מצוה עלינו לספר: יחידויות מרתקות עם הרבי בפרסום ראשון

הרב בן ציון סובל מירושלים היה נער צעיר, כבן שמונה עשרה שנה בלבד, כשהכיר לראשונה את ליובאוויטש ואת הרבי, ומאז הגיע רבות להתוועדויות ואף זכה להיכנס רבות ל'יחידויות' שונות בהן הציע את שאלותיו וספקותיו, וזכה לקבל הדרכה רצופה ואבהית מהרבי. לשיא זכה בהיותו נער כבן עשרים ואחת, כששהה ב'יחידות' במשך שעה וחצי! • ומה הורה לו הרבי בעיצומה של 'סעודת משיח' במרכז חב"ד העולמי 770? • לפנינו ראיון מיוחד בו מגולל הרב בן ציון סובל לראשונה את היכרותו עם ליובאוויטש ועל היחידויות להן זכה • לכתבה המלאה

•••

 ☚ הרבי הריי"צ ברשימה מעניינת: ה'מתאים ולא מתאים' של חסידי חב"ד 

ביאת המשיח והכנת חמין

אי אפשר שלא להתרשם מדמותו התמירה של הגאון הרב בן ציון סובל, יהודי תלמיד חכם מופלג שסדר יומו בביתו שבשכונת רמות בירושלים, מתנהל סביב הגמרא וספרי מפרשים, כאשר כולו מוקדש ללימוד ולהעמקה בבחינת 'תורתך שעשועי'.

כבר עשרות שנים שהוא מתגורר בארץ ישראל, אולם קל מאוד לשמוע את המבטא הזר שמקורו בארצות הברית. הרב סובל נולד בשנת תש"ח בשכונה היהודית הוותיקה ב'איסט-סייד' שבמנהטן, ואת שנות נעוריו עשה ב'ישיבת רבינו יעקב יוסף' באיסט-סייד ניו יורק, ישיבה ליטאית שבה למדו נערים אמריקאיים אורתודוכסיים מודרניים.

יום אחד, בעיצומן של שנות הכ"פים, פנה אליו חבר בישיבה וסיפר לו כי שמע על חב"ד, והציע לו לנסוע יחד להתוועדות אצל הרבי מליובאוויטש בשכונת 'קראון הייטס' שבברוקלין. הרב סובל לא בדיוק ידע מהי התוועדות, אך סקרנותו ניצתה, והוא נסע.

'נכנסתי לבית המדרש הגדול, וראיתי את הרבי יושב על מקומו באמצע ההתוועדות, נושא דברים ואלפים יושבים מסביב ומקשיבים קשב רב. הרגשתי שהחמצתי את הדרשה שכן עוד מעט הוא יסיים. טרם ידעתי שהתוועדות בליובאוויטש היא לא הרצאה כמו בכל מקום אחר, אלא נמשכת כמה שעות טובות עד שעת לילה מאוחרת. בדרך כלל ההתוועדויות בהן השתתפתי היו מסתיימות בשתיים לפנות בוקר'.

למרות עשרות השנים שחלפו מאז, ההתוועדות הראשונה זכורה היטב לרב סובל, והיא עומדת לפניו בבהירות רבה. אפילו תוכן הדברים עדיין חקוק בזכרונו, ולא בכדי. 'אותה התוועדות ראשונה בה השתתפתי, התקיימה בליל שישי. לאחר מכן הבנתי שהייתה זו התוועדות לכבוד חג הגאולה י"ט כסלו. השעה כבר הייתה מאוחרת בלילה, כמדומני אחת או אחת וחצי. 

פתאום אמר הרבי שכיוון 'שכעת זה ליל שישי ויש פה נשים שצריכות להכין את סעודות השבת', וכאן הרבי התחיל לדבר על החשיבות בהכנת מאכלי שבת עד כדי כך שמשיח - כפי דברי חכמינו זכרונם לברכה - לא יבוא בערב שבת כדי שלא להפריע בהכנות לשבת. ואף אם הגאולה כל כך חשובה לעם ישראל, הרי שרואים שהכנת הצ'ולנט חשובה יותר. הרבי אמר אפוא שיסיים את ההתוועדות מוקדם כדי שעקרות הבית תוכלנה להכין את מאכלי השבת.

'לאחר השיחה ניגנו ניגון, ולאחר הניגון אמר הרבי: 'חשבתי בשעת הניגון, שליל שישי נקרא בכל ישיבות 'ליל משמר' ובו ערים כל הלילה, ופתאום אני אקצר בהתוועדות'? ובמחשבה שניה החליט להמשיך את ההתוועדות 'עד כמה שזה יילך'. וסיים את ההתוועדות רק לפנות בוקר'.

לפני שנה כששאלת אותי אותה שאלה

ההתוועדות, הניגונים והמעמד כולו שבו את לבו של בן ציון הצעיר, והוא הרגיש שהוא רוצה להמשיך לשמור על קשר 'גם מבלי להיות חסיד'. הרב סובל, כדרכם של תלמידי חכמים, ניחן בעין בוחנת ועוקבת. במשך השנים זכה להתקרב לגדולי תורה בארצות הברית, ראשי ישיבות ורבנים מכל החוגים והחצרות. הקירוב והחיבוב להם זכה הביאו אותו למקום שבו יכול היה לעמוד מקרוב ולעקוב אחר הליכותיהם, דרך פסיקתם או דרכי הנהגתם. 'לא הייתי שייך לאף חצר או חוג', הוא אומר, 'אבל בכל מקום קיבלתי משהו'.

למרות שבמהלך הראיון עצמו הוא מצהיר כמה פעמים על היותו 'ליטוואק', נראה שנשמה חסידית של ממש מפעמת בתוכו, נשמה אפופת רגש ורצון עז תוך הרגשה בלתי פוסקת, כמו כמהה לאחוז במשהו גדול, עצום ורב, אולי אפילו בלתי מושג.

הרב סובל המשיך כנער להגיע ל-‏770, וכששמע יום אחד על האפשרות להיכנס ל'יחידות' בקודש פנימה, הזמין תור. הוא היה אז נער כבן שמונה-עשרה בלבד. קודם לכן רשמתי 'קוויטל' כשבסוף ציין רשימה של אנשים שהיו זקוקים לברכת רפואה. 'בין השמות כתבתי את שמו של האדמו"ר מסאטמר זצ"ל יואל בן חנה, ושל האדמו"ר מבויאן זצ"ל. שניהם לא היו בקו הבריאות באותם הימים.

הגשתי את הפדיון נפש לרבי והוא קרא אותו במהירות. כשהגיע לשמותיהם של שני האדמו"רים, ציין הרבי, ספק לעצמו ספק לאוזני, שאלו הם הסאטמער-רבי והבויאנ'ר-רבי. 'מה יש לך אתם?' שאל אותי הרבי, מופתע למדי. 'השבתי שאני חסיד של כל תלמידי הבעל שם טוב. 'הרבי שאל: 'הרי גם האדמו"ר מאוז'רוב חולה ולמה לא רשמת את שמו?'.. השבתי שלא ידעתי זאת. 'ואם היית יודע, היית כותב?'.. 'כן', השבתי, והרבי חייך.

לקראת יום הולדתו שמע הרב סובל שבעלי יום הולדת יכולים להיכנס ל'יחידות' מחוץ לסדר התור הרגיל, והוא ניצל את ההזדמנות. הזהירו אותי מראש שב'יחידות' של יום הולדת לא ניתן לשאול שאלות, אלא רק לתת 'פדיון נפש', לכתוב תאריך, והרבי מברך כאשר לעיתים הרבי מזכיר להוסיף צדקה ביום ההולדת, להוסיף בסדר הלימוד על הלימודים הרגילים, ולעלות לתורה קודם לכן.

'אני הרי באתי כליטאי ולא כחסיד, ולא בדיוק צייתי להוראות', מחייך הרב סובל כשהוא משחזר בערגה את הימים הרחוקים ההם. 'הכנתי לעצמי רשימה ארוכה של שאלות כדי לשאול את הרבי, ונכנסתי עם זה לחדרו של הרבי. אחרי שהרבי בירך אותי, אמרתי שיש לי כמה שאלות לשאול'.

'שאל', אמר הרבי. השיחות התנהלו באידיש. 'הוצאתי את הדף מכיסי ושאלתי את השאלה הראשונה. כשסיימתי, חיכיתי שהרבי יענה לי, אולם הרבי שתק. חשבתי שהרבי יענה לי תשובה אחר כל שאלה, אבל משתיקתו הבנתי שעלי להמשיך. המשכתי להקריא את השאלות, השניה, השלישית הרביעית, והרשימה ארוכה. כחמש עשרה שאלות הצגתי בפניו.

'כשסיימתי אמר הרבי 'כעת אענה על כל מה ששאלת', והתחיל לענות לי תשובה אחר תשובה כפי סדר השאלות. הוא זכר כל שאלה ושאלה לפי הסדר - דבר שעורר אצלי התפעלות רבה. 'שנה לאחר מכן שוב זכיתי להיכנס ל'יחידות' לקראת יום הולדתי. היה זה סוף שנות הכ"פים. גם הפעם אמרתי לרבי שיש שאלות לשאול, והסיפור חזר על עצמו בדיוק כמו בשנה שעברה.

בתוך השאלות ששאלתי, הכנסתי שאלה ששאלתי בשנה שעברה אך לא בדיוק הבנתי את התשובה. כשהרבי הגיע בתשובותיו לשאלה זו, אמר: 'אם אתה זוכר, לפני שנה כששאלת אותי אותה שאלה, עניתי לך כך וכך'.. וחזר על תשובתו בדיוק כמו לפני שנה'. הרב סובל מתפעל ומתרגש מאוד כשהוא נזכר במקרה הזה. גם זכרונו של הרבי מעורר בו התפעלות, ולא פחות מכך, סגנון התשובה שהרבי השיב לו. הרבי לא הצהיר על כך שכבר שאל את השאלה וקיבל עליה תשובה, אלא הזכיר לו זאת, אך בצורה עדינה ונעימה.

גם על עצם תאריך יום הולדתו, יש בפיו של הרב סובל סיפור מעניין מהרבי: 'יום ההולדת שלי חל בכ' בתמוז ובהתאם לכך נכנסתי ל'יחידות'. כשנכנסתי לרבי והגשתי את הפ"נ, שאל אותי הרבי: האם יום ההולדת שלי בכ"ף בחודש או בבי"ת? השבתי בכ"ף. בשנה השניה שוב שאל אותי הרבי אותה שאלה ועניתי אותה תשובה. בשנה השלישית, לפני שנכנסתי ל'יחידות', סיפרתי לאחד החסידים שנכחו במקום את המקרה הזה, והוא נרעש. 'אתה לא מבין שהרבי אומר לך בזה משהו? תבדוק שוב את תעודת הלידה שלך'. לא הייתי כזה חסיד גדול שמסיק מסקנות כתוצאה מהשאלה של הרבי.

'בפעם השלישית שוב שאל אותי הרבי אותה שאלה. אני הרי ליטוואק, העזתי אפוא ושאלתי: 'למה הרבי שואל אותי את השאלה הזאת בכל שנה מחדש? האם הרבי אומר לי בזה משהו? הרבי השיב: 'לא, רק כ"ף זה חצי עיגול ואתה מוסיף משהו בסוף, וממילא זה נראה כמו בי"ת'. אני אכן חיפשתי בכל זאת בתעודת לידה, אולי הייתה לי טעות, אבל הפרטים היו נכונים'.

הצלחה במבחן כנגד הסיכויים

כל הישיבות בארצות הברית באותן השנים, היו גם ישיבות תיכוניות עם לימודי חול. ישיבת 'רבינו יעקב יוסף' לא נפקדה מתכנית זו, ועל פי החוק היו התלמידים חייבים לעבור את המבחנים בציון מינימאלי של 65 נקודות לכל הפחות. מי שלא עבר את ציון-הסף, היה צריך לעבור את הקורס כולו מחדש.

בן ציון לא אהב את לימודי החול והתחמק מהם ככל האפשר, אולם לקראת המבחן החשוב בהיסטוריה, הבין שאין לו ברירה. 'פשוט לא ידעתי כלום מהחומר הנלמד'. הוא עזב אפוא את בית המדרש והחל ללמוד את החומר ההיסטורי לקראת המבחן. 'ברירת המחדל הייתה גרועה יותר', מסביר הרב סובל, 'אם הייתי נכשל, הייתי צריך להשקיע הרבה שעות לימוד בקורס אחר, ושיערתי שזה יהיה כרוך בביטול תורה פי כמה ולא רציתי בכך. הלכתי אפוא לרבי וביקשתי ממנו ברכה שאצליח במבחן, וקיבלתי את ברכתו.

ועברת?

(צוחק): 'ברור! זאת למרות שבאמת לא ידעתי כלום מהחומר הנלמד'.

'כשהרבי הפסיק אותי באמצע משפט'..

בגיל עשרים ואחת, לפני שנישא, החל הרב סובל להשפיע מקנייני התורה שרכש במשך השנים. הוא ליקט סביבו קבוצת בחורים צעירים ששאפו להתעלות בעבודת ה', בלימוד, בהנהגה ובמידות טובות. הוא למד איתם מוסר והדריך אותם בדרך העולה בית א-ל.

באחת היחידויות אליהן זכה להיכנס, סיפר ר' בן ציון על כך לרבי והציג לפני הרבי כמה שאלות מהותיות בענייני הנהגת הבחורים. 'כמו בכל ה'יחידויות, גם הפעם ישבתי מול הרבי, והשיחה התארכה. השעה הייתה שתיים לפנות בוקר, בערך. בחוץ השתרך תור של אנשים שהיו אמורים להיכנס ל'יחידות'. לאחר דקות ארוכות של שיחה, הפעמון בחדר היחידות החל לצלצל, אות כי תם זמני. עשיתי את עצמי כאילו אינני מבין את פשר הצלצול.

'לאחר שלושת רבעי השעה פתח המזכיר הרב בנימין קליין את דלת החדר, הציץ קמעה וחיכה שהרבי יסיים את דבריו ואני אתחיל לדבר. רק כשהתחלתי לדבר, נכנס פנימה ואמר לי 'אתה יושב פה כבר שלושת-רבעי שעה ויש עוד אנשים רבים שמחכים בחוץ'. לא ידעתי מה לענות, ושתקתי. הרבי הניף את ידו ואמר למזכיר 'באלד באלד'. הרב קליין יצא מהחדר, והרבי המשיך בשיחתו ובהדרכתו עוד כשלושת רבעי שעה'.

את הזכות הזאת לשבת בחדרו של הרבי מלך המשיח ב'יחידות' כשעה ומחצה, לא ישכח הרב סובל כל חייו. כשאני שואל לגבי תוכן ההוראות שקיבל מהרבי, הוא מניף את ידו, ומבקש להמשיך באפיקי השיחה אליהם הוא מבקש להגיע. ובכל זאת, הוא מספק הצצה לנושא אחד מני רבים שעלה על שולחן גבוה.

כדרכם של בחורי הישיבות הליטאיות בארצות הברית של אותן השנים, לאחר המסלול הישיבתי היו הבחורים ממשיכים את לימודיהם בקולג' כדי לקבל תואר ולהשתלם לקראת רכישת מקצוע על מנת לבסס את חייהם בעתיד. היום הדבר פחות נפוץ בקרב בחורי הישיבות, אך אז, כל בחור - גם הלמדנים והמתמידים - עזב את הישיבה בשלב כלשהו והלך להשתלם בלימודי חול לקראת המשך החיים. הנורמה הייתה כזו, שגם בניהם וחתניהם של גדולי התורה בארצות הברית, היו בוגרי קולג'.

'הייתי תלמידו המובהק של הגאון הרב זיידל אפשטיין שהתגורר ב'קראון הייטס' (לימים היה משגיח רוחני בישיבת 'תורה אור') מספר הרב סובל. 'הוא היה היחיד שדיבר בשיחותיו בפני התלמידים בישיבה נגד הקולג', אולם גם הוא לא היה נחרץ לגמרי בנושא, וטען כי מי שממש מוכרח ללמוד מקצוע, שילך לקולג'. הבעיה הייתה שכל אחד היה בטוח שהוא 'ממש מוכרח'..

כשהתגבשה סביבי קבוצת בחורים, הבנתי שאני צריך לשמש דוגמה ומופת בפניהם והחלטתי שלא אלך לקולג', עובדה חריגה למדי בימים ההם. התייעצתי גם עם מורי הרב אפשטיין והוא אישר לי שעלי להמשיך בישיבה בלבד. כדי להבין את האומץ שנדרש לכך, אציין שבכל הישיבה היו שני בחורים שקיבלו על עצמם שלא להמשיך בקולג', אני ובחור נוסף.

אחד הנושאים שהתחלתי להעלות בשיחותיי עם הבחורים, היה אי-ההליכה לקולג'. כמעט כל שיחה הגיעה גם לנושא הזה. דיברתי על כך בצורה חריפה שאינה משתמעת לשתי פנים. ברוך ה' ראיתי הצלחה גדולה בהשפעה, ואט אט התופעה הלכה והתרחבה, גם אם לא בקנה מידה נרחב.

יום אחד הגיע אלי אחד הבחורים מהקבוצה ואמר לי: 'הרב סובל, שיחותיך טובות ואתה משפיע טוב. אנחנו נהנים לקבל ממך. אבל אתה נדבק לעניין הזה של הקולג' וזו הסיבה שיש סביבך רק קבוצת תלמידים קטנה. אם לא היית מדבר על זה כל כך הרבה, היו מגיעים הרבה יותר תלמידים והשפעתך בנושאים אחרים - חשובים לא פחות - הייתה מתרחבת הרבה יותר'. הוא הציע אפוא שאמנם מדי פעם אשוחח עם התלמידים בנושא הקולג', אבל בדרך כלל אדבר על נושאים אחרים.

הקשבתי לדבריו בתשומת לב, והשבתי בכנות שאיני יודע מה לומר לו, ואני צריך לבקש עצת חכם. 'באותה 'יחידות' ארוכה עליה סיפרתי, העליתי בפני הרבי גם את הנושא הזה. סיפרתי לרבי את דברי הבחור, וציינתי שעד עכשיו דיברתי תמיד נגד קולג'. הרבי שלא כהרגלו הפסיק אותי באמצע המשפט ואמר בנחרצות 'וככה תמשיך לדבר, ואם אפשר ביתר שאת וביתר עוז'. 

הרבי הוסיף ונימק: 'אפילו אם היו נושרים תלמידים מהקבוצה שלך, הרי שבאמת הם עוזבים אותך והולכים לרב אחר וממנו הם מקבלים השפעה טובה בנושאים שהם מחפשים. אבל צריך להיות לפחות ר"מ אחד שמדבר נגד הקולג' בנחרצות וללא פשרות. תמשיך לנהוג כפי שנהגת עד היום'.

יכולת ההשפעה של אדם

הרב בן ציון סובל, כאמור, הוא תלמיד חכם מובהק, בעל ידע נרחב בש"ס ומפרשים. השיחה איתו מתובלת בפסוקים ואמרות חז"ל, ואי אפשר שלא להיכנס איתו במהלך הראיון בשיחה לימודית תורנית. כשהוא מצטט, זה מילה במילה נאמן למקור. ידענות אמתית. בין השאר סיפר על שאלה בלימוד אותה שאל את הרבי.

'באחת היחידויות שאלתי את הרבי על סתירה לכאורה שישנה בין שתי גמרות: במסכת ביצה (דף ט"ז עמוד א') נאמר ש'כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכיפורים' (יש שתי גרסאות בזה). ואילו במסכת נדה (דף ס"ט עמוד ב', ובהמשך) מסופר: 'שנים עשר דברים שאלו אנשי אלכסנדריה את רבי יהושע בן חיננא', ואחת השאלות היא: 'מה יעשה אדם ויתעשר? אמר להם, ירבה בסחורה וישא ויתן באמונה. אמרו לו הרבה עשו כן ולא הועילו, אלא יבקש רחמים ממי שהעושר שלו שנאמר 'לי הכסף ולי הזהב''. 

ולכאורה, במקום אחד נכתב שיש לאדם אפשרות להתעשר על ידי עשייה ופעולה שלו, ובמקום מוסבר שנגזר על האדם מראש השנה כמה יהיה לו. הרבי הקשיב לשאלה וביאר לי תשובה מחודשת לגמרי. אחרי זה הייתי אצל הגאון הרב יצחק הוטנר, שגם אליו הייתי מקורב, וסיפרתי לו שהייתי אצל הליובאוויטשר ואמר לי כך וכך. שאלתי אותו אם התשובה נכונה, ואמר שזו שאלה מפורסמת ויש הרבה תשובות, ומה שהרבי ענה זו גם תשובה נכונה..

ומה הייתה התשובה?

הרבי הסביר שבראש השנה גוזרים על האדם כמה יהיה לו בשנה הבאה, אבל לא מפרטים כך וכך תהיה לו הפרנסה, כך וכך נחת מהילדים, כך וכך בריאות וכו'. אלא כל אדם מקבל 'מכסה' של הנאה בעולם הזה. אבל הברירה בידו, על ידי מעשיו, לעשות קיזוז האם הנאה זו תהיה מהבריאות, או מהפרנסה או ממקום אחר. ובמסכת נדה מוסבר שאדם יכול לשנות בתוך המצב הכללי; ואם הוא ירצה להיות עשיר, אזי שירבה בסחורה..

זכורני שב'יחידות' אליה נכנסתי בשנות בחרותי, העליתי את הנושא של מחשבות לא רצויות, וביקשתי את עצתו של הרבי. הרבי הסביר לי שאדם לא יכול לשלוט על המוח שלו שלא יחשוב, שכן כל רגע שהוא חי והוא ער, המוח עסוק בלחשוב. אבל אדם כן יכול לשלוט במה לחשוב. אם באה לאדם מחשבה לא רצויה, יש לו את הכוח לדחות את המחשבה הזאת על ידי מחשבה אחרת על תורה ומחשבה של קדושה.

הרבי מזג ארבע פעמים 'לחיים'

באותן שנים הוציאו לאור דף שבועי ורעיון על פרשת השבוע בשפה האנגלית. בכל שבוע היו שולחים את הדף למאות ואלפי אנשים באמצעות הדואר. בהתחלה היו מכניסים את הדף לתוך מעטפה ושולחים, אולם מאוחר יותר הדפיסו זאת כך, שהדף התקפל והפך בעצמו למעטפה, כשבפנים היה כתוב דבר התורה ובחוץ כתובת הנמען.

כשזה הופיע במעטפה נפרדת, לצד הכתובת הופיעה שם הסיסמה 'אימתי קאתי מר - לכשיפוצו מעיינותיך חוצה'. מובן שאנשים זרקו מיד את המעטפה לפח הקרוב. 'הפריע לי שאנשים זורקים לפח מעטפה שעליה מתנוסס הכיתוב הזה. הרגשתי שאנשים נכשלים בזה', משחזר הרב בן ציון סובל.

'פעם אחת, בתום אחת היחידויות שלי, אמרתי לרבי שיש לי עוד נושא אחד שאני מבקש להעלות. הוצאתי מכיסי את המעטפה והראיתי לרבי, ושאלתי לגבי העניין, האם מותר לזרוק את המעטפה הזאת או לא. הרבי הגיב שמעולם לא ראה את זה.

כליווטאק חוצפן הקשיתי: 'האם חסידים עשו דבר בלי לשאול את הרבי?' הרבי לא הגיב ורק חייך. 'לבסוף הרבי אמר לי שאכנס אל משרד המזכירות ואדבר איתם על העניין, 'ומן הסתם ישאלו רב מורה הוראה'. הרבי הוסיף ואמר: 'הרב יגיד מן הסתם שכיוון שלא כתוב פה שם קדוש וגם לא שם של צדיק, הרי זה מותר. אבל אתה תכנס בכל זאת ותעיר על כך. כי כל דבר - זה כלל - שאפשר להעיר, צריך להעיר'.

'ידעתי שהרבי מקפיד שלא לפסוק הלכות, ושולח לשאול רבנים מורי הוראה, סברתי וקיבלתי את הדברים. 'לקחתי את המעטפה, קיפלתי אותה בחזרה אל הכיס ויצאתי החוצה, והנה 'מופת'. לנגד עיניי ראיתי את הרב שם טוב שהיה ממונה על ההוצאה לאור של הדפים. ניגשתי אליו ואמרתי לו שהרגע יצאתי מ'יחידות' ודיברתי עם הרבי על העניין הזה, וחזרתי על דברי הרבי. הרב שם טוב לא הגיב, הוא רק הנהן בראשו. אני לא יודע אם זה קשור לכך או לא, אבל אחרי כמה שבועות הנוהג הזה פסק. המעטפה הופיעה בלי הפסוק'.

איך הייתה האווירה ב'יחידות'?

'כשהייתי בחדר הרגשתי מאוד בנוח לדבר עם הרבי. הוא השרה אווירה לבבית ומקרבת מאד. חייך הרבה'. הרב סובל, כנער צעיר, היה מגיע הרבה להתוועדויות הגדולות שהתקיימו במשך השנים כמו התוועדות י"ט כסלו, י"ב תמוז. אחד החסידים בקראון הייטס היה מתקשר לישיבה של סובל ומודיע לו על התוועדות צפויה באותו הלילה.

'פעם הגעתי בהתוועדות שהתקיימה באחרון של פסח. בליובאוויטש קוראים לזה 'סעודת משיח'. ובסעודה זו המנהג לומר לרבי 'לחיים' ארבע פעמים. אני הגעתי מקווינס ל-‏770 בשעה מאוחרת מדי, שכן יצאתי לדרך רק לאחר צאת החג. ההתוועדות הייתה לקראת סופה כמעט, ולא הצלחתי להגיד 'לחיים' ארבע פעמים.

'אחרי הבדלה חילק הרבי 'כוס של ברכה', ועברתי עם כוס. אמרתי לרבי שלא אמרתי 'לחיים' על הד' כוסות והרבי שאל למה, אך אינני זוכר מה בדיוק עניתי, אבל ראיתי שהוא אינו שבע רצון. הרבי מזג לי יין כוס של ברכה, אמרתי 'לחיים', ומזג שוב ושוב אמרתי 'לחיים', כך ארבע פעמים'..

איך קיבלו בישיבה את העובדה שאתה הולך לליובאוויטש?

'אספר לך עובדה: המנהל הרוחני של הישיבה שלנו, היה 'מתנגד' חריף, (מחייך) אפילו שהרבי אמר פעם שהיום כבר אין 'מתנגדים'.. מישהו הניח פעם על הסטנדר שלו חוברת שיחה של הרבי באידיש על פרשת השבוע, ושם הוקדש חלק נרחב על פירוש רש"י. המנהל הרוחני עסק בעצמו בלימוד חומש ורש"י, וכשהוא קיבל את החוברת, הציץ בה ומיד 'נשאב' לתוכנה. לאחר מכן ניגש אלי ואמר: 'לא ידעתי שהרבי שלך לומד כל כך טוב חומש ורש"י'..

תשובה מהרבי תוך חצי שעה

כשהרב בן ציון סובל מדבר על הימים ההם, הוא מתגעגע, למרות שאינו מגדיר את עצמו כחסיד, ובוודאי לא חסיד חב"ד. 'ההתוועדויות חסרות לי מאוד', הוא אומר בכנות. 'הרבי ישב כל כך הרבה שעות עם החסידים ודיבר ודיבר, ניגנו, שרו ושוב דיבר. במקומות אחרים בהם הסתובבתי, היו דברי תורה בטישים, אבל נאמרו בצורה של 'ווארטים' קצרים'.

בגיל עשרים ושתיים נשא הרב סובל את רעייתו, ואחרי נישואיהם התגוררו חמש שנים במונסי, ושנתיים נוספות בבורו פארק. בפרק הזמן הזה המשיך להדריך את בחורי הישיבה כפי שנהג קודם לכן. בשנת תשל"ז עלה עם משפחתו להתגורר בארץ הקודש, וגם פה המשיך בעבודתו עם בחורים מארצות הברית ששהו בארץ ישראל.

היה זה בשנת תשמ"א, באותה תקופה היה איום של מלחמה רחמנא ליצלן מצד הערבים. הרב סובל שהה באותה תקופה בארצות הברית לצורך גיוס כספים עבור הישיבה. כיוון שסדר ה'יחידות' פסק, כתב אפוא לרבי שני דפים ובהם שמונה שאלות. בין השאר שאל אם תפרוץ חס ושלום מלחמה, האם לשלוח את התלמידים בחזרה לארצות הברית. כמו כן שאל לגבי רעייתו שהייתה אז בהריון, האם לשלוח אותה לארצות הברית.

'שמתי את המכתב במשרד המזכירות לפני תפילת מנחה ונסעתי ל'איסט-סייד'. תוך חצי שעה התקשרו אלי והייתה תשובה בעבורי, תשובה מיוחדת: 'לדעתי אין שאלותיו אקטואליות כי לא תהיה מלחמה שם. אזכיר על הציון'. למותר לציין שתחזיותיו של הרבי היו מדויקות לחלוטין.

גם במבצע אנטבה הרבי דיבר אז על ניסים ונפלאות שעשה ה', וזכורני שהדברים הרגיזו מאוד את מחנה סאטמר שלא היו מוכנים לקבל את העובדה שהקדוש ברוך הוא מסייע, כביכול, לחיילי צה"ל. שהיתי אז בפילדלפיה, והייתי מקורב, בין היתר, לרב אליהו שווי ולרב יעקב קמינצקי. 

הרב שווי שידע שאני מגיע לא מעט לליובאוויטש, אמר לי שיש לו הצעה: הוא, הרב רודרמן והרב קמינצקי, מראשי גדולי התורה הליטאים בארצות הברית, ייכנסו לרבי לשיחה. שאלתי אותו 'ומה תדבר איתו?' הוא אמר לי שיבקשו ממנו להפסיק לדבר על הניסים והנפלאות של אנטבה, וכי כבר יצא ידי חובתו בזה. הוא ביקש ממני שאפנה אל הרב קמינצקי ואבקשו שיסכים להיכנס אתם יחד אל הרבי.

לפני שעשיתי צעד שכזה, פניתי אל מורי המובהק הרב אפשטיין, והתייעצתי איתו האם לעשות זאת. הוא אמר לי נרעש: 'איפה שמענו שאומרים למנהיג קהילה מה לומר לחסידים שלו ומה לא. אם הליובאוויטשר-רבי אוחז שצריך לדבר כך, אז מי אנחנו שנאמר לו מה לעשות?!'.. ומכאן למדתי לימוד דרך ארץ אמיתי'.