למה חיכה ה'מגיד ממעזריטש' בליל בדיקת חמץ?

אור לארבעה עשר. ליל בדיקת חמץ. מזריטש. החסידים שרויים במבוכה חרישית. אין איש יודע מה פשר האיחור. 'לא אעשה בדיקת חמץ עד שלא תמצאו את היהודי שאין לו מצות לפסח.. חפשו, חטטו בכל מקום. אל תחסכו כל מאמץ במציאת היהודי', אמר הרבי 'המגיד ממעזריטש'.. בטרם עלה עלות השחר, נכנס המגיד לבית המדרש והחל בבדיקת חמץ מתוך כוונות עמוקות, כשנהרת שמחה שפוכה על פניו הקדושות • לסיפור המלא

•••

אור לארבעה עשר. ליל בדיקת חמץ.

מזריטש.

בכל שנה בשעה זו, המגיד הקדוש ממזריטש, הצדיק רבי דוב בער, ממהר בתפילת ערבית כדי לקיים מצוות בדיקת חמץ בזריזות רבה. 'בדיקת חמץ' אינה מילתא זוטרתא! יש לבער את ה'חמץ', את הרע.. לבטלו כעפרא דארעא. זו התכלית העיקרית של בדיקת חמץ. חייבים לאסור מלחמה נגד היצר הרע ולשרוף את כלי נשקו. צריכים לבדוק בחורים ובסדקים כדי לבער מן הבית כל מחמצת וכל דבר שנחמץ, לסלקם מרשותו של אדם, בייחוד מלבו, לגרש את המחשבות הרעות משם...

אצל המגיד ממזריטש הייתה זו אחת העבודות הקדושות שניגש אליה בדחילו ורחימו ומתוך זריזות גדולה. אולם השנה קרה דבר. כל המנהגים שבהם נהג הרבי הקדוש מקדמא דנא השתנו לגמרי.

החסידים תלמידי החבריא קדישא סיימו זה כבר להתפלל שמונה עשרה של תפילת ערבית וחיכו לסיום ה'שמונה עשרה' של המגיד. אולם הרבי עומד על מקומו ליד החלון ומתפלל באריכות רבה. דבקות מיוחדת ניכרת בתפילתו, כאילו מתפלל עכשיו תפילת שמונה עשרה של יום-כיפור. עיניו עצומות, שפתיו רוחשות ופניו להבות, והוא עומד ללא זיע.

תפילתו של הצדיק נמשכה כמה שעות, רק אז סיים המגיד את התפילה ונכנס לחדרו. כשהוא שקוע במחשבותיו הקדושות התיישב על שרפרף, הרכין ראשו ונשאר יושב בתנועה של דבקות בלי להוציא הגה מפיו.

תלמידי החבריא קדישא והחסידים שהתאספו בבית המדרש כדי להיות נוכחים בעת בדיקת החמץ של הצדיק החלו להראות סימני תמיהה. כולם הסתובבו בבית המדרש בפיזור-נפש. מעיניהם נשקפה אי-הבנה רבתי. 'מה קרה? מדוע אין רואים ואין שומעים את ההכנות של הרבי לבדיקת חמץ?', שאלו זה את זה בפליאה גוברת והולכת.

שעות על שעות חולפות, וכמה מן החסידים מתחמקים מבית מדרשו של המגיד כדי לבדוק את החמץ בביתם, אולם מיד הם חוזרים כדי לעמוד על פשר האיחור של בדיקת חמץ על ידי המגיד הקדוש. הם עוקבים בלב רועד אחרי תנועות הרבי כדי לזכות לראות כיצד הוא בודק חמץ. אבל אין קול ואין קשב. המגיד אינו מתכוון כלל להתחיל במצוות בדיקת חמץ.

הסקרנות גוברת והמתח גואה. מתקרבים לקיטונו של הרבי, מציצים דרך סדק הדלת לראות מה מעשהו בשעה גדולה זו. המראה בפנים מפחיד עוד יותר. הרבי יושב ליד השולחן, ראשו שעון על יד ימינו, ושמאלו תלויה ברפיון בצד הגוף חסר-תנועה ואין שומעים כל רחש. חוזרים לבית המדרש בלב קשה. החסידים שרויים במבוכה חרישית. אין איש יודע מה פשר האיחור.

בכל שנה נהג הרבי להתחיל בהכנות למצווה זו תכף אחרי הקדיש של 'עלינו', והיום? מדוע חל שינוי כזה? 'מי יודע?' - מנסים מקורבי הרבי לחוות דעתם - 'אולי מרחף חס וחלילה גזר-דין מר על ראשי היהודים והרבי טרוד בהשתדלות בעולמות העליונים כדי לבטל את הגזרה הרעה?!'..

ואולי?.. אל תפתח פה לשטן - אולי משהו אינו כשורה? ההסתודדות בין החסידים הולכת וגוברת ובחלל ה'קלויז' נקלטות כל מיני השערות. אולם מה לעשות בכל זאת? באין ברֵירה מחכים.. שעה רודפת שעה, והמחשבות מנקרות במוחות החסידים: מה אירע? מה פשר הדבר? מטכסים עצה ומחליטים: להיכנס לחדרו של הרבי, להעיז ולשאול לסיבת העיכוב.

שניים מחשובי התלמידים נכנסים. 'רבי, מה קרה?' - הם שואלים ברתת - 'כבר חצות הלילה והרבי עדיין לא בדק את החמץ'. 'יקיריי' – משיב הרבי - 'מן השמים מעכבים.. רע מאוד'.. השניים עומדים מסומרים במקומם. אין בכוחם להוציא מילה מן הפה. הרבי מרכין שוב את ראשו בעגמומיות, והחסידים מתחמקים מן החדר בלאט.

מאוחר בלילה, אחרי השעה שתיים, נשמע רעש בבית המדרש. הרבי קורא! אומר אחד לחברו. כולם נכנסים לחדר הרבי בריצה. 'רע מאוד' אומר הרבי - 'להווי ידוע לכם, שאינני יכול לבדוק את החמץ טרם תמצאו את היהודי שעדיין אין בביתו מצות לפסח'.. החסידים קופאים על עמדם.

הייתכן? כיצד התעלמו מעני שידו אינה מגעת לקנות מצות לפסח? האם גבאי העיר לא דאגו לספק את צורכי הפסח לכל עניי המקום מקופת מעות חטים? שכחה כזאת.. החסידים מתארגנים מיד ויוצאים לרחובות העיר זוגות-זוגות כדי לחפש את היהודי שעדיין חסר בביתו לחם-עוני. עוברים בכל בית ובית; עולים לעליות-גג; יורדים למרתפים; טורחים ועומלים בתקווה למצוא אי-שם עני שאין לו מצות לפסח..

אבל כל החיפושים הם לשווא. החסידים חוזרים אל המגיד ומספרים לו: חיפשנו בכל קצוות העיר ולא מצאנו אף לא יהודי אחד שבביתו לא היו מצות לפסח. הרבי נשאר יושב על מקומו בלי להשמיע מילה. שוב גוברת הציפייה.

עובר עוד זמן מה וכמה ממקורבי הרבי מרהיבים עוז ונכנסים אליו עוד פעם. שואלים: מה יהיה הסוף? מה יהיה עם בדיקת חמץ?.. 'לא אעשה בדיקת חמץ עד שלא תמצאו את היהודי שאין לו מצות לפסח.. חפשו, חטטו בכל מקום. אל תחסכו כל מאמץ במציאת היהודי'.

'רבי!' משיבים המקורבים, 'עשינו כל מה שאמר לנו. עברנו בכל בתי העיר, לא פסחנו על שום דירה'. 'אחיי!' עונה הרבי, 'אם כך, פשטו על עיבורי העיר ופרבריה, הרחק הרחק עד כמה שאפשר'. שוב מתחילה התרוצצות בין החסידים. עוברים למבואות העיר; מעוררים אנשים מהשינה, חוקרים ודורשים שמא יזדמן להם יהודי מחוסר מצה לפסח. אבל כל החיפושים לשווא. אפסה התקווה לחזור לרבי עם בשורה.

והנה ברגע אחד האיר המזל. שניים מן החסידים הרחיקו עד הכפר הסמוך ונכנסו לבית מט ליפול, שם גר היהודי היחידי בכפר. הלה קיבל את האורחים בשמחה והושיט להם 'שלום עליכם' רחב. האורחים ניסו לדובב את היהודי ולברר אם הצטייד כבר במצות לפסח. בשמוע היהודי את השאלה, תקפה אותו קדרות וסיפר להם את קורותיו האחרונים:

הוא חייט במקצועו, שהתפרנס כל השנים מיגיע כפיו. מהכסף שחסך מעבודתו נהג לחלק לנזקקים. בכל ערב פסח היה בא למגיד ממזריטש ומוסר לו את נתינתו ההגונה ל'מעות חיטים'. אבל הוא לא הסתפק בכך אלא בעצמו חילק נדבות לעניים מכובדים. אולם השנה חלה והיה רתוק למיטתו חודשיים ארוכים. כל כספו שחסך, אזל. והנה, כבר ערב פסח ובביתו אין דבר לחג החירות. הוא פשוט מתבייש לבוא העירה.

האורחים זוהרים משמחה, מוכנים ממש לצאת במחול - - -

בעל הבית עומד ותוהה: לשמחה מה זו עושה? האם עד כדי כך חדלה האחווה היהודית, שאין מרגישים כבר בצער יהודי שנהפך עליו הגלגל? ואולם תימהונו גבר עוד כאשר אלו לא הרפו ממנו והאיצו בו לגשת אתם מיד לצדיק ממזריטש.

בבואם למגיד עם החייט שהתרושש, קיבל אותם הצדיק בחדווה עילאית. פניו הטהורות בערו כלפיד אש. באין אומר ודברים הוציא סכום כסף גדול ונתן ליהודי בצוותו עליו לצאת בהשכמה העירה ולקנות את כל צורכי הפסח, ומהסכום שיישאר לו לחלק כבכל שנה לאותם העניים שנהג לתת להם..

רק לאחר מכן, בטרם עלה עלות השחר, נכנס המגיד לבית המדרש והחל בבדיקת חמץ מתוך כוונות עמוקות, כשנהרת שמחה שפוכה על פניו הקדושות. לאחר מכן סיפרו חסידים שהיו נוכחים באותו מעמד נשגב, כי מעולם לא ראו את המגיד הקדוש שרוי בשמחה שמימית כזאת.כולם הרגישו בחוש כי נתרחש מאורע גדול בעולמו של הצדיק.