חריפים כתב הרב על מעשיו החמורים של בן גוריון? והאם הרבי האמין שגם הוא יחזור בתשובה שלימה? • לכתבה המלאה

•••

 ☚ סערת 'מיהו יהודי': מה הגיה הרבי על מכתבו של בן גוריון? 

בתקופת חג הפורים תש"כ, שהו בניו-יורק בו זמנית: ר' פנחס ('פיניע') אלטהויז ע"ה, ראש הממשלה מר דוד בן גוריון ע"ה, ויושב ראש הסוכנות היהודית מר שניאור זלמן שז"ר ע"ה. ר' פיניע ביקר באמריקה לשם גיוס כספים עבור ישיבת 'תומכי תמימים' בלוד. בן גוריון ערך באותם ימים ביקור היסטורי בניו יורק, בו נפגשו לראשונה לאחר השואה, ראשי הממשלות של ישראל וגרמניה. שז"ר הגיע לארצות הברית כדי לדון עם ראשי 'המגבית היהודית המאוחדת' אודות החלוקות הכספיות שערכו.

שז"ר ור' פיניע חפצו להפגיש את בן גוריון עם הרבי, אולם מכיוון שבן גוריון לא חפץ להיראות כמי שמגיע במיוחד אל הרבי, הוחלט כי הוא יגיע לביקור במרכז חב"ד העולמי 770 - ובדרך ממילא ייפגש עם הרבי. תחילה, הבין ר' פיניע מהרבי, שישנה הסכמה מצידו של הרבי לקבלו, אך לבסוף, אחרי שהמסר עבר כבר אל בן גוריון, כתב הרבי אל ר' פיניע תשובה שלילית.

ר' פיניע נכנס אל הרבי בעניין, והרבי אמר לו: 'בטוח הנני כי תמצא את האותיות הנכונות למסור זאת'. הגיב ר' פיניע: 'שמח אני שסומכים עליי, אך אינני יודע כיצד להסביר את השינוי שחל'. וכך המשיך ושח ר' פיניע לרבי: 'כשנפוליאון צעד בדרכו כדי לכבוש את העיר מוסקבה, שהו מלמד יהודי ורעייתו בצד הדרך, ופתאום הבחין נפוליאון, כי האישה נוטלת שני דליים ריקים וחוצה את הכביש. 

שאל אותה נפוליאון לפשר הנהגתה, והשיבה: 'ישנה קבלה, שצעידה עם שני דליים ריקים, מהווה סימן לא טוב עבור הצועד הבא, וחפצה הנני כי כך יקרה לנפוליאון' (היינו, שיפסיד במלחמתו). אמר לה בעלה: 'אל תתערבי בענייני מלוכה'. ר' פיניע ביטא בכך לרבי, כי אינו שואל לפשר השינוי שחל, שכן פעולותיו הקדושות הינן 'ענייני מלוכה', וכמובן שאינו יכול להתערב בהן.

 ☚ 'מכבד את רבם מאוד': מכתב נדיר של דוד בן גוריון על הרבי 

יצוין, כי לפי גרסה אחרת, הרבי לא הביע מלכתחילה את הסכמתו לקבל את בן גוריון, אלא אמר: 'איך וועל ניט גיין צו עם' [= אני לא אלך אליו]. ר' פיניע הבין מכך, כי הרבי יסכים לקבלו אצלו, אולם כאשר נכנס ר' פיניע אל הרבי והודיע על הגעתו הצפויה של בן גוריון באותו לילה, התפלא הרבי ואמר: 'האם אמרתי שאקבל אותו?! אמרתי רק שלא אלך אליו!'..

כעבור כמה חודשים, בתום ביקורו בניו יורק, שאל ר' פיניע את הרבי, האם כשייפגש עם אישים שונים בארץ הקודש, יש לו רשות למסור להם דרישת שלום מהרבי. השיב הרבי: 'יע, אבער א חוץ פון איינעם' [= כן, אבל חוץ מאחד]..

ייתכן, כי הקפדתו של הרבי על בן גוריון, נעוצה בהתנהלותו החמורה, אשר הובילה את הרבי לכתוב אודותיו את הדברים החריפים הבאים, באותה שנה בה סירב לקבלו: 'כשבעל הדברים [בן גוריון] הסתבך בהשלושה דיהרג ואל יעבור.. ההנהגה דנצרת וכיוצא בזה (עבודה זרה), גיוס נשים גם לאחרי שראו בפועל התוצאות (גילוי עריות), מבצע אלטלנא וכו' (שפיכות דמים)'.

הרבי כתב באותה שנה אף אל מר שלום לוין ע"ה, שכיהן לימים כחבר כנסת וכנשיא 'הסתדרות המורים': 'שלחו לי גם קטע ממאמרו [של לוין] 'יוכיח ויאהב', בו פרסם תוכן שיחתנו [בעת יחידותו, שהתקיימה בקיץ תשי"ט].. עלי גם להביע צערי על עניין אחד שאינו מתאים, ועיקרי הוא, ולפלא על כבודו שיצא מתחת ידו. תקוותי שבוודאי הבין, שהנני מתכוון לדברים האלה במאמרו [שצוטטו בשם הרבי] - 'כי שירותיו ומסירותו של ב.ג. יעמדו לזכותו, ולא ייענש על שגגותיו'.

 ☚ כשבן גוריון העיד: מדינת ישראל הוקמה רק בזכות הרבי הריי"צ.. 

לפי הרשום בזכרוני, מה שאמרתי הוא, שאף שמי שיש לו זכויות לרוב, אין זה נותן לו הרשות לעבור עבירה איזו שתהיה, ואפילו קטנה וכו'.. וכל שכן וקל וחומר בנידון דידן, שהשגגות, כלשון כבודו, נגעו ופגעו באלפים ורבבות של אחינו בני ובנות ישראל. אף שעל דרך זה ממש הוא גם בנוגע לאדם עצמו בענייניו הוא'. כעבור שנתיים, בשנת תשכ"ב, הפסיק בן גוריון את החיפושים אחרי הפושע הנאצי מנגלה יימח שמו. הרבי כתב והתבטא בחריפות, על כך שבעטיו, מסתובב הרוצח חופשי.

אולם, ביחידות מסוימת, דיבר הרבי על כך ש'לא ידח ממנו נידח', וכשנשאל: 'אפילו הזקן?' (כך כונה בן גוריון), השיב הרבי בחיוב. ואכן, בספר הביוגרפיה אודות בן גוריון נכתב: 'בערוב ימיו, נכבש בכל ליבו לאמונה בקיומו של אלוקים'. דבריו האחרונים של הרבי ממחישים את המובן מאליו, כי הרבי לא ויתר על אף יהודי וכולם יכולים לחזור בתשובה שלימה.