סיפורים ואמרות של המשפיע מליובאוויטש • חלק שני
לפניכם אוסף של עשרים אימרות חסידיות מוסמכות שנשמעו על ידי המשפיע הראשי בישיבת 'תומכי תמימים' בליובאוויטש - ר' שמואל גרונם (רש"ג) אסתרמן ע"ה, שזכה להיות ממושפעיו של גדול ה'עובדים' - ר' הלל מפאריטש • עורך אתר 'לחלוחית גאולתית' מגיש חלק שני (בהמשך לחלק הראשון שפרסמנו באתרנו) מתוך קובץ 'רמ"ח אותיות'. בהמשך יפורסמו המשך החלקים • לקריאה
•••
כדאי לציין בתור הקדמה, שבכל מקום שנכתב בקונטרס 'רמ"ח אותיות' את התואר 'אד"ש' [= אדמו"ר שליט"א] - הכוונה היא לרבי הרש"ב.
לפניכם אוסף של עשרים אימרות חסידיות מוסמכות שנשמעו על ידי המשפיע הראשי בישיבת 'תומכי תמימים' בליובאוויטש - ר' שמואל גרונם (רש"ג) אסתרמן ע"ה:
כא. בנוסח הושענות: 'למען איתן הנזרק בלהב אש'. פירוש: 'איתן' - פנימיות החכמה; 'אש' - בינה. והיינו יחוד או"א [= אבא ואמא], חכמה ובינה.
כב. ר' הלל דיבר פעם בענין קליפת הלבושים, ואמר שאת גודל קליפה זו אפשר להבין מסיפור התורה על יעקב אבינו, שלאחר שלבש את בגדי עשיו אמר 'אנכי עשיו בכורך'. והיינו, שאם נאמר שיעקב שיקר באמרו זאת (ואף שרש"י לא פירש כך, הרי בכל זאת כך אמר) - נמצא שלבושי עשיו פעלו על יעקב שיאמר שקר; ואם נאמר שלא שיקר אלא אמר זאת בפשיטות - בכל זאת פעלו עליו הלבושים בזה שכאשר לבש אותם, מיד אמר: 'אנכי עשיו'!.. עוד סיפר רש"ג שהרבי המהר"ש אמר: 'קיין כבוד דארף איך ניט זוכן; קיין שפלות אויך ניט'.. [= אין לי צורך לחפש כבוד, וגם לא שפלות].
כג. רש"ג סיפר בשם חסיד נאמן ששמע מאחד החסידים ששימש כשו"ב ומוהל בערי פולין, שפעם אחת שאל את הרבי ה'צמח צדק', שבהיותו נזהר מאיסור 'חדש', מה יעשה כשהוא שוהה בערים אלו. והשיב לו הרבי ה'צמח צדק': 'די פולישע היטן זיך ניט אין 'חדש' ויש להם על מה שיסמוכו, אויפן ב"ח; דער ב"ח איז א בר סמכא; אלע צדיקים מוז מען דורכפירן דעם גהינום, וכשנסתלק הב"ח - האט מען זעכציק טעג פריער געקילט דעם גהינום'. [= יהודי פולין אינם נזהרים ב'חדש' ויש להם על מי לסמוך, על הב"ח; הב"ח הוא בר סמכא; את כל הצדיקים חייבים להעביר בגיהנום, וכשהב"ח הסתלק - ציננו את הגיהנום שישים יום קודם לכן].
כד. אדמו"ר הזקן אמר פעם כשהתקיימה אסיפה בעניני הכלל: 'כשאין ברירה - דארף מען זיך פארלאזן אויפן אויבערשטן' [= צריך לסמוך על הקדוש ברוך הוא]. ופירש רש"ג: ההמשכות שבסדר השתלשלות הן תמיד בדרך אורות וכלים, וצריכים לעשות 'כלים' כדי לקבל את האורות, כמו שכתוב: 'וברכך ה' אלוקיך - בכל אשר תעשה'; אולם כשאין ברירה ואי אפשר לעשות 'כלי', אזי צריכים להמשיך מלמעלה מסדר השתלשלות.
כה. ר' זלמן זעזמער אמר לפני הסתלקותו, שביכולתו לערוך דין וחשבון על כל רגע ורגע שעבר עליו, מלפני שבע שנים ועד עתה. כשסיפרו זאת לר' זלמן קורניצער - שחק מעבודה כזו.. עוד סיפר רש"ג: פעם אחת סיפרו לר' הלל אודות רב אחד, ואמרו שאין בו רושם מפגעי הזמן, והגיב: 'איך האב געזען ווילדע בעלי מוחין [= ראיתי בעלי מוחין עצומים] - ר' זלמן זעזמער - וגם הוא נשתנה מפגעי הזמן'.
כו. רש"ג סיפר, שבתחילה היה קשה לו אודות דברי אדמו"ר הזקן ב'תניא' (פרק י"ט), שכשיזכור האדם את ענין המסירות נפש תעבור הרוח שטות שבאה עליו, כיוון שמצא כתוב כך גם בספר אחר. אולם לבסוף הבין, שההבדל בין הכתוב ב'תניא' לכתוב בספר ההוא הינו כרחוק מזרח ממערב, מפני ששם כתוב שפעולת הזיכרון היא בדרך סגולה, ואילו ב'תניא' מבואר שזהו הדבר עצמו - שיש לו באמת מסירות נפש על כל דבר שהוא נגד רצון העליון.
כז. דבר ברור הוא שאי אפשר להיות חסיד בלי שלושה דברים: א] שיהיה עז פנים (בקדושה), היינו שלא יאמר: 'לא אוכל ללכת לשם - שאין זה נאה לי; לא אוכל לעשות ענין זה בפני פלוני' וכדומה, אלא צריך להתנהג בעזות פנים. ב] שיוכל לקחת משקה. ג] שידע חסידות. ואם יבוא מישהו ויטען, שיכולים להיות חסידים גם בלי אחד מהדברים הללו - הרי זה שקר! קיין חסידים וועלן ניט אויסוואקסין אהן די דריי זאכן'! [= חסידים לא יגדלו ללא שלושת הדברים הללו].
כח. רבי חיים אברהם בן אדמו"ר הזקן אמר: 'טוב יותר לבוא בקשרי שידוכין עם בעל-הבית חסיד פשוט מאשר עם צדיק של פולין'.
כט. אמרו חכמינו זכרונם לברכה: 'מאי חנוכה.. כשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברו מלכות בית חשמונאי.. בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול'. ופירוש הדבר: 'שמן' הוא חכמה, ביטול; 'היכל' הוא בינה, אותיות; ואם כן, ענין 'השמנים שבהיכל' הוא - ביטול הבא רק מהאותיות.
ופירוש הדבר בעבודת החסידות: מי שלימוד החסידות אצלו הוא בהבנה והתפשטות באותיות השכל - אין זה ביטול אמיתי, כי לא נרגש (דערהערט געווארן) אצלו טעם עצם החסידות, אלא עדיין הוא במציאות יש, כספירת הבינה ש'מקננא בבריאה' שבו מתחילה התהוות היש, ועל דרגה זו יכולה לשלוט חכמת יון; אולם כשיש לו 'פך אחד של שמן', ספירת החכמה - שנרגש בו האלוקות שלמעלה מהשכל של החסידות, והפך גם חתום 'בחותמו של כהן גדול' - היינו שההתעוררות וההרגשה (דער דערהער) באה מאהבה המסותרת ('כהן גדול') - על זה לא שולטת חכמת הפילוסופיה של יון, ודי למבין.
ל. בעירו של ר' נטע ממאלע-טיראסצענע היה עשיר 'מתנגד' ושמו איצ'עלע. פעם אחת כשהיתה בדיחא דעתי'ה אמר ר' נטע: 'איך וועל ניט בייטן איצעלעס אייגונס אויף דערמאנען איין מאל אין סוף'.. [= לא אמיר הזכרת פעם אחת 'אין סוף' תמורת כל רכושו של איצ'עלע]. ופירש הרש"ג, שזה על דרך 'כל האומר רחב וכו' ביודעה ומכירה' [ודברי פי חכם חן, ה' יעזרנו].
לא. מה בין מומר לתיאבון ומומר להכעיס? מומר לתיאבון עושה מה שטוב יותר לנפשו ותאוותו, אך באם בשר הבהמה הכשרה ישוו בטעמו לזו הטריפה - יאכל את הכשרה, ואילו מומר להכעיס - ימשיך להכעיס אף שאין לו מזה דבר. וכן הוא הדבר למעליותא, בעבודת ה': יש העובד רק כדי 'לרוות נפשו הצמאה להשם' ויש העובד מפני שאוהב את ה' 'יתיר מגרמיה', ודי למבין.
לב. ר' הלל המשיל משל לענין מוח שליט על הלב: אדם ההולך בדרך ופוגש בלסטים, טבעי הוא שיפחד מאוד וירצה לברוח ממקומו. אולם כשמתבונן מה יועילו לו פחדו ובריחתו שהרי ודאי ישיגוהו ויהרגוהו, ומחליט בדעתו שלא לפחד כלל, אלא ילחם בהם ואולי ינצחם - הנה זה בא מצד שליטת המוח על הלב, ודי למבין.
לג. ר' פסח מאלאסטאווקער אמר: מלפנים, בזמן הבית, היתה השמחה ביין ענבים דוקא ולא היה כלל עניין שתיית יי"ש, אולם עתה בזמן הגלות השמחה היא דווקא ביי"ש. והענין בזה: בזמן הבית היתה העבודה בהתבוננות בגדולת ה' ולא בדברים צדדיים, ולכן גם השמחה שבאה מזה היתה ביין דוקא, שהוא עצם מהות הענבים.
אך בזמן הגלות ההתבוננות היא רק בריחוקו מאור פני ה', אלא שבכל זאת צריכה לבוא שמחה אחר העצב כמבואר ב'תניא', נמצא שהשמחה היא תמצית ושיירי ההתבוננות ואילו עצם ההתבוננות הוא בעצבות שדוחה מעצמו. ולכן עתה גם השמחה באה דוקא מיי"ש - שהדגן נזרק והשמחה היא רק מהתמצית והזיעה.
לד. נאמר בכתוב: 'והיה מדי חודש בחודשו גו' בשבתו גו' יבוא כל בשר להשתחוות לפני'. ויש לפרש: 'בשר' הוא ענין אהבה ויראה מתוך ישות, שנקרא 'בשר', כידוע; ובראש חודש ושבת שמאיר בהם אור אבא (כידוע בחסידות שענין שבת הוא מלמטה למעלה וראש חודש הוא מלמעלה למטה) - אז נמשך ביטול, 'להשתחוות'.
לה. בנוסח 'ועל הניסים': 'ואתה.. רבת את ריבם, דנת את דינם, נקמת את נקמתם, מסרת גיבורים ביד חלשים וכו''. ויש לפרש פרטים אלה: אצל הבינונים המלחמה תמיד בתוקפה והם צריכים להתגבר שלא ישלוט בהם הרע, וזהו 'רבת את ריבם' - אתה בעצמך רבת, שעזרת להם לגרש את הרע ויוכלו לבוא למדריגת צדיקים, ששם אין ריב אלא כבר ניצחו; 'דנת את דינם' - זהו לבוא למדריגת בינוני; 'נקמת את נקמתם' - זהו להיות רשע וטוב לו, שיהיו לו חרטות וינקום ברע, שלא תהיה לו בלבד המלוכה בנפשו אלא כרשעים ש'מלאים חרטות'; 'גבורים ביד חלשים' - זהו תוקף האורות דתוהו בעולם התיקון, שהכוונה היא תיקון.
לו. יש להמשיל משל לענין אור מקיף המבואר בתורת החסידות, מאדם הטרוד מאוד בעסקיו שכוונתו בכל תנועותיו ויגיעתו היא בשביל חיותו ופרנסתו, אך בכל זאת הוא לא מהרהר תדיר במטרה זו אף שבלעדיה לא היה כלל טרוד וכו'. וזהו פירוש 'אור מקיף': עיקר החיות והמציאות הינה הודות לאור זה ובכל זאת הוא אינו נרגש כלל.
לז. אדמו"ר האמצעי אמר לר' פרץ ביעשנקאוויטשער בהיותו ביחידות האחרונה אצלו: 'מה בין משה'קע [ווילענקער] לבנימין'קע [קלעצקער]? - בנימין'קע איז גוט פאר זיך און ניט פאר דער וועלט; משה'קע איז גוט פאר דער וועלט און ניט פאר זיך. ס'דארף זיין ניט אזוי און ניט אזוי - מען דארף זיין גוט פאר זיך און גוט פאר דער וועלט; דו, פרץ, וועסט ניט פארפאלן ווערן, פרץ ווייסט וואס איז רבי; א רבי דארף זיין, ווען ער גייט צו חסידות, דארף ער זיין שפל בא זיך גלייך ווי ער גייט אין גאס און קינדער ווארפן אויף עם שטיינער - אזוי זאל אים דוכטן גייענדיק צו חסידות; און אלץ וואס מען דערציילט עם - זאל ער געפינען בא זיך, און אלץ וואס ער הערט [רעדט?] - זאל זיין צירופי שמות'.
[= בנימין טוב לעצמו אך לא לעולם; משה טוב לעולם אך לא לעצמו. צריך להיות לא כך ולא כך - צריכים להיות טוב הן לעצמו והן לעולם. אתה, פרץ, לא ’תלך לאיבוד', פרץ יודע מהו רבי. רבי, כשהוא הולך לומר חסידות, עליו להיות שפל בעיני עצמו כאילו הוא הולך ברחוב וילדים משליכים עליו אבנים - כך הוא ידמה בעצמו כשהוא הולך לומר חסידות, וכל מה שמספרים לו – עליו למצוא זאת אצלו עצמו, וכל מה שהוא שומע [מדבר?] - צריך להיות צירופי שמות].
לח. פעם אחת אמר הרבי ה'צמח צדק' מאמר לפני ר' בנימין קלעצקער, בישבם על מיטה אחת. לפתע עמד ר' בנימין ברעדה מהמיטה והתייצב לפניו כעבדא קמיה מריה. כששאלוהו על כך השיב, שבאמצע המאמר שמע שאדמו"ר הזקן מדבר מתוך גרונו.
לט. נאמר בכתוב אודות עבודת יעקב בצאן לבן והשכר שהתנה עמו על כך: 'והיה העטופים ללבן והקשורים ליעקב'. ופירוש הדבר: טבע האדם הוא שכאשר יש בידיו דבר היקר וחביב לו - רוצה הוא שיהיה זאת גם לזולתו, וכפי שמוצאים כך בחסידי אדמו"ר הזקן שמסרו את נפשם בפועל ממש להתפשטות החסידות בעולם, כיון שהיה זה כה יקר אצלם. וכן הוא בעבודת האדם, שלנפש האלוקית לא די באהבה ויראה שלה, אלא רצונה שגם הנפש הבהמית תתהפך לאלוקות. וזו היתה העבודה הרוחנית של יעקב בצאן לבן, להעביר ולקשר את צאן לבן אל צאנו. ועל זה טען אח"כ לבן: 'למה גנבת את אלוהי'.
מ. אמרו חכמינו זכרונם לברכה: 'על שלושה דברים העולם עומד, על התורה על העבודה ועל גמילות חסדים'. ופירוש הדבר, שעל ידי שלושה דברים אלו נמשך ענין הביטול בעולם, כדיוק הלשון 'העולם עומד', שעמידה מורה על ביטול.
תגובות
הוסף רשומת תגובה
*רק תגובות מתאימות יתפרסמו לפי החלטת הנהלת האתר