יש 'גיהנום' עבור חסידים? • הרב לויטין במשא מרומם

אתר 'לחלוחית גאולתית' מפרסם התוועדות חסידית מרוממת עם הרה"ח הרב משה שלמה הלוי שיחי' לויטין - משפיע ישיבת 'תומכי תמימים ליובאוויטש' לוד • מה הרבי מזכיר תמיד ב'ברכת הבנים' בערב יום כיפור? מה גורם ליראת שמיים? מה קורה לאדם שחושב שטויות? מה כתב הרבי הרש"ב על אלו לומדים תורה בלי תפילה? ומה ההסבר שהניח את דעת הליטאים בצורך לצפות באמת לביאת המשיח? • לקריאה

•••

ידוע שהרבי הרש"ב ייסד את ישיבת 'תומכי תמימים'. אך מה המטרה שהוא ייסד את הישיבה? בפשטות היו ישיבות רבות שלומדים תורה בשקידה והתמדה? עונה על כך הרבי הרש"ב (בקונטרס 'עץ החיים'), שהוא בדק את כל הישיבות והוא ראה שאמנם הם לומדים תורה, אבל אין להם יראת שמיים. עד כדי כך אלו הם פני הדברים, שהרבי הרש"ב כותב שהם והתורה שלהם נמצא ב'אתר דמותא' [=במקום המוות], מכיוון שלא מורגש בתורה שלהם שזה תורת השם, ובמילא אין להם יראת שמים כלל.

ולכן החליט הקים הרבי הרש"ב להקים ישיבה שתגדל בחורים יראי שמיים. מה הפירוש 'יראת שמיים'? אכפתיות. שאכפת ליהודי מתורה ומצוות. שכאשר מצווה נקרית לידו, יש לו שמחה בלב. כאשר הוא פספס מצווה, זה גורם לו צער בלב. ואם הוא עובר עבירה, הוא 'אוכל' את הלב. כדאי שכל אחד יחשוב באיזה מצב הוא נמצא.. אז מה חידש הרבי הרש"ב כאשר הוא יסד ישיבה? מה השינוי שיגרום לחזק את היראת שמיים? שבישיבה ילמדו את תורת החסידות.

אבל גם זה עדיין לא מספק את הרבי הרש"ב, והוא מוציא את שלושת הקונטרסים ('התפילה', 'העבודה' ו'עץ החיים').  והרבי הריי"צ מסביר את הסיבה להוצאת הקונטרסים, מאחר שלימוד חסידות לבדו בלי 'עבודת התפילה' אין לו כל ערך. כדי להפנים את לימוד החסידות, שהחסידות תגרום לנו להיות יראי שמיים, חייבים להתפלל באריכות. אפשר גם לראות שהרבי תמיד מזכיר את העניין של 'עבודת התפילה', בברכת התמימים ('דעם רבי'נס קינדער') בערב יום הכיפורים.

ולמה זה ככה? מה מיוחד שדווקא בתפילה יותר מלימוד התורה והחסידות? אז הרבי כותב (בספר 'היום יום' כ"ו תמוז) שכשלומדים תורה זה כמו עבד שמקיים את פקודת אדונו. הוא לומד את מה שצריך ללמוד. אך כאשר מתפללים זה כמו בן אצל אביו. כשהבן לא טוב לו, אז הוא רץ לאבא. זאת אומרת שהתפילה זה המפגש הכי קרוב לקדוש ברוך הוא. כשאדם לא טוב לו, הוא לא יפתח דף גמרא ללמוד. הוא יתפלל יותר בכוונה. ישפוך את נפשו בתפילתו. הוא יתמקד בעניין של תפילה, כי הוא מרגיש ויודע שדווקא כך הקדוש ברוך הוא יעזור לו, ושזו הפגישה הכי קרובה איתו.

אך כמובן שההרגשה הזאת צריכה להיות לא רק מתי שהאדם שרוי במצוקה. אוי ואבוי אם זה כך.. כשאדם במצוקה, אז אין לו ברירה ובמילא הכתובת היחידה שלו זה זמן התפילה, שאז הוא יכול לבקש את צרכיו מהבורא. אדם צריך להרגיש את התחושה הזאת, גם כשטוב לו. כאשר לא חסר לו שום דבר. ואז להודות ולשבח את הקדוש ברוך הוא, ולהרגיש שהתפילה מעוררת את רגשי ליבו, שיהיה לו יראת השם ואהבת השם.

זו באמת 'בהמה'?

מטרתה של התפילה מתחלקת לשתיים. דבר ראשון, כדי לעורר רגשות של יראה ואהבה להשם, באמצעות לימוד החסידות והתבוננות בחסידות לפני התפילה. דבר שני, כדי לברר את נפש הבהמית של האדם. שגם נפש הבהמית תבין שאלוקות זה טוב. שהנפש הבהמית לא רק שלא תפריע, אלא תעזור לאלוקית. כמו שאומרים בתפילה כל יום, 'רוממות א-ל בגרונם וחרב פיפיות בידם', שהפירוש בזה הוא שעל ידי שהאדם מרומם את הקדוש ברוך הוא בגרונו בחיות ובהתלהבות, אז 'חרב פיפיות בידם', אז הוא חותך וכורת את המפריעים לו בעבודת השם. עניין התפילה הוא לא רק לפעול יראת השם ואהבת השם, אלא גם שנפש הבהמית תשנה.

שעת התפילה גורמת לאדם שגם נפש הבהמית שלו מקבלת תזוזה באותו רגע. כשאדם מתעורר בהתפעלות וברגש אז גם נפש הבהמית לא מפריעה לו לעבוד את קונו. ההוכחה הפשוטה ביותר לזה: אם כאשר יהודי מתעורר בהתרגשות וחיות בתפילה, יבוא איזה ליצן וינסה להצחיק אותו, הוא יצחק אז? הליצן יישאר עם לשון בחוץ.. אבל יש לו גם נפש הבהמית! אז איך זה קורה? כי גם הנפש הבהמית נמצאת בהתעוררות בזמן התפילה.  

זה מה שקורה בזמן 'פסוקי דזימרה' כשמתפללים בחיות והתרגשות, שגם הנפש הבהמית מתחילה להבין שאלוקות זה טוב, אבל זה רק בחיצוניות (וזה נקרא 'חקיקה מבחוץ' בלשון החסידות). כי בזמן התפילה היא מתעוררת, אבל אחרי התפילה היא תתעורר שוב וכמו 'תשכח' מההתעוררות שהייתה לה בתפילה. ולכן חז"ל תיקנו כהמשך ל'פסוקי דזימרה' את 'ברכות קריאת שמע' שאז גם נפש הבהמית מתחילה להרגיש שאלוקות זה טוב. וזו כבר לא רק התרגשות חיצונית, אלא חיבור פנימי וכניעה מוחלטת לנפש האלוקית (שזה נקרא 'חקיקה מבפנים').

ולמה היא נכנעת? היות שמסבירים לה ב'ברכות קריאת שמע' שבאמת היא לא נפש 'בהמית'.. אנחנו אומרים אז את הקטע של 'והאופנים וחיות הקודש'. מי הם 'חיות הקודש'? זה השורש של הנפש הבהמית שבמרכבה העליונה, שכאשר היא יורדת למטה, אז היא נהיית נפש ה'בהמית'. אבל מה היא באמת, במקורה? לא בהמית! אז התפילה צריכה להביא את האדם שיכיר את האמת. שגם נפש הבהמית שלו, היא לא באמת 'בהמית'. ואז במילא כשיתבונן אחר כך ב'שמע ישראל', אז הוא יוכל להגיע ל'ואהבת את השם אלוקיך - בשני יצריך'. זאת אומרת שהתפילה תפעל גם בירור בנפש הבהמית.

כדי להיות ירא שמיים, אז צריך להתפלל קצת..

איך זה מתחיל 'להתפלל'? ב'קונטרס התפילה' (פרק י"א) כתוב חמישה דברים שהאדם צריך להתכונן לתפילה (א] להסיר את הטרדות מענייני העולם. ב] להתבונן בחסידות. ג] לפעול ביטול ושפלות בעצמו. ד] לעורר רחמים על נפשו. ה] שיתבונן שעומד לפני מלך מלכי המלכים).  כל אחד צריך למצוא אצל עצמו, איך כל הכנה שייכת אליו בצורה אישית, וכל אחד ואחד מאיתנו מסוגל לממש את ההדרכות שם.

אמנם יש בהתבוננות דרגות רבות, אבל לחשוב חסידות לפני התפילה (שזה הדבר השני שהרבי הרש"ב מונה בהכנות), כל אחד שייך וכולם שווים בזה. כל אחד יכול לחשוב איזה פרק 'תניא' או מאמר חסידות לפני התפילה.  נחוץ שיהיה לכל חסיד בראש פרק 'תניא' או מאמר בעל פה, כדי שהוא יוכל לחשוב על זה ולהעביר אותו במחשבתו, ואחר כך שיתפלל במתינות עם פירוש המילות. כל מי שיעשה זאת בקביעות, ברור שזה יביא את האדם לידי שינוי.

וזהו עניינה של התפילה, לחבר את האדם עם הקדוש ברוך הוא, כמו בן אצל האבא. לא רק בעת צרה, לא גם כשטוב לי. להרגיש את הכרת הטוב לקדוש ברוך הוא, שאני מחוייב לו. דוגמא פשוטה לכך נותן הרבי הריי"צ: כאשר אדם יתבונן בברכה של 'המחזיר נשמות לפגרים מתים', ויחשוב על התוכן שהקדוש ברוך הוא עשה לו חסד כזה גדול, שהוא החזיר לו את נשמתו. זהו חסד עצום!

אתם מבינים מה המשמעות של הדבר? זה כמו אדם שמציל אדם אחד מטביעה ומיתה. אותו אחד שניצל, מרגיש מחוייבות אדירה למציל המיוחד. כך גם כשאדם ישן זה 'אחד משישים ממיתה', הוא כמו פגר ונבלה, והחזרת הנשמה זה בדוגמת 'תחיית המתים'. וכשאדם יתבונן בחסדו העצום של בורא העולם אליו, הוא ירגיש מחוייבות כמו בן לאביו, הוא ירגיש אהבת השם או יראת השם.

אם האדם מרגיש שהוא לא שייך עדיין לריכוז המחשבה והתבוננות, אז לכל הפחות שיעביר במחשבתו בעל פה איזה מאמר חסידות שהוא מחובר אליו או את תחילת פרק מ"א ב'תניא', ואז יתחיל להתפלל. זה דבר יסודי ומוכרח. לכן אפילו אם יתבונן קצת לפני התפילה, כל אחד בדרגתו ולפי ערכו, או אז התפילה פועלת בו שהוא מעורר את רגשי ליבו, וזה פועל גם אחרי התפילה.

אחרי התפילה ההנהגה שלו היא שונה, לא כמו שהייתה לפני התפילה. הוא ניגש ללימוד התורה לא בכדי לגשת לדעת את החומר היטב במבחן.. אלא הוא לומד את התורה,  כי יש מצווה ללמוד. הוא מרגיש שהתורה והלימוד זה מה שמקשר אותו לקדוש ברוך הוא, כמו שמובא ב'תניא' שכאשר לומדים תורה זהו 'יחוד מופלא שאין יחוד כמוהו' עם הבורא. מה מביא את המחשבה וההרגשה הזאת? 'עבודת התפילה' שקדמה ללימוד.

מה שמזכך גם את הגוף..

המשפיע ר' שלמה חיים ע"ה קסלמן היה מקפיד מאוד, על כך שלפני התפילה לא ידברו דברים בטלים. לא ייתכן שאדם שרק עכשיו דיבר על הא ועל דא, יפנה למלך מלכי המלכים ויאמר לו 'הודו להשם'.. זה גם לא מתאים והוא גם לא מונח באמת במה שאומר.. הוא עמד בתוקף גדול על עניין זה. וכך כמובן גם הוא נהג. זה דבר ראשון. אחרי זה הוא הדריך אותנו, כאשר היינו בחורים קטנים וצעירים, לחשוב פרק 'תניא' בעל פה לפני התפילה. ובשבת הוא דרש יותר מזה, גם לחשוב איך הפרק 'תניא' נוגע לאדם בצורה אישית. במה זה אמור לשנות אותך. והוא הדריך שהתפילה צריכה לקחת אריכות זמן יותר, במיוחד בשבת.

פעם ב'יחידות' אצל הרבי, הרבי דיבר איתנו על כך שיש לחשוב ולהתבונן בחסידות, והרבי אמר שעל יד כך מזככים את הראש. ומאחר ש'גוף בתר רישא אזיל' [=הגוף הולך אחרי הראש], במילא על יד כך גם הגוף הגשמי מזדכך. על ידי הראש אפשר לזכך את כל הגוף הגשמי, שמלא במשיכות ותאוות גופניות וחומריות. אנחנו אנשים גשמיים, העולם הזה הוא חומרי ביותר. האדם צריך לעבוד על עצמו על טהרת המחשבה ועל שמירת העיניים שלו, כדי להידבק באלוקות. עליו להיות פרוש מתאוות העולם הזה, כדי להגיע לאהבת השם.

איך זה אפשרי שאדם גשמי יתגבר על כל הדחפים הטבעיים של גופו הגשמי? על כך אמר לנו הרבי, שזה אפשרי על ידי כך שמזככים את המוח, שמתבוננים בחסידות. אז הקליפות כבר לא שולטים גם על הגוף, כי 'מעט אור דוחה הרבה מן החושך', כי הראש משפיע על כל הגוף, וגם הגוף מזדכך! אבל אם הראש שקוע בדברים אחרים ולא מתבוננים בחסידות, התוצאה ברורה מלכתחילה..

דוגמא פשוטה לדבר. בית שהוא מוזנח, חורבה, למה הם נהפכים עם הזמן? למזבלה. בבית שהוא מוזנח ולא מרוהט, האדם מרשה לעצמו לזרוק בתוכו זבל ואשפה. אבל לבית מרוהט ומטופח, אדם לא מניח לעצמו להשליך אשפה. בנמשל, ה'בית' זה המוח שבראש, אם ה'בית' לא מרוהט, אם לא חושבים חסידות, הראש נהפך למזבלה של מחשבות לא טובות. שאף אחד לא יגיד שהוא לא חושב. אנחנו אנשים גשמיים, שחושבים תמיד בצורה אוטומטית. אם לא חושבים חסידות ומתבוננים בחסידות בתפילה, אז המוח נהפך למזבלה של תאוות ותענוגי העולם. אך כשמנקים את המוח וחושבים חסידות בתפילה, אז הקליפות כבר לא שולטות.

אחרי שמתעסקים ב'עבודת התפילה', האדם מתרגל לעבוד על עצמו. התפילה גורמת ומחנכת את האדם לעשות 'אתכפיא'. לא לעשות את כל מה שמתחשק לו.. וגם להעביר על המידות שלו קצת. זה הכל. לא לתת ליצר הרע לנצח, אלא להיפך, לנצח אותו ולהשתמש בכוחות שלו. זו כל המטרה של ירידת הנשמה שלנו לעולם הזה, לתקן את המידות. כמו שכתוב 'ימי שנותינו בהם שבעים שנה', שההסבר למספר 'שבעים שנה' בפנימיות הוא, לתקן את שבע המידות שכלולים מעשר (70). במילא ברור בצורה הכי פשוטה, ש'עבודת התפילה', זהו דבר ששייך לכל אחד ואחד, מכל המינים! זה פשוט לא שייך להיות יהודי, שעובד על עצמו ומונח בעניינים אלוקיים בלי תפילה באריכות.

מהו ה'גיהנום' של חסידים?

פעם הייתי ב'שביעי של פסח' במקום מסויים. שליח הרבי שהתגורר במקום, ארגן 'סעודת משיח' לשאר היהודים ששהו שם, וכמובן שבעיצומה של ה'סעודת משיח' הוא עורר על חשיבות האמונה והביטחון בביאת המשיח, והסביר שאנחנו צריכים לרצות ולצפות לגאולה, לא רק בשביל שיגדלו אז ממתקים על העצים, אלא מאחר שכאשר משיח יבוא יתחולל הגילוי הנעלה ביותר של הקדוש ברוך הוא. אז יהיה 'ונגלה כבוד השם וראו כל בשר כי פי השם דיבר', ולאור עובדה זו יתרחש בימות המשיח גילוי אלוקות אדיר ובלתי נתפס. בגלל זה צריך לחכות בכל רגע למשיח. כך חתם ה'שליח' את דבריו החדים.

בין שלל היהודים מכל הגוונים שהשתתפו ב'סעודת משיח', נכחו גם קבוצת ליטאים ששמעו זאת, והרעיון הזה מאוד גרם להם להרמת גבה ותמיהה. הם פנו ל'שליח' ושאלו אותו בפליאה רבה: אבל איך אפשר לרצות משיח בגלל שיהיה גילוי אלוקות? זה לא מושך אותנו.. הם פשוט לא הבינו כיצד ייתכן לרצות אלוקות..

מילא לצפות לעושר ושפע גשמי עצום, זה אפשרי. אך לייחל ולקוות לגאולה רק בכדי שאז יהיה גילוי אלוקות, זה היה אצלם מופרך לחלוטין. אצלנו המשיח זה 'משיח' אחר לגמרי! זה לא משיח שאנחנו רוצים כי מתחשק לנו.. אצלם כוונת המושג 'משיח' זה גשמיות בהרחבה. ה'משיח' שלנו הוא שונה בתכלית, מן הקצה אל הקצה. זה גילוי אלוקות. זה עולם אחר לגמרי. לא לחינם חסידים אמרו שה'גיהנום' של חסידים זהו ה'גן עדן' של המתנגדים.. המושגים שלנו הם אחרים לחלוטין..!!

הקשר הכי גדול ל'משיח'

ה'שליח' הפנה אותם אלי, והם שאלו אותי 'איך אפשרי להרגיש באמת רצון וציפייה לגילוי אלוקות שיהיה בגאולה'. אז אמרתי להם שהדרך היחידה להגיע לכך, זה על ידי 'עבודת התפילה'. למה מתכוונים כשתובעים את 'עבודת התפילה'? להתנדנד בתפילה וזה הכל?.. תפילה זה הזמן לעורר את קשרי הלב שיהיה לאדם אהבת השם, ובשביל זה צריך לפני התפילה להתבונן בחסידות, כמו שכתוב גם בנגלה דתורה ב'שולחן ערוך' שיש להתבונן ב'גדלות הא-ל ובשפלות האדם'. אחרי תקופה שמתפללים באריכות, כששופכים את הנפש לפני השם ומעוררים את האהבה להשם בתפילה, אז מתחילים לחיות משיח, רוצים אלוקות! אז הוא לא רוצה רק את הלחמניות על העצים.. אמרו לי הליטאים: באמת שלא חשבתנו על זה אף פעם..

הקשר שישנו בין הצורך לחיות עם ענייני 'גאולה ומשיח' ל'עבודת התפילה', זהו הקשר הכי גדול שיש. הדבר שיכול להביא את האדם להרגיש ו'לחיות עם משיח', זה רק על ידי התפילה. דווקא 'עבודת התפילה' מביאה את האדם שירצה את משיח באמת! שירצה את הגילוי אלוקות. שיבין שאלוקות זה העיקר. זוהי תפילה. מהעובדה שהוא ילמד 'שור שנגח את הפרה', הוא לא יגיע למקום שהוא ירצה אלוקות באמת. רק על ידי שמתפללים באריכות. ולכן זה ממש חשוב ונחוץ לכל אחד באשר הוא, לעסוק ב'עבודת התפילה' ולהשקיע בזה כוחות נפש וזמן ככל הניתן.