נוסע לרבי לתשרי? אל תשכח אף אחד בקינגסטון • טור אישי מעורר

לפעמים מרוב להט של קדושה, התעלות וחיבור לזמן ולמקום קדוש קורה שאנחנו שוכחים את החברים שלנו מעבר לכביש ברחוב קינגסטון. אנחנו בפנים, אך הם קרובים ממש אבל בחוץ. שמת לב שיש מישהו שהוא קצת מאחור? לא חשוב מה מידת ההכרות שלך איתו אם הוא לומד בישיבה שלך או בישיבה אחרת. זו כעת האחריות שלך! גש אליו תציע לו ללמוד משהו ביחד, דבר איתו, תחבר אותו, תכניס אותו לתוך המעגל. אתה יכול להציל חיים שלמים! • טור אישי מעורר מאת הרב מנחם מענדל ליברמן - משפיע בישיבת תות"ל אלעד • לקריאה

•••

 ☚ הרב גנדל בזעקה נפשית: כדי 'להגיע' לרבי באמת - מוכרחים להתפלל באריכות! 

1.

בימים אלה בישיבות החב"דיות ובסמינרים יש אווירה מיוחדת במינה השמורה לחודש אלול ורק לחודש אלול. מעבר לאווירת 'תחילת שנה' יש באוויר דיבור, שיח, ואווירה חזקה ומודגשת של הכנה לנסיעה לרבי. השיח בזמני הפנאי, בהתוועדויות, הדרישה של ההנהלה, ההתעסקות הגשמית והרוחנית, הכל מופנה לדבר הגדול ביותר שיקרה בעוד מספר שבועות - הנסיעה לרבי.

פעמים רבות חשבתי על כך שאפילו השיח סביב ענייני הטיסה הטכניים כגון סגירת הכרטיס, קניות לטיסה, או בירורים על הסתדרות שם, מרימה את הנפש ומגביה אותה למקום אחר, זך יותר, עדין יותר, מקושר יותר. כל מי שהיה אצל הרבי מכיר את זה, שאחרי כל ההכנות, ההגעה בפועל מרימה את אותך כמה טפחים מעל הקרקע. אני רוצה בשורות הבאות לעורר להאיר ולהעיר על תופעה שאני נתקל בה מידי שנה בחודש החגים אצל הרבי.

אלא שלפני כן, אקדים סיפור מרגש על מורי ורבי אבי הריני כפרת משכבו.

2.

לפני מספר חודשים הסתלק לבית עולמו מו"ר אבי הרה"ח יצחק דב ליברמן הכ"מ (שהיה איש חסד ואיש חינוך ותיק בכפר חב"ד). במהלך ימי השבעה קיבלתי טלפון מאדם שלא הכרתי עד אז, הוא הציג את עצמו כמי שהוא חייב הרבה לאבי, לאחר דברי הניחומין הוא שיתף אותי בסיפור מרתק ומעורר התפעלות:

גדלתי בפריז שבצרפת - פתח האיש את סיפורו - בתור ילד התקרבתי דרך הפעילות של השליח הבלתי נשכח הרב מולע אזימאוו, באזור מגורי היו קבוצה שלימה של בעלי תשובה שהעריצו אותו בכל לב, התחברתי לאותה קבוצה דרכם הכרתי יותר מקרוב את חב"ד.

לקראת תשרי תשל"ו הייתי אז בסך הכל בן שלש עשרה וחצי, ר' מולע אירגן קבוצה (ה'גרופ' הידוע) לנסיעה לחצרות קודשנו, הייתי מעורה בנעשה בקהילה וחשקה נפשי להצטרף לקבוצה, למסע לחצרות קודשנו לרבי. ככל שהתקרבנו לחודש החגים כך הגברתי את מסע השכנועים בבית שאני חייב לנסוע לרבי, למרות החשש הטבעי של הוריי לשלוח נער צעיר לארץ זרה, היות והם הכירו את ר' מולע, ואת אנ"ש שנסעו באותה קבוצה, זה כנראה הקל עליהם להיכנע ללחצים שהפעלתי.

כך זכיתי להגיע לרבי לראשונה בחיי, בגיל שלש עשרה וחצי בלבד לחודש החגים של שנת תשל"ו. בימים הראשונים עוד הייתי באורות, התרגשתי לראות את הרבי, להשתתף בהתוועדויות, אך ככל שעברו הימים החלום הגדול הלך והתנפץ..

מסתבר שהייתי צעיר מידי בשביל החוויה הזו של 'תשרי עם הרבי'. ילד צעיר לימים מסתובב בארץ זרה בלי מסגרת, בלי חברים, בלי הכוונה, בלי מישהו שבאמת לוקח עליו אחריות. אני לא בא בטענות לאף אחד, תשרי אצל הרבי זה פרויקט מורכב עבור כל אדם שמתארח שם (וודאי בימים ההם) כל חברי המסע היו מרוכזים בהסתדרות (אולי אפילו ה'הישרדות') של עצמם שם, ואני נותרתי די בודד במערכה.

אקצר בתלאות שעברתי באותו תשרי, אני רק זוכר את היום כיפור הארוך מאוד - בצום, בדחיפות, דחקתי את עצמי לשולי בית המדרש הענק, ידעתי שלא כדאי לי להתקרב למקום שהרבי עמד. זה היה פשוט סכנה. התסכול היה גדול מאוד וככל שעברו הימים חדרה בי ההכרה, שאולי כל הסיפור הזה לא בשבילי.. ואז הגיע 'שמחת תורה', אף אחד לא הסביר לי מי נגד מי, אף אחד לא חשב בכלל לתת לי הדרכה או לכוון אותי מה ואיך. רק הבנתי מהחברים בקבוצה שבשעה מסוימת צריך להגיע להקפות עם הרבי.

נו, מיהרתי לדירת האירוח, החלפתי בגדים והתייצבתי ב-770 בשעה שנקבעה. מה שראיתי מול עיני הותיר אותי בהלם ותסכל אותי שבעתיים, פרמידות עמוסות בבחורים, אנ"ש ואורחים, מכל כיוון אפשרי. אין מקום להכניס אפילו סיכה קטנה. ואני? מחפש את עצמי, מחפש את מקומי.. מה אני אמור לעשות עכשיו??

בדקות הראשונות ניסיתי את מזלי באחת הפרמידות, אולי מישהו שם יאפשר לי לעמוד ולהצטופף איתו באותה פרמידה, אך מסתבר שהייתי תמים מידי.. חלקם הסבירו לי שגם אם היו רוצים אין מקום. וחלקם אפילו לא הסבירו לי. פשוט לא הבינו את השאלה. רק העיפו מבט מזלזל שאומר ללא מילים - 'אתה רציני? הכל בסדר איתך?'..

הרב יצחק דב ליברמן ע"ה מקבל דולר לברכה מהרבי בשנת תשל"ד

לא ידעתי מה לעשות, הייתי גם ככה מתוסכל מכל התשרי הארוך הזה, ועכשיו למצא את עצמי עוד חג ארוך של יומיים שלמים מבלה בשדרת איסטרן פארקווי, כבר לא ידעתי מה לחשוב.. רגע לפני שהחלטתי לנטוש את המערכה, ולהתייאש מהחוויה של 'הקפות עם הרבי' החלטתי להתקדם כניסיון אחרון - לכיוון הפרמידה הממוקמת בפינה צפונית מערבית (בבימת ההתוועדויות) לראות אולי בכל זאת מישהו יעיף מבט על הנער הצעיר.

ואז, כמו משום מקום, רואה אותי בחור גבוה עם חליפה ארוכה, הוא מחייך לכיווני וצועק לי מלמעלה: בחורצ'יק, בוא לכאן, כאן יש מקום.. אותו בחור כאילו לא שם לב לצפיפות האדירה שהיה על הפרמידה עליה עמד, הוא לא חיכה הרבה, פשוט נתן לי יד ובמהירות העלה אותי לידו. 'כאן אתה הולך להיות כל ההקפות. אתה תהיה לידי. אתה לא הולך לשום מקום', פסק אותו בחור בחיוך.

לא הכרתי את הבחור, הייתי כולי נרגש, הנה סוף סוף מישהו רואה אותי, שם לב אלי. וואו.. צמרמורת עברה בכל גופי. מסתבר שלמרות הדוחק העצום שהיה על הפרמידה, אותו בחור עמד במקום מצוין שאפשר לי לראות את הרבי בקו ישיר לאורך כל ההקפות(!). אלו הם היו הקפות בלתי נשכחות, ראיתי את הרבי, ראיתי את העידודים רבי העוצמה, את השמחה הבלתי נשכחת, את הפנים המאירות של הרבי. והרגשתי אולי בפעם הראשונה בכל הנסיעה הזו שהיה שווה, שווה מאוד! 

לא אוכל לתאר במילים את התחושה שהרגשתי אז, ואת התחושה שמלווה אותי עד עצם היום הזה, פשוט ברגע אחד קיבלתי את כל החיים במתנה. לקראת סיום ההקפות, הלב שלי התמלא בהכרת הטוב, מי זה הבחור המבוגר שבין קהל האלפים היה איכפת לו מבחור צרפתי נמוך קומה שמאבד את עצמו. שאלתי אותו מה שמו.. שמי? קוראים לי יצחק ליברמן. 

זהו, יצחק ליברמן, השם הזה נחקק אצלי, ובכל פעם שאני נזכר בו אני מתמלא בהכרת הטוב לאדם שלא חשב על עצמו, על המקום שלו, על הפיסה שלו, לאדם שידע לצאת מאזור הנוחות שלו בשביל ילד צרפתי שמעולם לא הכיר. ובזכות מעט רגישות הציל חיים שלמים ממש! היהודי הזה (שכיום כבר סבא לנכדים) סיים את המונולוג המרגש ואמר: שמאז, הוא הקפיד להגיע לתשרי עם הרבי מידי שנה. והכל בזכות אותם הקפות בלתי נשכחות.

3.

חלפו אמנם 50 שנה מהסיפור, אך נראה כי הסיפור הזה עדיין טרי, ומעורר רבות למחשבה. כל מי שמגיע לחצרות קודשנו בחודש החגים עומד נפעם לנוכח התופעה של 'ליובאוויטש בתפארתה', המונים אורחים מגיעים להסתופף בחצרות קודשנו. כמי שהיה בתשרי בשנים שאחרי ג' תמוז, אפשר בפירוש לומר ש'תשרי אצל הרבי' משנה לשנה הולך וגודל, הולך ומתעצם, 'נאך מער לעבעדיקער נאך מער שטארקער'..

כל רגע מתשרי אפשר להתמלא באנרגיות של רבי, קדושה, אלוקות. זה חודש בו אין רגע דל, נמצאים אצל הרבי, חיים עם הרבי, נושמים את הרבי רגע רגע שעה שעה. ההשפעה של תשרי ממשיכה גם במהלך השנה, מעבר למשמעות הרוחנית והאור האלוקי שמתגלה בנפש ב'מקום המקדש גופי'ה דלעתיד', יש גם חיבור גשמי של החסיד למקור החיים שמפיע רבות על כל השנה. קורה לא אחת באמצע השנה שנזכרים ברגעים מתשרי, וזה נותן כוח אדיר לעבודת ה'.

בד בבד עם תחושת הרוממות שעוברת על רוב רובם של התמימים הנוסעים לחצרות קודשנו (וכן על אחות התמימים) צריכים להיות לפעמים ערניים למתרחש סביבנו. תשרי אצל הרבי מביא בתוכו הרבה מאוד המוניות, רעש, ולפעמים גם פיזור הנפש. יש הרבה בחורים שמתמזגים עם זה מצוין. הם נשאבים לאווירה הקסומה ב-770 בקלי קלות. הם מחכים לזה כל השנה, והנה הם בפנים. מצידם - 'שבתי בבית ה' כל ימי חיי'.

ההמוניות מסביב דורשת הרבה פעמים להיות פחות מפונק, לדעת 'לזרום' ולתמרן עם סיטואציות שונות. כאמור, יש כאלה שמסתדרים עם זה מצוין. אבל יש גם כאלה שיותר קשה להם עם זה. ולפעמים הם מוצאים את עצמם די בחוץ, פיזית הם אצל הרבי אבל נפשית-רוחנית הם במקום אחר. בתשרי באופן מיוחד צריך לפקוח עיניים ולב, לפתח חוש חסידי ואנושי של רגישות לנמצאים סביבנו. לשאול את עצמי שוב ושוב האם כל מי שנמצא סביבי חווה את תשרי כמו שצריך.

לפעמים מרוב להט של קדושה, התעלות וחיבור לזמן ולמקום קדוש קורה שאנחנו שוכחים את החברים שלנו מעבר לכביש ברחוב קינגסטון. אנחנו בפנים, אך הם קרובים ממש אבל בחוץ. שמת לב שיש מישהו שהוא קצת מאחור? לא חשוב מה מידת ההכרות שלך איתו אם הוא לומד בישיבה שלך או בישיבה אחרת. זו כעת האחריות שלך! גש אליו תציע לו ללמוד משהו ביחד, דבר איתו, תחבר אותו, תכניס אותו לתוך המעגל. אתה יכול להציל חיים שלמים!

ובחזרה לסיפור מתשל"ו, ננסה לדמיין מה היה קורה אם אותו נער צרפתי היה ממשיך להתגלגל גם בשמחת תורה מחוץ ל-770. אם גם אז אף אחד לא היה שם לב אליו, היינו מאבדים נשמה. אפשר להציל נשמה, חובה להציל נשמה. בידינו להציל נשמה! לחיים לחיים!