מקבץ סיפורי חסידים ואמרות נדירים ומרתקים • חלק שלישי
לפניכם אוסף של שלושים אימרות חסידיות מוסמכות שנשמעו על ידי המשפיע הראשי בישיבת 'תומכי תמימים' בליובאוויטש - ר' שמואל גרונם (רש"ג) אסתרמן ע"ה, שזכה להיות ממושפעיו של גדול ה'עובדים' - ר' הלל מפאריטש • עורך אתר 'לחלוחית גאולתית' מגיש חלק שלישי (בהמשך לחלק הראשון והשני שפרסמנו באתרנו) מתוך קובץ 'רמ"ח אותיות' • בהמשך יפורסמו המשך החלקים • לקריאה
•••
מא. הלכה היא שבתפילה צריך האדם להיות חגור בחגורה, שלא יראה ליבו את הערווה. פירוש הדבר: ענין הערווה ברוחניות הוא - נגעי האדם ממעשיו הלא טובים; אך בעבודת התפילה צריך להיות 'ליבו למעלה' בלבד ושלא יראה את הערווה, היינו שלא יהרהר ויתמרמר בלבו על חטאיו אלא יקיים 'עבדו את ה' בשמחה'. וענין האזור שעל בגדיו הוא המשכת ה'יחידה' בפנימיות, ודי למבין.
מב. הרמב"ם כותב שהאדם צריך לכוון בתפילה בשפלות האדם ורוממות הא-ל, אך בחסידות אנו מוצאים שעל האדם לא לחשוב בתפילה על שפלות עצמו. אולם לפי המבואר בחסידות בענין 'שפלות האדם' העליון, שמצד עצמו 'כי לא אדם הוא' ואינו בערך כלל לעולמות - הרי שדברי הרמב"ם אמת, כי בזה יש לחשוב בתפילה, ודי למבין.
מג. אמרו חכמינו ז"ל: 'בשר שנתעלם מן העין אסור'. פירוש הדבר: בשר - זהו ששת המידות; עין - זהו המוחין, שהמוח הוא עיני האדם. והיינו, שהתעוררות המידות ללא שליטת המוחין היא איסור ממש, והוא מי שמחשיב את עצמו תמיד גערעכט [=צודק]. ור' אברהם שנא אדם שכזה.
מד. אמרו חכמינו ז"ל: 'חמץ מבטלו בליבו ודיו'. ופירש ר' אברהם [בפשטות הכוונה היא לרבי חיים אברהם בן אדמו"ר הזקן] בדרך צחות: אין צורך לדבר אודות המתנגדים ('חמץ') בוויכוחים וטענות, אלא מבטלם בליבו ודיו..
מה. רש"ג פירש מה בין ’תורה' ו'עולם' - שתורה היינו ביטול והרגשת אלוקות וכנגד זה הוא עולם וישות, וכההבדל בין מוחין ומידות (כנ"ל אות מ"ג). ועוד יש לומר בפשטות: 'עולם' היינו עולמ'שע, כגון השל"ה שכל תורת הקבלה שאצלו היא רק באלוקות השייך לעולמות, וכן הדבר בקבלת האריז"ל; ואילו 'תורה' היינו חסיד'ישע, ובדוגמת מה שאמר אדמו"ר הזקן (לקמן אות קנ"ב) שדבריו הם למעלה יותר מספר 'עץ חיים'.
מו. ר' משה ווילנקער פגש את הוואלפער [תלמיד המגיד ממעזריטש שירד מדרך התורה ומצוות], וביקש ממנו שיאמר לו דבר ששמע מהמגיד ממעזריטש. והשיב לו: מפני מה חסר ו' במזמור 'לדוד בשנותו' [שמסודר לפי סדר אל"ף בי"ת]? - כי בעת שהכלה (מלכות) מתלבשת אין נאה לחתן (אות ו', ז"א, ששת המידות) לעמוד שם והוא הולך לו. והבן, שפירוש דבר זה הוא עמוק מאוד: 'לדוד' - ספירת המלכות, כנסת ישראל, 'בשנותו את טעמו לפני אבימלך' - ענין הקישוטים, ודי למבין.
מז. פעם אחת הלשינו אנשי קארלין בפני המגיד ממעזריטש על רבי אהרן רבם, באומרם שהוא מקפיד עליהם מאוד. אמר לו המגיד: 'גלייבט מיר ר' אהרן, איך און איהר זיינען ניט ווערט א פאנטאפל פון קלענסטן איד'. [= האמינו לי ר' אהרן, אני ואתם לא שווים נעל-בית של היהודי הקטן ביותר].
מח. פעם אחת שהה אדמו"ר הזקן אצל רבי מענדל מהאראדאק בראש השנה. בבוקר אחר התפילה, כשבא רבי מענדל מבית המדרש לסעודת יום טוב, ראה שאדמו"ר הזקן עדיין לא בא וביקש שיבדקו היכן הוא עומד, וחזרו והשיבו לו שאדמו"ר הזקן שרוי בדביקות בתפילה. כששמע זאת, הלך בעצמו והביט עליו מעט ואמר לכל הסובבים: 'דער אויבערשטער פרייט זיך מיט עם און ער פרייט זיך מיטן אויבערשטען. לאמיר עסען ווארמעס' [= הקדוש ברוך הוא שמח (משתעשע) איתו והוא שמח (משתעשע) עם הקדוש ברוך הוא. הבה נלך לסעוד]. וציוה, שבעת שיבוא אדמו"ר הזקן לסעודה לא יתנו לו כבוד.
מט. רבי יהודה ליב בן הרבי ה'צמח צדק' בא פעם בתביעה לאביו על שאין סדר בזמן שאומר חסידות, ואנשים רבים באים ודוחקים זה את זה. השיב לו הרבי ה'צמח צדק': 'ישנו אדם אחד בעל מלאכת תנורים, שמכוון בכל יום כוונות האריז"ל, און איך דארף עם מער ווי ער מיר [= ואני זקוק לו יותר מאשר הוא לי], וכאשר הוא דוחק את עצמו שני שבועות בנסיעתו עד שמגיע לדלתי, וחיים בער [המשרת] גיט עם א שטופ אז ער פאלט פון טיר ביז צום וואנט - און צוליב עם דארף איך מען זאל זאך שטופן' [= נותן לו דחיפה (כזו) שהוא נופל מהדלת עד הקיר - הנה עבורו אני צריך שידחפו].
נ. רש"ג שמע מאדם נאמן בשם לוי'ק שבהיותו פעם בבית השו"ב [=שוחט ובודק] של אודסה, סיפר לו זה סיפור והקדים באומרו לאשתו: 'הקשיבי כיצד אני מספר ואל תניחי לי לשקר'. והמשיך, שפעם אחת נסע עם אשתו למקום מעיינות מים חמים, ובדרכם עצרו לפוש בפונדק. בהיותם שם, הבחינו שבעלת הפונדק מופלגת בזקנותה וכל בניה ומשפחתה הגדולה דרים עמה, והתפלאו על כך מאוד. הזקנה ההיא הבינה שהשו"ב הוא מהחסידים, וסיפרה לו את סיפור חייה: בעלה נעלם ממנה בהיותה צעירה לימים (בת כ"ח שנה) והיא נשארה עגונה.
כששמעה אודות הבעל שם טוב נסעה לחצרו, אולם משבאה לשם לא הניחו לה להכנס אליו בשום אופן, ונשארה שם ושהתה אצל הרבנית אשת הבעל שם טוב. הרבנית, בהכירה אותה לאשה כשירה השתדלה עבורה, וסיפרה לבעל שם טוב שאשה זו נתעגנה מבעלה ולה בן קטן ממנו. הניח הבעל שם טוב את ראשו הקדוש על ידיו, שהה מעט ולאחר מכן הרים את ראשו ואמר לאשה: 'אינני יכול לעזרך, כיון שבעלך מת בלא עדים שיעידו על מיתתו, ובמילא תהיי מוכרחת להישאר עגונה כל ימי חייך'.
והוסיף הבעל שם טוב ואמר לה: 'כשתבטיחיני להיות אשה כשירה כל ימיך - אברכך שתראי חמשה דורות מבנך זה, ותהיי עשירה', והבטיחה האשה כן. וסיימה הזקנה את סיפורה באומרה: 'כל אלו הם צאצאיי מבני; חמשה דורות ישנם כאן אצלי והנני בת מאה וחמש'.
נא. רש"ג שמע מפנחס מדאקשיץ, שבהיותו בעבר שותף בעסקיו עם מתנגד אחד שמעו שבשכנותם נמצא משרת הבעל שם טוב, ונסעו אליו לראותו. בהגיעם למקומו, ראו בחוץ זקן העומד ושאלוהו אם כאן דר משרת הבעל שם טוב וענה הן, ושאלוהו אם אפשר שזהו הוא בעצמו, וענה שלא, אלא זהו אביו. והוליכם הביתה, וראו הם שלפי מראה פניו של האב נראה הוא עוד צעיר יותר מבנו, ותמהו על כך.
וסיפר להם המשרת, שפעם אחת בעת שניקה את בית הבעל שם טוב (הוא לא היה אז המשרת הקבוע), היו הפאנטאפלאך [= נעלי בית] של הבעל שם טוב תחת המטה שישן בה והרהר במחשבתו אם להוזיזם לרגע לנקות תחת מקומם, והחליט שלא לנגוע בהם אלא ניקה סביבם בלבד. משהקיץ הבעל שם טוב שאלו אם נגע בנעליים והשיב שלא, ואמר לו הבעל שם טוב 'דערפאר זאלסטו לעבן הונדערט און צוואנציק יאהר' [= לכן תחיה מאה ועשרים שנה].
נב. רש"ג שמע מר' שמואל, מורה-צדק בקובניץ, ששמע מאיש מהימן ששמע בעצמו ממשרת הבעל שם טוב: פעם אחת העירו הבעל שם טוב בלילה ואמר לו 'בוא עימי, חפצי לטבול בנהר', ולקח המשרת קרדום ונר והלכו. באמצע הטבילה כבה הנר ואמר לו הבעל שם טוב: 'קח נר מהקרח והדלק אותו', ולקח המשרת מהנהר והדליק והאיר נר-הקרח עד סיום הטבילה.
נג. הרבי המהר"ש אמר: 'החסידות היא נשמת הקבלה'.
נד. רש"ג ראה שתי הנחות ממאמר חסידות על הפסוק 'למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך', האחת מר' גרשון דובער פאהארער והשניה מר' שמואל בער בוריסובער. באחת נכתב: אצל בעל תשובה, עיקר התחלת התשובה הוא ההחלטה החזקה בכל כוחות נפשו להיפרד מהרע לגמרי, ושלא יהיה שייך לרע כלל, חס ושלום, והוא מוסר את עצמו לעבודתו יתברך. ובעקבות התחלה זו יגיע הוא אחר כך לכל המדריגות הנעלות - אהבת עולם, אהבה רבה בתענוגים וכו'.
וזהו פירוש 'למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים', שההחלטה ורצון חזק זה בתוקף נפשו לצאת מהרע - היא שעומדת לו 'כל ימי חייך', ו'יציאה' זו היא המקור והשורש לכל המדריגות שיבואו אחר כך, ודי למבין. ובשניה נכתב: 'ארץ מצרים' זהו גם בצד הקדושה, והיינו שכל המדריגות בכל סדר ההשתלשלות הן רק 'מצרים וגבולים', ואילו היציאה מארץ מצרים היא עליה והתכללות באחדות הפשוטה ממש, באור אין-סוף ברוך הוא שלפני הצמצום. וכשיבוא למדריגה זו - אזי גם יבוא אחר כך לכל המדריגות, איזה שיהיו. וזהו פירוש 'כל ימי חייך' - בחיות ההשתלשלות והעולמות, ודי למבין. [עד כאן ההנחות]. וההבדל ביניהם: הביאור הא' הוא מלמטה למעלה והביאור הב' הוא מלמעלה למטה.
נה. ר' גרשון דובער אמר שיש שני סוגי חסידים: העוסק עם עצמו בלבד ואינו מתגלה כלל לזולתו, לא בדיבור ולא בשום ענין אחר מדרכי התגלות החסידים, כמו באסיפה ואמירת לחיים על משקה וכו'. ואופן זה הוא דרך הישר, כי 'נפשו יצאה בדברו', היינו שהדבור לזולתו ממעט החיות אצלו עצמו. וכן יש לפרש מאמר רבותינו ז"ל 'כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם', 'כל הנהנה' בדרכים הנ"ל - 'נוטל חייו' שבהעלם ('עולם') אצלו ויוכל להתקרר.
העוסק בהתגלות לכול, בדיבור ובשאר דברים ואינו חושש, ואדרבה הדיבור פועל יותר את קנין הדברים בנפשו. ופירוש 'נפשו יצאה בדברו' הוא, שבדבורו יוצאת נפשו - חיותו בחסידות - מן ההעלם אל הגילוי. ופירוש המאמר 'נוטל חייו מן העולם' הוא, שנוטל ומוציא מההעלם ('העולם') אל הגילוי. ואמר רג"ד, שצריכים לנהוג באופן השני. והעצה לחשוש גם לאופן הראשון היא, שלאחר הדיבור בחסידות עם זולתו יחשוב אותו שוב במחשבתו לעצמו ויחקוק זאת בנפשו.
נו. פעם אחת אמר אדמו"ר האמצעי מאמר, ואחר כך אמר ר' זלמן זעזמער שלא שמע בו ’חדשות'. כשהגיעו הדברים לאדמו"ר האמצעי, הקפיד עליו ואמר: 'ער וועט זאגן אז ס'איז ניטא דא קיין נאייעס?! - איך וועל איהם פארשיקן אין סיביר'! [= הוא יאמר שאין כאן חדשות?! - אשלח אותו לסיביר!]. באותו זמן הגיע כתב בקשה לרבנות מהעיר פאריטש, ור' הלל בא לליובאוויטש להציע שישלחו לשם את ר' זלמן זעזמער, אך אדמו"ר האמצעי השיב לו: 'אתכם אשלח לרב לשם ולא אותו'!
זמן מה לאחר מכן, אירע שבעקבות מלשינות שפטו את ר' זלמן זעזמער ללכת בגלות לסיביר, אך יום אחד קודם ביצוע גזר הדין הוא הסתלק. ופירש רש"ג את סיבת קפידתו של אדמו"ר האמצעי: כשרבי אומר חסידות באיזה ענין - עתה מתגלה הענין. ולמשל, כשמדבר אודות אור הסובב כל עלמין ואור הממלא כל עלמין, אזי מתגלה לכל (למי שיש נפש זכה) ענין סובב וממלא, והן הן ה'חדשות'. כי אף שהענין עצמו נשמע כבר בעבר, בכל זאת, ה'גילויים' הם חדשים (בדומה למבואר בחסידות בענין 'המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית').
נז. ר' הלל אמר: 'דעם רבי'נס פלייש לגבי אונזער ברויט [= הבשר של הרבי לעומת הלחם שלנו] - אין צריך לומר; 'דעם רבי'נס קינדער'ס פלייש לגבי אונזער ברויט [= הבשר של בני הרבי לעומת הלחם שלנו] - אויך [= גם] אין צריך לומר; 'דעם רבי'נס קינדער קינדער'ס פלייש לגבי אונזער ברויט - דארף מען לאזן הערן אז ס'איז בילכער' [= הבשר של נכדי הרבי לעומת הלחם שלנו - צריך להשמיע שהוא חשוב יותר].
נח. ס'איז עפעס טשאנדע [= זהו דבר משונה]: דבר המנגד לחיות האדם הגשמית מרגישים מיד, אולם היזק ברוחניות ס'זאל זיין נוגע צו זיך.. [= שזה יהיה נוגע לו..]. [וכמשל הידוע מהמלמד הקורא מכתב עבור הישוב'ניק בו נכתב אודות פטירת אביו, שאין הדבר משפיע עליו, ווייל ס'איז ניט זיין טאטע וכו' [= כיון שאין זה אביו], ודי למבין].
נט. החוזה מלובלין כתב לרבי לוי יצחק מבארדיטשוב, שכשפותח תניא ווערט אים פינצטער אין די אויגן [= חושכות עיניו], והשיב לו רבי לוי יצחק בביאור החסידות בענין 'יוצר אור ובורא חושך'.
ס. במקום שיש קצת התנשאות - שם דוקא שולט עין הרע.
סא. ר' אבא פערסאן שמע מהרבי המהר"ש: אהבה ויראה - יכולים יותר להשיג בלימוד ספר 'תורה אור'; דעת - בלימוד ספר 'ליקוטי תורה'.
סב. חסיד אחד בא לר' אייזיק מהומיל וביקש ממנו שיאמר לפניו חסידות, באמרו שזה נוגע בנפשו. השיב לו ר' אייזיק: 'בא מיר איז חסידות 50 רובל כסף; אז איך וואלט קומען צו דיר בעטן 50 רובל כסף וואלסט מיר געבן'? [= אצלי חסידות שווה 50 רובל; אם הייתי מבקש ממך 50 רובל היית נותן לי?]. ראה החסיד שאמר זאת ר' הלל באמת, ונמנע מלבקש ממנו עוד והמשיכו לדבר בענינים אחרים. אחר כך אמר לו ר' אייזיק: 'שקרן ושוטה! אם היה הדבר נוגע לך באמת - היית מניח אותי לנפשי'?..
סג. ידוע, שעל ידי אתערותא דלתתא זוכה האדם ונותנים לו מלמעלה מדריגת רוח, כנאמר בזוהר הקדוש: 'זכה יתיר יהבין ליה רוחא', וכאשר קיבל כבר מדריגת רוח אזי 'זכה יתיר יהבין ליה נשמתא' וכו'. אך גם אדם שעדיין לא נתנו לו אפילו מדריגת רוח, בכל זאת יש לו איזו התעוררות והרגשה, ס'וועקט זיך בא עם עפעס א דערהער [= מתעוררת אצלו איזו תחושה]. וכן הוא בלימוד החסידות: ישנם כאלו החשים טעם ומתיקות אמיתית בלימוד החסידות וישנם כאלו שעדיין לא הגיעו לזה, אלא שהתעורר אצלם בלבד ענין זה.
וזהו גם ההבדל בין כתבי החסידות של ר' אייזיק מהומיל - שבהם ישנן רק האותיות ככתבן, והקוראים בהם מבינים רק את היוצא מן האותיות (אף שר' אייזיק עצמו ודאי הבין והרגיש מאוד גם את האלוקות שבזה) - לבין הלימוד בכתבי החסידות של רבותינו הקדושים זי"ע, שבהם אפשר למצוא את תחושת האלוקות, דעם דערהער שלמעלה מן השכל, ודי למבין.
סד. בעיר הומיל היו מתנגדים ובעלי מחלוקת שהעיזו פניהם כנגד ר' אייזיק ודיברו עליו נוראות. פעם אחת שמע שאמרו עליו שבאמרו תיבת 'אחד' ב'שמע ישראל' הוא חושב אודות איזו אשה. ר' אייזיק התפלא מאוד על כך, ושאל את אדמו"ר האמצעי איך יתכן שיאמרו עליו דבר שאינו בערכו כלל. שאל אותו אדמו"ר האמצעי אם הוא מתפלל מנחה בבית הכנסת והשיב ר' אייזיק בשלילה, וציוה אותו הרבי האמצעי שיתחיל ללכת לבית הכנסת. ויהי לפלא.
סה. אמרו חכמינו זכרונם לברכה: 'זקני עם הארץ כל זמן שמזקינין דעתן מטרפת עליהן.. אבל זקני תורה אינן כן אלא כל זמן שמזקינין דעתן מתיישבת עליהן'. פירוש הדבר: כל חפצם של תלמידי החכמים הוא רק לה', להיות בטלים לאלוקות, אלא שרתיחת הגוף והנפש הבהמית מטריד אותם ומסיט אותם לרצות באכילה ושתיה וכו', אך כאשר הם מזקינים ומסתלקת מהם רתיחת הדמים, אזי הם שמחים בחלקם ומתיישבת דעתם. אולם זקני עם הארץ, כאשר הם מזקינים וחשים בהעדר תאוותם, הם בצער והדבר גורם להם טירוף ובילבול.
סו. נאמר בכתוב: 'בבוקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בוקר, מפחד לבבך וגו''. ופירוש הדבר, שזהו הרצוא ושוב של הנשמה השואפת להסתלק מן הגוף ואומרת 'מי יתן ערב', שהיה אז טוב יותר מעתה, ולאידך - 'בעל כרחך אתה חי' ובאה לתנועת השוב, 'מי יתן בוקר', וחוזרת חלילה, וכן לעולם. וכל זה - 'מפחד לבבך', מפני יראת ה' שבלבו.
סז. בתפילת ליל יום הכיפורים: 'יעלה תחנונינו מערב.. עד ערב'. ופירוש הדבר: 'ערב' הוא חושך הקליפות, ועל ידי עבודת הבירורים ישנה עליה מהם מלמטה למעלה ('מערב'), ואחר העליה נמשך גם גילוי אלקות מלמעלה למטה ('מבוקר') בחלק הקליפות ('עד ערב'), להאיר בהם את אור ה'.
סח. שני המאסרים של אדמו"ר הזקן בפטרבורג היו בוודאי בכוונה מלמעלה ובהשגחה פרטית, כדי שעל ידם יהיה גילוי החסידות. והנה מבואר בקבלה שבכל מקום שצריך להיות גילוי, לידה, צריך להיות קודם לזה עיבור (כשם שביציאת מצרים היה מתחילה עיבור ז"א ואחר כך לידת ז"א, כידוע בחסידות). ובלידה יש שתי בחינות, גדלות אימא וגדלות אבא. והנה עיקר שמחתינו בגאולת אדמו"ר הזקן היא לאו דוקא בגאולה הגשמית, אלא בעיקר ענינו וגאולתו הרוחנית של אדמו"ר הזקן - התפשטות וגילוי תורת הבעל שם טוב בעולם.
והנה הבעל שם טוב היה מדריגת חכמה דחסידות, המגיד ממעזריטש היה מדריגת בינה ואדמו"ר הזקן היה מדריגת דעת שעל ידו התפשטה והתגלתה החסידות בעולם, ובעיקר היה זה ב'לידה' שלאחר המאסר בפטרבורג, שהיה ה'עיבור'. והנה ההבדל בין חכמה לבינה הוא, שבינה נקראת 'אם הבנים' ותכליתה היא הולדת המדות, ואילו תכלית החכמה הוא הביטול מראיית המהות. וכן הוא אצל אדמו"ר הזקן, שגילה שני דברים: אהבה ויראה (מדות) של חסידות (ורחוק הוא ערך האהבה והיראה של ספרי מוסר שקודם החסידות מערך האהבה והיראה שנתגלה על ידי אור החסידות, הנקראים 'פרומע חסידות'). ההשכלה בחסידות ברוממות עצמותו שהכל כאין נגדו ו'לית אתר פנוי מיניה', להבין דבר זה על בוריו בראיה חושית שמזה באים לביטול שבחכמה, כנ"ל.
ולכן היו שני עיבורים (מאסרים): האחד לגדלות אימא - שעל ידו היה גילוי אהבה ויראה של חסידות, והשני לגדלות אבא - שעל ידו היה גילוי הביטול בראיית המהות. וענין העיבור שקודם הגילוי הוא אין וקטנות, כגרעין שצריך להרקב ולהיות אין ואפס קודם הצמיחה ממנו. וזהו מה שכתב אדמו"ר הזקן באגרת הקודש כשבא מפטרבורג, 'קטונתי מכל החסדים ומכל האמת': זה שהזדקק אדמו"ר הזקן לבחינת הקטנות 'מכל החסדים' (מדות) - היה זה לגילוי האהבה ויראה של החסידות כנ"ל, והקטנות 'מכל האמת' - היתה בשביל לבוא לגלוי ענין האמת והאחדות האלוקית שבחסידות, כנ"ל. וזהו שכתב 'כל החסדים וכל האמת', שיש כמה בחינות ב'חסדים' (אהבה ויראה) - ביטול, אהבת עולם, אהבה רבה; וגם ב'אמת' יש דרגת אמת, אמת לאמיתו וכו'.
סט. אדמו"ר הזקן אמר לר' זלמן מקורניץ: 'עץ חיים - זהו ספר מוסר; זוהר - זהו חסידות; גמרא - זהו קבלה; עין יעקב - זהו קבלה מעשית'. ר' אברהם אמר שידע פירוש על מאמר זה.
ע. אחיו של ר' הענדל היה מתאונן תמיד ושואל מדוע כשלומד חסידות קודם התפילה יש לו הרבה חיות בזה, אך כשעומד להתפלל מסתלקת ממנו החיות ואינו מתפלל כראוי. אמר לו ר' הלל: 'לך ושאל את הרבי'. שאל אותו זה: 'האם צריכים לשאול ממנו כל דבר'? ענה לו ר' הלל: 'נמצא אז עס איז ניטא קיין אתרוג דארף מען נעמען א שטעקן און שאקל'ן'?... [= וכי כשאין אתרוג צריך לקחת מקל ולנענע?..]. המשיך זה להפציר בו: 'ומכל מקום, אבקש שתייעצני אתה'. והשיב לו ר' הלל: 'וואס הארט דיר אז דו דאוונסט פאר'ן דאוונען'?... [= מה אכפת לך שאתה מתפלל לפני התפילה?]. [להעיר שרבותינו נשיאנו מדגישים ומבהירים שפעולת ההתבוננות בחסידות בשלימותה שייכת רק בשעת 'עבודת התפילה'].
תגובות
הוסף רשומת תגובה
*רק תגובות מתאימות יתפרסמו לפי החלטת הנהלת האתר