מומלץ: התוועדות מרתקת של הרבי הרש"ב על יסוד חסידות חב"ד

'עם 'משכיל' אסור לבוא במגע ובמשא. ה'משכיל' הינו חומרי ומגושם. היתרון היחיד שיש ל'משכיל' - שלמשיח לא ידרש עבורו מאמץ כמו אצל אחרים, כיוון שלמרות הכל האור הוא נחלתו': מערכת אתר 'לחלוחית גאולתית' מגישה התוועדות מרתקת של הרבי הרש"ב מי"ט כסלו תרע"ה (מתוך ספר השיחות 'תורת שלום'), על יסודה של חסידות חב"ד, מהי המרירות הנדרשת בעבודת השם ומתי זמנה, כיצד יש להתייחס ל'משכיל' ומהו חסיד 'פנימי'? • לשיחה המלאה

•••

 ☚ הרבי הרש"ב בשיחה חריפה: אפשר לשתות כוס קפה בזמן לימוד החסידות? 

[ההתוועדות התקיימה באולם הגדול, וזמן כניסת כבוד קדושת אדמו"ר נ"ע [= הרבי הרש"ב] לערך שעה אחת־עשרה בלילה ושהה שם עד השעה שש בבוקר]. 

הנני חוכך בדעתי מה היתה נקודת ההתחלה של הופעת החסידות: ב'השגה' [=הבנה שכלית] או ב'עבודה'. כלומר: מהיכן החל כבוד קדושת אדמו"ר הזקן לאחר שהתגלה ומה היווה יסוד דרכו: השגת חסידות או עבודת החסידות. מצד אחד ניתן לומר שהחסידות התחילה ב'עבודה', שהרי היה זה ביכולתו של הרבי לגלות דרך של עבודה, והיו 'מקבלים' שהיו מסוגלים לקבל זאת, כך שהדבר היה אפשרי הן מצד המשפיע והן מצד המקבלים.. 

הרבי היה, אכן, מאור - מקור אור המאיר. היתה לפניו, איפוא, אפשרות להתחלה בדרך של 'עבודה'. אין הכוונה שהרבי הורה: 'עשה כך' או 'עשה באופן שונה', אלא שהוא גילה את האור שב'עבודה'. כך משמע, אכן, בכתבים ישנים, שכן מדובר ביראת־שמים, לא יראת־שמים מסוג של 'מסילת ישרים' אלא ענין של עבודה ממש. 

מאידך דומני שעל הכתבים הישנים - טרם התחיל הרבי האמצעי לכתוב - אי אפשר לסמוך. הרבי האמצעי החל לכתוב אחר המאסר השני בפטרבורג.. על הכתבים שאדמו"ר האמצעי לא כתב, אי אפשר לסמוך. יתכן שהדברים נרשמו כפי שנשמעו, אך לא הובנו כראוי. הסבא [הרבי ה'צמח צדק'] השתמש בכתבים הישנים ושילבם ב'ליקוטי תורה'. בשנים מהם מדובר על 'עבודה', יש בהם כאלה שבהם מדובר על חסידות, אך אותם שעוסקים ב'עבודה' אינם אלא שנים. 

לאור האמור סבור הנני שחסידות ראשיתה ב'השגה'. רצונו של כבוד קדושת אדמו"ר הזקן היה שידעו ויבינו חסידות, שיקלטו ענין אלוקי. אמנם מטרת כל 'השגה' היא 'עבודה'. כלפי כך אמר פעם כבוד קדושת הרבי ה'צמח צדק' לאחד: כתוב 'וידעת את השם כו'', לא נאמר כאן 'והשכלת את השם' כי הכוונה היא: 'דע את אלוקי אביך ועבדהו בלבב שלם'. אכן, ההתחלה צריכה להיות ב'השגה', שכן על ידי השגת ענין אלוקי נוצר קירוב לאלוקות.. אלא שענין זה אמור במי שמהווה כלי לכך.. 

מאידך, מי שאינו כלל בבחינת 'כלי' לאלוקות והוא שרוי בתוך 'העלמות והסתרים' של 'רשע מכתיר את הצדיק', דבר שאינו מאפשר את הקירוב לאלוקות, דרושה אצלו הקדמה של 'מרירות'.. ללמוד חסידות ולהתבונן בהעמקת הדעת במצבו הרוחני, וכשם שדרך זו מעוררת אהבת השם ויראת השם - יש להפעיל דרך זו לעורר את המרירות בנפשו כהקדמה לקליטת אלוקות. המרירות הנדרשת האמורה אינה זו שלגביה נאמר (תוך התייחסות שלילית): 'להמשיך מרה שחורה על נפשו'. 

 ☚ הרבי הרש"ב מסביר: למה גם חסידים גדולים 'נופלים' בשנאת חינם? 

['מרה שחורה' זו מבוססת על הנאמר בכתבים קדומים, כנראה בשם כבוד קדושת אדמו"ר הזקן נ"ע: 'הוא רוצה שהגוף יהיה חסיד'. כלומר: מתחשק לו לאדם זה שגם הגוף עצמו, שלא באמצעות הנשמה, יהיה חסיד. מובן שאדם כזה 'ימשיך מרה שחורה על נפשו', או שהוא בעל 'מרה שחורה' בטבעו גם בלי זה, כיוון שהוא רוצה שיהיה כך וכך, ואין הדברים כרצונו. יתכן אף מצב בו הוא עצמו לא יודע מה הוא רוצה, והדבר מכניס אותו ל'מרה שחורה'. מובן שבהלך רוח מסוג זה אין כל ענין. האדם נעשה על־ידי כך כלי שבור, 'סחבה בלויה', אך 'כלי' לאלוקות - אינו נעשה מכך]. 

אלא הכוונה היא למרירות הבאה בעקבות השגה והבנה. כאשר האדם מבין ענין אלוקי, מתבונן בו, ואף נקלט בנפשו ה'טוב טעם' שבענין (שזה יתכן רק על ידי 'השגה': אחרי שאדם משיג ענין מסויים, הרי הוא מרגיש את הטוב טעם שבענין, 'אה! טוב'..), לאחר־מכן הוא מפנה את הענין כלפי עצמו, ודורש מעצמו: היכן אני ביחס לענין זה? בעקבות זאת הוא מגיע למרירות. מרירות מסוג זה, עושה את האדם 'כלי' לאלוקות, ולאחר־מכן הוא עובד את הקדוש ברוך הוא בקירוב לאלוקות, עם אותה השגה בה הוא התבונן קודם. 

הזמנים המתאימים למרירות הינם: בקריאת שמע שעל המיטה, בתיקון חצות, לפני התפילה ובתפילה עצמה בין פרק לפרק. התפילה עצמה עניינה הוא קירוב לאלוקות ולא מרירות, אך לפני התפילה, או בין פרק לפרק - כאן יש מקום למרירות. 

המרירות צריכה להיות, כאמור, כתוצאה מ'השגה', ולאחר מכן יש לעבוד את הקדוש ברוך הוא עם תוכן אותה השגה, משום שעל ידי המרירות הוא נעשה כלי לאלוקות, כך שלאחר מכן תתאפשר עבודה של קירוב ודביקות באלוקות, והוא מתעלה מדרגה לדרגה ברמת הקירוב והדביקות. עליות אלו הינן בסדר והדרגה, בהתאם לאופן בו עסק, לפני־כן, בהקדמה.

(יש טוב מסויים ב'להמשיך מרה שחורה על נפשו', עליו דובר לעיל, והוא כאשר האדם זקוק להנצל מן הרע - אלא שכאן לא מדובר ברמה נחותה כזאת. לפי סדר העבודה הרגיל, כאשר האדם אינו זקוק לעצה זו כדי להנצל מן הרע, עבודת היראה צריכה להיות דווקא ללא הרגש, בשונה מאהבה בה אין חסרון שהיא תהיה בהרגש).

המרירות האמורה, הבאה על ידי 'השגה', הכרחית כשלב ראשון ומקדים בעבודת השם. זו הסיבה לכך שיש העוסקים בעבודת השם, ומתמידים בכך, ואינם מצליחים להגיע לתוצאה הנדרשת. זאת משום שלא קיימו את השלב של ההקדמה - המרירות, הבאה על ידי 'השגה'. מטרת ה'השגה' היא - עבודת השם. 'השגה' כשלעצמה אינה דבר. 

למרות שאדם מבין, לכאורה, והוא ברמה של 'משכיל' בחסידות, הרי לאמיתו של דבר אינו מבין את מהות הדברים כי אם רק בחיצוניות. המטרה היא להגיע, על ידי ההשגה, לעבודת ה' (אלא שבכדי להגיע לעבודה, נדרשת לפני כן השגה וכו').

 ☚ 'עומד לו אדם וכלה כנר': תיאור מפעים מתפילת הרבי הרש"ב 

[הרבי הריי"צ נ"ע שאל את אביו, כבוד קדושת אדמו"ר נ"ע [הרבי הרש"ב]: האם המרירות נעשית, על־ידי ההשגה כו', בדרך ממילא? והשיב:] 

הדבר לא נעשה בדרך ממילא. נדרש, כאמור, להפנות את הענין כלפי עצמו ולערוך חשבון נפש מה קורה איתו. עם זאת, המרירות צריכה לבוא מהשגה: להבין את הענין האלוקי, להרגיש ולחוש את הטוב שבזה, ולאחר מכן להפנות זאת כלפי עצמו. אז מגיע השלב הבא בעבודה, הקירוב לאלוקות.. 

[הרבי הריי"צ נ"ע שאל: האם בזמן שהוא עוסק בהשגה, עדיין יש מקום להיות ברמה של 'משכיל' בחסידות? והשיב בחיוב]. 

בעת שהאדם לומד, הרי הוא עסוק בהבנת הלימוד, בהשגה. בשלב זה הוא אינו עוסק בעבודת השם כי הוא עסוק בהשגה (כמו שנתבאר בתניא (פרק מ"א) לגבי הכוונה לשמה לימוד התורה, שהכוונה צריכה להיות לפני הלימוד, משום שבשעת הלימוד עצמו האדם עסוק בהבנת הענין שלומד). לכן קיים השלב הבא שלאחר ההשגה, שהוא, להתבונן בענין באופן שיקשר ויביא את הענין אל האדם עצמו. כאשר הלימוד נעשה לכתחילה מתוך כוונה ומטרה שהענין ישנה אותו, הרי בודאי שבכוחה של ההחלטה לסייע בכך.

(הוכחה לכך: כאשר אדם שוכב לישון, ומחליט לקום בשעה פלונית, הוא אכן מתעורר באותה שעה, למרות שבזמן השינה אינו חושב על כך), אך העיקר הוא להתבונן בכך, ולהביא את הענין אל עצמו. אז נעשית אצלו מרירות, והמרירות היא מרירות אמיתית. הוא איננו בעל 'מרה שחורה' (בכלל, כאשר מבינים חסידות, לא מגיעים ל'מרה שחורה').

[הרבי הריי"צ נ"ע המשיך ושאל: האם הדבר תלוי בחושים? והשיב:] 

אם הנך מתכוון לומר שדווקא מי שיש לו תחושה נכונה בחסידות מסוגל להגיע למצב הנדרש - התשובה היא שלילית. הרי אנו רואים שיש צעירים שניחנו בתחושה נכונה, אך נמצאים בהגבלה חומרית ולא ניכרת בהם יציאה מחמרנות, ולא נראה שהדבר איכפת להם (אמנם במה שקשור להנהגה בפועל זה אכן איכפת להם, אך לא נראה שאיכפת להם, כללית, עצם היותם בהגבלה חומרית), ויחד עם זה הם חסידים שיש להם קשר לחסידות. הם לא אשמים בכך, האשמה בכך תלויה בהוריהם.

[הרבי הריי"צ נ"ע הבהיר שבשאלתו לא התכוון לתחושה נכונה בחסידות אלא אם הדבר תלוי בחושים שניחנו בהם. והשיב:] 

וודאי שזה תלוי בחושים. אמנם יתכן שעל ידי העבודה ישתנו החושים עצמם ויהיו נעלים יותר, אך באופן כללי הדבר תלוי בחושים. עם 'משכיל' [=מי שקשור רק להשכלה שבחסידות] - אסור לבוא במגע ובמשא. ה'משכיל' הינו חומרי ומגושם. יתכן כי תוכן ההשגה שהוא משיג הוא תוכן עדין, אך הדבר אינו יוצר בו שינוי, והוא עצמו נשאר מגושם. לאמיתו של דבר כל השגה כשלעצמה אינה עדינה. 

(עם זאת לא מדובר כאן על אדם שהוא בעל תפיסה מגושמת שהרי עליו לא ניתן לומר רק שהוא חומרי). היתרון היחיד שיש ל'משכיל' מן הסוג המדובר הוא, שלמשיח לא ידרש עבורו מאמץ כמו אצל אחרים, כיוון שלמרות הכל האור הוא נחלתו.

 ☚  פולמוס סוער: האם מותר לדבר בשפה העברית? הרבי הרש"ב במכתב נחרץ 

[הנוכחים התברכו: 'הקדוש ברוך הוא יעזור שנהיה חסידים'. והגיב:]

חסידים אינם מסתמכים על הקדוש ברוך הוא, אלא עושים בעצמם את המוטל עליהם. וודאי אין הכוונה שלא סומכים על הקדוש ברוך הוא, הרי לא יתכן דבר בלעדיו, אלא שאצל חסידים אין הדבר עומד במרכז מחשבותיהם, כי אם עושים הנדרש מהם מבלי לסמוך על הקדוש ברוך הוא. העיקר הוא 'השגה'. העוסק בהשגה נעשה על ידי כך 'פנימי', ומי שאינו עוסק בהשגה הרי הוא 'חיצוני'. יתכן שהוא ירא שמיים אך לא 'פנימי'. 

אם הוא 'בעל התפעלות' - אוכל לומר עליו שהוא 'איש הרוח', אך לא פנימי. איני יודע כיצד להגדיר אדם כזה, שהרי הוא נקלע למצב מסויים, ולאחר מכן עובר בקלות למצב אחר, ואין שום סדר בהתנהגותו. לא זו בלבד שאינני יודע כיצד להגדירו (שהרי לדידו אין חשיבות אם הזולת לא יודע את מצבו) אלא גם הוא עצמו אינו יודע מה הוא, שהרי מצבו משתנה מזמן לזמן. אדם העוסק בהשגה - נעשה על ידי כך פנימי: הוא אינו רוקד, אינו מתרגש, הוא פנימי. היכן שהוא נמצא - נמצא הוא באופן פנימי. כאן יש סדר'. 

שיחת הרבי הרש"ב, י"ט כסלו תרע"ה.