המשב"ק בבית הרבי חושף זכרונות מהקודש פנימה

הרב עמרם מלכא מראשון לציון, הגיע לשנת ה'קבוצה' במרכז חב"ד העולמי בשנת תשכ"ו, יחד עם חבריו לכיתה. הוא קיווה לעבור את השנה כמו כולם, אלא שמסובב הסיבות דאג אחרת. באותה שנה זכה ר' עמרם לשרת בקודש בביתו של הרבי מלך המשיח והרבנית חיה מושקא ובבית הרבנית נחמה דינה אשת הרבי הריי"צ. שתי הרבניות קירבו אותו והוא זכה לקבל מהן יחס מיוחד ולבבי, כמו גם מהרבי שליט"א • לקראת יום הסתלקות הרבנית חיה מושקא בכ"ב שבט, מספר ר' עמרם מלכא את זכרונותיו האישיים מבית המלכות • לכתבה המלאה

•••

 ☚ כך התבטא הרבי על הרבנית חיה מושקא • לקט 

עד היום לא מבין הרב עמרם מלכא מאיפה הייתה לו הזכות לשמש במשך כל שנת הקבוצה שלו - תשכ"ו, כמשמש-בקודשש בביתה של הרבנית נחמה דינה ובבית הרבי מלך המשיח. רגעים מיוחדים נצורים אצלו, אם זה לאחר שחזר מתהלוכה בחג שבועות ביקש הרבי שיקראו לו כדי לברר אם כבר סעד את סעודת החג, או הרבנית הצדקנית חיה מושקא ע"ה שהעניקה לרעייתו מתנת חתונה, כמו גם חולצות ומעילים ישנים של הרבי.

הרב מלכא נולד בקזבלנקה שבמרוקו למשפחה בת שלוש עשרה נפשות. כשהיה ילד רך, עלתה המשפחה לארץ ישראל וכרבים מעולי מרוקו התיישבה במעברת פרדס חנה. שבע שנים אחר כך, עברה המשפחה לבני ברק. בהשגחה פרטית מופלאה, בהיותו כבן אחת-עשרה, עבר עם כמה מאחיו ללמוד בישיבת חב"ד בלוד. 'לולא כך הייתי היום במקום אחר', הוא אומר, 'הרבי הרש"ב בחר בנשמותינו'.

בימים אלו מתגורר הרב מלכא ומשפחתו בראשון לציון ונמנה על נכבדי קהילת חב"ד בעיר. חבריו יעידו עליו שהוא חסיד בעל מידות נאצלות. בכל מה שקשור לרבי ולמבצעי הקודש, הוא הארי שבחבורה. למרות גילו הוא פועל במרץ נעורים, יפאר את בימות ההתוועדויות והכינוסים בבתי חב"ד בעיר, ויישא נאומים מלאי רגש התקשרות לרבי, מתובלים בחוויות ובסיפורים שחווה בעצמו. 'כתבתי באותו ימים יומנים המתארים כל סיפור וחוויה'.

מהמעברה ל'תומכי תמימים'

כאמור, משפחת מלכא עלתה ארצה בתחילת שנות החמישים ויושבה על ידי אנשי הסוכנות היהודית ופעילי העלייה במושבה פרדס חנה. רבים מהעולים, הצעירים במיוחד, נשבו באווירת החופש והחלוציות וירדו מדרך התורה. לא כן במשפחת מלכא, שאבי המשפחה היה יהודי ירא שמים שדרש מעצמו ובניו ללכת בתלם. 'אבי נקשר מאוד לרבה של פרדס חנה הרב דיסקין. לא היה אכפת לו אשכנזי או ספרדי, הוא חיפש דמות תורנית ומצא את רב העיר כלבבו.

במשך תקופה קצרה למדנו בבית ספר עממי שהתהדר בחיבור למסורת, אך מהר מאוד הבין אבי שלא דובים ולא יער. הוא הכניס אותנו לבית ספר דתי שנפתח באותם ימים בהנהלת הרב מדרכי ברנס. העוני והמצוקה היו קשים. אני זוכר שהוריי היו מקבלים תלושי מזון ואנו עצמנו צעדנו בתור לקבל מרק חם. רבים נשברו ופרקו עול, אך אבי היה כצוק איתן. הוא ארגן הפגנות במחנה העולים בכדי שהמדינה תפנה יותר משאבים לעולים. הוא לא הסכים שזה יבוא על חשבון המסורת. משפחתנו שיתפה פעולה במחנה עם אברכים חב"דיים שפעלו להציל את הנוער מחינוך חילוני. אני זוכר את ר' דוד לסלבוים ואחרים שהגיעו למחנה העולים. לא ידענו שהם נמנים על חסידי חב"ד ומקבלים הוראות מהרבי.

לאחר שבע שנים בפרדס חנה, החליט אבי שהמקום אינו טוב בעבור חינוכנו, וכולנו עברנו להתגורר בדירה קטנה בשיכון ו' בבני-ברק. נכנסנו ללמוד בתלמוד תורה הכללי בעיר. כשהגעתי לגיל 12, נכנסתי ללמוד בישיבה, וזאת לאור עצתו של הרב רפאל עבו מטבריה, ששימש כאב בית דין בתל-אביב. עוד בהיותו במרוקו הכירו אבי לאחר שפעל רבות ונצורות לביצור חומת היהדות והקים את ישיבת 'אוצר התורה'.

זה היה בשנת תשי"ח. בתל-אביב הייתה ישיבה ספרדית ששמה יצא למרחוק, ישיבתו של הרב חפוטה. אצל אבי היה מנוי וגמור להכניסנו ללמוד שם, ופנה אל הרב עבו לקבל את ברכתו. כבר סידרנו אני ואחי התאום, אברהם, מזוודות, וכמעט ששמנו את פעמינו לישיבה, אך אצל אבי נצנצה המחשבה שהוא עדיין לא התייעץ עם הרב שלו, ונסענו אפוא לטבריה. הרב עבו שמע את אבי והחליט עבורו שהבנים לא ילמדו בתל אביב אלא בלוד, בישיבה של חסידות חב"ד. 

הסתבר שבנו של הרב עבו, יהודה, אף הוא לומד בלוד. עוד באותו יום נסענו ללוד. לא ידענו מאום על חב"ד, ומי שקיבל אותנו שם היה הרב אליעזר הורביץ שקיבל אותנו בחמימות גדולה ובמאור פנים. הלימוד בישיבה בפרדס הייתה חוויה מיוחדת במינה. רבים מהתלמידים היו ילדי עולים. האינטראקציה הייתה מענינית. בני תימן לצד עולים מרוסיה, וכולם תחת כיפת חב"ד. מהר מאוד התאקלמנו ולא היה גבול לאושרנו.

המדריכים היו הרב אהרן טייכמן והרב משה הלל שהכניסו אותנו מהר מאוד לעניינים. לאחר שהיו אצל הרבי, הצליחו להעביר את החוויה בצורה מיוחדת; כולם הקיפו אותם לשמוע את אשר בפיהם. כששמענו שהרב זושא פויזנר הגיע מהרבי והוא נמצא בתחנת הרכבת, עזבנו כולם את הישיבה בספונטאניות ורצנו לתחנה ללוות אותו בשירה ושמחה. במתק שפתיו תיאר לנו ברגש רב את אשר ראה ושמע בבית חיינו.

ההרגשה הייתה שעלינו שלב ברוחניות. חגיגת בר המצווה שלי נחוגה בבני-ברק וכל תלמידי השיעור הגיעו לעיר עם הטנדר של הישיבה שהיה נהוג בידי ר' ישראל קוק. המאמר שחזרתי היה 'ומעיין יצא מבית השם'. החגיגה הפכה להתוועדות חסידית. מידי תקופה היינו כותבים לרבי פדיונות תוך התרגשות רבה. למרות שבאנו מבתים לא חב"דיים, הבנו את מלוא עוצמת הכתיבה'.

משמש בקודש

כשסיים ר' עמרם את חוק לימודיו בישיבה בלוד, נכנס ללמוד עוד שלוש שנים בישיבת 'תומכי תמימים' בכפר חב"ד. השלוש שנים הללו הפכו אותו לחסיד ברמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. יחד עם אחיו נהג כבר במנהגי חב"ד. 'לקראת תשרי תשכ"ו נסענו לחצרות קודשנו לשנת ה'קבוצה'. התוכנית הראשונה הייתה שנשאר ב-‏770 חצי שנה עד אחרי חג הפסח, אך בפועל נותרנו שנה, עד לאחר תשרי תשכ"ז. עד היום אני זוכר את המעמד של ברכת 'שהחיינו', ברגע שראינו את הרבי לראשונה.

כשהגיע פורים, לאחר חצי שנת שהות ב-‏770, שררה שמחה רבה. לימים נקרא אותו פורים 'פורים הגדול', המשקה נשפך כמים, הרבי דיבר על 'כלים רבים אל תמעיטי'. שלושה בחורים מ'הקבוצה', זלמן גופין, נחום זווין, ושלום בער וולפא, ניצלו את ההזדמנות, ניגשו לרבי וניצלו את העת-רצון לבקש ברכה שה'קבוצה' לא תסתיים אחרי פסח אלא תמשך שנה שלמה, עד לאחר תשרי תשכ"ז. הרבי נתן ברכה וביקש שזה יהיה בדרך חוקית. ואכן, זה מה שקרה. לאחר שהפעילו קשרים, רשויות הצבא נתנו אישור שהייה לחצי שנה נוספת.

מתי בעצם החל הקשר שלך עם בית הרבי?

הקשר הראשון שלי עם בית רבי החל זמן קצר לאחר שהגעתי ל-‏770. לפני חג הסוכות ניגש אלי ר' שלמה רייניץ, בתוך כל ההמולה של בית חיינו, טופח לי על הכתף ואומר לי, 'עמרם, בא תעזור לי להרכיב את הסוכה של הרבי'. שמחתי על ההצעה, יותר נכון קפצתי על ההצעה. הסוכה שבנינו הייתה בביתו של הרבי הריי"צ למעלה. לאחר מכן בנינו את סוכתו של הרש"ג, ולאחר מכן את סוכתו של הרבי ברחוב פרזידנט. לא אשכח את ההתלהבות וההתרגשות שהייתה מנת חלקי. דווקא אני מתוך אלפי חסידים. איזו זכות יש לי!..

עלינו לקומה העליונה ופגשנו שם את הרבנית נחמה דינה. הרב רייניץ הציג אותי בפניה. היא לא שמעה טוב בשני אוזניה, והדו-שיח איתה התנהל בכתב. משום מה הוא הציג אותי כעמרם מלכא ממרוקו. העצים היו במקלט, והעלנו את כל הקרשים משם. הקרשים היו רטובים וישנים. את הסוכה בנינו במרפסת הבולטת בצד מערב. בשלב מסוים, מחוסר ידע, פתחתי את אחת הדלתות והמתנתי לשלמה רייניץ שאמור היה להגיע. 

לפתע יצאה הרבנית הזקנה וביקשה שלא אעמוד שם. בתחילה לא הבנתי מדוע, ורק לאחר שסיימנו לבנות את הסוכה, שאלתי את ר' שלמה, והוא סיפר שחדר זה הוא חדר היחידות ובחדר זה ערכו את הטהרה לרבי הריי"צ, וזה מקום שלא נכנסים אליו. מאז אכן נזהרתי יותר.

למחרת בנינו את הסוכה של הרש"ג, ומאז הייתי בא ויוצא מביתו של הרבי הריי"צ. בכל פעם שר' שלום גנזבורג או שלמה רייניץ היו צריכים עזרה בדבר מה, הם היו קוראים לי. הסוכה השלישית שבנינו הייתה סוכתו של הרבי בביתו שברחוב פרזידנט. נכנסנו מהכניסה הראשית ועברנו דרך המטבח שם פגשנו את הרבנית חיה מושקא ע"ה. היא בירכה אותנו לשלום. ארשת של אצילות הייתה נסוכה על פניה. ירדנו ועלינו במדרגות פעמים רבות בכדי להעלות את הקרשים של הסוכה עד שסיימנו את מלאכת הבנייה. הרבנית ביקשה מאתנו להתכבד בתפוחים ובמיץ תפוחים שהגישה לנו.

במשך השנה כבר כולם הכירו אותי. כשהגיע חג הפסח, נקראתי לעזור בניקיונות לחג. עזרתי רבות למשרתת של הרבנית, הגברת מוסיה. לסעודת ליל הסדר הוזמנתי, להפתעתי הרבה, לאכול עם הרבי. הסעודה התקיימה בביתו של הרבי הריי"צ. הרבי והרש"ג ישבו האחד מול השני כשבמרכז עמד כסא ריק של הרבי הריי"צ. אני נדחקתי בפינה, בין זקני חסידים, בסוף השורה של הרבי מלך המשיח.

זה היה 'ליל הסדר' הראשון החב"די שראיתי בחיי, הסדר היחיד שהכרתי עד אז, היה לפי נוסח יהדות מרוקו. ר' שלום גאנזבורג היה אחראי על ההגשה לשולחן, ופעמים שהוא כיבד אותי להגיש לרבי מנות וכן לקחת את הצלחות בסיום. הרבי תמיד היה אומר 'ישר כוח'. בכל מצב ובכל זמן הרבי הקפיד על זה. גם אצל הרבי וגם אצל הרבנית ראו את הדאגה לכל פרט מתוך רגישות רבה. הרבי גם לא היה מתחיל לאכול עד שכולם היו מקבלים את מנתם, כולל אנחנו, המלצרים. הוא היה מביט לעבר השורה שלו והשורה שמולו, ורק כשהיה רואה שגם המחלקים יושבים ליד צלחותיהם, היה מתחיל לאכול. הייתי ביישן, ואם לא הייתי נקרא ומוזמן, לא הייתי מגיע.

בחג השבועות באותה שנה, החלטתי שאמנם אני 'משמש בקודש', אבל עז רצוני למלא אחר הוראת הרבי ולצעוד לתהלוכה. היות שכך, נעדרתי מהשולחן ויצאתי עם כמה אברכים לבית הכנסת בריחוק מקום. הבנתי שלאחר התפילה כולם אוכלים ומגעים ל-‏770 או אז הרבי יורד מדירת הריי"צ לברך את הצועדים. לא ידעתי כלל את הסדר וכיצד נוהגים. יצאתי רעב וחזרתי רעב. לא עשיתי קידוש ועוד טרם הספקתי להתפלל.

כשחזרתי מהתהלוכה ונכנסתי ל'גן עדן התחתון' מתוך כוונה להתפלל, הודיעו לי כמה בחורים שעמדו שם, שהרבי חיפש אותי. הכניסה הייתה מלאה בחסידים ולא יכולתי לצעוד אפילו פסיעה אחת, אבל מששמעו שהרבי חיפש אותי, העלו אותי מעל ראשי כולם עד שהגעתי אל המדרגות המובילות לדירת הרבי הריי"צ. כשנכנסתי לשם, הרבי ראה אותי וסימן לי להתקרב. שאל האם התפללתי? עניתי שאני לפני תפילה. הבנתי שהרבי רוצה שאתפלל ואצטרף לסעודה.

מאוחר יותר סיפרו לי אנשים שהיו בסעודה, כי הרבי לא ראה אותי עם כולם ושאל איפה אני ואיפה אוכל. לא איבדתי זמן יקר והתפללתי. כשסיימתי, עמדתי בצד, אלא שאז התחילו לזמן. עמדתי בצד עד שהרבי סיים את ברכת המזון, ולאחר שבירך את כולם ב'גוט יום טוב', יצא מהדירה ורק אז התיישבתי לסעוד את סעודת יום טוב. לאחר מכן היה לי חומר מחשבה רבה על רגישותו של הרבי.

גם אצל הרבנית, ראו את האצילות והדאגה לכל פרט. הרבנית הייתה אישה עדינה ושקטה, ממש פנים של מלאך. חכמת החיים והליכותיה היו מדהימים. לאחר היחידות השנייה שהייתה לי, עליתי לבית של הרבנית הזקנה. באותה שעה שהתה הרבנית חיה מושקא אצל אימה. כיוון שצמתי באותו היום, ראשי כאב מאוד. היא הבחינה בכך ואני הודיתי שיש לי כאב ראש. הרבנית ביקשה ממני לשבת לאכול, וביקשה שאני אמתין תוך כדי שהיא צועדת על קצות האצבעות לכיוון אחד החדרים בתוך הבית.

הרבנית נעלה נעלי עקב ומכיוון שהרצפה הייתה עשויה עץ, לא רצתה להעיר אף אחד. העוזרת מוסיה כבר נמה את שנתה. כל העת המתנתי בפרוזדור בצד שמאל, בדרך הכניסה לחדר האוכל, חדר השינה וחדרו של הרבי הריי"צ. לאחר דקה ארוכה שבה עם חבילת כדורים נגד כאבי ראש, נתנה לי שני כדורים תוך שהיא מצווה עלי: 'עמרם קח את הכדורים ולך לנוח, אל תסתובב בחוץ שלא תתקרר'.. איזו רגישות.. הרגשתי כמו אימא שדואגת לבנה ולא כמו פועל או עובד השוהה בבית הרבי מתוקף תפקידו.

הזכות להבריק את גן עדן העליון

יום שישי אחד חזרתי בשעת בוקר מוקדמת ל-‏770 מביקור בטורונטו. הרב גרונר שראה אותי והכיר אותי שאני עוזר בבית הרבי, קרא לי וביקש ממני לנקות את חדרו של הרבי מכיוון שבמוצאי שבת צריך להגיע אורח חשוב - הפרזידנט מר שניאור זלמן שז"ר. הרבי לא היה בחדר, והחדר כולו היה מלא ספרים. במרכז עמד שולחן שבנו תלמידי בית ספר למלאכה. הייתי צריך לפנות הכול ולנקות את החדר.

הייתי לבוש במעיל, הזעתי לגמרי, אבל הייתה זאת זעה של מצווה. השקעתי שם שעות של עבודה עד שהגעתי לכסא של הרבי. ליד הייתה מגירה אחת פתוחה, מבלי לנגוע בה ראיתי שהיא מלאה בתמונות שחסידים כנראה שלחו לרבי. מלמעלה הייתה התמונה של משפחת הבר שהיו בשליחות ברומניה. זכיתי להבריק את קודש הקודשים, גן העדן העליון, ועד היום אני רואה בזה זכות גדולה.

שלוש פעמים זכיתי להיות ב'יחידות' בחדר הזה. כשהגענו ל-‏770, ביום הולדתי וימים ספורים לפני שחזרתי לארץ ישראל. לקראת היחידות האחרונה התחבטתי מה לתת לרבי למזכרת. נזכרתי בתמונות שראיתי במגירתו של הרבי, וביקשתי מבני משפחתי לשלוח לי תמונה בה נראים כל בני המשפחה. 

הלכתי אל חנות מזכרות בקינגסטון, קניתי מסגרת של תמונה עם זכוכית וציפוי מיוחד, הכנסתי את התמונה לתוכה והכנסתי הכול למעטפה. יחד עם זה צורף גם פ"נ ובו ביקשתי ברכה לעתיד. עם כל זה נכנסתי לחדר ה'יחידות'. מיד בכניסתי בירך אותי הרבי באיחולים לקראת המשך חיי. לגבי שאלות ספציפיות שהיו לי, הרבי הציע שאתייעץ עם הנהלת הישיבה.

לאחר מכן הגשתי לרבי את המעטפה עם התמונה. הרבי פתח את המעטפה, ואני כולי עומד דומם ונרגש, מתבונן מה הרבי יעשה. הרבי הביט בתמונה, לקח את המסגרת, הוציא את הנייר והקרטון שמאחורי המסגרת. אני רואה את מעשיו של הרבי ולא מבין מה הוא עושה את כל זה.

ואז הרבי פנה אלי ואמר: ב'בית המקדש' היו מביאים ביכורים. העשיר היה מביא את הביכורים בכלים של כסף והעני בכלים עשויים קש. לעני היו לוקחים הכוהנים את הכול, ואילו מהעשיר היו לוקחים רק את הפירות בעוד שאת הכלים היו מותירים אצלו. גם אני, הוסיף הרבי, לוקח רק את התמונה ומחזיר לך את המסגרת. אני מביט ברבי ומתמלא באהבה עזה. איזה רבי מיוחד.. איזו רגישות.. הרי הרבי יכול היה לתת לי את המסגרת, ולהגיד לי בסתמיות שאקח כי לא חפץ בה. הרבי שכולו טוב, מפייס אותי בדברי הלכה.

הביקור אצל הרבי בי' שבט

במהלך השנים הגיע הרב מלכא לביקורים ב-‏770, ותמיד דאג להמשיך את הקשר עם הרבנית. 'כשהרב בנימין קליין היה פוגש אותי, היה נותן לי את מספר הטלפון של הרבנית ומבקש שאתקשר. הייתי ממהר לטלפון ציבורי, מתקשר ואומר 'שלום'. הרבנית תמיד הייתה אומרת לי 'טוב לשמוע אותך, עוד נראה אותך'. בי' שבט הגדול של שנת תש"ל, הייתי עדיין רווק. אלו היו עשרה ימים נפלאים שבהם כולם דיברו על ספר תורה של משיח. טסתי אפוא לרבי. קודם לכן הציעו לי הצעת נכבדות, אבל מכיוון שלא הגיעה תשובה מהרבי, לא נכנסתי לזה. 

בבית חיינו הכנסתי פתק לרבי ורק אז זכיתי לקבל תשובה. אולם קדם לזה משהו מעניין. הרבנית הייתה נמצאת הרבה אצל אימהּ, הרבנית נחמה דינה. הייתי עולה, דופק בדלת, והן תמיד הראו לי פנים של שמחה. בכל פעם היו נותנות לי עוגות או סוכריות. באותה שנה סיפרתי לרבנית - שכאמור, החשבתי אותה כמו אימא - על הצעת השידוך שקבלתי. הוספתי ואמרתי לה שהשידוך מתעכב מכיוון שאין עדיין תשובה מהרבי. הגעתי רק לעשרה ימים, עוד מעט אני נוסע, ואיני יודע מה לעשות. היא הרגיעה אותי שהכול יהיה בסדר.

באמת, זמן קצר לאחר מכן קיבלתי תשובה מהרבי וסגרתי את השידוך עם רעייתי שושנה בשעה טובה ומוצלחת. לאחר שהשתדכתי הגעתי שוב ל-‏770 כמנהג חתנים. שוב עליתי אל הרבנית וסיפרתי לה את הבשורה המשמחת. היא שמחה מאוד, בירכה אותי ב'מזל טוב' ועוד איחולים רבים, ואמרה שלא אשכח לבוא לקבל מתנה.

לפני שחזרתי ארצה לחתונה, נכנסתי לרבנית והיא נתנה לי קופסת בונבוניירה איכותית וגדולה. 'את זה תתן לכלה שלך במתנה ממני', אמרה והוסיפה ש'בטח גם אתה תתן מתנה לכלתך'. הרבנית אף הציעה לי לשקול להישאר בחוץ לארץ, מפני שהפרנסה בה יותר קלה וכך גם אוכל לעזור להוריי. היא ידעה היטב על מצבם הכלכלי הקשה, אך ב'יחידות' ששאלתי את הרבי, המענה היה להתייעץ עם הנהלת הישיבה.

עוד לפני שחזרתי לארץ ישראל, פגש אותי באחד הימים הרב שלום בער גאנזבורג, המשב"ק, ונתן לי מעיל, חולצות וגרביים. כששאלתי לפשר הבגדים, השיב שהרבנית ביקשה לתת לי, והם בגדיו של הרבי. באחת השנים, בנישואיו של אחי דוד ע"ה שנפטר לפני חודשים ספורים, הבאתי את הוריי ורעייתי לבית הרבנית ששמחה לפוגשם. לא היה דו-שיח קולח שכן הרבנית דיברה באידיש והוריי ידעו ערבית ועברית בלבד, כך שאני תרגמתי. זו הייתה שיחת נימוסין ידידותית. הרבנית שאלה את הוריי אם הם מדברים צרפתית; אימי ידעה מעט אך זה לא עזר לה לפתח שיחה. לפני שיצאו אמרה הרבנית לאשתי: 'תלמדי אנגלית כדי שבפגישה הבאה נוכל לשוחח'.

בפעם אחרת הגעתי ל-‏770. כמו תמיד, התקשרתי לרבנית והיא אמרה לי שביום שישי, ערב שבת, היא תהיה בספרייה, וביקשה ממני להגיע כדי לאחל 'שבת שלום'. אחרי הדלקת נרות המתנתי מרחוק, ולאחר שראיתי את הרבי יוצא לכיוון 770, נקשתי קלות בדלת. ניכר שהרבנית ציפתה לי. היא קבלה אותי בסבר פנים יפות והתעניינה ברעייתי ובילדים.

המפגש האחרון שלא התקיים

בכל פעם שהרב מלכא מתבקש לתאר את אישיותה של הרבנית, הוא משתמש במטבע הלשון, 'אצילות'. "איש כמעט לא הכיר אותה, היא הייתה נחבאת אל הכלים, מסתתרת, צנועה מאוד. לא היו רואים אותה כאשר הגיעה ל-‏770 ולא ראו אותה כשיצאה משם. את הכול עשתה בהיחבא, ללא רעש וצלצולים. תמיד הקפידה שלא להיות חייבת לאף אחד. 

לאחר שבניתי את הסוכה בביתה, קרא לי ר' בנימין קליין ונתן לי מעטפה מהרבנית. כשפתחתי אותה, ראיתי עשרים וחמשה דולר. כששאלתי אותה מאוחר יותר לפשר הכסף, אמרה לי שהיות ואני ישראלי השוהה בארה"ב, בוודאי אני זקוק לכסף. כזו הייתה הרבנית, לא רצתה מתנות חינם.

לבת הראשונה שנולדה לנו קראנו נחמה דינה, על שם אימהּ, ולאחר מכן אף שלחתי לרבנית תמונה שלה. שנה לאחר-מכן נולד בננו וקראנו לו לוי יצחק, על שם אביו של הרבי. שנה אחת נסענו כולנו ל-‏770. מאוד רציתי שהיא תראה אותם.

הגעתי לבית ברחוב פרזידנט ופגשנו שם את ר' חס"ד הלברשטאם, ששימש אף הוא כמשב"ק. הוא שמע את בקשתי ואמר לי שאיש לא יכול להיכנס בתקופה זו שכן הרבנית נפלה ושברה את רגלה. ביקשתי שימסור לרבנית שבאנו לראות אותה. הוא נכנס ויצא לאחר כמה דקות ואמר שהרבנית שמחה מאוד, אך היא מצטערת שבעקבות מצבה הבריאותי לא יתאפשר לה לארח אותנו. היא מסרה לנו שטר של 10 דולר, וביקשה שאתן חמש דולר לכל ילד כדי שנקנה להם בזה ממתקים. לצערי זה היה המפגש האחרון שלי עם בית הרבי והרבנית.