לשמוח בעבודת המרירות בחודש אלול? הרבי מבהיר כיצד
'מזה גופא שמרגיש שנמצא בהסתר, ומתמרמר בנפשו על ההסתר, נעשה אצלו רגש של שמחה': לרגל חודש אלול, עיקר העבודה היא חשבון הנפש על עבודת האדם, שקשורה עם רגש של מרירות גדולה, מערכת אתר 'לחלוחית גאולתית' מגישה שיחה נפלאה של הרבי מלך המשיח מח"י אלול תשי"ב, בה מבאר הרבי את הדרך הברורה שחסידות מחנכת להתעסק בעבודת המרירות בחודש אלול • כיצד מתיישבת עבודת המרירות בחודש אלול עם החיות והשמחה? כיצד תורת החסידות גילתה שגם במרירות עצמה יש לשמוח?ומדוע עבודת המרירות כל כך נחוצה לעבודת השם? • לקריאה
•••
א. כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר אומר (באחת משיחותיו) בשם זקני החסידים: 'ח"י אלול הוא היום שהביא ומביא חיות באלול'. וצריך להבין: בחודש אלול ישנם עניינים שונים ועבודות שונות: עניינים של שמחה, וגם עניינים של היפך השמחה - כמו עניין 'חשבון הנפש' שבחודש אלול, [כידוע שחודש אלול הוא חודש החשבון על כל השנה כולה, ובפרט מח"י אלול, כמו שאמר כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר שהחשבון הפרטי על כל י"ב חדשי השנה הוא בי"ב הימים מח"י אלול עד ראש השנה, יום לחודש יום לחודש],
ש'חשבון הנפש' קשור עם תנועה של היפך השמחה - ובשתים: א] מצד כללות עניין החשבון, שצריך להיות מתוך שימת לב, ללא התפעלות (שזהו עניין השמחה). ב] מצד פרטי החשבון, שכאשר עושה חשבון נפש מכל מחשבותיו דיבוריו ומעשיו במשך כל השנה, הרי, ביודעו ש'הקדוש ברוך הוא מדקדק (אפילו) עם סביביו (עם צדיקים) כחוט השערה', וגם 'במלאכיו ישים תהילה', ואפילו 'שמים (כללות סדר ההשתלשלות) לא זכו בעיניו', ומכל שכן הוא, שהיו אצלו מחשבות דיבורים ומעשים שלא כדבעי [ולדוגמא: אבק לשון הרע, שעל זה איתא בגמרא ש'הכל באבק לשון הרע'] שעל ידם נתרחק מהקדוש ברוך הוא - בוודאי מגיע לידי רגש של מרירות גדולה.
ומלשון כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר הנ"ל ('ח"י אלול הוא היום שהביא ומביא חיות באלול'), משמע, שח"י אלול מביא חיות בכל עניני חודש אלול, כלומר, לא רק בענייני השמחה שבחודש אלול, אלא גם בענייני המרירות שבחודש זה. ולכאורה אינו מובן: מהו הפירוש של חיות במרירות?
ב. וחידוש גדול יותר אומר כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר (בשיחה הנ"ל) - 'ח"י אלול הוא יום המיועד לשמחה ולברכה': ובהקדם דיוק הלשון 'שמחה' ואחר כך 'ברכה' - שה'שמחה' מהוה הקדמה ל'ברכה'. ועל פי הידוע ש'ברכה' היא מלשון המשכה, נמצא, שהשמחה היא ההקדמה לכל העניינים כולם ('ברכה'), שהתחלת כל העניינים כולם היא על ידי שמחה.
ונמצא, שלא זו בלבד שכל עניני חודש אלול (גם עניני המרירות שבו) צריכים להיות בחיות ושמחה (שזהו תוכן הפתגם שח"י אלול מביא חיות באלול), אלא עוד זאת, שהשמחה היא ההקדמה לכל עניני חודש אלול, וללא הקדמת השמחה לא יכול להיות שום עניין. ולכאורה אינו מובן - מהו ההכרח בהקדמת השמחה לכל העניינים כולם, ובפרט לענייני המרירות שבחודש אלול?
ג. ויש לומר הביאור בזה: רגש המרירות בחשבון הנפש צריך להיות מצד זה שמחשבותיו דיבוריו ומעשיו - בין לטוב בין כו' - נוגעים בעצמותו ומהותו יתברך. דהנה, כאשר סיבת המרירות היא מצד זה שכתוצאה ממחשבותיו דיבוריו ומעשיו הלא טובים חסר לו בבני חיי ומזוני - אזי תפיסת המקום של המרירות אינה אלא באותה מידה שמציאותו תופסת מקום.
ואפילו אם סיבת המרירות היא מצד זה שכתוצאה ממחשבותיו דיבוריו ומעשיו הלא טובים לא בירר חלקו בעולם - גם אז תפיסת המקום של המרירות אינה אלא באותה מדה שכללות העניין של עולם הזה תופס מקום. ולכן, סיבת המרירות צריכה להיות מצד זה שענייניו של האדם נוגעים (כביכול) בעצמותו ומהותו יתברך - שאז המרירות היא בתוקף גדול ובאמיתיות.
והעניין בזה - שצריך להתבונן תחלה ש'עבודה צורך גבוה היא', היינו, שעבודתו נוגעת למעלה, ועד למעלה מעלה שאין למעלה ממנו ('העכער, העכער, און נאָך העכער וואָס העכער פון דעם איז ניטאָ') - בעצמותו ומהותו יתברך, שכן, אף שכללות ההשתלשלות הוא בריחוק מן העצמות, ש'שמים לא זכו בעיניו', ומכל שכן הוא, מכל מקום, כיוון שנשמות ישראל הם 'בנים למקום', 'בנים אתם להוי' אלקיכם', לכן, עבודתם של ישראל – עבודת הבן – נוגעת בעצמותו יתברך; וכאשר יבין וירגיש באיזה 'מקום' ו'דרגא' נוגעת עבודתו – אזי תהיה מרירותו על העדר עבודתו מרירות אמיתית ותקיפה.
ד. וכדי שיהיה הרגש שעבודתו של האדם נוגעת למעלה - דרושה הקדמת השמחה דווקא: ללא שמחה - הרי ביודעו מעמדו ומצבו וערך פחיתותו ('זיין נידעריקייט') בכלל, ובפרט מצד המחשבות, דיבורים ומעשים שלו הלא טובים, שבגלל זה הרי הוא בריחוק מן העצמות לגמרי (במכל שכן וקל וחומר מזה ש'שמים לא זכו בעיניו', כנ"ל) - אינו יכול בשום אופן לפעול בעצמו את ההרגש שעבודתו נוגעת בעצמותו יתברך.
והעצה לזה - עניין השמחה, מכיוון ש'שמחה פורצת גדר', הרי, מבלי הבט על ריחוקו מן העצמות, פורצת השמחה ומגביהה את האדם ומעמידה אותו במעמדו ומצבו האמיתי (מעמדם ומצבם של כל בני ישראל) - 'בנים למקום', ועד כפי שהוא בשרשו בעצמותו יתברך, ובמילא, נרגש אצלו עד כמה עבודתו נוגעת למעלה.
ה. ומזה מובן שעניין השמחה הוא ההקדמה לכל עניני העבודה - שהרי כל עניני העבודה צריכים להיות מתוך ידיעה והרגש שעניין העבודה נוגע למעלה. וכמודגש בסדר העבודה בכל יום ויום - 'שתיקנו ליתן שבח והודיה לשמו יתברך בכל בוקר ולומר אשרינו מה טוב חלקנו וכו' ומה יפה ירושתנו, כלומר, כמו שהאדם שש ושמח בירושה שנפלה לו הון עתק שלא עמל בו, כן ויותר מכן לאין קץ יש לנו לשמוח על ירושתנו שהנחילונו אבותינו כו''.
ובזה מודגשת גם השייכות לכל אחד ואחד מישראל - כי, כשם שעניין הירושה אינו תלוי כלל ביגיעתו, וגם לא בשכלו של היורש (אם הוא חכם או הפכו), אלא בכל אופן הרי הוא יורש, כך גם בירושה ד'מה יפה ירושתנו' אין הבדל בין הגדול שבגדולים לפחות שבפחותים, וגם הפחות שבפחותים והקל שבקלים שמח מהירושה ד'מה יפה ירושתנו'..
וזהו גם הביאור בדברי כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר שח"י אלול מביא חיות בכל עניני אלול, גם בענייני המרירות שבאלול - כי מרירות אמיתית ותקיפה מתעוררת כתוצאה מהרגש האדם עד כמה נוגעת עבודתו למעלה, ורגש זה בא על ידי חיות ושמחה דווקא.. ועוד עניין מודגש ומבואר בתורת החסידות - כיצד תהיה המרירות מתוך שמחה:
ובהקדמה - שעד עתה נתבאר רק ההכרח לכך שגם המרירות תהיה מתוך שמחה (כיוון שגם היא מצווה), וגם טעם וסיבת השמחה (קיום רצון וציווי הקדוש ברוך הוא), אבל עדיין לא נתבאר איך תהיה המרירות מתוך שמחה: מכיוון שתנועת המרירות ותנועת השמחה הן שתי תנועות הפכיות - כיצד יתכן ששתי תנועות אלו תהיינה אצל האדם בבת אחת?!
והעצה לזה - כדאיתא בזוהר 'בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא': מצד הרגש הריחוק מאלקות [שזהו מצד נפשו הבהמית] הרי הוא במרירות, ומצד זה שהוא מקיים מצווה (רצון הקדוש ברוך הוא) [שזהו מצד נפשו האלוקית] הרי הוא בשמחה. והריחוק שמצד נפש הבהמית אינו מבלבל לשמחה שמצד נפש האלקית, כמבואר בתניא ש'תיקר נפשו בעיניו לשמוח בשמחתה יותר מהגוף הנבזה, שלא לערבב ולבלבל שמחת הנפש בעצבון הגוף'.
ועוד עניין בזה - שהרי ביאור הנ"ל אינו מספיק עדיין, כי אף שהמרירות והשמחה באים ממקומות שונים (המרירות מצד נפש הבהמית, והשמחה מצד נפש האלוקית), מכל מקום, נמצאים הם במקום אחד, בלב הגשמי, ואיך יתכן ששתי תנועות הפכיות תהיינה בבת אחת במקום אחד - על יסוד דברי הספרי בנוגע לאהבה ויראה (שגם הם ב' תנועות הפכיות): 'אין אהבה במקום יראה ויראה במקום אהבה אלא במדת הקדוש ברוך הוא בלבד'. ועל דרך זה בנוגע למרירות ושמחה - שבעבודת השם יכולים להיות שניהם ביחד.
י. ועוד עניין בשמחה שבמרירות שגם הוא מודגש בתורת החסידות: נוסף על האמור לעיל שסיבת השמחה שבעבודת המרירות היא מצד קיום רצונו יתברך, שזהו מצד הנקודה הכללית שבעבודת המרירות כבכל המצוות, יש טעם נוסף מצד תכונתה הפרטית של עבודת המרירות גופא - שעצם עובדת היותו במרירות בגלל מעמדו ומצבו הבלתי רצוי, גורמת לשמחה.
ובהקדם הביאור בדיוק לשון הכתוב 'ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא', 'הסתר אסתיר' ב' פעמים - שההסתר גופא הוא בהסתר, היינו, שלא נרגש שזהו הסתר. והחילוק שביניהם, שכאשר יודעים ומרגישים ההסתר, אזי הרגש ההסתר אינו נותן מנוח.. אין תיאבון ('מ'האָט ניט קיין אַפּעטיט').. לא יכולים לישון בשקט.. 'און קיין זאַך גייט ניט אַיין' [ושום דבר לא נחשב].. ובמילא, סוף סוף יוצאים מההסתר;
אבל כאשר ההסתר עצמו מוסתר, היינו, שלא מרגישים שמצב זה הוא הסתר - חושבים שהמצב יכול להישאר כמו שהוא, ולא חושבים כלל אודות יציאה מההסתר. וזוהי סיבת השמחה שבמרירות - שמזה גופא שמרגיש שנמצא בהסתר, ומתמרמר בנפשו על ההסתר, נעשה אצלו רגש של שמחה על כך שיצא מהסתר הכפול ('הסתר אסתיר'), ובמילא ייצא סוף סוף גם מהסתר הראשון (שעליו הוא מתמרמר).
וגם עניין זה (כמו העניין הכללי בשמחה מצד קיום רצונו יתברך) מודגש ומתגלה בתורת החסידות: תורת החסידות מגלה את החיות שבכל דבר ומאורע, כולל גם החיות שבעניין ההסתר - כתורת הבעל שם טוב על הפסוק 'ואנכי הסתר אסתיר', שגם בהסתר הכפול ('הסתר אסתיר' ב' פעמים) נמצא ה'אנכי'. וכאשר יודעים ומכירים שבכל מעמד ומצב, גם בהסתר, נמצא ה'אנכי' - אזי גם במצב בלתי-רצוי אין מקום לנפילת הרוח, וגם המרירות היא מתוך חיות ושמחה. כי 'שויתי הוי' (ומוצא ומגלה אני אותו אפילו בעניין של) לנגדי (ובמילא שויתיו) תמיד'.
ספר 'התוועדויות - תורת מנחם' כרך ו עמוד 158-164, בלתי מוגה
תגובות
הוסף רשומת תגובה
*רק תגובות מתאימות יתפרסמו לפי החלטת הנהלת האתר