מיוחד לפורים: איך הרבי הציל 3 מיליון יהודים?

מיוחד: בכ"ו טבת תשי"ג הודיעה ברית המועצות על העמדתם לדין של 9 רופאים יהודים, שהואשמו בקשרית קשר להמתת מנהיגי ברית המועצות. מאותו היום החלה להתגלגל הפרשה המזוויעה שלימים התפרסמה כ'משפט הרופאים'. התכנית היתה: הרופאים יורשעו, והיהודים יוגלו לסיביר, כאשר שליש יהרגו בפוגרומים ושליש ימותו בדרך הארוכה לסיביר • סיפורה של התקופה האיומה, וסיומה המופלא במותו של העריץ במוצאי פורים - לאחר פעולה שמיימית של הרבי מלך המשיח בפורים תשי"ג • לקריאה

•••

בכל שנה, כאשר מתקרב חג הפורים, עולים בזכרוני תחושות הפחד והאימה שהיו מנת חלקנו בימים שלפני פורים תשי"ג, בעיצומה של עלילת הרופאים הידועה, ואנחת הרווחה הארוכה שהשמענו (בחשאי, כמובן) לאחר שהגיעה אלינו הידיעה על מותו של הצורר העריץ סטלין ימ"ש, ובעקבותיה ביטול משפט הרופאים והסרת הסכנה האיומה שריחפה עלינו ועל מליוני יהודים בברית המועצות.

כדי שהקורא בן-ימינו יוכל להבין את הרקע לעלילות הרופאים, אנו נאלצים לחזור אחורה בזמן, אל שנות ילדותי המוקדמות. באותן שנים ביצע סטלין ימ"ש את "הטיהורים הגדולים" - זה היה הכינוי לדרך שבה בחר סטלין לבסס את שלטונו בברית המועצות, שבמרכזה חיסול בכוח של כל התנגדות אפשרית לשלטון, בין אם אמיתית ובין אם מדומה.

סטלין נעזר במנגנון טרור גדול ומסועף של משטרה חשאית שנקראה בתחילתה צ'הקה ולאחר מכן לסירוגין ג.פ.או., נ.ק.ו.ד. וק.ג.ב.. טיהורים אלו כללו בעיקר עינויים, עבודות כפייה בגולאג, הגליה, הוצאות להורג, כליאת אנשים, ועריכת משפטי ראווה, והיקפם כלל מיליוני בני אדם. בין השנים תרצ"ו-תרצ"ח, ערך שר המשטרה החשאית, יעז'אוו ימ"ש, גל מעצרים של אנשי דת, יהודים ולהבדיל לא-יהודים. חסידי חב"ד רבים נעצרו באותה תקופה איומה, ונורו למוות במרתפי הק.ג.ב. ברחוב לוביאנקה (הרחוב ששמו יצא לשימצה, ואנשים פחדו לעבור לידו...), או נשלחו לעבודת פרך בסיביר. כולם נעצרו לפי "סעיף 58" שאסר על "פעילויות אנטי סובייטיות". עד פרוץ מלחמת העולם השניה, הצליח סטלין לחסל פיזית את רוב אנשי הוועד המרכזי של המפלגה שהיו בזמנו של לנין, ורק שנים מהם נותרו - ויאצ'סלב מולוטוב וסטלין עצמו.

במקביל לטיהורים הגדולים, ארגן סטלין לעצמו פולחן אישיות, שהגיע לממדים עצומים, חסרי תקדים בהיסטוריה האנושית. היחס כלפי סטלין היה הערצה שאין כדוגמתה. סופרים ומשוררים, קולנוענים ואמנים, כוונו על ידי המימשל ליצור יצירות המהללות את דמותו. העיתונות פירסמה רק דברי תעמולה המשבחים אותו, ודיוקנו ניבט מכל פינה. דור שלם של ילדים גדל על הערצה עיוורת לסטלין. בעיצומה של המלחמה, כאשר הפלישה כבר העמיקה לתוככי רוסיה, וכמות הנפגעים התבררה, הפך פולחן האישיות שהיה עד אז מוכתב מלמעלה ומלאכותי, לתקווה של ממש, כי אם יש אדם המסוגל להוציא את המדינה מן המצב שאליו נקלעה, זהו סטלין.

סטלין נכנס לסחרור מסוכן של שיגעון גדלות. בזמן המלחמה לקח לעצמו את התואר הצבאי הגבוה ביותר, גנרל מאיאר. אבל הוא לא הסתפק בתואר הזה, שהרי היו עוד גנרלים, ולכן ניכס לעצמו את התואר הצבאי המיוחד 'גנרליסימוס'. הוא היה אכזר עד כדי כך, שכאשר בנו נפל בשבי, והגרמנים הציעו לסטלין להחליפו תמורת גנרל גרמני, השיב להם סטלין בקור-רוח: אני לא מחליף קצין צעיר על גנרל...

סטלין רודף את נאמניו היהודיים

בתום מלחמת העולם השניה, הציג עצמו סטלין כמנהיג המלחמתי הדגול, שהוליך את ברית המועצות להישג אדיר, הציל אותה מן הגרמנים וניצח במלחמה. כעת התפנה סטלין להשלים את חיסול יריביו מבפנים. בהדרגה, הוא נעשה חשדן מטורף, ורצח כל מי שנחשד בחוסר נאמנות מוחלטת לעריץ.

דוגמא לחשדנותו של סטלין, גם באנשיו שלו, היו חברי הוועד היהודי האנטי-פשיסטי, ארגון יהודי סובייטי שהוקם באמצע מלחמת העולם השנייה על מנת לסייע לברית המועצות במלחמה נגד גרמניה הנאצית. ליוזמת הקמת הוועד חברו יהודים בכירים במשטר הסובייטי, וכן אנשי רוח יהודים תמימים, שנפלו בפח הסובייטי. מטרת הוועד הייתה לקדם את ענייניה של ברית המועצות בעת המלחמה, בעזרת תעמולה שקרית, המבוססת כביכול על מצבם של יהודי ברית המועצות.

לאחר המלחמה השתמש סטלין בחברי הוועד כדי לקדם את המאבק ביהודים שרצו לברוח מברית המועצות. אנשי הוועד, שחלקם נמנו על האידישיסטים, הם הוציאו עיתון ביידיש "אייניקייט" [= אחדות] ופירסמו מאמרים ארסיים נגד היהודים שרצו לברוח מברית המועצות. יהודים אלו כונו ראקציונרים וקוסמו-פוליטיים.

אבל לאחר כמה שנים החל סטלין לחשוד בחברי הוועד, שכולם היו יהודים. הוא פיזר את הוועד בטענה שהפך למרכז של "תעמולה אנטי-סובייטית". יושב ראש הוועד, שלמה מיכאלס (וופסי), נרצח בידי הסובייטים בתאונת דרכים אכזרית ומבויימת בסימטה חשוכה במינסק בשנת תש"ח. במהלך השנה הבאה נעצרו חלק מחברי הוועד היהודי האנטי-פשיסטי, בניהם היו גם אידישיסטים ואנשי היעוועסקציה, והואשמו באי-נאמנות לשלטון ובניהול תעמולה אנטי-קומוניסטית.

המחוז היהודי האוטונומי

כאשר עלתה על הפרק שאלת הקמתה של מדינת ישראל, תמך סטלין בהקמתה, אך לחם מלחמת חורמה ביהודים שביקשו לעלות לארץ ישראל. עמדתו של סטלין הייתה, שהאנטישמיות היא בלתי נמנעת בארצות הקפיטליסטיות ובשל כך יש לקבל בהבנה את הצורך במדינה יהודית, אך מאחר שבמדינה קומוניסטית אין אנטישמיות כלל, מגע בין יהודים במדינות אלו לבין ישראל הוא פסול מיסודו.

כאשר הגיעה המשלחת הדיפלומטית הראשונה מטעם מדינת ישראל למוסקבה, יהודי רוסיה קיבלו את פניהם בשמחה מופגנת. היהודים, שרובם איבדו בני משפחה רבים בשואה האיומה, קיוו שממשלת ישראל תוכל לפעול למען יציאתם מרוסיה. כאשר גולדה מאיר, מי שעמדה בראש המשלחת הדיפלומטית, הגיעה לבית הכנסת המרכזי במוסקבה ברחוב ארכיפובה, ניגשו אליה אלפי יהודים בבכי של שמחה, וביקשו שתפעל להעלאתם ארצה.

כאשר גולדה העלתה את הנושא בשיחתה עם סטלין, ביקש ממנה סטלין להעביר אליו את רשימת המבקשים. בתמימותם הרבה הכינו חברי המשלחת הדיפלומטית רשימה מפורטת של מבקשי העלייה, והעבירו את הרשימה ללשכתו של סטלין. להפתעתם הרבה, תוך זמן קצר כל היהודים שהופיעו ברשימה - הושלכו למעצר ונשלחו למחנות פרך מרוחקים בסיביר! רבים מהם נעלמו בישימון, ועד היום לא נודע מקום קבורתם.

באותה תקופה ניסה סטלין לקדם את רעיון המחוז היהודי האוטונומי. המחוז האוטונומי הוקם למעשה עשרים שנה קודם לכן, בתגובה לשני איומים על המדינה הסובייטית: היהדות שהיוותה איום על האתאיזם, והציונות שכתנועה לאומית היוותה איום על החזון הבינלאומי הסובייטי. הפיתרון, לדעתם של הקומוניסטים, היה בהקמת מחוז יהודי, שיספק ליהודים בית לאומי שלא יהיה בישראל, ואשר שפת הדיבור בו תהיה אידיש, ולא עברית.

נעשו פעולות תעמולה ניכרות כדי לעודד הגירה לאזור. הוכנו פוסטרים, מסמכים הוצנחו באזורים בהם גרו יהודים, נכתבו ספרים באידיש על האוטופיה הסוציאליסטית. הממשלה אף הפיקה סרט באידיש בשם "מחפשי האושר" על משפחה שעזבה את ארצות הברית בשל השפל הכלכלי והגיעה לאזור. התעמולה הייתה כה יעילה עד כי כמה אלפי יהודים שאינם סובייטים היגרו לאזור, בכללם כמה מאות שהיגרו לאחר שחיו בארץ ישראל. בתקופה מסויימת הגיע מספר היהודים במחוז לשיא של כשליש מהאוכלוסייה המקומית.

עם הקמתה של מדינת ישראל, שב סטלין לקדם את רעיון המחוז היהודי. השלטונות פירסמו שכל אחד שיסע לשם יקבל בהמה בחינם ומענק בסך 000,18 רובל. אנ"ש התבדחו אז ואמרו שזה כמובן 'לכתחילה', אבל בדיעבד אם יזכו לבוא לקבורת ישראל יהיה טוב.

מעצרים מזעזעים בסמרקנד

בניגוד לטיהורים הגדולים בשנים שלפני מלחמת העולם השניה, שהיו מכוונים לכלל האוכלוסייה - גל המעצרים בין השנים תש"ח-תשי"ג היה מכוון כנגד יהודים דווקא, דתיים ושאינם דתיים. גם אצלנו בסמרקנד היו מעצרים נרחבים של יהודים, שאשמתם היחידה הייתה שהם קשורים לחסידי חב"ד. זה היה מספיק כדי להיות מוכתר בתואר "אנטי מהפכן". כידוע, הרה"ח ר' שמחה גורודצקי, שהגיע לסמרקנד בשליחות הרבי הריי"צ, שלח משם בחורים ללמוד בישיבות תומכי תמימים, ולאחר שאלו חזרו לקהילתם, היו לנרות שהאירו תורה ויהדות בסמרקנד וסביבותיה. רבים מחסידים אלו, נעצרו בגל המעצרים הגדול בסמרקנד.

אחד העצורים היה הרב אברהם חיים לדיוב ז"ל, שבזמן המלחמה בנה במרתף ביתו מקווה טהרה. המקווה שימש את הפליטים היהודים הרבים שהגיעו לעיר, ונודע בשם "אברהם חיימ'ס מקווה". לאחר המלחמה, כאשר החלו הרדיפות נגד היהודים, פחד ר' אברהם חיים והוציא את המים מהמקווה. את הבור כיסה בשמיכות וסמרטוטים.

כנראה שמישהו הלשין עליו במשרדי הק.ג.ב., ומלאכי החבלה הגיעו לאסור אותו. הם מצאו אותו יושב ליד השולחן בביתו. מכיוון שגל המעצרים היה מלווה בתעמולה גדולה בעיתונות, אנשי הק.ג.ב. חיפשו דרך להציגו כפושע מסוכן שבורח מזרועות החוק. לשם כך הם הורידו אותו למרתף הבית, הוציאו כמה מהשמיכות שהיו שם, הושיבו אותו בתוך הבור וכיסו אותו בשמיכות, וכך צילמו אותו ובתיק החקירה שלו הופיעה תמונתו של היהודי הבוגד שניסה להתחבא מאנשי החוק.

סיפור מזעזע היה כאשר הגיעו לאסור את ר' זבולון לביוב ז"ל, סבו של הנדבן המפורסם ר' לוי לבייב. אחד מבני הבית הבחין בשוטרים שמתקרבים לבית, ור' זבולון מיהר להסתתר במקום מחבוא שהכין זמן רב לפני כן: אחד הקירות בביתו היה קיר כפול, ואיפשר לאדם אחד להסתתר שם עד יעבור זעם. כפי הנראה, מי שהלשין עליו סיפק לק.ג.ב. גם את המידע על מקום המסתור, שכן לאחר שהשוטרים לא מצאו אותו בביתו, הם החלו לנעוץ את כידוניהם בקירות הבית. בשלב מסויים הם התקרבו למקום המחבוא שלו, ופגעו בראשו. רק בנס הוא לא נהרג ממכות הכידון. הוא החל לצעוק מכאב וכך התגלה מקום מחבואו.

אני זוכר איך שהובילו אותו למעצר. באותו זמן התגוררנו כולנו ברובע היהודי שבעיר העתיקה. זה היה כמו גטו סגור, וכולם ידעו על כולם. כאשר הגיעו לעצור מישהו, הגיעו כוחות גדולים והחלו בחיפושים, וכל הפרוצידורה ארכה כשעתיים. במשך הזמן הזה, התפשטה ה'בשורה' בכל רחבי הרובע היהודי, ומאות יהודים, אנשים נשים וטף, הגיעו למקום. כאשר היו מוציאים את העציר מביתו, היו כולם גועים בבכייה, שכן ידעו מה יהיה הסוף...

אפילו במושגים של אותן שנים, כאשר המעצרים היו דבר יום ביומו, המעצר שלו היה מחזה איום ונורא. כשדם רב נוטף מרקותיו, גררו אותו שני שוטרי הק.ג.ב. והעלו אותו אל המשאית השחורה. משני צידיו עמדו שוטרים מזויינים עם רובים בידיהם. באותם ימים אפלים אסרו גם את הרב מולא חזקיהו, שהיה הרב החסידי היחיד של יהודי בוכרה; את השו"ב מולא יוסף ועוד.

פעם עצרו יהודי עיוור, יהודי פשוט מאוד, ושמו היה 'רבי' [= שם פרטי נפוץ בין יהודי בוכרה]. בחקירתו טען האיש כי הוא יהודי פשוט, ואפילו ללמוד בעצמו אינו יודע, ומדוע מאשימים אותו בפעילות נגד השלטונות? לא אכפת לנו, השיבו לו החוקרים. לנו ידוע שאתה אומר את השיעור תהלים שלאחר התפילה, מתקנותיו של רבי שניאורסון, ודי בכך כדי להפליל אותך בחברות בארגון אנטי-מהפכני.

את דודי, השו"ב ר' חיים ברוך דוכמן, אהבו כולם, וכאשר נודע שבק.ג.ב. שמו עליו עין, הגיעו כמה יהודים מקומיים להזהירו שיברח כי אחרת יאסרו אותו. הוא ברח מייד מביתו, והתחבא בשכונה אחרת בעיר, וכך נישאר במחבואו עד אחרי מות סטלין ימ"ש, כשנה וחצי. הפחד והאימה מהבלתי-נודע היו כל כך חזקים, שכאשר נפטר ר' משה יעחובוב, יהודי בוכרי חסיד חב"ד מידידיו של הרה"ח ר' מענדל פוטרפס - אמרה אמי ע"ה: ר' משה הוא אדם מאושר. הוא נפטר במיטתו, נקבר בקבורת ישראל, ילדיו ליוו אותו למנוחות ויוכלו לבקר את קברו. ואילו עשרות היהודים שנעצרו בגל המעצרים - הרי אף אחד לא יודע מה יעלה בגורלם, סביר להניח שהם יומתו בירייה או בעבודת פרך בסיביר, ואף אחד לא יידע היכן נקברו. בסופו של דבר, כפי שיסופר להלן, השתנה המצב לטובה לאחר מות סטלין, ורוב העצורים שוחררו וחזרו לבתיהם. או אז חזרה אמי על הפתגם הידוע: מכל מקום אפשר לחזור, אבל לא משם...

תחילתה של עלילת הרופאים

בכ"ו טבת תשי"ג, פרסמה סוכנות הידיעות הרשמית של ממשלת ברית-המועצות בעיתון הקומוניסטי הרשמי 'פראבדה' את ההודעה הבאה: "לפני זמן מה גילו מוסדות המדינה קבוצה טרוריסטית של רופאים, ששמה לה למטרה לקצר את חייהם של מנהיגים סובייטיים שונים באמצעות ריפוי מזיק. רוב הרופאים המרצחים היו קשורים בארגון היהודי הבין-לאומי הבורגני-הלאומני 'ג'וינט', ומקצתם בשירות האינטליג'נס הבריטי. הם קיצרו את חייהם של א' ז'דנוב וא.ס. קורצ'וב. כמו כן ביקשו להתנקש בחייהם של מפקדי הצבא. החקירה תסתיים בעתיד הקרוב". בהמשך ההודעה פורטו שמותיהם של תשעה עצורים, כולם מגדולי הרופאים ברוסיה בימים ההם - שישה מהם יהודים.

מאותו היום החלה להתגלגל הפרשה המזוויעה של עלילת-דם, שלימים התפרסמה כ"משפט הרופאים". ההודעה פורסמה בהבלטה בכל העיתונים ושודרה ברדיו. כל הפרסומים היו מלווים ב'פרשנות' שהייתה למעשה הסתה ארסית כנגד היהודים בברית-המועצות ונגד היהדות העולמית. הפרשנים וכותבי המאמרים קראו לציבור להיזהר מפני "אויבי העם" וביקשו מכל האזרחים להגביר את הערנות מפני "מחבלים בדמות רופאים". במוסדות ציבוריים מכל הסוגים - בבתי-ספר, במוסדות להשכלה גבוהה, במפעלים ובמחנות הצבא, ובראש ובראשונה בכל המוסדות הרפואיים - התקיימו 'אסיפות הסברה'. הדוברים, אנשי המפלגה והמשטרה החשאית גינו את 'הרופאים המרצחים' וקראו לציבור לשמור על עצמו מפני מחבלים נוספים שמתחזים כרופאים...

ההסתה האנטישמית הפרועה גברה והתחזקה. יום אחרי יום הופיעו בעיתונות המרכזית מאמרים על גניבות, שחיתויות ורמאויות. הצד השווה בידיעות אלו, שהחשודים בביצוע העבירות היו בעלי שמות יהודיים מובהקים. בתחילה לא הזכירו בעיתונות במפורש את המילה "יהודים"; הם הסתתרו במסווה של נוסחאות כגון "קוסמופוליטים חסרי מולדת, לאומנים, בורגנים, סוכנים ציונים", וכדומה. אולם תוך זמן קצר הסירו את הכפפות, והחלו לכתוב במפורש: מדובר ביהודים. יהודים רקציונרים ששירתו למען מטרות ציוניסטיות וקפיטליסטיות ועוד ועוד. העם הרוסי הושפע מהתעמולה המסיבית והאמין לגרסה הרשמית. חולים לא-יהודים החלו לחשוש מלהיבדק אצל רופא יהודי. בד בבד, המוני יהודים איבדו את משרותיהם. הפיטורים התרחשו במיוחד במכוני המדע, באוניברסיטאות, וכמובן במרכזים רפואיים.

ההסתה הלכה וגברה מיום ליום, ועל כולנו נפל פחד נורא. ציפינו למשפט-הראווה בחרדה גוברת והולכת. היה חשש רציני מאוד כי אם וכאשר יורשעו הרופאים העצורים ח"ו - ובכך לא היה כל ספק - יעמדו יהודי רוסיה לפני סכנה מוחשית של פוגרומים רחמנא ליצלן, יותר גרועים מאשר בימי הצאר, כאשר הפוגרומים היו תופעה שבשגרה. אחרי עלייתו של ניקיטה חרושצ'וב לשלטון, היה נהוג שכל האסיפות החשאיות של המפלגה הקומוניסטית המרכזית במוסקבה נרשמות בספרון קטן, והספרון נשלח לכל מרכזי הקומוניסטים ברחבי רוסיה. בכל עיר התקבל ספרון אחד, והיו קוראים בו באסיפות חשאיות, בנוכחות קומוניסטית מוצהרים בלבד.

מכיוון שבן-דודי ר' יעקב פיל ע"ה, הציג עצמו כקומוניסט מושבע, נתנו בו אימון מלא, ואף הרשו לו לקחת את הספרון ללילה אחד, לקריאה בביתו. בכל פעם שספרון כזה היה מגיע למרכז המפלגה הקומוניסטית בסמרקנד, היה ר' יעקב מעדכן אותנו, והיינו מגיעים לביתו כדי לקרוא את הספרון. כך למעשה היינו מעודכנים בהתרחשויות האמיתיות, הרבה לפני "הנאום הסודי" של חרושצ'וב בפני מושב סגור של הוועידה ה- 20 של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית. היה זה נאום ארוך בן ארבע שעות, בו חרושצ'וב הוקיע את פולחן האישיות שהנהיג סטלין, ואת פשעיו, עריצותו ורצח ההמונים בכל תקופת שלטונו.

מספרונים אלו נודע לנו כי עלילת הרופאים היא הנדבך הסופי במהלך מתוכנן ומחושב היטב, שנהגה במוחו הקודח של הרודן סטלין ימ"ש. התכנית של סטלין הייתה מסודרת ומחושבת עד אחרון הפרטים: הרופאים יורשעו, התמרמרות המון-העם תגיע לשיאה, וברגע האחרון יחלץ "אב העמים" סטלין, כביכול, להגנת היהודים. ה"הגנה" תתבצע על ידי הגליה המונית של היהודים לסיביר.

סטלין גם קבע את לוח-הזמנים ליישום הגירוש: בחמישה במארס (י"ח באדר) יתקיים משפטם של הרופאים, ושבוע לאחר מכן, בשנים עשר במארס (כ"ה באדר) תתבצע הוצאתם להורג. מיד לאחר מכן יוחל בביצוע תכנית הגירוש. שבועיים-שלושה לפני מועד הגירוש המתוכנן, כבר הוכנו בתחנות הרכבת של כל אחת מהערים הגדולות בברית-המועצות עשרות רכבות שהמתינו לקליטת היהודים ולהובלתם לסיביר. במקומות סגורים וסודיים בסיביר הקפואה הוקמו בזריזות מחנות ריכוז עם ארבעים אלף צריפים שנועדו לאכלס מאות אלפי יהודים. החשבון היה פשוט: שליש יהרגו מהרוצחים הרוסים על ידי פוגרומים, שליש ימותו בדרך הארוכה לסיביר, והשליש האחרון יגיעו לצריפים שהוכנו להם-לנו במקום מרוחק בעומק סיביר.

ככל שהתקדם מועד "משפט הרופאים", סבלנו יותר ויותר מעלבונות וגידופים, מביזיונות וחרפות. הושפלנו ונרדפנו בכל מקום. ברחוב, במקום העבודה וגם בקרב השכנים. השנאה הגיעה לממדים כאלו שיהודים נמנעו מלצאת לרחוב. כאשר היו מכים יהודים ברחוב, וכוחות משטרה היו נקלעים לאזור, הם היו אומרים למכים: אל תגעו בהם עכשיו, כי עוד זמן קצר נוכל להכות את כולם באופן פומבי, בתמיכה ממשלתית מלאה... גיסי, ר' אריה לייב, התגורר אז במינסק. כאשר נסע ברכבת, בלט מאוד בחזותו היהודית והגויים החלו להתעלל בו. אף אחד לא התערב לטובתו. כאשר ניסה להגיב ולהגן על עצמו - תפס אותו קצין צבא בצווארו וזרק אותו מהרכבת... במצב כזה, בו כל יום היה נראה ארוך כמו שנה, לא ידענו מי ומתי יבוא יומו.

בשלהי שבט הונחה פצצה רבת עוצמה של כ-‏15 ק"ג בגן הצירות של ברית המועצות, בשדרות רוטשילד 46 בתל אביב. לבניין נגרם נזק רב. ברית המועצות הגיבה בזעם וניתקה את קשריה הדיפלומטיים עם ישראל. העיתונות הרוסית פירסמה את הידיעה בהבלטה, והוסיפה שמן למדורת השנאה היוקדת של העם הרוסי. באותם ימים כמעט והתפוצצה פרשייה נוספת, פרי תכנונו של סטלין, שהייתה אמורה לשלהב את זעם ההמון הרוסי לשיא נוסף:

לזר קגנוביץ', היהודי היחידי שכיהן בפוליטביורו, ממשלתו של סטלין באותם ימים - נשלח לשליחות רשמית מטעם הממשלה לאפגניסטאן. בהנחייתו של סטלין, קיבל הטייס הוראה סודית להוביל את המטוס לארץ ישראל, ושם להנחית את קגנוביץ', ולספר כי קגנוביץ' החליט לערוק לישות הציונית. למותר לתאר מה אירוע כזה היה יכול לחולל ברוסיה של אותם ימים.

בניסי ניסים, נודעה התוכנית לגיסו של קגנוביץ', ויאצ'סלב מולוטוב, שכיהן בתפקיד שר החוץ של רוסיה. הרגש המשפחתי של מולוטוב וחוש הצדק שלו, גבר על השיקולים הפוליטיים, והוא טלפן מייד לשדה התעופה והורה לקרוא בדחיפות לקגנוביץ'. קגנוביץ', שהיה בדרכו למטוס, הגיע לטלפון ומולוטוב גילה לו את התוכנית של סטלין. בתחילה סירב קגנוביץ' להאמין לדברים, מאחר והיה מהאנשים הנאמנים ביותר לסטלין ולמפלגה הקומוניסטית. אבל בפועל הוא חשש להסתכן, וביטל את הטיסה. "משפט הרופאים" צבר תאוצה. התעמולה הארסית גברה מיום ליום. התחושה הייתה שכלל ישראל ברוסיה - בשלטונו העריץ של סטלין - עומד לפני סכנה מוחשית נוראה. שום מוצא לא נראה באופק וכולנו שפכנו שיח ודמעה לפני היושב במרומים.

סדרת פעולות שמיימיות בחצר הרבי מלך המשיח

אנחנו, שהיינו ברוסיה, כמובן לא ידענו על מה שהתרחש באותם ימים בחצר הרבי, אולם לאחר שיצאנו מרוסיה, ושמענו על אותם מאורעות, הבנו כי "מרדכי ידע את כל אשר נעשה". נשיא הדור ומנהיגו, הרבי, ידע את אשר מתרקם בחשאיות בלשכתו של העריץ, וכמרדכי הצדיק בשעתו, פעל לקדם את פני הרעה בכלים השמימיים שבידו.

במבט לאחור, אפשר להיווכח כי באותם ימי חורף שבשנת תשי"ג, הרבי חש בסכנה המאיימת על חלק גדול מהעם היהודי. כך היה בהתוועדות שנערכה בשבת פרשת וירא, כ' במרחשוון תשי"ג, כאשר הרבי החל לנגן ניגון חדש שעד אז לא הושר מעולם בהתוועדויותיו. באמצע קטע הניגונים שבין השיחות, הרבי שאל לפתע: "אולי יש כאן מישהו שיודע לנגן את הניגון 'אני מאמין?'"

אחד הנוכחים בהתוועדות החל לנגן את הניגון המפורסם ששרו יהודים בהיותם בגטו - ואחריו המשיך כל הקהל. מיד בהתחלת הניגון, נשתנו פניו הקדושות של הרבי והפכו לרציניות מאוד. הרבי סימן בתנועות ידיו הק' שינגנו את הניגון בחזקה, וגם הוא עצמו הצטרף בקולו הק' יחד עם כל המסובים. מי שהכיר וחש בנפשו את אווירת הימים ההם בקרב יהודי ברית-המועצות, כנראה לא התפלא לשמוע את הניגון... בהתוועדויות שהתקיימו באותם ימים, הרבה הרבי לדבר על חושך הגלות ההולך וגובר, ועל מעלתם העצמית של בני ישראל שבכוחה יתגברו על החושך. וכי למרות העובדה שבני ישראל נמצאים בשלטון אומות העולם, יש בכוחם שלא להתפעל מההעלם וההסתר ולעמוד בתוקף, ודבר זה פועל חלישות בקליפה.

איש גם לא הבין מדוע לפתע, בעיצומו של יום חורף לא בהיר - כ"א בטבת תשי"ג, ימים ספורים לפני שפרשיית הרופאים התפוצצה - הוציא הרבי לאור מאמר דא"ח חדש, מאמר ד"ה אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו - תרפ"ה, אף על פי שאותו יום לא חג היה ולא יומא דפגרא. מאמר זה עוסק במעלת מסירות-הנפש של בני ישראל בתקופה בה קשה לקיים תורה ומצוות, ואם זה מה שעלה בגורלנו בזמן הגלות, בוודאי יש לנו כוחות להתגבר על זה.

יומיים לאחר מכן, בהתוועדות שבת שמות, כ"ג בטבת, הזכיר הרבי במפורש את משטרו של סטלין ברוסיה והפליא מאוד את מעלתם של היהודים שנדרשים להתחבא ולהסתתר כדי לקיים מצוות הנחת תפילין, שומרים שבת חרף סכנת איבוד הפרנסה, נוסעים למרחקים כדי לטבול במקווה, ולומדים תורה במרתפים, וכל זה למרות הדוחק במחשבות על הפרנסה, הרעב ללחם וגם הדוחק בנעליים...

שיאם של האירועים השמימיים, היה בהתוועדות חג הפורים שהתקיימה ביום שלישי, י"ד באדר תשי"ג. קהל גדול נאסף במוצאי פורים להתוועד במחיצת הרבי. עשרות מהנוכחים בהתוועדות היו יהודים מרוסיה שרק לפני שנים מספר יצאו מאחורי מסך הברזל. חלקם 'ישבו' בעצמם תקופות ארוכות והרגישו את נחת זרועו של סטלין על בשרם ממש. הם וחבריהם בוודאי לא יכלו שלא לחשוב על אחיהם הנתונים היום בצרה ובשביה ובסכנה נוראה מאחורי מסך הברזל.

התוועדות פורים תשי"ג

ההתוועדות, כדרכו בקודש של הרבי, נמשכה שעות ארוכות. במהלך ההתוועדות אמר הרבי אחת-עשרה שיחות קודש. כדרכו בקודש, בתחילת ההתוועדות אמר מאמר חסידות עמוק מאוד המבוסס על הפסוק במגילת אסתר "ויהי אומן את הדסה". לאחר מכן המשיך באמירת שיחות בעניינא דיומא, כשבין לבין שרו ניגונים ואמרו 'לחיים' כנהוג.

שעות הלילה התקדמו במהירות. בשעה של לפנות בוקר, פתח הרבי והפתיע בסיפור: "בתקופת המהפכה ברוסיה לאחר מפלתו של הצאר, הורה כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע לחסידים שישתתפו בבחירות שנערכו במדינה. לאור זאת, הגיע למקום שבו התקיימו הבחירות גם אחד החסידים שהיה מופשט לגמרי מהוויות העולם, ולא ידע כלל מה מתרחש במדינה. הוא הגיע בפשטות גמורה רק כדי לקיים את ההוראה של הרבי. מובן שהוא עשה זאת לאחר טבילה במקווה וחגירת אבנט, כראוי לקיום הוראה של הרבי. לאחר שעשה מה שצריך לעשות בשביל הבחירות, כפי שהורו לו חבריו - ראה אנשים עומדים ומכריזים "הו-רה", ועמד גם הוא והכריז "הו-רע, הו-רע, הו-רע"...

בספרו זאת, תיאר הרבי איך עשה בדיוק אותו חסיד - כשחיוך רחב נסוך על פניו הק', חיבר הרבי את שתי ידיו בצורת משולש כלפי מעלה והכריז שלוש פעמים "הו-רה הו-רה, הו-רה" (ראה תמונות המתפרסמות כאן בפירסום ראשון, באדיבות הרה"ח ר' לוי גולדשטיין). אחרי שסיים הרבי לספר את הסיפור, הסתובב לימינו וסיפר שוב את כל הסיפור, כששוב הוא מניף את שתי ידיו ביחד כלפי מעלה ומכריז שלוש פעמים "הו-רה, הו-רה, הו-רה"... אחר כך הסתובב הרבי לצד שמאלו, ושוב סיפר את כל הסיפור, ושוב הראה בדיוק איך עשה החסיד.

אלה היו המילים המפתיעות והמדהימות שהשמיע הרבי. ציבור הנוכחים בהתוועדות היה נסער ונרגש, וכמובן - מופתע. אבל חסידים - שפיקחים הם - מיד הבינו שיש דברים בגו, והדברים שמימיים, נעלמים ונסתרים. מייד אחר-כך הרצינו פניו הק' של הרבי, והוא החל באמירת המאמר השני באותה התוועדות מבוסס על הפסוק במגילת אסתר "על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור". לאחר ההתוועדות דיברו החסידים ביניהם על הפלא שבאמירת המאמר השני, ובייחוד על הסיפור שקדם למאמר. עד אז, לא אירע מעולם שהרבי יאמר שני מאמרי חסידות באותה התוועדות.

בלי צהלה ושמחה, אך עם אנחת רווחה

שלושה ימים אחר-כך, בי"ז אדר תשי"ג, פתח קריין הרדיו הסובייטי את מהדורת החדשות בקול עצוב וסיפר כי סטלין חלה בצורה חמורה ואיבד את הכרתו. הודעה רשמית זו על מחלתו של סטלין הייתה דבר בלתי רגיל בברית המועצות, שכן תמיד נמנעו מלהודיע על מחלתם של אישי הצמרת. אנחנו חשדנו שאולי סטלין מת, וגרסת הרדיו נועדה להכין את אזרחי המדינה לקראת המאורע כדי למנוע זעזוע במדינה. אולם הידיעה טרם אומתה לחלוטין.

חלף יום נוסף, ורק אז יצאה הודעה רשמית מסודרת כי הצורר סטאלין, ימח שמו מת מיתה חטופה. ברדיו הממלכתי של ברית-המועצות הכריז בדרמטיות הקריין הבכיר ביותר, יורי לוויטן: "בתשע במרץ, בשעה עשר וחמישים דקות לשעון מוסקבה, הפסיק לפעום ליבו של המזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, יו"ר המועצה של ממשלת ברית המועצות, הגנרליסימוס איוסיף ויסאריאונוביץ' סטאלין".

מה גרם למותו הפתאומי של סטאלין? כמו כל דבר בימים ההם, הכל היה לוטה בערפל, וכך עד היום הזה. היו שסיפרו כי לקה בשבץ ורק לאחר שלושה ימים של גסיסה - מת. יש מספרים כי הוא מת בתוך התקפת טירוף, אחת מאלו שהיו תוקפות אותו בשנותיו האחרונות, ויש אומרים כי רצה לירות בחברי ממשלתו והם הקדימו רפואה למכה וחיסלו את מי שרצה לחסלם.

בעיתון האנגלי "לונדון כרוניקל" סופר מפי אדם שהיה קרוב מאוד לסטלין ומיד לאחר מותו של סטלין ערק לאנגליה, כי סטלין קרא באותו לילה לווארושילוב, מי שהחזיק בתפקיד הרשמי של "נשיא ברית המועצות" ומסר לידו פתק שבו הופיעה הגזירה שכל יהודי ברית-המועצות יוגלו ויישלחו לבירוביג'אן, ושם יהרגו את כולם!... מטרתו של סטלין הייתה, רחמנא ליצלן, להשלים את זממו של הצורר הנאצי ימח שמו. ווארושילוב קיבל את הפתק מידי סטאלין, קרא את הכתוב בו ואז זרק בעצבנות את הפתק לעבר פניו של סטאלין. לחוצפה כזו לא הסכין סטלין מעודו, ומרוב כעס ותדהמה לקה במקום בהתקף לב ואחר כך מת! היו שגרסו כי סטלין לא מת מהתקף לב אלא מזריקת-רעל שהוזרקה לו בהוראת ראש הק.ג.ב. בירייה, בעקבות החשש של בכירי המימשל הרוסי שגירוש היהודים יגרום למלחמת עולם שלישית והם חששו מניצחון של ארה"ב שימוטט את רוסיה לחלוטין.

שלא כהמן בשעתו - הרי שמוסקבה לא צהלה ושמחה..

מותו של סטלין התקבל בתחילה בהלם. אזרחי ברית המועצות, שמקטנותם חונכו לשיר ולהלל את "שמש העמים", שבכל יום שמעו תוכניות רדיו או קראו מאמרים בעיתונות, שהיללו וגידלו את סטלין, ודאגתו האישית לכל אזרח ברחבי האימפרייה - התקשו לדמיין כיצד רוסיה תוכל להמשיך להתקיים בלעדיו.

אנשים האמינו שסטלין הוא השומר על שלום העולם. "אב העמים" קראו לו. זכור לי שיר ילדים המתאר את תושבי האימפרייה ישנים על מיטותיהם בלילות, ורק מחלון אחד בוקע אור, שם יושב סטלין ודואג לשלום כולם... בכל ספר, באיזה נושא שיהיה, היה המחבר מוכרח לכתוב בהקדמתו דברי שבח והלל לסטלין, על תרומתו לנושא הספר. אחרת לא היו מאשרים את הדפסת הספר ומאשימים את המחבר במרידה. עד כדי כך הגיעו הדברים, שלמרות מסע ההסתה שניהל בימיו האחרונים, היו יהודים שבכו מרה על מותו. אשה אחת שעבדה אצל אבי, התלוננה בדמעות: עד שהיה אחד שכל כך דאג לנו - ה' לקח גם אותו... אבל לאחר ההלם הראשוני, יהודי רוסיה נשמו לרווחה. הם לא יכלו לתאר לעצמם סיום מוצלח יותר לעלילת הרופאים.

בחול המועד פסח הודיעו ברדיו על שחרורם הסופי של הרופאים. דווח כי נמצאו עדי השקר שטפלו על הרופאים את עלילת הכזב, והם נידונו למאסר וגלות. באותם ימים לא היה בכל בית רדיו, אבל בבית בו התגוררנו היה לבעלת הבית רדיו, וכך הייתי הראשון ששמע את הבשורה הטובה. בכל כוחותי רצתי אל דודי, הרה"ח ר' ברוך דוכמן ז"ל, ואל ידידינו משפחת מישולבין (שנעשו אחר-כך מחותנים שלנו), ובישרתי להם את בשורה הטובה.

דודי, ר' ברוך דוכמן, אמר אז, שעוד יבוא יום שיוקיעו את סטלין ויזרקו אותו מהמאוזוליאום של לנין. באותם ימים נשמעו הדברים כדמיון מופרז, אולם כעבור שנים בודדות, לאחר שחרושצ'וב חשף את זוועותיו של סטאלין - זרקו אותו משם. כעבור ארבעים שנה, עם קריסת הקומוניזם, הסירו את כל פסליו מכיכרות הערים ברחבי רוסיה. בעקבות מותו של השליט העריץ, השתנה המצב ברוסיה בצורה משמעותית מאוד, אסירים 'פוליטיים' רבים שוחררו, ובהם חסידים רבים שהוגלו למחנות סיביר הרחוקים. כך תמה תקופה נוראה בחיי יהודי רוסיה.

הרבי מאשר את האירועים השמימיים

הרבי, כדרכו בקודש, מעולם לא הסביר את פשר אותם מאורעות שמימיים שחולל בהתוועדות פורים תשי"ג. מעין "אישור" לכך ניתן רק כעבור ארבעים שנה, כאשר אותו מאמר דא"ח מופלא הודפס והוגה מחדש על ידי הרבי. הרבי גם הגיה את ה'פתח דבר' לקונטרס ובכך אישר את הכתוב בו:

"לקראת ימי הפורים הבאים עלינו לטובה, הננו מוציאים לאור את המאמר דיבור המתחיל 'על כן קראו לימים האלה פורים', שאמר כ"ק אדמו"ר שליט"א בהתוועדות פורים תשי"ג, המאמר השני שנאמר בהתוועדות דפורים בשנה ההיא, שאמירתו הייתה קשורה, כנראה, עם המאורעות שאירעו בתקופה ההיא עד למפלתו של המושל דמדינה ההיא שהיה צורר ישראל, כפי שהבינו בשעתו מהסיפור שסיפר כ"ק אדמו"ר שליט"א - כהקדמה ובסמיכות לאמירת מאמר זה - ע"ד הוראת כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בתקופת המהפיכה לאחרי מפלתו של הקיסר". העיתוי המופלא למותו של סטלין - בחג הפורים, יום מפלת צורר היהודים הראשון - הדגיש עוד יותר את העובדה שכמו בימים ההם, כך בזמן הזה נס גדול נעשה ליהודים בברית-המועצות וגרורותיה.